פסקי דין על ירון בלו | פסקי דין על אביב יעל דרומה בע"מ

48523-10/12 עע     09/12/2012




עע 48523-10/12 ירון בלו נ' אביב יעל דרומה בע"מ








בית הדין הארצי לעבודה


ע"ע 48523-10-12



ניתנה ביום

09 דצמבר 2012



ירון בלו

המ

בקש


אביב יעל דרומה בע"מ

המשיבה



לפני: השופט אילן איטח



בשם המבקש - ד"ר (פיסיקה) צבי ברק
, עו"ד
בשם המשיבה -
עו"ד הילה ניסן




ה ח ל ט ה




1.
לפני בקשה לעיכוב ביצוע

פסק דין
של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ ונציגת הציבור הגב' חנה קפלניקוב; תע"א 10845-09) מיום 9.9.12. בפסק הדין נדחתה בקשת המבקש להכיר בתובענה שהגיש כתובענה ייצוגית על פי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו -2006 (להלן - החוק), תוך חיובו בהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח ובשכר טרחת עו"ד בסך 40,000 ש"ח.

הרקע לבקשה:
2.
המבקש עבד כנהג
אצל
המשיבה, חברה העוסקת במתן שירותי דואר ובלדרות פנים ארציים החל מיום 10.5.06 ועד ליום 10.8.09.

3.
המבקש פנה לבית הדין האזורי בקשה להכיר בתובענה שהגיש כתובענה ייצוגית על פי החוק. עניינה של התובענה הוא אי חישוב שכר על פי שיטת הנקודות, אי תשלום דמי חופשה ואי הפרשות כספים לקרן הפנסיה על כל רכיבי השכר ולחילופין אופן חישוב גמול שעות נוספות. לטענת המבקש, שכר עבודתו ושכר יתר הבלדרים העובדים במשיבה חושב על ידי המשיבה ללא הסבר, בניגוד להסכם העבודה ובניגוד לחוק ולצווי ההרחבה החלים על הצדדים; על המשיבה היה לשלם את כל שכרו על פי שיטת הנקודות, היינו על פי תפוקה של איסוף ופיזור חבילות; על המשיבה היה לערוך חישוב לגמול שעות נוספות על בסיס יומי ושבועי ולא רק על בסיס יומי, כפי שנעשה בפועל. המבקש מציין כי חישוב שכרם של חברי הקבוצה הינו משותף לכולם. על רקע האמור ביקש המבקש לאשר את התובענה הייצוגית, כדרך היעילה וההוגנת להכריע בסכסוך, עבור 200 עובדים בבלדרות במשיבה על פני 7 שעות עבודה. סכום התובענה הייצוגית עמד על סך של 27,809,811 ש"ח.

4.
מנגד טענה המשיבה כי המבקש לא העלה שאלות מהותיות או משפטיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה; המבקש ידע את דרך חישוב שכרו לרבות חישוב הפרמיה (הנקודות) ולפני ששונתה תוכנית הפרמיה השתתף המבקש בהרצאה ובמפגשי הדרכה קבוצתיים; שיטת הגמול שנקבעה בין המבקש למשיבה הוסכמה בהסכם עבודה ואין היא פוגעת בזכויותיו על פי דין; גמול שעות נוספות משולם למבקש ולחבריו לעבודה בלא קשר לפרמיה, גם אם באותו חודש תפוקתו של הבלדר היתה נמוכה מהגמול המגיע בעבור שעות נוספות; המשיבה הפרישה כספים כדין לקרן הפנסיה על בסיס שכר היסוד ורכיב הנקודות; שיעור הסכום הנתבע על ידי המבקש בבקשתו כ- 65,000 ₪ בעבורו בלבד, הינו סכום גבוה לתובע ייצוגי ואינו מתאים לתובענה ייצוגית; פעילותו של כל בלדר ובלדר שונה מאחר שלכל קו בו פועל בלדר מאפיינים יחודיים ולכן לא ניתן לבצע תחשיב אחד לגבי כלל הבלדרים ואין בידי המשיבה את כל הנתונים על מנת לבצע תחשיב ובדיקה כזו.

5.
בית הדין האזורי דחה את בקשת המבקש לאישור התובענה הייצוגית ממספר טעמים, כמפורט להלן.

א.
הקבוצה לא הוגדרה כראוי: בלדרים המועסקים אצל המשיבה אינם קבוצה הומוגנית; אופי עבודתו של כל בלדר ובלדר הינו שונה, אזור החלוקה הגיאוגרפי שונה ושכרו של הבלדר מורכב ממספר מרכיבים, אשר להם השלכה על גובה שכרו; המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי אופי עבודתו זהה לשאר חברי הקבוצה ואין די בשיטת התגמול המשותפת כדי להכליל את כולם כחברי קבוצה אחת.

