פסקי דין על שאול אבישי בן אילן דיגמל

15894-01/12 פח     18/12/2012




פח 15894-01/12 מדינת ישראל נ' שאול אבישי בן אילן דיגמל




בפני
הרכב השופטים: סגן הנשיאה, השופט אילן שיף
(אב"ד)
ח' הורוביץ

צ' קינן
מדינת ישראל

ע"י פמ"ח - עו"ד מיה חזן

המאשימה:

נגד

שאול אבישי בן אילן דיגמל
ת"ז 038192704
ע"י ב"כ עו"ד תמי אולמן

הנאשם:

גזר דין

א. תמצית הכרעת הדין
בהמשך להודיית הנאשם בעובדות כתב אישום מתוקן (א'), שהוגש במסגרת הסדר טיעון, הרשענו את הנאשם בעבירות הבאות:
חטיפה לשם ביצוע עבירות מין - עבירה לפי סעיף 369 + 374 [ע"פ נוסחו ביום ביצוע העבירה] לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק").
אינוס - עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק.
התחזות לעובד ציבור - עבירה לפי סעיף 283(2) לחוק.

ב. עובדות כתב האישום המתוקן
במועד הרלוונטי לכתב האישום היה הנאשם חייל במשטרה צבאית.
ביום האירוע מושא כתב האישום, התגוררה המתלוננת בחיפה.
ב-30.10.05, בסמוך לשעה 03:00 לפנות בוקר, בהיות המתלוננת הולכת ברחוב, הגיע הנאשם למקום כשהוא נוהג ברכב, הוא קרא לה לעצור ובהחזיקו בידו אזיקים הציג עצמו בפני
המתלוננת בכזב כשוטר בשם "אבישי מהימ"ר", אמר לה כי היא חשודה במעורבות בפיגוע טרור בחדרה וכי הוא קיבל הוראה לעצור אותה.
הנאשם דרש מהמתלוננת למסור לו תעודת זהות ומשזו טענה כי תעודת הזהות שלה נמצאת בביתה, דרש ממנה להתלוות אליו. המתלוננת סירבה וביקשה הוכחה כי הוא שוטר. הנאשם הציג למתלוננת בחטף תעודה כלשהי והחזירה במהירות לכיסו תוך שהוא מאיים עליה באומרו, כי אם לא תתלווה אליו, יעצור אותה במקום שבו שוהות בנות שיכו אותה.
מפאת פחדה ובהאמינה כי מדובר בשוטר, נעתרה המתלוננת לדרישת הנאשם, נכנסה לרכבו והשניים נסעו לביתה. משהגיעו לביתה, מסרה המתלוננת לנאשם את תעודת הזהות שלה. בהמשך דרש הנאשם לבצע עליה "חיפוש" והורה לה להתפשט. מחמת פחדה הרימה המתלוננת את חולצתה, הציגה בפני
ו את פלג גופה העליון, הנאשם הסתכל עליה ואמר שהוא לוקח אותה לתחנת המשטרה מאחר שהיא חשודה.
בשלב זה עלתה המתלוננת לרכבו של הנאשם, וזה אמר לה שייקח אותה למקום שקט כדי לדבר איתה. המתלוננת סירבה וביקשה שייקח אותה לתחנת המשטרה. חרף מחאתה הסיע אותה הנאשם לחורשה מבודדת לשם ביצוע מעשה מיני אסור בגופה.
בהגיעם לחורשה, דרש הנאשם מהמתלוננת לעבור למושב האחורי של הרכב, תוך שהוא מונע ממנה לברוח. בהמשך, הפשיט אותה בכוח, פשט את בגדיו, גהר מעל גופה ודרש ממנה לעשות כמבוקשו. הנאשם נישק את המתלוננת בפני
ה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, ללא הסכמתה, עד שהגיע לפורקן מיני.
משסיים לבעול את המתלוננת לבש את בגדיו, הסיע את המתלוננת סמוך לביתה ודרש ממנה לא לספר לאיש על מעשיו.

