פסקי דין על דניאל כהן | פסקי דין על חנה כהן | פסקי דין על מגדל שרותי מימון | פסקי דין על סלע חברה לביטוח | פסקי דין על מגדל ליסינג |

18601-05/12 רעא     30/12/2012




רעא 18601-05/12 דניאל כהן, חנה כהן נ' מגדל שרותי מימון בע"מ, סלע חברה לביטוח, מגדל ליסינג בע"מ








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



רע"א 18601-05-12 כהן ואח' נ' מגדל שרותי מימון בע"מ
ואח'







בפני

כב' השופטת
יהודית שיצר


מבקשים

1
.
דניאל כהן

2
.חנה כהן

ע"י ב"כ עו"ד דניאל כהן


נגד


משיבים

1.מגדל שרותי מימון בע"מ
2.סלע חברה לביטוח
3.
מגדל ליסינג בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אסף גביזון ואח'







פסק דין


1.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בהרצליה (כב' השופטת לימור ביבי-ממן), בתיקים המאוחדים הפ"ב 3716-07-11 ו– ת"א 7061/97, מיום 1.4.2012 (להלן: "פסה"ד"), בה דחה ביהמ"ש את בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות וקיבל את בקשת המשיבות לאשר את פסק הבוררות.

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

2.
בין הצדדים התקיים הליך בוררות, וביום 11.9.2007 נתן כב' הבורר, עו"ד יצחק מרציאנו, החלטה שכותרתה "פסק בוררות" (להלן: "ההחלטה הראשונה"), בו קבע, בהתאם לדין המהותי ולדיני הראיות להם היה מחוייב לפי הסכם הבוררות, מספר קביעות משפטיות ועובדתיות. בהעדר נתונים קבע כב' הבורר רק את העקרונות שלאורם יש לחשב את יתרת ההלוואות שנותר למבקשים לפרוע למשיבות, מבלי שקבע את הסכומים, וציין את הדברים הבאים:

"כאמור, על פני הדברים נראה כי תוצאת החישוב על פי העקרונות האמורים תהיה יתרת חוב חיובית, דהיינו חברת כהן ודניאל הם שיידרשו לשלם לחברות הביטוח. במקרה כזה, התשלום יבוצע בתוך 45 ימים ממועד מתן פסק בוררות זה. מובהר, למען הסר כל ספק, כי אם החישוב המצטבר של שלש היתרות יוביל ליתרת חוב שלילית, חברת כהן לא תהא זכאית לקבלת תשלום מחברות הביטוח"

(סע' 83(ד) לפסק, ההדגשות במקור, י"ש).

עוד ציין כב' הבורר בפסקו:

"אני יוצא מנקודת הנחה, כי האופן שבו יש לחשב את יתרת החוב, על פי העקרונות האמורים, אינו אמור לעורר חילוקי דעות נוספים בין הצדדים. אם אכן יתעוררו חילוקי דעות גם בענין זה, הצדדים יהיו רשאים להביאם להכרעתי. במובן זה – ובמובן זה בלבד- פסק בוררות זה אינו סופי והוא עשוי להיות טעון השלמה".







(סע' 84 לפסק, ההדגשות כאן ולהלן שלי, י"ש).

