פסקי דין על נאיף דאהר | פסקי דין על עומר דאהר | פסקי דין על דאהר תאופיק דאהר | פסקי דין על וליד חאלד דאהר | פסקי דין על אוסאמה ח'אלד דאהר ואח' |

57732-05/12 א     05/12/2012




א 57732-05/12 נאיף דאהר, עומר דאהר נ' דאהר תאופיק דאהר, וליד חאלד דאהר, אוסאמה ח'אלד דאהר ואח'








בית המשפט המחוזי בנצרת



ת"א 57732-05-12 דאהר ואח'
נ' דאהר ואח'

תיק חיצוני
:


בפני

כב' השופט
יוסף בן-חמו

המבקשים
1
.
נאיף דאהר

2
.
עומר דאהר


נגד

ה
משיבים
1. דאהר תאופיק דאהר
2. וליד חאלד דאהר
3. אוסאמה ח'אלד דאהר
4. מוחמד ח'אלד דאהר
5. אחמד חא'לד דאהר
6. מדינת ישראל – לשכת הסדר המקרקעין


החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת תביעה לתיקון רישום בלשכת הסדר המקרקעין לחלקה הידועה כגוש 16574 חלקה 19, שמספרה הישן 175 (להלן: "החלקה"), לפי סעיפים 92 ו-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה").

עניינה של התביעה נשוא הבקשה שבפני
י הינה בקשת המבקשים, מר נאיף דאהר
(להלן: "המבקש 1") ומר עומר דאהר
(להלן: "המבקש 2") לתיקון רישום של פקיד הסדר רישום המקרקעין בנוגע לחלקה, אשר נעשה בטעות ובשגגה ובניגוד ל

פסק דין
שניתן על ידי בית משפט השלום בנצרת (ת"א 1565/78) (להלן: "פסק הדין"), באופן שחלק 35/419 מהחלקה ירשם על שמם ולא על שם המשיבים 1-5 (להלן: "המשיבים").

המבקשים טענו כי בפסק הדין נקבע כי יחידה מס' 6, הקיימת על החלקה ואשר שימשה כמחסן ושטחה הכולל הינו 35 מ"ר, תהיה בבעלות משותפת בין התובעים בהליך שם – המנוחה אניסה אחמד דבוס דאהר ז"ל והמנוח עומר מוחמד כאמל דאהר ז"ל (להלן: "המנוחים אניסה ועומר") – והנתבע באותו הליך, אחמד כאמל דאהר, שהינו אביו של התובע 2. לטענתם, בהמשך לפסק הדין, זכויות המנוחים אניסה ועומר נמכרו למנוח סלומה אבו חמד ז"ל ויורשיו מכרו אותם למבקש 1, ואילו המבקש 2 קיבל את זכויותיו בירושה מאביו.

נימוקי הבקשה
:
המבקשים טענו כי הם לא היו צד להליכים שהתנהלו בפני
פקיד ההסדר ואף לא צורפו כצד בתיק הסדר מס' נ/725 שהתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת לגבי חלקה 19 (להלן: "תיק ההסדר"), במסגרתו ניתן

פסק דין
לפיו הגיעו היורשים להסכמות לעניין הבעלות ביניהם, בניגוד לפסק הדין שניתן בשנת 1982, ולכן הם לא ידעו עד לאחרונה על הרישום המוטעה שנעשה על ידי פקיד ההסדר. לטענתם, המשיבים, ככל הנראה בכוונה תחילה, לא צירפו אותם כצדדים בתיק, למרות שהם בעלים משותפים של החלקות נשוא ההסדר וזכויותיהם עלולות להיפגע, ופסק הדין שניתן בתיק ההסדר ביום 30/10/95 מקפח את זכויותיהם ומשריש רישום לא נכון ומוטעה בספרי המקרקעין, אשר אינו משקף את המציאות בפועל ופוגע קשות בקניינם הפרטי ללא כל עוול בכפם.