ג. תסקיר קורבן
מהתסקיר עולה תמונת חיים קשה של הנפגעת, שחוותה סבל ופגיעות גופניות ונפשיות, הן בתוך התא המשפחתי והן מחוצה לו. מסכת חיים זו אילצה אותה לעזוב את סביבת מגוריה ולחיות הרחק ממשפחתה. הנפגעת שידרה עצב וכאב רב.
מפאת צנעת הפרט לא נפרט את כל האמור בתסקיר ורק נדגיש כי המתלוננת שדרה מצוקה, כאב, בדידות, חוסר אונים ופחד קיומי, נוכח העדר תמיכה חברתית, משפחתית וממסדית.
עוד עולה מהתסקיר כי הטראומה הקשה שחוותה בעקבות האירוע מושא כתב האישום, הסבה לה פגיעה קשה בכבודה כאדם וכאישה, מה שדרדר את מצבה עוד יותר.
המתלוננת מייחלת לסיום המשפט ומצפה שהפוגע ייענש באופן מוחשי ומחמיר. היא מאמינה שעונש מאסר ממושך, מחד גיסא, יחדד את חומרת מעשיו של הנאשם ומאידך גיסא, יעניק לה רוגע נפשי ותחושת הקלה ואף יספק לה ביטחון אישי.
בעניין הפיצוי הכספי, אמרה המתלוננת שאינה מצפה לדבר מהפוגע, שכינה אותה "זונה", מאחר שהיא רוצה להישאר בתחושה שהיא "נקייה" ואינה מקבלת ממנו כסף.
על אף עמדת המתלוננת, נוכח מצבה הירוד, מאז אותה פגיעה, והיותה שרויה במצב פוסט טראומטי, המשליך בצורה קשה על תפקודה היום- יומי, ובפרט בשל קשייה לעבוד למחייתה, המליץ שירות המבחן לחייב את הנאשם לפצותה בסכום משמעותי, לטובת שיקומה, זאת בנוסף לכל עונש מוחשי אחר.
ד. חוות דעת המרכז להערכת מסוכנות
חוות הדעת שהוגשה לעיוננו סוקרת באופן מקיף ומפורט את הרקע האישי והמשפחתי של הנאשם ומפאת צנעת הפרט יובאו רק עיקריה.
בפרק ההתרשמות הקלינית, צוין כי בהתייחסות הנאשם לעבירות בהן הורשע, בלטה השלכת האחריות על אחרים. ההתרשמות היא כי הנאשם אינו מבין את הפסול במעשיו ואת חומרתם ועסוק יותר במשמעותם עבורו ובמחיר שעליו לשלם.
מפרק האבחון עולה כי מדובר באדם עם אישיות לא בשלה ודחוי חברתית, חסר מקורות תמיכה (פרט לבני משפחתו), המתקשה בויסות הנטייה לתגובות אימפולסיביות, סף תסכול ודימוי עצמי נמוכים והרושם הוא שהנאשם ביצע את העבירות על רקע מאפייניו האישיותיים ולא על רקע סטייה מינית.
מול גורמי סיכון אלה, עומדים גורמים ממתני מסוכנות: היותו בן למשפחה מעורבת ותומכת והעובדה שעבר הערכה פסיכיאטרית והחל לקבל טיפול תרופתי לאחר ביצוע העבירה הנוכחית. יחד עם זאת, צוין כי הוא אינו מתמיד בטיפול.
בסיכומו של דבר, סבורה עורכת חוות הדעת כי שילוב הגורמים שתוארו לעיל, מעמידים את הנאשם ברמת מסוכנות מינית בינונית-גבוהה. לדעתה, הנבדק זקוק למסגרת כוללנית להמשך מעקב פסיכיאטרי כמו גם לטיפול המותאם לקשייו, למגבלותיו ולצרכיו.

ה. תסקיר שירות המבחן
גם מהתרשמותה של קצינת המבחן עולה כי הנאשם אמנם לוקח אחריות פורמאלית על ביצוע העבירות, אולם התייחסותו מאופיינת בעיוותי חשיבה ומזעור משמעות הפגיעה שגרם למתלוננת, לרבות ייחוס הסכמתה למעשים. הוא נוקט בגישה קורבנית, אותה הוא תולה בפגיעות שונות שחווה לטענתו, מסביבתו לאורך השנים.
מחד גיסא, הוא מביע חרטה על התנהגותו, אך מאידך גיסא, אין לו כל אמפתיה למתלוננת והוא נעדר חיבור רגשי לחומרת מעשיו. להתרשמותה של קצינת המבחן חרטתו של הנאשם על מעשיו נובעת מחרדתו מהעונש הצפוי לו.
מתהליך האבחון שנערך לנאשם עולה, אליבא דקצינת המבחן, כי לנאשם יכולות קוגניטיביות, רגשיות וחברתיות מצומצמות ויש לו קושי בריסון דחפיו. כמו כן, ניכר אצלו קושי לשתף פעולה עם גורמי הטיפול לאורך זמן.
לנוכח האמור לעיל, לנוכח קיומה של הפרעה אישיותית התנהגותית מורכבת ומשולבת, בגין דיווחים על קושי להתמיד ולהיעזר בטיפול, ולנוכח הערכת רמת סיכון גבוהה להישנות מעורבות פלילית בעתיד ופרוגנוזה בעייתית לשינוי ולשיקום, נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית.
לסיכום, ממליצה קצינת המבחן על הטלת ענישה מוחשית ומרתיעה, אשר תחדד עבור הנאשם את הגבול שבין מותר לאסור. בנוסף, היא ממליצה להפנות תשומת לב שב"ס לבחינת התאמת הנאשם לבית סוהר שיקומי. וזאת בהמשך להתרשמות שעולה מהגורמים המטפלים, לפיה הוא זקוק להמשך מעקב פסיכיאטרי, כמו גם לטיפול המותאם לקשייו, למגבלותיו ולצרכיו.