ב.
העדר הוכחה כי קיימות שאלות מהותיות של משפט ועובדה המשותפות לכלל עובדי הקבוצה: מושא חישוב גמול שעות נוספות אינו מעורר שאלות מהותיות של משפט משאלה הוכרעו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה וטענת המבקש בעניין זה מנוגדת לפסיקה; שינוי שיטת חישוב השכר הוסברה לבלדרים בדרכים שונות וכן נכרת חוזה מחייב בין הצדדים; שיטת חישוב השכר אינה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה מאחר שזכויותיהם הקוגנטיות של העובדים כגון שכר מינימום ושעות נוספות שולמו להם על ידי המשיבה; רכיב הפרמיה היה רכיב אמיתי שנערך לאחר חישוב וכך גם השעות הנוספות שבוצועו הבלדרים בפועל ועל כן אין לקבל את טענת המבקש כי שכר העובדים שולם על בסיס עמלות בלבד; לחישוב דמי חופשה שנתית אין לכלול סכומים המשתלמים בעבור פרמיה (לפי נקודות), כטענת המבקש ומכל מקום המשיבה שילמה דמי חופשה על פי שיטת הנקודות וזאת לפני הגשת התובענה; חלק משמעותי מסכומים הנתבעים בעבור תשלום דמי חופשה שנתית התיישנו, וזאת על התקופה העולה על שלוש שנים מלפני הגשת התביעה; המשיבה הפרישה לקרן הפנסיה על בסיס שכר היסוד והפרמיה למרות שאין חובה חוקית להפריש לקרן הפנסיה בעבור שעות נוספות או פרמיה.

ג.
התובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין: שיעור הסכום הנתבע במסגרת העילות בתובענה ייצוגית הינו בגובה של 65,000 ₪ למבקש; המחוקק יצר את התובענה הייצוגית לשם תביעה משותפת לקבוצת אנשים אשר לא היו מגישים תביעות בשל ערכן הנמוך ולכן התובע הייצוגי מגיש בשם קבוצה של מאות ואלפי אנשים תובענה; אין מדובר בקבוצה הומוגנית, שכן אופי עבודה לכל בלדר ובלדר שונה והתובע הייצוגי לא הוכיח אחרת; חישובי המבקש לתגמול שעות נוספות הינם חישובים כפולים, לא מפורטים ולכאורה אין לתביעה זו עילת תביעה מכומתת ומבוססת .

ד.
עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת: המבקש לא טרח לפנות למשיבה בטרם הגיש נגדה תובענה ייצוגית ולא הציג בתובענה את הסכם העבודה ואף לא אזכר זאת; המבקש הגיש תובענה ייצוגית שאיננה מבוססת על פסיקה, ללא הבאת ראשית ראייה לחישובים הנגדיים ומבלי שפנה את המשיבה בטענותיו כלפיה.


6.
בכל הנוגע לחיוב בהוצאות התחשב בית הדין בעובדה כי המבקש הגיש תובענה ייצוגית שאיננה מבוססת על פסיקה, ללא הבאת ראשית ראייה לחישובים הנגדיים, מבלי שפנה אל המשיבה בטענותיו כלפיה וכי לכך שעניינם של חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בתום לב על ידי המבקש. בנוסף, בית הדין נתן דעתו לנזק שנגרם למשיבה עת היתה תלויה ועומדת כנגדה במשך מספר שנים תביעה על סך עשרות מיליוני שקלים, כאשר גילויו של מידע בדו"חותיה הכספיים של החברה יהווה בעיני משתמשי הדו"חות כגון בנקים, ספקים ונותני שירותים מעין תמרור אזהרה גדול אשר תוצאותיו לפגוע בהמשך הפעילות של התאגיד כעסק חי. כפועל יוצא מכך, השית בית הדין האזורי על המבקש שכר טרחת עורך דין בסך של 40,000 ש"ח והוצאות בסך של 1,000 ש"ח.