אף אחד מהצדדים לא הגיש בקשה לביטול ההחלטה הראשונה ואף אחד גם לא עתר לאישור ההחלטה הראשונה. הצדדים לא הגיעו להסכמות באשר לגובה סכום החוב שעל המבקשים לשלם למשיבות אם בכלל. לפיכך פנו המשיבות אל הבורר, על מנת שישלים את פסקו ויקבע את גובה הסכום שעל המבקשים לשלם למשיבות.
ביום 25.2.09 קבע הבורר כי הדרך להכרעה בדבר גובה החוב תהיה ע"י מינוי רואה חשבון מומחה מטעמו על מנת שיחשב זאת. מאחר שהצדדים לא הגיעו להסכם על זהות המומחה מינה הבורר את רו"ח להב (להלן: "המומחה"). המבקשים טענו כי מאז שהבורר הוציא מתחת ידו את ההחלטה הראשונה הוא מנוע להוסיף ולדון בתיק מאחר שלפי הסכמת הצדדים (שעודכנה מעת לעת) כבר עבר המועד למתן פסק הבוררות על ידו. לפיכך המבקשים השתתפו בהליכים המאוחרים שקיים הבורר: הגישו תחשיב נגדי וטענו לפני המומחה את טענותיהם, אך עשו זאת תחת מחאה. המבקשים אף הגישו לבורר בקשה להפסקת הליכי הבוררות וביטולם, אשר נדחתה ע"י הבורר ביום 29.12.2009. לאחר שהמומחה קיים ישיבה בעניין, הגיש המומחה לבורר את חוות דעתו לפיה נכון ליום 30.11.2009 יתרת החוב של המבקש 1 ושל כהן ד. – בניה שיווק והשקעות (1992) בע"מ (המשיבה 3 בערכאה קמא) למשיבות עמד על סך של 77,163 ₪. ביום 17.5.2010 הוציא הבורר מסמך שכותרתו "פסק בוררות משלים" (להלן: "ההחלטה השניה") ובו אימץ את חוות דעתו של המומחה שמינה, וזאת לאחר שבחן את חוות הדעת ומצא כי היא תואמת את העקרונות שאותם קבע בהחלטתו הראשונה. הבורר אף ציין בנימוקיו לאימוץ חוו"ד המומחה את העובדה שהצדדים נמנעו מלחקור את המומחה על חוות דעתו ואף נמנעו מלהגיש למומחה שאלות הבהרה. הבורר חייב את המבקשים בתשלום הסכום שקבע המומחה, וכן חייב את המבקשים בהוצאות ההליך ובשכ"ט עו"ד והמומחה.

ביום 4.7.2011 הגישו המשיבות בקשה לאישור ההחלטה השניה, וביום 3.10.2011 הגישו המבקשים בקשה לביטולה. בבקשת הביטול הקדישו המבקשים את חלק הארי של טענותיהם לטענות הנוגעות לבטלות ההחלטה הראשונה.

הערכאה קמא דחתה על הסף את כל טענות המבקשים ביחס להחלטה הראשונה, בנימוק שהמבקשים אחרו את המועד להגשת בקשה לביטול ההחלטה הראשונה, כיוון שלפי סע' 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח–1968 (להלן: "חוק הבוררות" או "החוק") – המועד מוגבל ל- 45 יום ממועד קבלת ההחלטה, שניתנה כאמור ביום 11.9.2007 .

המבקשים טענו גם לבטלות ההחלטה השניה, מאחר שעבר המועד למתן פסק הבוררות לפי הסכמת הצדדים, לא היה הסכם בוררות בר תוקף בעת מתן פסק הבוררות השני, והבורר נמנע מלקבוע מהו גובה הסכום שנותר למבקשים לשלם למשיבות, אם בכלל, ובמקום זאת מסר הבורר את ההכרעה הזו למומחה שמינה. בימ"ש קמא דחה גם את שלוש העילות הנ"ל שהעלו המבקשים כנגד ההחלטה השניה, ובעקבות זאת אישר אותה כפסק בורר.

דיון

3.
בהתאם לסמכותי לפי סעיפים 407-406 ו– 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984

