פסקי דין על אליהו חברה לביטוח | פסקי דין על סיגלית פרנקו | פסקי דין על צביה יקל | פסקי דין על הראל חברה לביטוח |

40126-03/10 א     12/12/2012




א 40126-03/10 אליהו חברה לביטוח בע"מ, סיגלית פרנקו נ' צביה יקל, הראל חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 40126-03-10 יקל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ
ואח'



בפני
כב' השופט ערפאת טאהא



המבקשות
1.
אליהו חברה לביטוח בע"מ
2.
סיגלית פרנקו




נגד



המשיבות
1. צביה יקל
2. הראל חברה לביטוח בע"מ



החלטה

1.
לפניי בקשת הנתבעות מס' 1 ו-2 (להלן: "המבקשות") להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן:"החוק").

2.

התובעת הייתה מעורבת בשתי תאונות דרכים. הראשונה מיום 14.6.2006 בה נפגעה, בין היתר, בעמוד שדרה צווארי ומותני, בברך וברגל ימין (להלן :"התאונה הראשונה"). התאונה השנייה היא מיום 7.10.2007 בה נפגעה התובעת, בין היתר, בע"ש מותני וצווארי, בברכיים ובמרפק שמאל (להלן: "התאונה השנייה").

3.
ועדה רפואית ראשונה של המוסד לביטוח לאומי, שבדקה את התובעת ביום 1.3.2011, קבעה כי עקב התאונה הראשונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%, בגין שינויים במניסקוס בברך ימין, וכי לא נותרה לה נכות צמיתה עקב התאונה השנייה.

4.
הן התובעת והן המוסד לביטוח לאומי לא השלימו עם קביעה זו, והגישו עררים לוועדה רפואית לעררים. בהחלטה מיום 8.7.2012 קיבלה הוועדה הרפואית לעררים את ערעור התובעת וקבעה, כי עקב התאונה הראשונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%, בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר, וזאת בנוסף לנכות שנקבעה על ידי הוועדה הראשונה בגין הפגיעה בברך. בהתאם לכך, דחתה הוועדה הרפואית לעררים את ערר המל"ל ואישרה את קביעת הוועדה הרפואית מדרג ראשון באשר לנכות שנותרה בברך. הוועדה הרפואית לעררים אף דחתה את ערר התובעת באשר לקביעת הוועדה הראשונה שלא נותרה לה נכות צמיתה עקב התאונה השנייה.

5.
כידוע, קביעת הוועדה הרפואית שדנה בעניינה של התובעת עקב תאונת עבודה מהווה קביעה על פי דין בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל כן היא מחייבת בהליך שבפני
י.

6.
המבקשות אינן משלימות עם קביעת הוועדה וטוענות, כי יש להתיר להן להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית הן בעניין הנכות בברך והן בעניין הנכות בצוואר. לגבי הנכות בברך טענו הנתבעות 3 טענות: הראשונה, הוועדה הרפואית טעתה עת קבעה, כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין הפגיעה בברך. לטענתם, בדיקת

mri
שבוצעה לתובעת הייתה תקינה, לא נמצאו הגבלות בתנועות הברך ולכן לא היה מקום לקביעת נכות בגין הפגיעה בברך ממנה החלימה התובעת באופן מלא. הטענה השנייה שהעלו המבקשות נוגעת לעברה הרפואי של התובעת. לטענתם, הוועדה התעלמה מתאונת דרכים מיום 24.3.1997 בה נפגעה התובעת, לטענתם, קשות בברך, ולרישום מכרטיסה הרפואי מתאריך 3.6.1999, שם צוין כי היא סובלת מכאבי ברכיים. הטענה השלישית נוגעת לתאונה השנייה. לטענתן, אם סברה הוועדה הרפואית, כי נותרה לתובעת נכות כלשהי בברך, היה עליה להתייחס גם לתאונה השנייה ולשייך חלק מהנכות לתאונה זו. לשיטתן, הוועדה לא התמודדה עם תלונות התובעת לאחר התאונה השנייה ולא יחסה חשיבות מספקת לתלונות לאחר תאונה זו.

