פסקי דין על יהודה צור | פסקי דין על שרה זוהר | פסקי דין על בנק מזרחי טפחות בע"מ

29651-01/11 תאק     27/12/2012




תאק 29651-01/11 יהודה צור, שרה זוהר נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו

תא"ק 29651-01-11 בנק מזרחי טפחות בע"מ
נ' צור ואח'

תיק חיצוני
:



מספר בקשה:
2

בפני

כב' השופט
רונן אילן


מבקשים

1
.
יהודה צור

2
.
שרה זוהר


נגד

משיב
בנק מזרחי טפחות בע"מ



החלטה

בפני
בקשת רשות להגן מפני תביעה לתשלום סך של 434,929.49 ₪ אשר הגיש המשיב כנגד המבקשים ובטענה שיש לחייב אותם בתשלום סכום זה על בסיס כתב ערבות שחתמו.
הרקע העובדתי
1.
המשיב עוסק בעסקי בנקאות. במסגרת פעילותו העמיד המשיב שתי הלוואות לבני הזוג אבי זוהר ושרון זוהר (להלן: "החייבים"), כאשר הסכמי ההלוואה נחתמו עוד בשנת 1998. יצוין כי ההלוואות הועמדו לחייבים על ידי בנק אדנים למשכנתאות והלוואות בע"מ (להלן: "בנק אדנים") ובהתאם למסמך "תעודת מיזוג חברה" אשר הציג המשיב, התמזג המשיב עם בנק אדנים ביום 23.2.09.
2.
המבקשים הינם הוריהם של החייבים. המבקש 1, יהודה צור
, הינו אביה של שרון זוהר ואילו המבקשת 2, שרה זוהר
, הינה אימו של אבי זוהר. להבטחת התחייבויות החייבים כלפי המשיב, שועבדו זכויות החייבים בנכס מקרקעין, חנות ברח' דה-האז 1, תל אביב (להלן: "החנות") וכן גם הועמדו בהסכמים מ- 1998 ערבויות אישיות הן בידי המבקשים והן בידי ערב נוסף, מר שרון יהושע.
3.
החייבים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי המשיב והמשיב החל בנקיטת הליכים משפטיים לגביית החובות. במסגרת הליכים אלו, מומש השעבוד שנרשם על החנות אולם התמורה שנתקבלה לא כסתה את מלוא החוב למשיב ולפיכך פנה המשיב לערבים.
4.
בעקבות הפנייה לערבים שילם הערב שרון יהושע סך של 210,000 ₪ וכנגד זאת הופטר מתשלום יתרת החוב למשיב. ביחס לחייבים ולמבקשים, נערך ביום 28.10.04 הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה") המסדיר את פירעון החוב. בהסכם הפשרה נקבע כי יתרת החוב, לאחר מימוש השעבוד על החנות, מסתכמת בסך של 308,810 ₪ וכי החייבים מתחייבים לפרוע את יתרת החוב, בצירוף הצמדה וריבית, ב- 240 תשלומים. המבקשים חתמו על הסכם הפשרה כערבים להתחייבויות החייבים.
5.
למרבה הצער, לא עמדו החייבים בהתחייבויותיהם לפי הסכם הפשרה, לא פרעו את חובם למשיב ונקלעו להליכי פשיטת רגל. נוכח זאת, הגיש המשיב תביעה זו כנגד המבקשים ובמסגרתה הוא עותר לחיובם במלוא יתרת חובם של החייבים.
תמצית טענות המבקשים וההליך
6.
לטענת המבקשים, הם כלל לא ערבו לחובות החייבים במסגרת אותן שתי הלוואות שהועמדו להם בשנת 1998 וככל שהייתה להם חבות בגין הלוואות אלו, הרי שההפטר שניתן לערב יהושע שרון מחייב גם את הפטר המבקשים. עוד טוענים המבקשים כי המשיב כלל לא הגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל של החייבים ולא צירף אותם לתביעה זו שלכן יש לראות בהתנהגותו כוויתור על זכויותיו נגדם.