(להלן: "תקסד"א"), ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו על ידם, אני נותנת בזאת רשות לערער, ודנה בערעור בהתאם לרשות שניתנה.
4.
בימ"ש קמא דחה על הסף את כל טענות המבקשים באשר לביטול ההחלטה הראשונה, לאור הגדרת "פסק בוררות" בסע' 1 לחוק: "'פסק בוררות' – פסק שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים", שלפיה עולה כי גם פסק ביניים של בורר יש להגיש בקשה לביטולו תוך 45 יום ממועד קבלת פסק הביניים (בהתאם לסע' 27(א) לחוק).
דא עקא, שבעניינינו ההחלטה הראשונה איננה "פסק ביניים", אלא "החלטת ביניים". נקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון שכאשר בורר מוציא מתחת ידיו פסק הטעון השלמה, המועד להגשת הבקשה לביטולו הוא תוך 45 יום מיום מתן הפסק המשלים. הפסק הראשון איננו יכול לעמוד על רגליו בפני
עצמו. לפיכך אין הוא יכול להיחשב "פסק ביניים" או "

פסק דין
חלקי", אלא הוא החלטת ביניים שהדרך היחידה לביטול היא באמצעות הגשת בקשה לביטול הפסק הסופי ובמסגרתו לטעון גם כנגד החלטת הביניים (ראו: רע"א 1753/98

bip chemicals ltd.

נ' ג.ד. כימיקלים בע"מ
, פד"י נב (3) 334).
ברע"א 2561/12 שלמה יגר נ' אופיס טקסטיל בע"מ ואח' (לא פורסם)
סע' 14 לפסה"ד, נקבע כי יש למנות את מניין 45 הימים החל מהפסק הסופי המכיל סכום ברור וחד משמעי שעל צד אחד לבוררות לשלם למשנהו:

"פסק בוררות, בדומה ל

פסק דין
רגיל, נדרש להיות מפורש דיו ובהיר כך שיכלול "הוראה אופראטיבית ברורה וחד-משמעית, שאפשר לתת לה תוקף ולכפות את ביצועה בהליכי הוצאה לפועל" (ע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס פ"ד מה(4) 828, 835 (1991)). לגבי חשיבות אופן ניסוח ההכרעה האופרטיבית, ביחס לכתיבת פסקי דין באופן כללי, נאמרו הדברים הבאים:

"באופן מיוחד חייב השופט להקפיד על ניסוח 'ההכרעה', החלק האופרטיבי של פסק הדין, שאם לא יעשה כן, יגרום לקשיים בביצועו במשרד ההוצאה לפועל, אשר ייאלץ לעסוק בפירוש פסק הדין" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 522-521 (מהדורה שביעית, 1995)).

מעבר לכך, במסגרת הכרעת בורר בפסק בוררות אשר קובע חובת תשלום כסף, נדרשת גם קביעת הסכום אותו יש לשלם (בוררות – דין ונוהל, עמ' 771-770). ללא קביעה שכזו, לוקה פסק הבוררות בחסר, וקיים קושי לתת לו תוקף ולכפות את ביצועו בהוצאה לפועל. זה גם הדין בכל הנוגע להחלטות בתי המשפט. כך, למשל, כאשר קבע בית משפט את עקרונות חישוב הפיצויים בגין נזקי גוף, אך טרם פסק את סכומם, נפסק, כי לפנינו "החלטה אחרת", שטרם קמה זכות ערעור עליה, ולא

פסק דין
סופי, שהרי "התיק נותר פתוח" (ע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נו(6) 104 (2007)). גם בענייננו זה מצב הדברים (ראו הדיון ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (לא פורסם, 20.5.2012)[פורסם בנבו] )".

דברים ברוח זו ציינה המלומדת פרופ' סמדר אוטולנגי בספרה בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת, תל אביב – 2005) כרך ב', עמ' 770-771:


"מבחינה זו, בורר שקבע בפסק כי קיימת חובה לתשלום כסף, אך לא ציין על מי מוטלת חובה זו – הפסק הוא חסר בהירות ולכן אינו יכול להיחשב כפסק סופי ושלם. הוא הדין, אם הבורר קבע שהנתבע חייב לשלם לתובע – אך לא פסק איזה סכום...אין צורך לומר, שאם מסר את "פסקו" לצדדים על מנת שיגיבו עליו ויבקשו את תיקונו – אין מדובר כלל ב"פסק בורר", למרות שכותרתו "פסק בוררות סופי", אלא בדו"ח חשבונאי, ולכן כלל אין אפשרות לבקש את אישורו – או את ביטולו – כפסק בורר. הוא הדין בקביעה כי "שינוי במצבו...של התובע יחייב שינוי הסכומים המגיעים לתובע בסעיפים 22, 26 ועל כך יפסוק בית משפט או כל בורר שיתמנה לשם כך".