לגבי הנכות בצוואר טענו המבקשות, כי הוועדה הרפואית ביססה את קביעת הנכות על תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת, על אף העדרם של מסמכים אובייקטיביים המצדיקים קביעת נכות. הן הוסיפו, כי לא חל שינוי בממצאי הבדיקות שהיו בפני
הועדה הרפואית הראשונה לאלו שעמדו בפני
הועדה הרפואית לעררים, ואין כל הסבר מדוע קבעה ועדת הערר נכות בשיעור 10%, בגין הגבלה בתנועת הצוואר, בעוד שהועדה הרפואית הראשונה קבעה שלא נותרה לה כזו. נטען עוד, כי הועדות לא התייחסו לעברה הרפואי של התובעת ולשתי תאונות דרכים משנת 1989 ו- 2002 בהן היא נפגעה בראש ובצוואר.

7.
המשיבות מתנגדות לבקשה. לטענתן, מעיון בפרוטוקולי הועדות עולה, כי תיקה הרפואי של התובעת ותיק אורתופד קופ"ח עמדו בפני
הן, ועל כן אין ממש בטענה, כי הועדה לא התייחסה לעברה הרפואי של התובעת. הועדות הרפואיות דנו בקשר הסיבתי בין תלונות התובעת לבין שתי התאונות והגיעו למסקנה, כי הנכויות קשורות לתאונה הראשונה מהנימוקים שפורטו בפרוטוקולים של הוועדות. בנסיבות אלו, אין מקום לטענה שהועדה טעתה בקביעת הקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה הראשונה. המשיבות הוסיפו כי, אין בתלונות מעברה הרפואי של התובעת כדי להעיד על קיומה של הגבלה כלשהי בברך ימין ובצוואר, ועל כן ועדת העררים פעלה כראוי כשלא התייחסה למצב קודם. עוד נטען, כי קיומו של פער בין החלטות ועדות רפואיות שונות אינו מהווה טעם להבאת ראיות לסתור, שכן ועדת הערר מוסמכת על פי דין לשנות את החלטת הועדה הרפואית הראשונה.

8.
דין הבקשה להידחות.

סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה ; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הוראה זו נועדה ליתן מענה לקושי העומד בפני
בית המשפט להכריע בין חוות דעת רפואיות מנוגדות ; הן קושי שיסודו בבזבוז הזמן והמשאבים שנדרשו להכרעה האמורה והן הקושי הענייני לקבוע ממצאים, לנוכח פער, לפעמים רב, בין דעות המומחים (
ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט
(4) 505).

בפרשת אבו עליון נקבע
, כי רשות לסתור תינתן במקרים חריגים, אם כי רשימת המקרים בהם תינתן רשות כאמור, אינה רשימה סגורה ודינו של כל מקרה להידון לגופו. נקבע כי ניתן להצביע על שני סוגי טעמים, אשר מצדיקים מתן רשות לסתור קביעה על פי דין:

"א)
טעמים משפטיים כגון: פגם מהותי בהליך הקודם, תרמית, ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ;
ב)
טעמים עובדתיים כבדי משקל, כגון שינוי מהותי במצבו של התובע או התגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת".

9.
בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ולא יתיר לסתור רק בגלל שדעתו אינה נוחה מהנמקת הוועדה, או כאשר נתקל בית המשפט בהנמקות שאינן מפורטות דיין, או שמתעוררים ספקות באשר להחלטת הוועדה. על בית המשפט לפעול לכך שקביעה על פי דין תשמש גם בבית המשפט באופן שייחסך זמן שיפוטי ותישמר הרמוניה בין הכרעות שונות הניתנות באשר לאותה פגיעה, אך מצד שני, על בית המשפט לפעול באופן שהן הנפגע והן הנתבע לא יינזקו מהרצון לייעל את ההליך.

בע"א 5779/90
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה
(4) 77 נקבע כי:

"יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי הועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו לפניה, בודאי היו מביאות לתוצאה שונה...מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית
לבין מה שסבורים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים ועד כמה אין קושי למצוא חוות דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית".