הבקשה וטענות הצדדים:
7.
על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית דין זה ובמקביל הגיש לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין שהושתו עליו. בהחלטה מיום 8.11.12 דחה בית הדין את בקשת המבקש, תוך חיובו בהוצאות בסך של 5,000 ש"ח. בית הדין הסתמך בהחלטתו על ההלכה הפסוקה לפיה בעל דין אשר זכה בדינו זכאי ליהנות מפרי זכייתו וקבע כי המשיבה זכאית להיטיב הוצאותיה בהליך זה אשר אין חולק שהיו משמעותיות; כוחה של תביעה ייצוגית הינו רב - עוצמה ועל בית הדין לאזנו כדי שלא יעשה בו שימוש לא ראוי או מוגזם; האמצעי בו נוקט בית הדין על מנת להרתיע מהגשת תובענות ייצוגיות אשר לא היה ראוי כי יוגשו הוא הטלת הוצאות משפט הנפסקות בסוף ההליך; כדי שלהוצאות יהיה כוח הרתעתי, עליהן להיות משמעותיות; על המבקש להגיש תובענה ייצוגית לדעת כי לצד הגמול אשר הוא עשוי לזכות בו, החורג מגדרי תביעתו, קיים גם סיכון כי ישלם הוצאות משפט, לו תדחה בקשתו, בשיעור החורג משיעור ההוצאות הנפסקות כדבר שבשגרה בתובענות רגילות; מצבו הכלכלי של המבקש אינו מהווה נסיבה המצדיקה היענות לבקשה; על המבקש היה לדעת בטרם הגיש בקשתו מהו הסיכון בפני
ו הוא ניצב וחזקה עליו כי לקח בחשבון סיכון זה; הוצאות אלה מביאות בחשבון את השלב הדיוני בו נדחתה התובענה הייצוגית, את ההוצאות הרבות שנגרמו למשיבה, את הסיכון הכלכלי בפני
ו עמדה המשיבה וכן את שיקולי המדיניות המשפטית שפורטה לעיל.

8.
המבקש עותר לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שהושתו עליו הן במסגרת פסק הדין הדוחה בקשתו להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית בסך של 41,000 ₪ והן במסגרת ההחלטה הדוחה בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין בסך של 5,000 ₪, זאת עד להחלטה בערעור. בהיבט של מאזן הנוחות טוען המבקש כי למרות שמדובר ב

פסק דין
כספי, בשל מצבו הכלכלי אשר אינו מן המשופרים, תשלום מידי של ההוצאות הכבדות שהוטלו עליו
בסך כולל של 46,000 ₪ עלול להכביד עליו ועל משפחתו ויגרם לו נזק בלתי הפיך. בקשר לכך נטען כי המבקש ורעייתו משתכרים בכבוד ושכרם החודשי הממוצע עומד על סך הכל 13,700 ₪ ויש להם בת אחת ומצפים לילד נוסף. עוד טוען המבקש כי על מנת לפרוע את ההוצאות עליו לבקש הלוואה, כאשר כלל לא ברור שלאור מצבה הכלכלי של המשפחה תאושר הלוואה זו. כן מציין המבקש ששכר טרחת עו"ד נקבע על ידי בית הדין רק אם תאושר התובענה ייצוגית ועל כן טעה המשיבה בטענה שהוא מימן את התובענה עד עכשיו. מנגד, כך לטענת המבקש, עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות לא יגרום למשיבה כל נזק, בהיותה חברה גדולה שמחזורה השנתי הוא של עשרות מיליונים שקלים.

בהיבט של סיכויי הערעור טוען המבקש כי סיכויי הערעור על שיעור ההוצאות שנפסק טובים, לנוכח העובדה כי סכום ההוצאות הוא גבוה באופן חריג ביחס למדיניות בית הדין בפסיקת הוצאות עת נדחית בקשה להכרה בתובענה כתובענה ייצוגית. יתר על כן, סכום ההוצאות שהוטל על המבקש אינו תואם מדיניותם הכללית של בית הדין לעבודה של הטלת הוצאות נמוכות על מנת שלא להרתיע עובדים מלהגיש תביעות כנגד מעבידיהם; יש לגזור גזרה שווה בין המקרה דנן לעניין טאובר
[1]
, בו עוכב ביצוע תשלום ההוצאות בשל המתנה לבחינת סוגיית הוצאות המשפט בתובענה ייצוגית על ידי בית הדין הארצי בעניין זולטורובסקי
[2]
; גם סיכויי הערעור על דחיית הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית טובים, שכן פסק הדין סותר הלכות שנקבעו והערעור עוסק בשאלות משפטיות שונות.

