פסקי דין על משה ניסן | פסקי דין על לשכת עורכי הדין בישראל | פסקי דין על לאה דקל-גרינבלט |

41907-09/12 רעא     17/12/2012




רעא 41907-09/12 משה ניסן נ' לשכת עורכי הדין בישראל, לאה דקל-גרינבלט








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



רע"א 41907-09-12 ניסן נ' לשכת עורכי הדין בישראל
ואח'

תיק חיצוני
:




בפני

כב' השופט
כרמי מוסק


מבקשים

משה ניסן


נגד


משיבים

1. לשכת עורכי הדין בישראל
2. לאה דקל-גרינבלט



החלטה

רקע ועיקרי העובדות
1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש שלום, כבוד הרשם הבכיר בן שלו, בתא"ק 14191-10-11 מיום 8.7.12, בבקשת רשות להתגונן של משה ניסן
(להלן: "המבקש"), מפני תביעתן הכספית של המשיבות: לשכת עורכי הדין ועו"ד לאה דקל-גרינבלט
(להלן: "המשיבות"), שהוגשה כנגד המבקש על יסוד הסכם פשרה שקיבל תוקף

פסק דין
בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 30.5.10, (לאחר שקודם לכן ניתן

פסק דין
כנגד המבקש ביום 18.4.10, שאסר עליו להשיג את גבול מקצוע עריכת הדין).
2.
בהסכם הפשרה המשלים הוסכם, בין היתר, כי המבקש ישלם לתובעות, סך כולל של 270,000 ₪, ככל שיפר צווים שניתנו בעניינו ואשר אסרו עליו להשיג את גבול מקצוע עריכת הדין, לרבות איסור על ייצוג בוועדות של המוסד לביטוח לאומי, ניסוח מסמכים משפטיים וייעוץ משפטי.
3.
לטענת המשיבות המבקש לא פעל בהתאם להסכמות, כעולה בין היתר מהעתקי פניות מיום 24.5.10, 6.6.10 ו 8.6.10. לפיכך עתרו לחייב את המבקש בסכום נומינלי כולל של 292,725 ₪, הוא סכומו הריאלי לטענתן של המשיבות, של סכום הפיצוי המוסכם על פי הסכם הפשרה.
4.
בית משפט קמא נתן למבקש רשות להתגונן אך ורק בטענת עשיית ההסכם בכפייה ובשאלת גובה הפיצוי המוסכם.

טענות המבקש בבית משפט קמא
5.
המבקש טען, כי לא השיג את גבול המקצוע, שכן אך סייע ללא תמורה וחתם על המסמכים בהתנדבות בשם עמותה הכשירה בעצמה להיתבע. כמו כן טען, כי ההסכם נכפה עליו על ידי המשיבות וכי סכום הפיצוי המוסכם הינו מוגזם ולא סביר.
6.
גם בבקשתו המקורית וגם בדיון, לא הכחיש המבקש המשך עיסוקו, במתווה זה או אחר, אל מול לקוחות ביחס לתביעות אל מול המוסד לביטוח לאומי וטען כי: "מטפל בהגשת תביעות בלבד לביטוח הלאומי". בדיון אישר המבקש בחקירתו, כי כיום הוא מסייע לאנשים "לבאר" את תביעותיהם אל מול המוסד לביטוח לאומי ולמלא טפסים והוא מציג עצמו כ"מומחה" לביטוח לאומי.

תמצית הכרעת בית משפט קמא ונימוקיו
7.
דין בקשת הרשות להתגונן להתקבל אך ורק באשר לטענה בדבר עשיית ההסכם בכפייה ולסכום הפיצוי המוסכם.
8.
בית משפט קמא קבע, כי המבקש בעצמו אישר, כי עודנו עוסק בסיוע לאנשים למלא טפסים משפטיים בתביעות אל מול המוסד לביטוח לאומי, כך שהלכה למעשה עודנו עוסק בניסוח מסמכים משפטיים. בין אם עסקינן בעמותה שמטעמה הוגשו המסמכים ובין אם לאו, בית משפט קמא לא מצא כל נפקות לטענת המבקש להעדר יריבות, שעה שאין מחלוקת שהוא עצמו חתם, לכל הפחות, על המסמכים שצורפו לכתב התביעה וזאת לאחר שניתן תוקף של