בעניינינו כאמור, כב' הבורר לא קבע את הסכום שעל המבקשים לשלם למשיבות. כב' הבורר
אף ציין שייתכן כי המבקשים לא יצטרכו לשלם למשיבות מאומה בגין יתרת ההלוואות, כן קבע שאם הצדדים לא יגיעו להסכמות הם יהיו רשאים לחוזר אליו על מנת שיקבע את הסכום שנותר לתשלום, אם בכלל. במקרה כזה על פי הפסיקה החלטה זו מהווה "החלטה אחרת" ולא "פסק ביניים". כך גם נקבע ב– רע"א 8092/02 אלוני נ' תקווה, פד"י נז(1) 740, 743:

"רביעית, ההבחנה בין "החלטה אחרת" לבין "פסק-דין חלקי" אומצה על-ידי בית-המשפט העליון גם לצורך ההבחנה בין "החלטה אחרת" של בורר לבין "פסק ביניים" של בורר, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. נקבע כי החלטה של בורר שנטען לגביה שהיא פסק ביניים, "...תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה" (רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ [2], בעמ' 510); מבחן הסופיות הוא אפוא מבחן דיוני-פורמאלי, שאינו נקבע על-פי תוכן ההחלטה אלא על יסוד תוצאתה הדיונית. המבחן הראוי לזיהוי "סופיות" שכזו הוא מבחן הסעד, שהוא נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט [3], בעמ' 363-361; רע"א 1753/98
bip chemicals ltd.

נ' ג"ד כימיקלים בע"מ [4], בעמ' 336). סופיות הפסק מתבטאת גם בכך שעם מתן פסק הבורר הוא
functus officio
, ואין הבורר רשאי עוד להוסיף על הפסק או לגרוע ממנו דבר, גם אם הגיע למסקנה ששגה בפסקו (אוטולנגי בספרה הנ"ל [5],בעמ' 338 והאסמכתאות שם).

אמנם, במקרה דנן ניתן בפסק הבוררות הסעד שנדרש בשטר הבוררות, ואולם הבורר איפשר כאמור לצדדים להעיר הערותיהם על פסיקתו באופן שיהיה מוסמך לשנות את פסקו בהתאם, לפיכך אין פסק הבורר פסק ביניים אלא החלטה אחרת של הבורר, ומירוץ הזמן החל עם מתן החלטתו השנייה".

עוד על ההבחנה בין "

פסק דין
חלקי" ל– "החלטה אחרת", שיושמה כאמור לעיל ע"י הפסיקה גם בהליכי בוררות, ראו: יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 774-770 .

מאחר שלא ניתן למבקשים יומם בביהמ"ש באשר לטענותיהם לביטול ההחלטה הראשונה, שסולקו על הסף, ע"י בימ"ש קמא, יש לקבל את ערעורם.

5.
באשר לעילות הביטול שהעלו המבקשים כלפי הפסק השני, לא מצאתי בהן ממש, פרט לעילה בדבר האיחור במועד נתינת הפסק. מקובלת עליי עמדת הערכאה קמא כי הפסק השני ניתן בסמכות ומכוח הסכם הבוררות. הבורר לא חרג מסמכותו עת מינה מומחה מטעמו, שכן הבורר בחן את חוו"ד המומחה ומצא כי היא תואמת את העקרונות אותם קבע בהחלטתו הראשונה. כמו כן היתה לצדדים ההזדמנות לחקור את המומחה על חוות דעתו או לשלוח לו שאלות הבהרה אך הם נמנעו מלעשות כן.