ו. ראיות לעונש
ב"כ הנאשם הודיעה כי תטען במסגרת טיעוניה שבמסגרת הנימוקים להקלה בעונשו של הנאשם יש להביא בחשבון את הטראומה, שלדברי הנאשם, חווה בעת מעצרו בעקבות ניסיון למעשה סדום שנעשה בו ע"י אסירים ששהו עימו בתא.
ב"כ המאשימה כופרת באמיתות גרסת הנאשם בעניין זה.

במסגרת ראיות ההגנה, בשלב הטיעונים לעונש, העיד הנאשם כי ביום ה-12 למעצרו, במהלך חקירתו בגין המעשים שיוחסו לו בתיק זה, שהה בתא עם 14 עצירים נוספים ובעת שנכנס להתקלח "שני אנשים בהתחלה בחור אחד הפיל אותי על הרצפה, הייתי ערום, הוא סובב אותי לגב. השני החזיק אותי על הרגליים, לא נתן לי לקום, צעקתי לסוהרים ואף אחד לא בא לעזור לי. הוא רצה להחדיר את אבר מינו אלי, בסוף צעקתי וקמתי בסוף. צעקתי לשב"ס שיוציאו אותי לדבר איתם והם לא הוציאו אותי. עד שהגעתי לדיון של השופט שפירא ואחר כך הלכתי לקישון חזרה, חקר אותי קצין מודיעין של שב"ס, הראה לי תמונות בתוך תא המעצר שהייתי בו. הצבעתי על האנשים שעשו לי את זה והוא שאל אותי אם אני רוצה להגיש תלונה במשטרה, הסכמתי ומאז לא פנו אלי. אח"כ שמו אותי בתא מעצר עם תומך" (פרו' עמ' 66).

לבקשת ב"כ הנאשם, הורנו לב"כ המאשימה לברר אם התקיימה חקירה בעניין ומה היו ממצאיה. מפקד בית המעצר קישון נדרש להעמיד לרשות ההגנה את כל התיעוד הנוגע לתלונת הנאשם.

בדיקתה של ב"כ המאשימה העלתה כי הנאשם דיווח לראשונה על אירוע מיני ביום 12.1.12, לאחר ששב מביהמ"ש המחוזי, שם העלה בפני
כב' השופט שפירא, בדיון בבקשה במעצר עד תום ההליכים, את גרסתו אודות האירוע הנטען (פרוטוקול דיון - ע/ת/7). בעקבות זאת זומן לשיחה עם עוזר קצין המודיעין ואז סיפר לו כי יום קודם לכן, ניסה אסיר לבצע בו מעשה סדום ומשסירב, הופל והותקף ע"י אסיר ואסיר נוסף שסייע לו. בעקבות דיווח זה התבקש לזהות את התוקפים בתמונות והצביע על תמונתו של אסיר אחד בלבד. בהמשך בוצעה הפרדה בין הנאשם לבין האסיר שזוהה על ידו ולנאשם הוצמד "אסיר תומך" ואף בוצעה לו בדיקת איידס.

עוד מסרה ב"כ המאשימה, כי לדברי קצין המודיעין ומפקד בית המעצר, הנאשם סירב להתלונן במשטרה ואף על פי כן, בשל החובה לדווח למשטרה אודות התלונה, חרף התנגדות הנאשם, הועברה התלונה לחוקר מחוזי בשב"ס, אך לא בוצעה חקירה משטרתית (פרו' עמ' 63-64).

ב"כ הנאשם הגישה מסמך "סיכום טיפול", מיום 6.8.12 (ע/ס/1), ערוך בידי הפסיכיאטרית ד"ר סבטלנה גרישין המעיד לדברי האחרונה, על קיומה של הפרעה פוסט טראומטית אצל הנאשם, כתוצאה מ"טראומה שעבר לאחרונה בבית המעצר", שגרמה להחמרה במצבו המורכב בלאו הכי של הנאשם, הסובל לאורך שנים מבעיות נפשיות, אישיותיות וקוגניטיביות. לשיטתה של הסנגורית, מסמך רפואי זה מאשש את גרסת הנאשם באשר לתקיפה המינית שחווה בעת מעצרו והשלכותיה על מצבו הנפשי.

ב"כ המאשימה כופרת הן בעצם התרחשותה של התקיפה המינית הנטענת והן במסקנותיה של ד"ר גרישין, לפיהן הנאשם סובל מהפרעה פוסט טראומטית בעקבות טראומה שעבר בעת מעצרו האחרון. היא הצביעה בפני
נו על סתירות כאלה ואחרות בגרסאות הנאשם בהזדמנויות השונות, שעלו במהלך חקירתו הנגדית, הן באשר לתיאור האירוע לפרטיו, הן באשר לעיתוי תלונתו והן באשר למספר התקיפות המיניות שחווה בעבר. בהקשר זה הפנתה לראיון קבלה במרכז לבריאות הנפש שער מנשה מיום 20.03.2012 (ע/ת/5), שם טען הנאשם כי הוא חושש ממקומות סגורים וחשוכים בעקבות פגיעה מינית שחווה בילדותו וניסיון לפגיעה נוספת שחווה במעצרו הקודם "לפני כ-3 שנים". מנגד, לעורכת תסקיר המסוכנות סיפר כי פרט לאירוע הנטען בעת מעצרו בגין התיק הנוכחי, לא נפגע מינית (הערכת המסוכנות, עמ' 5).

