פסקי דין על שמעון בן עזרא | פסקי דין על אליהו בן עזרא | פסקי דין על דינה בן עזרא אטיאס ואח' | פסקי דין על בנק לאומי לישראל | פסקי דין על גרשון פרס |

1427/04 א     31/12/2012




א 1427/04 שמעון בן עזרא, אליהו בן עזרא, דינה בן עזרא אטיאס ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, גרשון פרס








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

לפני: כב' השופטת ענת ברון


31 דצמבר 2012
ת"א 1427-04





התובעים:


1. שמעון בן עזרא

2. אליהו בן עזרא

3. דינה בן עזרא אטיאס

4. רונית בן עזרא


נגד


הנתבעים :

1. בנק לאומי לישראל בע"מ
2. גרשון פרס



פסק-דין

בתובענה שלפניי מבקשים התובעים מבית המשפט להצהיר כי השעבוד שהטיל הבנק על דירת מגורים בירושלים הוא בטל, וכי הבנק אינו רשאי לממש נכס זה.

הצדדים והרקע לתובענה
1.
התובעת מס' 4, רונית בן עזרא (להלן: "רונית"), רשומה במרשם החברה המשכנת כבעלים בדירה שברחוב יהודה 14 בירושלים, הידועה גם כגוש 30014 חלקה 37 יחידה 4 (להלן: "הדירה"). הדירה משמשת למן שנות ה- 60 של המאה הקודמת למגורי הוריה של רונית – התובע מס' 1, שמעון בן עזרא
(להלן: "האב"), וגרסיה בן עזרא ז"ל (להלן: "האם המנוחה"; וביחד עם האב: "ההורים"). הנתבעים מס' 2 ו- 3, אליהו בן עזרא
ודינה בן עזרא אטיאס הם אחיה של רונית (להלן: "האח" ו- "האחות" וביחד: "האחים"). הנתבע מס' 2, גרשון פרס
, היה בעת הרלוונטית לתובענה בן זוגה של רונית והוא אביהם של שני ילדיה (להלן: "גרשון").

כיום מתגורר בדירה האב – שגילו למעלה מ-80, יחד עם האח – שהוא כבן 40 וסובל מזה שנים רבות מהתמכרות לסמים.

ביום 24/12/00 חתמה רונית על מסמכים לשעבוד זכויותיה בדירה לטובת הנתבע מס' 1, בנק לאומי לישראל בע"מ
(להלן: "הבנק"), להבטחת אשראי שהוקצה בחשבון שהתנהל על שמה (שטר המשכון צורף כמוצג 16 למוצגי התובעים). ביום 15/4/02 פנה הבנק לרונית בכתב, בבקשה לפרוע את חובותיה בסכום של כ- 600,000₪ – שאם לא כן יפעל הבנק למימוש הדירה המשועבדת (המכתב צורף כמוצג 4 למוצגי הבנק). אלא שהחוב לא נפרע, וביום 15/7/03 הגיש הבנק בקשה בלשכת ההוצאה לפועל למימוש השעבוד, ובהמשך גם בקשה למינוי כונס נכסים לדירה (תיק הוצל"פ 01-66291-03-2, הבקשות צורפו כמוצג 5 למוצגי הבנק).

בין לבין, ביום 19/2/03 הגישה רונית לבית המשפט "בקשת חייב למתן צו כינוס נכסים ולהכרזתו כפושט רגל" (פש"ר 1294/03), וביום 31/3/03 ניתן צו כינוס לנכסיה של רונית (להלן: "תיק הפש"ר", המסמכים צורפו כמוצגים 23-22 למוצגי התביעה).

2.
מלכתחילה הוגשה התובענה על ידי האב והאחים נגד הבנק, בבית משפט השלום (ת.א. 59648/03). בכתב התביעה נטען כי לא רק לרונית אלא גם לאב ולאחים זכויות בדירה, וכי הבנק אינו רשאי לממש את הדירה באופן שיפגע בזכויותיהם. לגרסתם, האחים הם בעלים במחצית מהזכויות בדירה - כאשר זכויות אלה מוחזקות עבורם בנאמנות על ידי רונית; ובנוסף, הן לאב והן לאחים זכות למגורים בדירה משך כל ימי חייהם. במסגרת הדיון בבית משפט השלום ניתן בהסכמה צו מניעה נגד הבנק, האוסר על מימוש הדירה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל (החלטה מיום 22/10/03 בבש"א 180743/03). בהמשך הועבר הדיון לבית המשפט המחוזי מפאת חוסר סמכות עניינית (החלטה מיום 8/3/04 בבש"א 153799/04) – וצו המניעה הזמני נותר בתוקף.


ביום 8/2/06 ניתן לרונית הפטר חלוט מחובותיה במסגרת תיק הפש"ר, אשר "יפטור את החייבת מכל חוב בר תביעה שעילתו לפני יום מתן צו כינוס הנכסים מיום 31/3/03" (להלן: "ההפטר", ההחלטה צורפה כמוצג 24 למוצגי התביעה). בנסיבות אלה, ולמעלה משלוש שנים מעת העברת הדיון לבית המשפט המחוזי, ביקשו התובעים את תיקון כתב התביעה – על ידי צירופה של רונית כתובעת נוספת, ובאופן שיתאפשר לה להשמיע את טענותיה בנוגע לאופן היווצרות החוב הנטען לבנק ולהפטר מחוב זה. התיקון הותר (ראו החלטה מיום 29/2/08 בבש"א 24102/07), ולכתב התביעה המתוקן מיום 26/3/08 אף צורף גרשון כנתבע נוסף.


