פסקי דין על יגאל שלי

35589-07/11 חנ     13/12/2012




חנ 35589-07/11 מדינת ישראל - עיריית באר-שבע נ' יגאל שלי








בית משפט לעניינים מקומיים בבאר שבע



ח"נ 35589-07-11 מדינת ישראל נ' שלי







בפני

שופט יואב עטר



בעניין:

מדינת ישראל
– עיריית באר-שבע


ע"י ב"כ עו"ד ליחי קרוצ'י
המאשימה



נגד


יגאל שלי



הנאשם

הכרעת דין

הנאשם מזוכה מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 6 (א) (1) לחוק העזר לבאר-שבע, (העמדת רכב וחנייתו)
תשנ"א – 1991, וזאת בגין, כנטען בכתב האישום, העמדת רכבו ביום 25.3.2010 בשעה 16:33, במקום בו החניה אסורה על פי המסומן בתמרור ב.28. והמצוי במתחם תחנת רכבת צפון בבאר-שבע.

הנאשם קיבל לידיו הודעת תשלום קנס (ת/1) וניתנה לו ברירת קנס, והנאשם ביקש להישפט תחת לשלם את הקנס.

בישיבה ביום 22.5.2012, בתשובה לכתב האישום,
הודה הנאשם כי חנה את רכבו בתחום תחנת הרכבת במועד ובזמנים המתוארים בכתב האישום, אך לטענתו התמרור לא היה קיים והחנייה הייתה מותרת.

במסגרת פרשת התביעה העיד הפקח מר מיכאל צצה, ובמסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם.

הפקח מר צצה, העיד כי במועד הרלוונטי, הבחין במקום ברכב הסוזוקי של הנאשם, כשהוא חונה בניגוד להוראות התמרור ובניגוד לכיוון התנועה, כשבצוותא עימו עוד שלושה כלי רכב אשר חנו באופן זהה. העד העיד כי מדובר בכביש חד סטרי, אשר בכניסה אליו, קיים תמרור מסוג ב. 28 האוסר על חניה ומתיר הורדת והעלאת נוסעים בלבד.

לדברי העד בקצהו השני של הכביש, מופיע משני צידיו תמרור ב 2 המורה: "אין כניסה".

העד צילם 3 תמונות (ת/2) האחת הינה בכניסה לכביש הרלוונטי, ובתמונה זו לא רואים את רכבו של הנאשם אך רואים את התמרור האוסר על החניה, ומאחוריו תמרור צהוב
גדול, עליו רשום: "פרט להעלאה והורדת נוסעים". מתחת לתמרור האוסר על החניה מוצב תמרור נוסף, המורה כי המדובר בכניסה לכביש חד סטרי. בתמונה השמאלית העליונה על גבי גיליון ת/2, ניתן לראות את מראה
הרחוב, כשהמדובר למעשה בכביש/רחוב, אשר צורתו כצורת פרסה, ואשר הכניסה אליו מזרועה הימנית של הפרסה, המשכו בעיקול חד שמאלה ולאחר מכן שוב עיקול חד שמאלה,
והוא מתחבר לאותו רחוב ממנו הכניסה אל הכביש. בתוך אותה "פרסה" שבין זרועות הכביש, נטועים מספר עצים, וניתן לראות מזווית הצילום, אשר צולמה מן הכניסה לאותו כביש, גם את רכבו של הנאשם החונה ביחד עם עוד מספר מכוניות, בצד האחר של אותה פרסה כשחזיתו וחזית כלי הרכב האחרים אחרונים במקום לכיוון המנוגד לכיוון הנסיעה בכביש הפרסה הנ"ל.