עוד היא חולקת על מסקנותיה של ד"ר גרישין, לפיהן הנאשם סובל כיום מהפרעה פוסט טראומטית בעקבות אירוע טראומטי שחווה בעת מעצרו האחרון. במהלך חקירתה הנגדית של הפסיכיאטרית, הצביעה ב"כ המאשימה על כי מסקנותיה של ד"ר גרישין מתעלמות מתיעוד שלה עצמה, שנערך במהלך מעקב ממושך על הנאשם במרפאה לבריאות הנפש בביה"ח בני ציון מאז 2008, ממנו עולה כי אצל הנאשם אובחנה הפרעה פוסט טראומטית עוד בשנת 2008 בעקבות אירוע מיני שלטענתו חווה במהלך מעצר, בעניין אחר, באותה שנה (רישומי ד"ר גרישין ע/ת/3 (5),(20),(21); ראיון קבלה מיום 31.3.2008 - ע/ת/3 (22).
הנה כי כן, עמדת ב"כ המאשימה, המבקשת שלא להאמין לגרסת הנאשם, באשר לעצם התרחשותו של האירוע כמו גם על השלכתו הנטענת על מצבו הנפשי של הנאשם, אינה נטולת בסיס, בלשון המעטה. אלא שאין ביכולתנו להכריע על סמך חומר הראיות שבא בפני
נו, האם נכונה גרסת הנאשם בהקשר זה, במיוחד לאור ה"נזק הראייתי" שנגרם לו במחדלם של הגורמים המוסמכים, למצות את החקירה. נעיר בהקשר זה כי אף אם נכונה טענת התביעה, כי הנאשם סירב להתלונן במשטרה, אין חולק כי לאחר שהתלונן בפני
הגורמים המוסמכים בשב"ס על ה"אירוע" והם נקטו באמצעים שונים, לרבות עריכת מסדר זיהוי, במהלכו "זיהה" הנאשם את אחד מהתוקפים הנטענים ובעקבות זאת הופרד מאסיר זה והוכנס לתאו אסיר תומך, היה עליהם לדווח על כך למשטרה וזו אמורה הייתה לחקור את הטענה.
לא ברור לנו מדוע לא נערכה החקירה ולפיכך אין אנו מסיקים מי אחראי למחדל זה.

אשר על כן נהייה מוכנים, מחמת הספק, לצאת מנקודת הנחה, לצורך תיק זה, כי אכן נעשה ניסיון לבצע בנאשם מעשה סדום, בעטיו סבל הנאשם מפוסט טראומה.

ז. טיעוני הצדדים
לדברי ב"כ המאשימה, עבירת האונס בה הורשע הנאשם נמצאת ברף הגבוה ביותר, בשל נסיבותיה. מדובר באירוע מחושב ומתוכנן שנועד ללכוד קרבן אקראי, המהלכת לתומה ברחוב, בשעת לילה מאוחרת, תוך הטלת אימה על קורבנו בהתחזותו לאיש מרות והובלתו של הקרבן, בטענת שווא, לחורשה מבודדת שם ביצע בה את זממו באכזריות וחרף התנגדותה. את העבירות ביצע הנאשם בהיותו חייל במשטרה הצבאית ותוך שימוש בציוד צבאי (אזיקים).

מעשיו של הנאשם גרמו למתלוננת קשת רחבה של פגיעות פוסט טראומטיות המקשות על תפקודה, מה שגרם להחמרה משמעותית במצבה, שהיה בעייתי עוד קודם לאירוע, כמפורט בתסקיר קרבן. הודייתו של הנאשם באה רק לאחר שהמתלוננת נדרשה להעיד בביהמ"ש, מה שהוסיף לסבל ולפגיעה שחוותה.

ב"כ המאשימה הפנתה למסקנות העולות מתסקיר שירות המבחן, לפיהן הנאשם הינו חסר רסן ומעצורים; נוטל אחריות פורמאלית בלבד על מעשיו; אינו מחובר רגשית לחומרת מעשיו; הפרוגנוזה הטיפולית לגביו היא בעייתית ורמת המסוכנות הנשקפת ממנו גבוהה ומשכך ההמלצה הייתה להטיל על הנאשם ענישה מוחשית ומרתיעה.

עוד הפנתה ב"כ המאשימה לתסקיר המרכז להערכת המסוכנות המפורט, ממנו עולה כי רמת המסוכנות המינית של הנאשם בינונית-גבוהה.

כמו כן ציינה, כי לנאשם הרשעה משנת 2008, בגין ביצוע 103 עבירות של תקלה (היזק) ציבורי - הטרדת המשטרה ומד"א בהודעות כוזבות על אירועים פליליים (ע/ת/2).