המבקשים טענו כי קיימות שתי עילות נפרדות אשר יש בהן כדי להצדיק את תיקון רישום הזכויות בפנקס המקרקעין. האחת, כאשר רישום הזכויות הושג במרמה והשנייה, כאשר זכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מהפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה. לטענתם, הליכי ההסדר ו/או התביעות שהוגשו על ידי המשיבים הוגשו במטרה להטעות את פקיד ההסדר ו/או תוך כדי מרמה, דבר המזכה אותם בביטול הליכי ההסדר ותיקונם בהתאם להוראות פסק הדין משנת 1982 ו/או בהתאם לחזקה ו/או השימוש ביחידה 6. לטענתם, ההוכחה החותכת לכך שנעשתה מרמה ו/או הטעיה ברישום החלקות הינה קיומו של

פסק דין
אשר נותן זכויות למנוחה אניסה בחלקה ובכל זאת זכויות אלו לא נרשמו ופקיד ההסדר לא ידע עליהן.

המבקשים טענו כי על מי שעותר לתיקון רישום להוכיח את זכויותיו וכן את הטעות ברישום והם מסתמכים בתביעתם על מסמכי מכר המוכיחים כי רכשו את זכויותיה של המנוחה אניסה בחלקה ועל פסק הדין מיום 03/09/82 המעגן את זכויותיה בה, אשר נמכרו למנוח סלומה והוא העבירן למבקש 1, כך שלטענתם, אין מחלוקת בדבר הזכויות וכן אין מחלוקת כי הם מחזיקים בחלקה ונוהגים בה מנהג בעלים.

המבקשים טענו כי הרישום הקיים בספרי המקרקעין מוטעה ואינו משקף את מצב הזכויות בשטח בפועל ואינו כולל את הזכויות של המנוחה אניסה אשר הועברו להם ובכך נגרם להם עוול משווע שיש לתקנו ואין להסתמך על טענות פרוצדוראליות לדחיית התביעה כאשר זכויותיהן המהותיות קופחו בצורה קשה ביותר. כמו כן, לטענתם, מדובר בטענות עובדתיות שיש לבררן בפני
בית המשפט באשר למועד הידיעה, מהות הידיעה ואופן הידיעה, שכן יש לכך השלכה ישירה על תוצאת ההליך.

טענות המשיבים
:
המשיב 3 התנגד לבקשה וטען כי המבקשים העלימו עובדות מהותיות מעיני בית המשפט וכי לא צירפו לבקשתם/תביעתם צדדים מהותיים, כגון את אלו שמכרו להם לטענתם את המקרקעין ועל כן תביעתם לוקה בחסר. כמו כן, לטענתו, מאחר שהזכויות במקרקעין נקבעו על סמך תיק ההסדר, היה על המבקשים להגיש את בקשתם באותו תיק ולא במסגרת תביעה לביטול הרישום על פי סעיף 93 לפקודה ופסק הדין על פי הפקודה מהווה

פסק דין
חלוט כלפי כולי עלמא ולכן, לטענתו, היה על המבקשים לדעת עליו ואין מקום כיום להאריך להם את המועד להגשת תביעה לתיקון הרישום.

המשיב 3 טען כי המבקשים ידעו ו/או היו חייבים לדעת על הליכי ההסדר עוד משנת 2009 ולכן אין מקום להאריך להם את המועד מכוח סעיף 92 לפקודה והם אף כלל לא העלו כל נימוק מיוחד המקנה להם זכות לקבל את בקשתם להארכת מועד. לטענתו, תרופתם היחידה של המבקשים הינה על פי הוראות סעיף 93 לפקודה, על פי עילות המרמה, שכן נפסק כי מעת שהזכויות שנקבעו בהליכי הסדר מקרקעין נרשמות בפנקס המקרקעין, אין עוד דרך להשיג על תוכנו של לוח הזכויות שמכוחו נרשמו ומי שטוען כי נפגע מהרישום חייב לעגן את עילתו בסעיפים 93-97 לפקודה והשימוש בסעיף 93 לפקודה כדי לתקן את הרישום צריך להיעשות לעיתים רחוקות ובמקרים נדירים, מאחר שיש בכך משום יוצא מן הכלל של מעשה בית דין. כמו כן, לטענתו, נקבע כי על העותר לתיקון רישום לדלג מעל משוכה כפולה – הוכחת הזכות במקרקעין והוכחה כי הרישום לוקה באחד הפגמים המנויים בסעיף. לטענתו, המבקשים מסתמכים על מסמכי מכר שאין בהם כדי להוכיח כי היו למוכרים זכויות במקרקעין ואין כל קביעה בבית משפט השלום לבעלויות במקרקעין אלה ואף דובר שם על מקרקעין אחרים ושונים מאלו נשוא תיק זה. כמו כן, מלבד טענה סתמית ובלתי מפורטת, אין כל הוכחה לקיומה של מרמה.