(ההדגשות אינן במקור)

10.
טענות המבקשות לעניין עצם קביעת הנכות והטענה, כי טעתה הוועדה עת קבעה כי התובעת סובלת מנכויות בצוואר ובברך, אינן מצדיקות הבאת ראיות לסתור. מדובר בחוסר שביעות רצון ואי הסכמה עם ממצאי ומסקנות הוועדה, שאין בהם כדי להוות טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור. מעבר לנדרש אציין, כי החלטת הוועדה הרפואית בעניין עצם קביעת הנכות מבוססת על הבדיקה הקלינית שחברי הוועדה ביצעו לתובעת, ועל כן, אין בסיס לטענות המבקשות בעניין זה.

אין ממש גם בטענה שהוועדה הרפואית לא התמודדה עם תלונות התובעת לאחר התאונה השנייה ואין ממש בטענה שהוועדה טעתה עת לא חילקה את הנכות בין שתי התאונות. טענות אלו מביעות חוסר שביעות רצון ואי הסכמה עם קביעת הוועדה הרפואית ואין בהן כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. זאת ועוד, הועדה ציינה במפורש, כי תלונות התובעת על כאבים בברך ובצוואר הופיעו לאחר ובעקבות התאונה הראשונה ועל כן סבורה היא כי יש לייחס את מלוא הנכות לתאונה זו. העובדה שהמבקשות אינן מסכימות עם קביעה זו וסבורים כי הנמקת הוועדה אינה משכנעת, אין בה די כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור.

11.
הטענה הנוספת שהעלו המבקשות נוגעת לעובדה שהוועדה הרפואית מדרג ראשון לא ראתה לנכון לקבוע נכות בגין הפגיעה בצוואר בעוד שהוועדה הרפואית לעררים קבעה נכות על אף שלא עמדו בפני
ה מסמכים נוספים ועל אף שממצאי הבדיקות לא השתנו.

גם בטענה זו לא מצאתי ממש. העובדה שהוועדה הרפואית לעררים ביטלה את החלטת הוועדה מדרג ראשון אינה מצדיקה הבאת ראיות לסתור. כאשר המחוקק קבע, כי לנפגע או למוסד לביטוח לאומי זכות להגיש ערר, לא ניתן לטעון כי החלטת הועדה הרפואית לעררים סותרת את קביעת הועדה הרפואית הראשונה שעליה הוגש ערעור. החלטת הועדה הרפואית לעררים, אשר משנה את ההחלטה של הועדה מדרג ראשון אינה סותרת את ההחלטה מדרג ראשון, שכן היא לא נמצאת באותו מעמד נורמטיבי, אלא במעמד נורמטיבי גבוה יותר. כאשר מתקבל ערר, החלטת הועדה מדרג ראשון מתבטלת, ואין לה כל משקל, לא במסגרת תיק המל"ל ולא במסגרת התביעה המתנהלת על פי חוק הפיצויים. זה טיבו של כל ערר וכל ערעור.

מעבר לנדרש אציין, כי הועדה הרפואית לעררים ציינה במפורש, כי בבדיקת התובעת על ידה אובחנה הגבלה קלה בתנועות הצוואר ולכן העניקה לה נכות נוספת בשיעור של 10%. העובדה שהוועדה מדרג ראשון סבורה שלא נותרה לתובעת נכות צמיתה בצוואר אינה מעלה ואינה מורידה בעניין זה ואינה מצדיקה הבאת ראיות לסתור.

12.
לא מצאתי ממש גם בטענה, כי הוועדה הרפואית לא התייחסה לעברה של התובעת בברך ובצוואר.
כאמור, תיקה הרפואי של התובעת בקופ"ח ותיקה האורתופדי עמדו בפני
הועדה, כך שמלוא התמונה הייתה פרוסה בפני
הוועדה עת דנה בעניינה של התובעת.