באשר לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, גורסת ב"כ המאשימה כי אין לראות בה נסיבה מקלה. סמוך לאחר ביצוע העבירה, לא היה למשטרה קצה חוט שיביא לגילוי מבצעה. זהותו נתגלתה במועד מאוחר ובאקראי, לאחר שבמהלך חקירה אחרת של הנאשם, בשנת 2011, נלקחה ממנו דגימת דם שהוכנסה למאגר הד.נ.א ובהמשך נמצאה תואמת את הדגימה שנלקחה מגופה של המתלוננת, סמוך לאחר ביצוע העבירה. משאין מדובר במחדל של הגורמים המוסמכים אין באיחור כדי להוות נסיבה מקלה.

נוכח כל אלה ביקשה התובעת לגזור על הנאשם מאסר לתקופה ממושכת, "דו ספרתית" כהגדרתה, מאסר ע"ת, קנס ופסילת רישיון נהיגה כמצוות סע' 44 לפקודת התעבורה. כן ביקשה לחייב את הנאשם בפיצוי הולם ומשמעותי למתלוננת, חרף ויתורה על הפיצוי.

ב"כ הנאשם פתחה את טיעונה בבקשה להקל בעונשו של הנאשם. לטעמה, נסיבות ביצוע העבירה אינן עומדות ברף הגבוה, מאחר ש"לא היה שימוש בכוח על ידי ובאמצעות כלי עזר, המתלוננת לא נפצעה ולא נזקקה לטיפול רפואי" וכי אין מדובר במתלוננת קטינה (עמ' 75 ש' 22-25). הנאשם שהיה כבן 19 בעת האירוע, נטל אחריות על מעשיו, בכך שהודה וחסך מזמנו של בית המשפט. לדבריה, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה בשנת 2005 ועד לגשת כתב האישום בינואר 2012, מהווה אף הוא נסיבה לקולא, מה גם שבכל התקופה שחלפה לא ביצע עבירות דומות, מה ששולל להבנתה, את טענת המסוכנות הנשקפת ממנו.

ב"כ הנאשם ביקשה ליתן משקל רב לקולא לעובדה שהנאשם אינו אדם רגיל. רמתו השכלית נמוכה, על גבול הפיגור. מאז ילדותו אובחן כמי שסובל מבעיות נפשיות ומלקויות קוגניטיביות והתפתחותיות, אך חרף מורכבות בעיותיו, "נפל בין הכיסאות" ולא זכה לטיפול במסגרת מתאימה.
לעניין ההמלצות הכלולות בתסקיר המבחן, היא גורסת שיש ליחס להן משקל מועט, נוכח שטחיותה של הבדיקה שכללה, לטענת הנאשם, פגישה אחת בלבד ולא 3 פגישות כפי שנכתב בתסקיר. כן תוקפת הסנגורית את מסקנתה של עורכת התסקיר בדבר רמת מסוכנתו של הנאשם, שכן לכך תרמה התייחסות בלתי ראויה לתיק מב"ד מאוחר, בגדרו נחשד הנאשם בעבירה של בעילה במרמה ובאיומים. מאידך אין בתסקיר כל התייחסות לאירוע הטראומטי שחווה הנאשם במהלך מעצרו בתיק הנוכחי.

בקורתה של הסנגורית מופנית גם למסקנות הכלולות בהערכת המסוכנות, שבה לא ניתן משקל מתאים לעובדה שמאז העבירות נשוא דיוננו ועד היום, לא עבר הנאשם עבירה דומה ומאידך כאמור, קיימת התייחסות לתיק מב"ד, שאסור היה להביאו בחשבון משלא הוכחה אשמתו של הנאשם בהקשר זה.

עוד ביקשה להביא בחשבון את תקופת מעצרו של הנאשם מ-1.1.2012- 7.2.12 ואת תקופת "מעצר הבית" החלקי, שבכל תנאיו עומד הנאשם עד היום.

לטעמה של ב"כ הנאשם אין ללמוד גזרה שווה מהענישה המחמירה בפסקי הדין שהמציאה ב"כ המאשימה, משום השוני בנסיבות העבירות, החמורות בהרבה מענייננו ובנסיבות האישיות הקשות של הנאשם, שלא היו דומות להן בפסיקה האמורה. בתמיכה לטיעוניה הגישה אסופת פסיקה המלמדת על ענישה מתונה, המתחשבת בנסיבותיו האישיות של העבריין וכן בחלוף הזמן.

לסיכום, מבקשת ב"כ הנאשם להסתפק במאסר שירוצה בעבודות שירות, או לחלופין במאסר לתקופה קצרה. באשר לגובה הפיצוי והקנס, ביקשה להביא בחשבון את מצבם הכלכלי הקשה של הורי הנאשם וכן ביקשה שלא לפגוע ברישיון הנהיגה של הנאשם.