המשיב 3 טען כי אמנם אין כל הגבלת מועדים להגשת תביעה הנסמכת על סעיפים 93-97 לפקודה, אולם, הזכות להגשת תביעה הנסמכת על סעיפים אלו כפופה להתיישנות ואף מטעם זה אין מקום להאריך למבקשים את המועד להגשת ערעורם. כמו כן, עניין הארכת המועד, אשר נקבע בסעיף 88 לפקודה, מגביל את הזכות לשני עניינים ואין המקרה שלפנינו נופל לגדרו של מי מהם.

המשיב 3 טען כי המבקשים מסתמכים על

פסק דין
לקביעת זכות שימוש במקרקעין שאין בה כל קביעה למי הבעלות בהם וכן אין בפסק הדין כדי להוות מעשה בית דין כלפי המשיבים, כיוון שהם לא היו צד לו ואף לא ידעו על קיומו. כמו כן, לטענתו, המבקשים לא השתמשו ואינם משתמשים ביחידה מס' 6 ותביעה זו הוגשה לאחר שהם הבינו כי הם עומדים להפסיד בתביעה המתנהלת בבית משפט השלום בנצרת המתייחס לזכות מעבר בין חלקת המשיבים לחלקה סמוכה.
המשיבה 6 טענה כי עניינו של סעיף 92 לפקודה הינו הארכת המועד להגשת ערעור בטרם רישום הזכויות בפנקס המקרקעין וכי לאחר שהושלמו הליכי ההסדר והזכויות על המקרקעין ונרשמו בפנקס לא ניתן לתקוף את הרישום אלא בעילה מן העילות המנויות בסעיפים 93-97 לפקודה. לטענתה, לפי סעיף 93 לפקודה ניתן להורות על תיקון הפנקס אם שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושגה במרמה. הפסיקה נקטה בפרשנות מצומצמת ביחס לעילות לתיקון הרישום, כולל עילת התרמית וכן נקבע כי על הטוען לתיקון הרישום מוטל נטל הוכחה כבד במיוחד להוכחת טענתו. כמו כן, התיקון לפי סעיף זה כפוף לדיני ההתיישנות.

המשיבה 6 טענה כי הבעלות בחלקה נרשמה על פי

פסק דין
שניתן במסגרת הליכי ההסדר ולא על פי החלטת פקיד ההסדר. בהתאם לפסק הדין שניתן בתיק ההסדר ביום 30/10/95 הבעלות בחלקה נרשמה סופית לטובת המשיבים. הליכי ההסדר הסתיימו עם פרסום לוח הזכויות בתאריך 31/12/95. לפיכך, מאחר שהשימוש בסעיף 93 כפוף לדיני ההתיישנות, התביעה שבנדון התיישנה, מאחר שעברו יותר משבע שנים מיום מתן פסק הדין שלפיו נרשמו הזכויות, והמבקשים אינם יכולים לעקוף את הוראות החוק על ידי הגשת בקשה להארכת מועד.

דיון
:
הבקשה שלפניי הינה, כאמור, בקשה להארכת מועד להגשת תביעה לתיקון רישום בלשכת הסדר המקרקעין לפי סעיפים 92 ו-93 לפקודה.

עיון בהוראת סעיף 92 לפקודה והשוואתה להוראת סעיף 93 לפקודה מעלה כי עניינו של סעיף 92 הינו הארכת מועד להגשת ערעור בטרם רישום הזכויות בפנקס המקרקעין וכי מרגע שנרשמה הזכות בפנקס המקרקעין לא ניתן לעשות שימוש בסמכות הארכת המועד להגשת ערעור הקבועה בסעיף זה.
לאחר הרישום בפנקסי המקרקעין, ניתן לתקוף את הרישום באחת העילות המנויות בסעיפים 93-97 לפקודה.