9.
המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות וטוענת כי הסכום ההוצאות אינו חורג מהנורמה בתיקים דומים, בהתחשב בגובה התביעה והנזקים שנגרמו לה. לטענת המשיבה מדובר בבקשה שגויה ביסודה, המוגשת בניגוד להלכה הפסוקה ומבלי שהמבקש הציג נימוק ענייני כלשהו בגינו יש לעכב את ביצוע פסק הדין הכספי; ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש אף אינן מכסות חלק קטן מהוצאותיה ונזקיה של המשיבה; בבקשתו לא העלה המבקש כל טעם מדוע יש לסטות מן ההלכה לפיה מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו; אין לגזור גזירה שווה מעניין טאובר, שכן להבדיל ממקרה דנן בטאובר וזולטורובסקי עסק בית הדין בשאלה משפטית בנוגע לאפשרות הגשת תובענה ייצוגית כאשר על הצדדים חל הסכם קיבוצי; פסק דינו של בית הדין האזורי מעוגן בחומר הראיות וסיכויי הערעור של המבקשת אינם גבוהים, לנוכח העובדה שהוא סב על קביעות עובדתיות. אשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה כי המבקש לא הציג הן במסגרת הבקשה והן במסגרת התצהיר התומך נימוק כלשהו בגינו יש לעכב את ביצוע פסק הדין. בקשר לכך צויין כי טענות המבקש בדבר מצבו הכלכלי נטענו בעלמא ללא ראשית ראיה. לטענת המשיבה, אין מקום לעכב את תשלום ההוצאות אשר נפסקו לטובתה, זאת לאור הנזקים וההוצאות המשפטיות אשר נגרמו לה עקב ניהול תביעה לא מבוססת במשך מספר שנים. כן צויין כי קשייו הכלכלי של המבקש אינם מהווים עילה המצדיקה עיכוב ביצוע

פסק דין
כספי. לחילופין מסכימה המשיבה להורות למבקש להפקיד את מלוא תשלום ההוצאות שנפסק לחובתו, בקופת בית הדין, עד להכרעה בערעור.

הכרעה:
10.
הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של

פסק דין
הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים[3]

. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור[4]

. כן נפסק כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר נכונותו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת בראיות[5]

.
יחד עם זאת, לעיתים יש מקום לשקול את מצבו הכספי של המבקש ואת השפעת ביצועו המיידי של פסק הדין עליו, הרי שהדבר מותנה, בין היתר, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין. לצורך כך עליו להגיש תצהיר בו יפורטו כדבעי העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו[6]

.

11.
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי יש במקרה הנדון יש לקבל את הבקשה באופן חלקי, וזאת מנימוקים הבאים:


סיכויי הערעור: מבלי להכנס לשאלת סיכויי הערעור על רכיבי התביעה הייצוגית גופם, אני סבור כי טענות המבקש בנוגע לשיעור ההוצאות ראויות להתברר, לכשעצמן, על ידי ערכאת הערעור, זאת משבית הדין הארצי טרם קבע את מדיניותו לענין שיעור ההוצאות במקרים של דחיית תובענות ייצוגיות. אכן הכלל הוא שעניין פסיקת הוצאות המשפט ושיעורן בהליך בבית הדין לעבודה, ובכלל זה בהליכים לאישור תובענות ייצוגיות, נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. אך ראוי כי אותו שיקול דעת יופעל בגדרי מדיניות בתי הדין לעבודה, וזו תקבע בין בצורה כללית ובין בדרך של פסיקה ממקרה למקרה[7]

. בחינת המקרים בפסיקה בהן נדונה שאלת הוצאות המשפט במקרים כמו זה שלפני מעלה כי בצד האחד של הקשת, ניתן למצוא למשל את ענין גולדברגר[8]

בו בית הדין הארצי קיבל את ערעור המעסיק והעלה את שיעור הוצאות המשפט שנפסקו במקרה של דחיית בקשה לתובענה ייצוגית ל- 10,000 ₪; בצד האחר של הקשת, ניתן למצוא את ענין ברקן[9]

בו הפחית בית הדין הארצי את שיעור הוצאות המשפט הכולל (שכר טרחה והוצאות) מ- 40,000 ₪ ל- 30,000 ₪. המקרה שלפני בהחלט מצוי בצד הגבוה של הקשת.