נוסף לטענות אלו מעלים המבקשים טענות באשר לעצם יריבות המשיב מולם והיעדר אסמכתא לחיובי הריבית הנתבעים.
7.
בדיון אשר התקיים בפני
נחקרה המבקשת 2 על תצהירה, המשיב ויתר על חקירת המבקש 1 וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.
דיון
8.
מושכלות יסוד של דיני הפרוצדורה האזרחית המה, כי בשלב זה של דיון בבקשת רשות להגן עול ההוכחה המוטל על המבקשים מצומצם. המבקשים אינם נדרשים בשלב זה להראות כיצד יוכיח את גרסתם ולפיכך תינתן רשות להגן אפילו נטענה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. לא שוקלים בשלב זה את מהימנות המבקשים או את סיכויי הצלחתם בתיק העיקרי. די להם למבקשים בשלב זה להראות כי יש בידיהם טענות הגנה לכאורה, אשר אם יוכחו יובילו לדחיית התביעה. מאידך, חייבים המבקשים להיכבד ולפרט את טענותיהם. טענות כלליות וסתמיות לא יצדיקו מתן רשות להגן. טענות שהתבדו מיסודן ייחשבו להגנת בדים ואף בגינן לא תינתן רשות להגן.
9.
טענתם הראשונה של המבקשים הינה טענת היעדר יריבות.
לטענתם, כל ההסכמים עליהם מתבססת התביעה נכרתו מול בנק אדנים. לא מול המבקש. לכן, טוענים המבקשים, אין למשיב כל עילת תביעה נגדם ולא זו בלבד שיש ליתן להם רשות להגן בטענה זו אלא שיש לדחות בגינה את התביעה על הסף. נדבך נוסף של טענה זו מתייחס לתחשיבי הריבית, שכן לשיטת המבקשים כל ההסכמות לעניין הריבית נעשו עם בנק אדנים ולא עם המשיב.
אינני מוצא מקום לשוב ולבחון טענה זו שכן הטענה כבר נדונה בדיון אשר התקיים ביום 14.12.11 בפני
כב' השופט אהוד שוורץ. במהלך הדיון הוצגה "תעודת מיזוג חברה" שלפיה התמזג המשיב עם בנק אדנים, כאשר בנק אדנים היא "חברת היעד" אשר חוסלה עקב המיזוג וכל זכויותיה הועברו למשיב, כחברה הקולטת לפי צו המיזוג. בהתאם, ובדין, נדחתה טענתם המקדמית של המבקשים. המשיב בא בנעליו של בנק אדנים ונוכח המיזוג כל זכות שהייתה לבנק אדנים הינה זכות שעומדת למשיב. כך בכלל. כך גם ביחס לעניינים נשוא תביעה זו וכך גם לעניין תחשיבי הריבית.
10.
טענתם השנייה של המבקשים הינה להיעדר כל ערבות מצידם לחובות החייבים.
לטענתם, עיון בהסכמי ההלוואה שנחתמו בשנת 1998 (נספחים א1 ו- א2 לכתב התביעה) מלמד כי נחתמו שני הסכמי הלוואה: הראשון ביום 9.4.98 (נספח א1 לכתב התביעה) והשני ביום 11.6.98 (נספח א2 לכתב התביעה, אשר כותרתו 11.6.97 אך מוסכם שנחתם ביום 11.6.98). ביחס למבקש 1, יהודה צור
, טוענים המבקשים כי הוא כלל לא מופיע כצד בהסכם ההלוואה השני, לא כערב, לא כחייב ולא בכלל, שלכן לא ניתן לבסס על הסכם זה כל תביעה נגדו. בהסכם ההלוואה הראשון אומנם מופיע המבקש 1 אולם כחייב ולא כערב.
ביחס למבקשת 2, טוענים המבקשים שהיא מופיעה כערבה בהסכם ההלוואה הראשון אך בהסכם ההלוואה השני היא מופיעה כחייבת ולא כערבה.
טוענים לפיכך המבקשים כי לא ניתן כלל להבין על איזה מסמך מבסס המשיב את התביעה כנגד המבקשים ומה מעמדם לפי שיטת המשיב, ערבים או חייבים.
הנה אשר מתברר ביחס לטענה זו:

א.
ראשית, בכתב התביעה נטען כי המבקשים התחייבו לפרוע את חובות החייבים וזאת בהסכם הפשרה אשר נכרת ביום 28.10.04 (נספח ב' לכתב התביעה). בהסכם הפשרה יש הבחנה ברורה בין החייבים לבין המבקשים, כאשר המבקשים מוגדרים במפורש בהסכם הפשרה – "הערבים". בהסכם הפשרה יש גם אישור כתוב וברור של החוב למשיב והכל בחתימות המבקשים. אם כך, אפילו לא היו הסכמי ההלוואה משנת 1998 כלל, אפילו יוכח שהמבקשים לא היו ערבים ולא היו חייבים לפי הסכמי ההלוואה משנת 1998, לא יביא הדבר לדחיית התביעה שכן החיוב מתבסס על ערבותם בהסכם הפשרה מיום 28.10.04. טענה אשר אפילו תוכח לא תביא לדחיית התביעה איננה טענת הגנה ואיננה מצדיקה מתן רשות להגן.

ב.
שנית, טענת הגנה בדבר היעדר ערבות יש לבסס בתשתית עובדתית. תשתית אשר תבהיר את גרסת המבקשים על אודות חלקם באותן הלוואות משנת 1998 ותובא בפירוט הנדרש לפי הפסיקה לשם מתן רשות להגן. תשתית עובדתית שכזו אין כלל בתצהירים התומכים בבקשה וודאי לא ברמת פירוט כנדרש. המבקש 1 מלין על כך שאין הוא מצוין כערב בהסכם ההלוואה הראשון מיום 9.4.98 אלא כלווה אף שלא היה כזה (סעיפים 10.1 – 10.2 בתצהיר המבקש 1), אולם המבקש 1 איננו מביא ולו רמז לחלקו באותה הלוואה ואיננו מסביר לאיזו תכלית, לשיטתו, חתם על ההסכם. המבקשת 2 חתמה כערבה על הסכם ההלוואה הראשון מיום 9.4.98 ואיננה מעלה כל טענה הכופרת בחבותה לפיו. המבקשת 2 חתמה גם על הסכם ההלוואה השני מיום 11.6.98 בחלק המיועד לחתימת החייבים ואף היא, כמו המבקש 1, איננה מביאה כל גרסה עובדתית באשר לנסיבות חתימתה. כך מסתבר כי זולת התפלפלות פרשנית על בסיס הסכמי ההלוואה אין למבקשים כלל גרסה עובדתית המבהירה מה היה, לשיטתם, חלקם בהסכמי ההלוואה וכיצד לא הייתה להם חבות כלפי המשיב בגינם. בהיעדר גרסה עובדתית מפורטת אין מקום למתן רשות להגן בטענה כוללנית של "היעדר ערבות".