אין חולק בענייננו כי הזכויות על החלקה נרשמו בפנקס על שם המשיבים ועל כן לא ניתן לתקוף את הרישום אלא בעילה מן העילות המנויות בסעיפים 93-97 לפקודה.

סעיף 93 לפקודה קובע כי "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט יראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום-לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר".

סעיף 93 פותח פתח לתיקון רישום זכויות, אשר נערך במסגרת הסדר זכויות במקרקעין בשני מקרים: האחד, עניינו רישום שהושג עקב מרמה והשני, עניינו טעות לעניין רישומה של זכות שהיתה רשומה בפנקס קיים. הליך זה מהווה חריג לעיקרון של סופיות רישום הזכויות, כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 81 לפקודה.

נפסק כי השימוש בסעיף 93 לפקודה, כדי לתקן את הרישום, צריך להיעשות לעתים רחוקות ובמקרים נדירים, וזאת "באשר יש בכך משום יוצא מן הכלל של מעשה בית דין, העלול לערער את בטחון הזכויות במקרקעין אשר ההסדר מיועד להשיגו". (ע"א 395/70, מדינת ישראל נ. עראבי, פ"ד כ"ה(2)20, 24).

אחת המטרות התחיקתיות הגלומות בפקודה היא להביא סכסוכים בהסדרי מקרקעין לכלל הכרעה סופית. על כן, נקבעו בפקודה הוראות בדבר פתיחתם של הליכי הסדר, התקדמותם של הליכי הסדר, הגשת תביעות בהסדר, הכרעה בתביעות ופרסום לוח זכויות, והגשת בקשות לתיקון לוח הזכויות או לערעור עליו. לכל ההליכים האלה נקבעו מועדים, וגישתו של המחוקק היתה שיש להקפיד על מועדים אלה הקפדה יתרה. גמישות במתן ארכות למועדים האמורים עלולה להביא להעדר וודאות והעדר סופיות במה שנוגע לרישום זכויות במקרקעין. הפקודה ביקשה למנוע מצב זה, וכמוה ביקש למנוע זאת חוק המקרקעין. (ר' ע"א 128/86 עטיה אל-אסד נ' פקיד הסדר מקרקעין - מדינת ישראל, פ"ד מד(4)820, 822-823)

פירוש מצמצם של סעיף 93 מביא למסקנה שהדיבור "זכות שהיתה רשומה בפנקס קיים ונרשמה בפנקס חדש שלא כשורה", עניינו רק בזכויות, שהועתקו באופן שגוי במהלך ההסדר, באופן, שהרישום שלא כשורה בפנקס החדש גרם לכך שנגרעה זכותו של בעל הזכות עקב ההעתקה. (ר' ע"א 492/83 עזבון המנוח איברהים חסן דיאב נ' תאופיק מוחמד חסן דיאב, תק-על 88(2)642, 647). בענייננו, זכותם של המבקשים לא היתה רשומה כלל בפנקס הישן, ולפיכך, אין לדבר על זכות שהיתה רשומה בפנקס ישן ונרשמה בפנקס חדש לא כשורה.
המבקשים טוענים כי מתקיימת בענייננו החלופה השנייה של סעיף 93, לפיה רישומה של הזכות בפנקס נעשה במרמה.
נפסק כי על הטוען לתרמית ובמיוחד בהקשר לביטול הליכי הסדר ו

פסק דין
הסדר בעקבותיהם, להעמיד תשתית עובדתית מפורטת וברורה במישור הטיעוני ולשאת בנטל הוכחה כבד במישור הראייתי.
בהקשר זה נפסק "שטענת תרמית מהסוג הנדון לא מספיק שתיטען בעלמא. עליה להיות מפורטת ומבוססת, והנטל להוכחת טענה מעין זו עשוי להיות כבד יותר ממאזן ההסתברויות הרגיל הנהוג במשפטים אזרחיים" (ע"א 681/88 עיזבון המנוח מוחמד סלים עבד אלג'ליל אבו אל היג'א נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מד(2)653, 659).
כמו כן, נפסק כי "עול ההוכחה לעניין טענת המירמה רובץ על הטוען זאת, ועול זה הינו כבד למדיי" (ע"א 52 ,51/89 האפוטרופוס הכללי נ' צ' אסעד אסעד אבו חמדה ואח'; מדינת ישראל ואח' נ' מגדלי ואח', פ"ד מו(1)491, 501).