פסק דין
להסכם הפשרה. בכך ברי, כי המבקש עצמו המשיך ליטול חלק בעריכתם של מסמכים בעלי נפקות משפטית.
9.
בנסיבות אלה, מצא בית משפט קמא, כי המבקש אינו יכול לקנות הגנה בטענה, כי הוא עצמו אינו מפר את הוראות פסק הדין מיום 18.4.10, שעליו לא השיג.
10.
בית משפט קמא קבע, כי גם טענה לפיה אותו

פסק דין
הינו שגוי, איננה יכולה להתברר כטענת הגנה של ממש בתביעה שלפניו, שאינה בחזקת הליך ערעורי על פסק הדין האמור. כמו כן קבע, כי אלמלא הסעד הכספי שנתבע בגדרי התביעה שלפניו, על יסוד הוראות הסכם הפשרה, ניתן היה לכאורה אף לבקש את אכיפתו של פסק הדין ללא הגשת תביעה חדשה.
11.
בית המשפט קבע, כי אין מקום להידרש לטענת המבקש לפיה, אין העניין מתאים להתברר בסדר דין מקוצר, שעה שאין מחלוקת כי הסכם הפשרה מיום 30.5.10 אכן נערך ונכרת.
12.
בית המשפט קיבל את הבקשה, באשר לטענה בדבר עשיית ההסכם בכפייה, לפי שעסקינן בטענה המצריכה בירור עובדתי, אשר לפי טיבה איננה נדונה בשלב טרומי ואשר ככל שתתקבל, יכול ותקנה למבקש הגנה ביחס לשיעורו של הפיצוי המוסכם. יחד עם זאת קבע בית המשפט, כי האיסור על השגת גבול המקצוע לא נבע מתוכן ההסכם, כי אם מהוראות פסק הדין החלקי והצווים שלפניו, אך מכיוון שהסעד הכספי נתבע מכוח הוראות הסכם הפשרה, לא ראה מניעה לתת למבקש רשות להתגונן בסוגיות האמורות – קרי עשיית ההסכם בכפייה ושיעורו של הפיצוי המוסכם.

טענות המבקש בבקשה זו
13.
המבקש רשאי להתגונן מפני התובענה בכל העילות והטענות המפורטות בבקשה מטעמו, כדלהלן:
א.
שגה בית משפט קמא במנעו מהמבקש להתגונן בעילות נוספות הנובעות מפגמים ברצון לקראת ו/או בעת כריתת חוזה, לרבות: טעות, הטעייה, עושק, הפעלת לחץ פסול, התנהגות בחוסר תום לב ובדרך לא מקובלת מטעם המשיבות.
ב.
שגה בית משפט קמא בקביעתו, כי המבקש לא הכחיש עיסוקו ביחס לתביעות אל מול המוסד לביטוח לאומי, מציג עצמו כ"מומחה" ו"עודנו עוסק בניסוח מסמכים משפטיים".
ג.
שגה בית משפט קמא בקביעתו, כי לא ניתן לתקוף את פסק הדין המשלים וכן את פסק הדין החלקי מיום 18.4.10 במסגרת הליך זה.
ד.
שגה בית משפט קמא משלא נתן משקל ראוי לטענות המבקש בבקשתו וכשלא שקל את המבחנים הנדרשים למתן רשות להגן.