זאת ועוד, לעניין הברך צירפו המבקשות דו"ח מיון מיום 24.3.1997 בו צוין כי התובעת נפגעה בברך ימין ורישום רפואי מכרטיסה של התובעת מתאריך 3.6.1999 בו מצוין כי היא סובלת מכאבי בטן, שלשלולים, חולשה כללית, כאבי פרקים, בעיקר ברכיים. כפי שניתן להיווכח, הרישום מתאריך 3.6.1999 אינו מעיד על בעיה כלשהי בברכיים. מדובר במחלה חולפת שלוותה בשלשולים וחולשה כללית, והניסיון לקשור בין רישום זה לבין הנכות בברך ימין הוא ניסיון מופרך.

בתעודת חדר מיון מתאריך 24.3.1997 נרשם, כי התובעת סבלה מרגישות בברך ימין, ללא תפליט בברך, ללא הגבלה בתנועות והברך נמצאה יציבה. עולה, אם כן, כי מדובר בפגיעה קלה ביותר וחולפת ממנה החלימה התובעת באופן מלא. לא צופרו מסמכים נוספים מעבר לתעודת חדר המיון המעידים על המשך תלונות בברך ימין ולא צורפו מסמכים כלשהם שיש בהם כדי להעיד כי התובעת סבלה בהמשך ממגבלה כלשהי בברך. טענות המבקשות, כי התובעת נפגעה באופן קשה בברך באותה תאונה היא, אם כן, טענה מופרכת וחסרת שחר.

תעודת חדר מיון שניתנה לתובעת לפני כשש עשרה שנים ללא כל המשיכות, אינה מהווה אפילו ראשית ראיה לקיומה של נכות בברך, אינה מצדיקה מינוי מומחה מטעם בית המשפט בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, ואין בה בוודאי כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, שהמבחנים לקבלתה הם הרבה יותר נוקשים מאשר המבחנים שנקבעו לעניין מינוי מומחה מטעם בית המשפט.

13.
לעניין הצוואר טענו המבקשות, כאמור, כי בשנת 1989 הייתה התובעת מעורבת בתאונת דרכים בה היא נפגעה בצוואר, ומאז היא סובלת מכאבי ראש וכאבים בצוואר. כמו כן, הפנו המבקשות לרישום בכרטיסה הרפואי של התובעת מתאריך 3.1.2002, שממנו עולה, לכאורה, כי היא נפגעה בצוואר.

גם בטענות אלו אין ממש. עיינתי ברישום מתאריך 3.1.2002 ולא מצאתי זכר לתלונה על כאבים או הגבלה בצוואר. היא התלוננה על כאבי ראש מפושטים ועל כאבים בכתפיים. אין זכר, ולו ברמז, לכאבים והגבלה בתנועות הצוואר. על כן, הניסיון לקשור רישום זה לנכות בצוואר הוא ניסיון יותר מאשר מופרך.

בעקבות התאונה משנת 1989 התלוננה התובעת פעם אחת על כאבים בצוואר, ואין ממש בטענת המבקשות כי מאז אותה תאונה היא סובלת מכאבים בצוואר ובראש. אין במסמכים הרפואיים שצופרו לבקשה ולו תלונה אחת על כאבים בצוואר עד התאונה הראשונה נשוא התביעה. טענות המבקשות שמאז אותה תאונה סובלת התובעת מכאבים בצוואר היא טענה שיש בה מידה מסוימת של הטעיה. זאת ועוד, בבדיקה שבוצעה לתובעת בתאריך 22.10.1989 בעקבות אותה תאונה צוין, כי אין חסר נוירולוגי, אין הגבלה בתנועות, והממצא היחיד שנרשם היה רגישות מעל חוליות ע"ש צוואר. שוב, אין במסמך זה כדי להוות ראשית ראיה לקיומה של נכות בצוואר ואין בוא, בוודאי, כדי להוות בסיס לקבלת בקשה להבאת ראיות לסתור.

14.
אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת מס' 1 תשלם למשיבה מס' 1 הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪ וסכום זהה למשיבה מס' 2. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ג, 12 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 40126-03/10 אליהו חברה לביטוח בע"מ, סיגלית פרנקו נ' צביה יקל, הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 12/12/2012)