ג.
ושלישית, אפילו כופרים המבקשים בחבותם לפי הסכמי ההלוואה משנת 1998, הרי ניצב בפני
הם אותו הסכם פשרה מיום 28.10.04. הסכם פשרה שאין הם חולקים כי במסגרתו ערבו בחתימתם הם לחובות החייבים. לטענת המבקשים הם חתמו על הסכם הפשרה מיום 28.10.04 לבקשת החייבים ובהסתמכות על "היצגים מטעים" (סע' 16 – 18 בתצהיר המבקש 1; סע' 14 – 16 בתצהיר המבקשת 2). כך נטען ובעצם
- ותו לא. אין בתצהירי המבקשים ולו ניסיון לתאר את הרקע לחתימת הסכם הפשרה, להסביר את האירועים שהתרחשו עובר לחתימת הסכם הפשרה, לחלקם של החייבים עצמם במצגים השונים או בהתחייבויות השונות, למעורבותם הם בניסיונות לסייע לחייבים – ילדיהם של המבקשים. אין בתצהירי המבקשים כל ניסיון להתמודד עם אותה שורה ברורה במבוא להסכם הפשרה ובה שניהם מצהירים בפה מלא על ערבותם לחובות החייבים. כל שיש בבקשה בהקשר זה הוא שלל טענות כוללניות אשר ניתן לסכמם בשתי מילים: "איננו ערבים". אין כל אפשרות ליתן רשות להגן על בסיס טענות כוללניות כאלו.
11.
טענה נוספת של המבקשים מתייחסת לערב הנוסף החתום על הסכם ההלוואה השני מיום 11.6.98, יהושע שרון. לטענתם, אין בתביעה כל פירוט או מסמך המסבירים את הטענה לפטור שניתן לאותו ערב ולתשלום של 210,000 ₪ ששילם אותו ערב.
גם טענה זו איננה מצדיקה מתן רשות להגן.
המבקשים מעלים את הטענה כשהם מפנים לערבותו של יהושע שרון בהסכם ההלוואה 11.6.98 אך מתעלמים מכך שהתביעה בכלל מתבססת על ערבותם לפי הסכם הפשרה. בהסכם הפשרה אין זכר לערב נוסף או ליהושע שרון והמבקשים אינם מביאים כל הסבר או גרסה שתבהיר כיצד מתיישבות עובדות אלו עם הטענה.
המבקשים מפנים לסעיף 55 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וטוענים שאם הפטיר המשיב את יהושע שרון הרי שהפטיר גם אותם. המבקשים מתעלמים מהסיפא של אותה הוראה שלפיה אין חזקת הפטר "אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת" ואינם מביאים כל טענה המסבירה כיצד, לשיטתם, יסכים המשיב לפטור אותם על בסיס הפטור שניתן ליהושע שרון כשהאמור בהסכם הפשרה קובע את ההפך המוחלט. המבקשים אף מתעלמים מההוראה באותו סעיף שלפיה ההפטר הניתן לפיו הינו "באותה מידה". המבקשים אינם מסבירים כיצד יתכן שאותו ערב הופטר כנגד תשלום של 210,000 ₪ אך הם צריכים להיות מופטרים בלא כל תשלום.
אכן, טענה לפיה הסכים נושה לפטור ערב אלמוני על בסיס הפטר שניתן לערב פלוני עשויה להקים טענת הגנה שתביא לדחיית התביעה אם תוכח ולכן גם תצדיק מתן רשות להגן. עם זאת, גם טענה שכזו יש להעלות עם בסיס עובדתי ובפירוט. בתצהירי המבקשים אין לא בסיס עובדתי, לא פירוט ולמעשה אין בהם דבר מעבר לאותה טענה כוללנית גם בעניין זה.
12.
טענה נוספת של המבקשים מתייחסת להליכי פשיטת הרגל של החייבים. לשיטתם, קופחו זכויותיהם שכן המבקש לא הגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

גם בטענה זו רב הנסתר על הנגלה. המבקשים אינם טוענים כלל ששולמו כספים כלשהם על ידי החייבים במסגרת הליכי פשיטת הרגל שלהם ואינם מביאים כל פירוט עובדתי ביחס למועדים שצריך היה להגיש את תביעות החוב, לבירורים שעשו כדי לבחון אילו תביעות חוב הוגשו לנזק שנגרם להם לשיטתם. גם זו טענה כוללנית, לא מפורטת, שאיננה מצדיקה מתן רשות להגן.
13.
לסיכום, אומנם בקשת הרשות להגן אשר הגישו המבקשים משתרעת על פני 8 עמודים, ברם קריאה מדוקדקת בטענות השונות מראה שאין בהן אלא לכל היותר טענות כוללניות ולא מפורטות. לכתב התביעה צורפו הסכמי הלוואה וצורף הסכם הפשרה החתום, הסכם בו מוגדרים המבקשים כערבים ואף מוגדר סכום החוב שלא סולק עד אז. המבקשים אינם מביאים כל הסבר לנסיבות חתימתם על הסכם הפשרה ולא גרסה עובדתית כלשהי אשר תבהיר מדוע יש לפטור אותם מערבותם ומשכך – אין בפיהם טענת הגנה ואין מקום למתן רשות להגן.
14.
אשר על כן אני דוחה את בקשת הרשות להגן וכפועל יוצא מכך רשאי המשיב ליטול

פסק דין
כנגד המבקשים על בסיס כתב התביעה. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בגין הדיונים בתיק זה בסך של 6,000 ₪.
ניתנה היום, י"ד טבת תשע"ג, 27 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.









תאק בית משפט שלום 29651-01/11 יהודה צור, שרה זוהר נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/12/2012)