ח. דיון
בתי המשפט השונים עמדו לא אחת על החומרה היתרה הטמונה בעבירות מין ככלל ועל השפעתן ההרסנית על גופם של הנפגעים, כמו גם על נפשם. עבירות אלו, אליבא דהפסיקה העקבית, מחייבות הטלת עונשים חמורים, אשר ירחיקו את עברייני המין מן הציבור לתקופה ממושכת, ישקפו את חומרת העבירה באופן המגשים את אינטרס הגמול והרתעת היחיד והרבים, יעבירו מסר חד-משמעי של סלידה חברתית מן המעשים ויבטאו את הצורך בהגנה על הקרבנות. על חומרתה היתרה של העבירה עמד ביהמ"ש העליון, בין היתר, בע"פ 9994/07 פלוני נ. מדינת ישראל
(פורסם במאגרים):

"הניצול המיני של הזולת בדרך של כפייה, או תוך אי התחשבות בהעדר הסכמה הוא אחת התופעות הקשות והפוגעניות ביותר בביטחונו הגופני והנפשי של הפרט, ובשלום הציבור ככלל. הפגיעה המינית העבריינית פולשת לגופו ולנפשו של הקרבן, והורסת בו חלקה טובה. היא מבזה את עצמיותו, ופוגעת באינטימיות ובאוטונומיה המקודשת של גופו. היא משקפת את השתלטות החזק והברוטאלי על החלש וחסר האונים. היא מצריכה התערבות ממשית של מערכות החוק והמשפט כדי להגן על קרבנות עבריינות המין בפועל ובפוטנציה."

בענייננו, לעבירת האינוס התלוו עבירות חטיפה והתחזות. למעשיו אלה של הנאשם קדמו מחשבה תחילה ותכנון מדוקדק להונות את המתלוננת, להטיל עליה אימה ולהוליכה בניגוד לרצונה, תוך התחזות לאיש חוק, למקום מרוחק ומבודד כדי לבצע בה את זממו. חזותה של המתלוננת, שהלכה לתומה ברחוב בשעת לילה, הסגירה את חריגותה בנוף המקומי ובתוך כך את פגיעותה והפכו אותה "טרף קל". מעדותה בבית המשפט כמו גם מתסקיר נפגעת העבירה למדנו על נסיבות חייה הקשות ועל היותה נעדרת תמיכה משפחתית, חברתית וממסדית. מעשיו של הנאשם, גרמו אצלה לתחושת אימה, לחוסר אונים, לזלזול ולהשפלה והחריפו את מצוקתה עד כדי פחד קיומי. מאז המקרה היא חיה בפחד שהנאשם עלול לחזור ולנקום בה. מעמד העדות בבית המשפט היה עבורה חוויה קשה מנשוא בשל הצורך לשוב ולשחזר את ליל האימים, להתמודד עם התכחשות הנאשם לאחריותו (בשלב עדותה) והתייחסותו המזלזלת כלפיה, בניסיון להציגה כזונה.המתלוננת סובלת כיום מקשת רחבה של פגיעות פוסט טראומתיות, המקשות על תפקודה היומיומי בכל מישורי חייה.

לחומרה מתווספת התרשמותן של עורכות תסקיר שרות המבחן והערכת המסוכנות לפיהן, חרף הודייתו של הנאשם וקבלת אחריות פורמאלית למעשיו, אין הוא מבין את הפסול במעשיו ואינו מכיר בחומרתם ובנזק שגרמו לקורבנו.
הבעייתיות המורכבת של מצבו הנפשי והאישיותי, קשייו הרגשיים והתפקודיים לאורך השנים, עיוותי החשיבה בנושאים מיניים והפרוגנוזה הקודרת באשר ליכולתו להיתרם מתהליך טיפולי, מעמידים אותו ברמת מסוכנות מינית בינונית גבוהה להשנות מעשים שכאלו, כפי שקובעת חוות דעת הערכת המסוכנות.

ב"כ הנאשם טענה, כי אל לנו ליתן משקל לתסקיר המבחן ולהערכת המסוכנות, שכן בכתיבתם נלקח בחשבון תיק מב"ד, שלא היה מן הדין להידרש אליו, כל שכן לתת לו משקל.

דין טענה זו להידחות, שכן נפסק כבר (ע"פ 1021/07 פלוני נ. מדינת ישראל
, אושר בדנ"פ 357/10 פלוני נ. מדינת ישראל
), כי קצין המבחן רשאי להתייחס בתסקירו גם לתיקי מב"ד. מפסיקה זו ניתן ללמוד גזירה שווה גם באשר למעריך המסוכנות, שכן הרציונאל להלכה דלעיל חל גם בנושא הערכת מסוכנות. ודוק, אף מעריך המסוכנות מוזכר בתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק המרשם"), ולפיכך חלים על הערכת המסוכנות, סעיפים 5(א) ו-11 לחוק המרשם.