דיון ומסקנה
14.
כנגד המבקש ניתן, ביום 18.4.10,

פסק דין
האוסר עליו להשיג את גבול המקצוע. על

פסק דין
זה לא ערער המבקש.
15.
הסכם פשרה משלים, שנעשה בין הצדדים קיבל תוקף

פסק דין
, בבית משפט זה, ביום 30.5.10. הלכה היא, כי

פסק דין
המקנה תוקף להסכם פשרה, ניתן לתקיפה על ידי תביעה לביטולו. גם בהליך זה לא נקט המבקש.
16.
מאידך נקטו המשיבות בהליך הראוי, משביקשו לאכוף את פסק הדין והגישו תביעה כספית בגין הסעד הכספי שנכלל בגדרי הסכם הפשרה, עת הפר המבקש, לטענתן, את הסכם הפשרה.
17.
בהסכם הפשרה המשלים הוסכם, בין היתר, כי המבקש ישלם למשיבות, סך כולל של 270,000 ₪, ככל שיפר צווים שניתנו בעניינו ואשר אסרו עליו להשיג את גבול מקצוע עריכת הדין, לרבות ייצוג בוועדות של המוסד לביטוח לאומי, ניסוח מסמכים משפטיים וייעוץ משפטי.
18.
בית משפט קמא, בהחלטתו המפורטת והמנומקת, הסיק ממסמכים וראיות שהוגשו בפני
ו, ומהדיון שנערך לפניו, במהלכו נחקר המבקש על תצהירו, כי המבקש לא פעל בהתאם להסכמות בהסכם הפשרה. המבקש לא הכחיש המשך עיסוקו, במתווה זה או אחר, אל מול לקוחות ביחס לתביעות אל מול המוסד לביטוח לאומי.
19.
בית משפט קמא דחה את טענת המבקש, להעדר יריבות ופעילות בשם עמותה ובהתנדבות, לפי שאין מחלוקת שהמבקש עצמו חתם, לכל הפחות, על המסמכים שצורפו לכתב התביעה ובכך המשיך ליטול חלק בעריכתם של מסמכים בעלי נפקות משפטית. בנסיבות אלה, לא ראה בית משפט קמא, כיצד יכול המבקש להתגונן בטענה, כי הוא עצמו אינו מפר את הוראות פסק הדין מיום 18.4.10, שעליו כאמור לא השיג.
20.
בית משפט קמא קבע, כי גם טענה לפיה פסק הדין הינו שגוי, איננה יכולה להתברר כטענת הגנה של ממש בתביעה שלפניו, שאיננה בחזקת הליך ערעורי על פסק הדין.
21.
יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי הטענה בדבר עשיית ההסכם בכפייה, הינה טענה המצריכה בירור עובדתי, אשר ככל שתתקבל יכול ותקנה למבקש הגנה ביחס לשיעורו של הפיצוי המוסכם. לפיכך קיבל את בקשת המבקש לרשות להתגונן אך ורק באשר לטענה בדבר עשיית ההסכם בכפייה ולסכום הפיצוי המוסכם.
22.
בית משפט קמא חידד את מסקנתו וקבע, כי אמנם האיסור על השגת גבול המקצוע לא נבע מתוכן ההסכם, כי אם מהוראות פסק הדין החלקי מיום 18.4.10, ומהצווים שניתנו לפניו, אולם משעה שהסעד הכספי נתבע מכוח הוראות הסכם הפשרה, לא ראה מניעה מליתן לנתבע רשות להתגונן, בסוגיית עשיית ההסכם בכפייה ושיעורו של הפיצוי המוסכם.
23.
לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, כי מדברי המבקש עולה, כי השיג את גבול המקצוע ופעל בניגוד להסכם הפשרה ולפסק הדין.
24.
ספק בעיני, אם היה מקום ליתן למבקש רשות להתגונן בטענת הכפייה, שכן כאמור לעיל, ספק אם המבקש נקט בהליך המתאים לטענה זו, כאשר נמנע מלערער על פסק דינו של בית המשפט וכן נמנע מלתבוע ביטולו של הסכם הפשרה בתביעה נפרדת.
משלא ערערו המשיבות על החלטה זו, לא מצאתי מקום לקבוע מסמרות בשאלה זו. יחד עם זאת, העובדה כי המבקש לא נקט לטעמי בהליך המתאים, היינו תביעה לביטולו של הסכם הפשרה, עובדה זו, עומדת לו לרועץ באשר לבקשה לרשות להתגונן שהגיש ואך חסד עשה עימו בית משפט קמא שעה שנתן לו רשות להתגונן כאמור לעיל.
25.
בית משפט קמא, דן בפירוט בכל יתר טענות המבקש ולא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו.
26.
לפי כל אלה דין הבקשה שלפניי להידחות ללא צורך בבקשת תשובה.
27.
בנסיבות אלה לא ראיתי מקום להטיל הוצאות על המבקש.

ניתנה היום, ד' טבת תשע"ג, 17 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.









רעא בית משפט מחוזי 41907-09/12 משה ניסן נ' לשכת עורכי הדין בישראל, לאה דקל-גרינבלט (פורסם ב-ֽ 17/12/2012)