באשר לעילת הביטול כי הבורר לא נתן את הפסק במועד שנקבע בהסכם הבוררות (שהוארך בהסכמת הצדדים מספר פעמים), אכן עומדת לזכות העותרים עילה לביטול פסק הבוררות וההחלטה הראשונה שמהווה חלק בלתי נפרד ממנו. כפי שהוסבר לעיל "פסק" הבוררות הראשון מהווה לפי הפסיקה "החלטת ביניים" ולא "פסק ביניים" (המקביל למונח "

פסק דין
חלקי") למרות שכותרתו "פסק בוררות". לפי הפסיקה על החלטת ביניים, להבדיל מפסק ביניים, לא ניתן לעתור, כדי לבטלה, באמצע הבוררות, אלא רק במסגרת הבקשה לביטול פסק הבוררות הסופי (ראו: רע"א 1753/98

bip chemicals ltd.

נ' ג.ד. כימיקלים בע"מ
, פד"י נב (3) 334). לפיכך אינני מקבלת את קביעת בימ"ש קמא כי המבקשים היו צריכים תוך 45 יום ממועד החלטת הבורר הראשונה לעתור לביטול הקביעה, שכן אם תהיה מחלוקת בין הצדדים לגבי חישוב יתרת החוב, הם יהיו רשאים לחזור לבורר לקביעת הסכום. בימ"ש קמא הסיק מהימנעות המבקשים מלעתור בשנת 2007 לביטול ההחלטה הראשונה, כי הם מסכימים בהתנהגותם זו להאריך לבורר את המועד למתן הפסק עד למתן ההחלטה השניה בשנת 2010. לאור הפסיקה שהוזכרה לעיל, שקבעה שלא ניתן לעתור לביטול "החלטת ביניים" לפני מתן הפסק הסופי, מסקנת בימ"ש קמא הנ"ל בטעות יסודה. אינני מקבלת את קביעת בימ"ש קמא כי מגבלת המועד שהוסכם בין הצדדים למתן פסק הבוררות חלה רק על ההחלטה הראשונה אך לא על פסק הבוררות השני. זאת מאחר שההחלטה הראשונה כפי שהוסבר לעיל איננה כלל "פסק בוררות", אלא רק "החלטת ביניים".

יצויין, שחוק הבוררות מסמיך את ביהמ"ש שלא לבטל את פסק הבוררות, על אף שנתקיימו אחת מעילות הביטול המנויות בסע' 24 לחוק, ובכללם העילה של איחור במועד נתינת הפסק (סע' 24(8) לחוק), אם לא נגרם עיוות דין. משמוחזר הדיון לבימ"ש קמא, אם לאחר שקילת טענות המבקשים באשר להחלטה הראשונה, יראה בימ"ש קמא לנכון לאשר את פסק הבוררות, והפגם היחיד שיישאר הוא האיחור במתן
הפסק - על בימ"ש קמא יהיה לשקול האם יש באיחור כדי לגרום לעיוות דין,
והוא יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו, להשתמש בסמכותו לפי סע' 26(ג) לחוק.

סיכום

6.
לאור האמור לעיל, אני מקבלת את הערעור במובן זה שהחלטת בימ"ש קמא מיום 1.4.2012 מתבטלת. התיק מוחזר לביהמ"ש קמא כדי שייתן החלטה חדשה בבקשה לביטול פסק בוררות במסגרתה ישקול גם את עילות הביטול ביחס להחלטה הראשונה, וגם את טענת האיחור של הבורר במתן הפסק.

7.
המשיבות יישאו בהוצאות המבקשים בסך 25,000 ₪, בהתאם לתקנה 512 לתקסד"א.

ניתן היום,
י"ז טבת תשע"ג, 30 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק ההחלטה לצדדים.












רעא בית משפט מחוזי 18601-05/12 דניאל כהן, חנה כהן נ' מגדל שרותי מימון בע"מ, סלע חברה לביטוח, מגדל ליסינג בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/12/2012)