לצד החומרה נמנה בין שיקולינו גם את העובדה כי העונש המירבי הקבוע לעבירת האונס הינו שש עשרה שנות מאסר וכי בהתאם לסעיף 355, העונש מזערי בגינה לא יפחת מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונש.

מנגד, וכשיקולים התומכים בהימנעות ממלוא מיצוי הדין, נביא בחשבון את גילו הצעיר של הנאשם בעת ביצוע העבירה; את הרקע הנפשי האישיותי והקוגניטיבי המורכב מאז ילדותו; את העובדה כי זוהי לו הפעם הראשונה שהוא מורשע בעבירה מסוג זה וכי במהלך השנים מאז האירוע הנדון לא הורשע בעבירה דומה, וכן את העובדה שבחר להודות במעשיו, אם כי כאמור, לא לפני עדות המתלוננת. כפי שהבהרנו בפרק הראיות לעונש, לצורך הדיון בתיק זה, נצא מהנחה כי אכן נעשה בו ניסיון לפגיעה מינית במהלך מעצרו בגין תיק זה ולכך היתה השלכה על מצבו הנפשי ונביא עובדות אלו בחשבון בין השיקולים לקולא. כמו כן תעמוד לנגד עינינו תקופת מעצרו של הנאשם, ממנו שוחרר ל"מעצר בית" חלקי, בו הוא שוהה עד היום.

באשר לטענת ב"כ הנאשם, כי חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, צריך להוות נסיבה לקולת העונש.
אכן, יש מקרים שחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה יביא להקלה בעונש ואף להימנעות מהטלת מאסר בפועל. (ר' ע"פ 568/72 עזרא נ. מדינת ישראל
, פ"ד כז(1) 806 (להלן: "פרשת עזרא"); ע"פ 188/77 ורטהיים נ. מדינת ישראל
פ"ד לב (2), 225; ע"פ 5527/07 אגסי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם); תפ"ח (חי) 3055/06 מדינת ישראל
נ. בן ארי אריאל). ואולם המכנה המשותף הוא, שבאותם מקרים דובר במחדל של גופי החקירה, התביעה ובית המשפט, מה שאין כן בענייננו. כמובהר, האיחור בהגשת כתב אישום לא נבע ממחדל של גורמי החקירה והתביעה, אלא בשל העובדה שזהות הנאשם התגלתה באקראי, עקב חקירה אחרת שהתנהלה נגדו בעניין אחר, בשנת 2011. זאת ועוד, גם באותם מקרים שהשיהוי נבע ממחדל של גורמי האכיפה לא הומתק העונש באופן אוטומטי. בפרשת עזרא נאמר כי יש להתחשב בנתוניו של כל מקרה ומקרה ובין היתר, בטיבה של העבירה; המשכיותה וסכנתה והחשש לשלום הציבור הנשקפת ממנה (שם, עמ' 810-811). בע"פ 7416/76 גבריאלוב נ. מדינת ישראל
, פ"ד לא (2), 806 נאמרו הדברים הבאים: "צריך כמובן לדון בכל מקרה לפי נסיבותיו, ולא כל עבריין יזכה מן ההפקר. יש עבירות ויש עבריינים שלגביהם הצורך להרחיקם מהחברה עדיף על כל שיקול אחר". במקרה אחר, שנסיבותיו דומות לענייננו, שם זוהה הנאשם בחלוף עשור מאז ביצוע העבירה, על פי בדיקת ד.נ.א, נקבע כי "העובדהכינתמזלמזלושלנאשםזהבעברשלאלהיתפסבסמוךלביצועהעבירהולאליתןאתהדיןבמועדעלמעשיו,אינהאמורהלשמשכנימוקלקולא". (תפ"ח (מחוזי חיפה) 14542-02- 11), מדינת ישראל
נ. מסרי.

בענייננו מדובר בעבירות חמורות ובנאשם שעל פי הערכות הגורמים המקצועיים, סכנתו לציבור הוגדרה בינונית - גבוהה. לא ניתן לומר לגביו כי השיהוי בהגשת כתב אישום גרם לו לעינוי דין. בכל אותן שנים הנאשם הילך חופשי; ניהל את חייו באופן רגיל ולא הוטרד מהשלכות מעשיו, בעוד המתלוננת חיה בתחושת תסכול ופחד מפני פגיעה חוזרת של הנאשם, המהלך לו חופשי ונעדרת יכולת לשקם את חייה.

לאור האמור לעיל מסקנתנו היא, כי אין בחלוף הזמן כדי להוות שיקול ממשי לקולת העונש, אם כי נתחשב גם בכך בגוזרנו את דינו של הנאשם.

מלאכת האיזון הנדרשת מבית המשפט בעת גזירת דינו של נאשם, היא מלאכה קשה ומורכבת. על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים המתנגשים זה עם זה, כגון חומרת העבירה ומהותה, מניעת הישנות העבירה, גמול לעבריין והרתעתו, וההיבט הציבורי, המתבטא בין היתר בהבעת הסלידה מן המעשים ובצורך במיצוי הדין עימם לשם הרתעת הכלל והבטחת צדק עבור נפגעי העבירות, ומנגד נסיבותיו האישיות של הנאשם. (ר' פסק דינה של כב' הנשיאה בייניש, ע"פ 4890/01 מדינת ישראל
נ' פלוני, פ"ד נו(1), 594, 601-602).