בתמונה הימנית התחתונה בגיליון התמונות ת/2, נראה רכבו של הנאשם, וכן כלי רכב נוספים החונים במקום, כשהפעם התמונה מצולמת מכיוון חזיתו אחורה אל עבר המוצא מאותו כביש הסלול בצורת פרסה. מן התמונה ניתן ללמוד, כי בצד המדרכה עליה עמד הצלם, מסומנים תאי חניה, ואילו מן הצד האחר מסומנת המדרכה באבני שפה הצבועות בשחור ולבן.
כעולה מן התמונה כלי הרכב ובהם רכבו של הנאשם, חנו בתוך תאי החניה המסומנים במקביל למדרכה, כשצידם השמאלי פונה אל המדרכה.

בנוסף, הוגשו במהלך
עדותו של הפקח תשריט התימרור במקום, וכן תוכנית הסדרי התנועה (ת/3 ות/4). ממוצגים אלו ניתן ללמוד כי הנכנס לתחנת הרכבת, מגיע אל כיכר, בה אם פונה הוא ימינה קיימות שתי פניות שמאלה, בזו אחר זו,
ואלו הן הכניסה והיציאה מכביש הפרסה הנ"ל. כעולה מן התשריט, הפניה הראשונה (להלן:"הכניסה הראשונה") שמאלה בה נתקל הנכנס לתחנת הרכבת, אסורה בכניסה,
ומסומנת בשני תמרורי ב.2 ("אין כניסה") ואילו הפניה השנייה שמאלה (להלן:"הכניסה השנייה") מסומנת בתמרורי ב. 28 וג. 6 המורים על כך שהמדובר בכניסה לרחוב חד סטרי, אשר החניה בו אסורה.

הפקח השיב בחקירתו הנגדית כי אכן אמור להיות תמרור אין כניסה בכניסה הראשונה. הנאשם הציג בפני
הפקח תמונות שהנאשם צילם (נ/2, נ/3, נ/4, נ/5) והפקח אישר כי הוא מזהה את המקום המצולם בתמונות ככניסה הראשונה.
הפקח אישר בעדותו כי נהג הנכנס לתחנת הרכבת נתקל ראשית בכניסה הראשונה, אליה הכניסה אסורה, והאמורה להוות מוצאו של הכביש החד סיטרי וכי
הכניסה לכביש החד סיטרי הינה הפניה הבאה לאחר מכן.

לשאלת בית המשפט מדוע אם טרח לצלם את התמרור המופיע בכניסה לאותו כביש בצורת פרסה, והאוסר על החניה, לא טרח לצלם את התמרורים המוצבים במוצאו והאמורים להבהיר לבאים להיכנס מאותו צד כי הכניסה אסורה, השיב כי לא עשה כן, שכן קשה היה לו לצפות מראש טענה אפשרית כאילו מישהו נכנס משם בתום לב.

הנאשם בעדותו העיד כי לכשהגיע לתחנת הרכבת פנה ימינה בכיכר ומייד שמאלה, ולא היה כל שילוט, האוסר עליו לעשות כן. לדבריו, לאור העובדה שלא היה שילוט, פנה בפני
ה הראשונה שמאלה, ולאחר שהבחין כי מצידו השמאלי קיימים תאי חניה וכי חונים שם כלי רכב חנה אף הוא באחד מתאי החנייה. הנאשם העיד כי חנה לפרק זמן קצר שכן כעובד רכבת ישראל (לא באותו אתר) הגיע למקום אך ורק בכדי להעביר כרטיס ומייד כשיצא הבחין בפקח כשהוא רושם את הדוח. תימוכין לכך ניתן למצוא על גבי ת/1 שם רשם הפקח: "הנהג הגיע בתחילת רישום הדוח לטענתו הוא רק עצר לרדת להעביר כרטיס כעובד ברכבת ישראל וחזר לרכבו. כאשר חזר הבחין בי מבצע צילום ותחילת רישום". הנאשם העיד כי צילם את התמונות נ/2, נ/3, נ/4, נ/5, כאשר כאמור, הפקח בחקירתו הנגדית אישר כי אכן מתעדות את המקום נשוא העבירה.