מלשון סעיף 93 עולה כי תיקון הרישום בהסתמך על סעיף זה כפוף למגבלות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ועל כן, יש לבחון תחילה אם התיישנה התביעה, כפי שטוענים המשיבים.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, הדן בתקופת ההתיישנות בתביעות, קובע תקופת התיישנות של 7 שנים בתביעות שאינן מקרקעין (סע' 5(1)) ותקופת התיישנות ארוכה של 15 שנה במקרקעין שאינם מוסדרים, ו-25 שנה במקרקעין מוסדרים (סע' 15(2)).

סעיף זה מדבר על מצב שבו המחזיק במקרקעין טוען לזכות עדיפה על הבעלים הרשום, ומתגונן בטענה שקמה לו זכות במקרקעין מכוח התיישנות. במצב דברים כאמור, המחזיק צריך להוכיח תקופת החזקה ארוכה כדי שיהיה בכוחה להפקיע את הרישום. אולם, בכל הנוגע לתקיפת הסדר המקרקעין לאחר סיומו, נפסק כי יש להגביל את אפשרות תקיפת ההסדר, שכן יש להכיר בו וביציבות המרשם במקרקעין מוסדרים.
מטעם זה, יש להגביל את משך הזמן שבו ניתן לתקוף את ההליך לשבע שנים בלבד, כפי שנקבע בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות וסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות אינו חל במקרה כגון דא. ראיה לכך אנו מוצאים בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, אשר ביטל את תחולת חוק ההתיישנות על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, בקובעו כי "חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות מקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי טעון אותה לפני תחילת חוק זה".
נפסק כי הסעיף האמור דן במקרה שבו מחזיק במקרקעין מסוימים רוצה לבסס את זכותו במקרקעין מכוח החזקתו בהם כמניין תקופת ההתיישנות. הסעיף קובע שטענת המחזיק שהקרקע שייכת לו מדין התיישנות, לא תועיל במקום בו מתנהלים או נסתיימו הליכי ההסדר, והמקרקעין נרשמו בפנקסים החדשים. המחזיק לא יוכל לתקוף את זכותו של מי שרשום כבעלים עקב ההסדר. חריג לכך הוא המחזיק שהחזיק בקרקע עשרים וחמש שנים לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, בשנת 1970.

הנה כי כן, על אף הוראת סעיף 159 לחוק המקרקעין - סעיף 93 קובע במפורש כי תביעה לפיו כפופה להתיישנות תובענות. המסקנה המתבקשת היא שאכן סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות עוסק בענין שונה, ואף הפוך מזה שעוסק בו סעיף 93 לפקודה, ואין להקיש ממניין התקופות שבסעיף 5(2) למניין תקופת ההתיישנות המגבילה תובענות לפי סעיף 93.

אשר על כן, הנני קובע כי בענייננו עומדת תקופת ההתיישנות על 7 שנים. לפיכך, ומאחר שעל פי הנטען, לוח הזכויות פורסם בתאריך 31/12/95, הרי שחלפה תקופת ההתיישנות ועל כן, המבקשים מושתקים כעת ומנועים מלתבוע, כדי שלא להטיל ספק בכשרותן ובביטחון הזכויות במקרקעין שההסדר מיועד להשיגו.

נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את הבקשה מחמת התיישנות.

המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך של 10,000 ₪.

ניתנה היום, כ"א כסלו תשע"ג, 05 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.




יוסף בן-חמו
, שופט
רשם בית המשפט המחוזי - נצרת










א בית משפט מחוזי 57732-05/12 נאיף דאהר, עומר דאהר נ' דאהר תאופיק דאהר, וליד חאלד דאהר, אוסאמה ח'אלד דאהר ואח' (פורסם ב-ֽ 05/12/2012)