באשר למדיניות הענישה בעבירות אלו ומשקלן של נסיבותיו האישיות של העבריין, נפנה לע"פ 3873/08 שמעון אטיאס נגד מדינת ישראל
ולדבריו של השופט י' דנציגר שם:

"בית משפט זה עמד לא אחת על כך ששיקולי גמול והרתעה מחייבים להחמיר בעונשם של עברייני המין ולבודדם לתקופה ארוכה מן החברה [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן בע"פ 5382/04 מרגוליס נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 4.6.2006); פסק דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 28.1.2002), סעיף 6]. החברה לא תשלים עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של נפגעות עבירות מין ואלימות ותוקיע מעשים אלו, בין היתר, באמצעות עונשים חמורים. ככל שעסקינן בעבירות מין, על בית המשפט להעדיף את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו למשל: ע"פ 10721/04 הנ"ל, סעיף 7). כמו כן הודגש כי יש ליתן משקל משמעותי בעת גזירת דינם של עברייני מין לנזק שגרמו לנפגע העבירה ולצלקות שהותירו בנפשו (ראו למשל: ע"פ 8233/05 הנ"ל, סעיף 17)" (ההדגשות אינן במקור).

בשולי דיוננו נתייחס לשאלת הפיצוי למתלוננת. אמנם המתלוננת אמרה כי אינה מצפה לדבר מהנאשם שכינה אותה "זונה", מאחר שהיא רוצה להישאר בתחושה שהיא "נקייה" ואינה מקבלת ממנו כסף (תסקיר קרבן עמ' 2), ואף על כן פי שוכנענו כי ראוי לפסוק לה פיצוי משמעותי, כפי שגם הומלץ ע"י עורכת תסקיר נפגעת העבירה.

על הפיצוי לטובת נפגע עבירה נאמר בע"פ 8745/08 פלוני נ. מדינת ישראל
כי הוא נפסק מכוח סעיף 77 לחוק העונשין. לפיצוי זה מספר תכליות, בין היתר: מתן סעד לנפגע העבירה בטווח זמנים קצר, מבלי שייאלץ להמתין לסיום הליכים אזרחיים בעניינו; מניעת מפגש מחודש עם העבריין שפגע בו במסגרת של הליך אזרחי נוסף; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע; העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרת הליך זה ומשכך אף אם מתלונן אינו מבקש לקבל פיצויים ממי שפגע בו הרי שבית המשפט עדיין מחויב לשמש לו פה ולהפעיל את סמכותו שבסעיף 77 לחוק, במקרים המתאימים.
לא יכול להיות ספק כי המקרה הנוכחי נמנה על המקרים המתאימים. משכך, מצאנו לראוי לפסוק פיצוי למתלוננת, תוך שנבהיר לה, כי הפיצוי הוא לטובת שיקומה, וכי אין בקבלתו משום פגיעה כלשהי בתדמיתה.

ט. סוף דבר
מששקלנואתמכלולהשיקוליםלחומרה ולקולאכפישפורטובהרחבהלעיל,אנומחליטיםלגזורעלהנאשםאתהעונשיםהבאים:
1. 10 שנותמאסר,מתוכן 8שנותמאסרבפועלוהיתרהעלתנאילמשך 3 שנים,לבליעבורעבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין.ממנייןתקופתהמאסר,תנוכהתקופתהמעצרמיום 1.1.12 - 7.2.12.
2. 6 חודשימאסרעלתנאי,למשך 3 שנים,לבליעבורעבירהלפיסעיף283(2)לחוקהעונשין,התשל"ז-1977.
3. 3 שנות פסילה מנהיגת רכב, החל מיום שחרורו ממאסר.
4. פיצויכספילמתלוננתבסך 40,000 ₪,שישולם ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מ- 1.2.13. אי עמידה באחד התשלומים יעמיד את מלוא יתרת התשלום לפרעון מיידי.

אנו ממליצים, כי שב"ס ישקול להעניק לנאשם את הטיפול הרפואי הנפשי, לו הוא זקוק.

זכותערעורלביתהמשפטהעליוןתוך 45 יוםמהיום.

ניתן היום, ה' בטבתתשע"ג, 18 דצמבר 2012, במעמד הצדדים.
צ. קינן, שופטת

ח. הורוביץ, שופטת

א. שיף, שופט - ס. נשיא
[אב"ד]
??

??

??

??
בית המשפט המחוזי בחיפה
18 דצמבר 2012
תפ"ח15894-01-12מדינת ישראל
נ' אבישי

1









פח בית משפט מחוזי 15894-01/12 מדינת ישראל נ' שאול אבישי בן אילן דיגמל (פורסם ב-ֽ 18/12/2012)