דיון
עיון בתמונות נ/2, נ/3, נ/4, נ/5, מלמד כי בכניסה הראשונה לאותו כביש פרסה מוצבים שני עמודים ועליהם לוחות פח מעוגלים נטולי כל צבע. מעיון בתשריט התימרור ת/3 נמצאתי למד כי במקום אמורים להיות מוצבים שני תמרורי "אין כניסה" (תמרור 402 – "אסורה הכניסה לכל רכב", לפי לוח התמרורים, הודעת התעבורה (קביעת תמרורים), תשע"א-2010 – על-פי לוח התמרורים שהיה תקף בעת תמרוּר המקום נקראו תמרורים אלו "ב-2").

לוחות הפח נטולי הצבע המוצמדים לעמודים משני צידי הכניסה הראשונה, אכן מתאימים בגדלם ובצורתם לתמרורי 402, ואולם, כאמור, בהנחה שאכן כעולה מהתשריט אלו התמרורים המוצבים שם, דהו תמרורים אלו באופן אשר לא ניתן כלל לדעת מה משורטט על גביהם, וידגש כי צבעם במועד צילום התמונות היה אפור.

ב"כ המאשימה טען בעניין זה כי אין כל ראיה באשר למועד צילום התמרורים. הנאשם בעדותו העיד כי צילם את התמרורים יום למחרת רישום הדו"ח (עמ' 11, ש' 16). הנאשם בעדותו הותיר בי רושם מהימן ביותר. נותן אני אמון בעדותו, ומתוך אמון זה קובע אני כממצא כי הנאשם אכן צילם את התמרורים יום לאחר רישום הדוח, ודוק: מדברי הנאשם הן בישיבת המענה והן בעדותו עולה כי הנאשם חש חדור תחושת עוול בגין רישום הדוח, והדבר בער בעצמותיו, וההיגיון הוא כי אכן יתעד את התמרורים בתכוף לאחר רישום הדוח. חיזוק מסוים לעניין זה מוצא אני בכך שעד התביעה, המפקח, מצא לנכון לתעד את התמרורים האחרים במקום, אך דווקא את אלו נמנע מלתעד. חיזוק נוסף מוצא אני בכך שמהתמונות שצילם המפקח עצמו בגיליון ת/2, עולה כי לא רק שהנאשם לא היה היחיד שנכנס לאותו כביש פרסה דרך הכניסה הראשונה, דהיינו בניגוד לתמרורי ה-402 אשר נטען כי היו מוצבים שם, אלא שכל כלי הרכב שחנו ברחוב באותו מועד חנו כשפניהם לאותו כיוון, וניכר שגם נהגיהם פעלו כפי שפעל הנאשם.

עיון בתשריט ת/3, המלמד על הסדרי התנועה במקום, מלמד כי אכן יש ממש בדברי הנאשם, וכי מי שנכנס לתחנת הרכבת מגיע אל כיכר בה יכול הוא להמשיך ישר אל תחנת המוניות ותחנת האוטובוסים או לפנות ימינה לכיוון החניון. אם פונה הוא ימינה הרי שהכניסה הראשונה מצידו השמאלי היא זו המנוגדת לתמרורי 402 ("אין כניסה") האמורים להיות מוצבים במקום. כאמור, נתן אני אמון מלא בנאשם כי הגיע לתחנת הרכבת, פנה שמאלה בפני
ה הראשונה, דהיינו הכניסה הראשונה, וזאת משלא הבחין בכל תמרור האוסר על כך, וחנה בתאי החניה משמאלו. העיון בת/3 מלמד כי אם אכן הנכנס לתחנת הרכבת פונה בפני
ה הראשונה שמאלה, לא יכול הוא לראות את התמרורים שצילם הפקח בתמונות ת/2 והמצויים בפני
ה השנייה שמאלה (הכניסה השנייה לכביש הפרסה).