לאמור לעיל אוסיף שתי הערות לגבי סיכויי הערעור לגופו של עניין: האחת, אפילו יונח לשיטת המשיבה כי הרכיב הנוסף ששולם הוא בגדרה של פרמיה, עדין לפחות לענין הכללת רכיב זה בדמי החופשה קיים, על פני הדברים ולאור הנפסק בענין אטקה[10]

, קושי בהנמקת בית הדין האזורי; השניה, מתייחסת לנימוקים הנוגעים לתובענה הייצוגית. נימוקי בית הדין לכך שלא הוכחה קבוצה ראויים לבחינה זאת לאור קביעתו כי שיטת התגמול משותפת. הוא הדין לגבי קביעתו כי אין בפני
ו שאלות הראויות להתברר בגדרה של תובענה ייצוגית, זאת משבית הדין הדריך עצמו לכאורה לפי המבחן בדבר קיומה של שאלה "חדשנית ועקרונית".


מאזן הנוחות: כאמור נקודת המוצא היא כי יש לאפשר לזוכה על פי פסק הדין ליהנות מזכייתו באופן מידי. כמו כן,
מצבו כלכלי של המבקש, בדרך כלל, אינו שיקול הנלקח בחשבון בעת בחינת בקשה לעיכוב ביצוע

פסק דין
כספי
[11]
.
יחד עם זאת, לעיתים יש מקום לשקול את מצבו הכספי של המבקש ואת השפעת ביצועו המיידי של פסק הדין עליו. הדבר מותנה, בין היתר, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין. לצורך כך עליו להגיש תצהיר בו יפורטו כדבעי העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו
[12]
.
המבקש ביסס טענותיו על כך שהסכום ההוצאות שהושת עליו הינו גבוה, באופן שתשלומו מידי יכביד עליו ועל משפחתו ויגרם לו נזק בלתי הפיך. לענין זה ציין המבקש כי הנמקת בית הדין המתבססת על תשלום שכר טרחה לבא כוחו מוטעית מששכר טרחה כזה לא שולם בהיותו מותנה בתוצאות. אכן לכאורה לאור נסיבותיו האישיות, הנזק שייגרם למבקש מביצוע מיידי של פסק הדין עולה על הנזק שייגרם למשיבה אם גביית ההוצאות שנפסקו לזכותה תידחה עד לאחר ההכרעה בערעור, ככל שהערעור יידחה.


בנסיבות אלה, ותוך עריכת איזון בין השיקולים השונים החלטתי לעכב את חיוב המבקש לשלם הוצאות משפט בסכום העולה על 20,000 ₪.

12.
סוף דבר: הבקשה מתקבלת בחלקה באופן שלא יעוכב תשלום סכום של
20,000 ₪, והיתרה – 26,000 ₪, תעוכב עד להכרעה בערעור. הוצאות בקשה זו יובאו בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בערעור.



אין בקביעתי זו כדי למנוע מהצדדים להגיע להסכמה בדבר הסדר התשלומים לגבי הסכום שלא עוכב.

ניתנה היום,
כ"ה כסלו תשע"ג (09 דצמבר 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.








[1]


תע"א 8521/09 טאובר – קבוצת השומרים שמירה וביטחון בע"מ, (28.6.12).
[2]


ע"ע (ארצי) 43491-10-11 טלי זולטורובסקי- מיקוד ישראל אבטחה שירותים וכח אדם בע"מ, (החלטה מיום 26.12.11).
[3]


ראו: רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, (14.6.12).
[4]


ע"א 9296/03 עזרא אהרוני - יוסף מנשה ואח', פ"ד נח (2) 301 (2003), 305-304; ע"ע (ארצי) 15929-07-12 דחן בע"מ –
peter ebuka
ואח',
(1.8.12).
[5]


ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח(4) 572 (1984).

[6]

בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 405 (1997); ע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה תל-
אביב, פ"ד נג(1), 187).

[7]


ענין זולטורובסקי (החלטה מיום 26.12.11).
[8]


ע"ע (ארצי) 425/09 אבישי גולדברגר – אגודת השומרים בע"מ, (2010).
[9]


ע"ע (ארצי) 686/09 דוד ברקן – איילון חברה לביטוח בע"מ, (2011).
[10]


ע"ע (ארצי) 300327/98 אטקה בע"מ – דוד רטר, (2002); למקרה בו לא הוכללה הפרמיה בשל חוסר יכולת להפריד בין זו המשולמת בעד השעות הרגילות לבין זו המשולמת בעד שעות נוספות ראו: ע"ע (ארצי) 156/09 קמיל ישראל – בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, (2011).
[11]


ע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג (1) 187 (1999).
[12]


ראו: בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 405 (1997); ענין מנשה גנן.







עע בית הדין הארצי לעבודה 48523-10/12 ירון בלו נ' אביב יעל דרומה בע"מ (פורסם ב-ֽ 09/12/2012)