משמצאתי כי נוכח האמון שנותן אני בעדות הנאשם התמרורים המתועדים בתמונות נ/2, נ/3, נ/4, נ/5, תועדו יום לאחר רישום הדוח, הרי שאני קובע כממצא כי הנאשם, שעה שנכנס לרחוב בו חנה, לא ראה כל תמרור המורה על איסור כניסה לרחוב אלא לכל היותר ראה שני עיגולי פח נטולי צבע המוצמדים לעמוד.

ב"כ המאשימה ניסה, בחקירתו הנגדית של הנאשם, להוכיח כי היה על הנאשם להבין כי נוסע הוא נגד כיוון התנועה נוכח העובדה שכעולה מהתמונה נ/3 על צידו האחורי של אחד מן התמרורים נטולי הצבע הורכב תמרור 301 ("תן זכות קדימה"). דא עקא, שהעיון בתמונות מלמד כי רק עין בוחנת ורגישה במיוחד תצליח לראות כי מאחורי העיגול נטול הצבע מסתתר משולש אשר רק שני קצותיו בולטים.

ב"כ המאשימה הפנה בסיכומיו להכרעת הדין בתיק ח"נ 4109-08- מדינת ישראל נ' שוש מניטנטג (לא פורסם) כאסמכתא לכך שדהייתו של תמרור אינה מהווה הגנה. עיון בהכרעת-הדין של חברי, כב' השופט ברסלר-גונן, מלמד כי במקרה דנן על המסקנה להיות הפוכה. כב' השופט ברסלר-גונן בהכרעת הדין, בעניין מניטנטג, ציין כי: "הנה-כי-כן, אף המחוקק ומחוקק המשנה היו ערים לכך שייתכנו סטיות מצבעם של תמרורים, ולפיכך נקבע מבחן של סטייה מותרת. מדדי הסטייה המותרת לא נקבעו בחיקוק ועל-כן על בית-המשפט לאמוד את מידת הסטייה בכל מקרה ומקרה לגופו ולבחון אם מדובר ב'סטייה קלה' או בסטייה המאיינת תוקפו של התמרור".

סעיף 5 להודעת התעבורה (קביעת תמרורים) התשע"א-2010, קובע כי: "סטייה קלה ממידותיו, צבעו, צורתו, אופן הצבתו או סימונו של תמרור, שאין בה כדי לשנות מתכנו, לא תגרע מתקפו".

במקרה דנן, הן בשים לב להוראות סעיף 5 והן בשים לב למבחן אשר פורט בהכרעת-הדין בעניין מניטנטג, סבורני כי הכף נוטה בבירור לכך שבמקרה דנן מדובר בסטייה המאיינת תקפו של התמרור, שכן אין המדובר בסטייה קלה אלא בתמרור אשר העיון בתמונות מלמד כי לא נותר דבר מצבעו המקורי או מן המוטבע עליו, וכי כל כולו נחזה כעיגול פח אפור אשר אין משורטט עליו דבר.

בנסיבות אלו סבורני כי לא היה כל תמרור אשר יכול היה לגרום לנאשם להניח כי נכנס הוא לרחוב בניגוד לכיוון התנועה, ומשלא הוצב כל תמרור תקף האוסר עליו להיכנס בכניסה הראשונה הרי שמראה תאי החניה משמאלו והסימון בשחור-לבן מימינו גרם לכך שיסבור בתום לב כי החניה מותרת.

משלא היה כל תמרור תקף האוסר על כניסת הנאשם בכניסה הראשונה, לא הייתה כל סיבה כי הנאשם ימשיך עד הכניסה השנייה, שם, ורק שם, הוצב תמרור המורה על איסור החניה לאורך כל כביש הפרסה ולמעשה הנאשם לא יכול היה לדעת שהחניה אסורה.

לאור האמור לעיל אני מזכה את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו.
<#2#>

ניתנה והודעה היום כ"ט כסלו תשע"ג, 13/12/2012 במעמד הנוכחים.










חנ בית משפט לעניינים מקומיים 35589-07/11 מדינת ישראל - עיריית באר-שבע נ' יגאל שלי (פורסם ב-ֽ 13/12/2012)