בתמצית, בכתב התביעה המתוקן הוספה הטענה כי גרשון שהיה כאמור בן זוגה של רונית, ביצע נגדה מעשה תרמית – ובמסגרתו משך מהחשבון הפרטי שלה בבנק כספים בהיקף של מאות אלפי שקלים לשימושו שלו. בנוסף, נטען כי גרשון גרם לרונית לחתום על מסמכי השעבוד של הדירה לטובת הבנק – ללא ידיעתה וממילא ללא הסכמתה לשעבוד. בנוגע לבנק נטען כי הוא הפר את חובות האמון והגילוי שבהן הוא חב כלפי רונית, שהיא ורק היא הבעלים בחשבון – מכיוון שלא עדכן אותה בנוגע להקצאת האשראי, משיכות הכספים ושעבוד הזכויות בדירה, שנעשו כולם על ידי גרשון. לפיכך, התובעים טוענים בכתב התביעה המתוקן טענת אפסות בנוגע למסמכי השעבוד; וכן לפגמים שנפלו בהתנהלותו של הבנק בקשר עם השעבוד, שבגינם יש להורות על בטלותו. טענה נוספת נוגעת להפטר שניתן לרונית בתיק הפש"ר – כשלגרסת התובעים רונית הופטרה זה מכבר מכל חוב בר תביעה, ובכלל זה החוב לבנק. בהעדר חוב, כך נטען, הבנק ממילא אינו רשאי לממש את השעבוד על הדירה.


יצוין כי גרשון לא התגונן מפני התביעה, ולא לקח כל חלק בהליכים.

העובדות והטענות
3.
בשנת 1960 קיבלו האב והאם המנוחה מחברת "עמידר" את החזקה בדירה – בשכירות מוגנת ובדמי מפתח. בשנת 1989 הציעה להם עמידר לרכוש את הבעלות בדירה בתנאים נוחים ובמחיר מופחת ביחס לשווי השוק שלה – ואולם לאב ולאם המנוחה לא היו האמצעים הכספיים הדרושים לשם כך. הוחלט כי רונית תסייע להורים בביצוע הרכישה, ובתמורה יעבירו ההורים את הזכויות בדירה לבעלותה ללא תמורה, תוך התחייבות מצידה של רונית לשמור על זכות המגורים של ההורים בדירה משך כל ימי חייהם (ראו סעיפים 3, 12-8 לתצהיר רונית).

בהתאם למוסכם, רונית העבירה להורים את סכום הכסף הדרוש – ויצוין בהקשר זה כי מי שמימן את התשלום כאמור להורים בסך 45,000 ₪ היה גרשון (ראו עדות רונית בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 18-15). ביום 23/5/90 נחתם הסכם בין ההורים לבין רונית להעברת הבעלות בדירה לרונית, בכפוף לזכות המגורים של ההורים בדירה במשך כל ימי חייהם וללא תשלום דמי שכירות (להלן: "הסכם המכר", צורף כמוצג 1 למוצגי התביעה). ההסכם נוסח על ידי עו"ד שמואל מצא (להלן: "עו"ד מצא"), שגם דיווח לרשויות המס על עסקת המכר ללא תמורה (תצהירי העברה צורפו כמוצגים 3-2 למוצגי התביעה, וראו סעיפים 7-2 לתצהיר עו"ד מצא).
לאחר שקיבל אישורים מתאימים מרשויות המס להעברת הזכויות (סומנו ת/4-ת/7), ביום 1/10/90 הוסיף עו"ד מצא ופנה למינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") – בבקשה לבצע "רישום המכר ללא תמורה, בכפוף לתנאים שבהסכם המכר שלפיו למוכרים נשארת זכות המגורים בדירה לכל ימי חייהם ללא תשלום דמי שכירות" (ההדגשה במקור- ע.ב.) (המכתב סומן ת/2, וראו סעיפים 11-8 לתצהיר עו"ד מצא).
יצוין כי מצאתי את עדותו של עו"ד מצא אמינה עד מאוד, והתרשמתי כי תיעד את קורות העסקה בפרוטרוט בתיק שהתנהל במשרדו – ועל כן חרף חלוף הזמן גילה בקיאות בפרטיה.

יבואר כי בעת חתימתו של הסכם המכר, הנוהל היה שרישום הזכויות נעשה במשרדי המינהל כחברה משכנת. בשלב מאוחר יותר הועבר תפקיד זה לעמידר – ובמסגרת זאת גם תיק הרישום של הדירה עבר לעמידר (ראו עדותו של מר משה בר, רכז מכר בעמידר, בעמ' 2 לפרוטוקול ש' 8-5; להלן: "בר"). אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה, כי חרף פנייתו של עו"ד מצא למינהל לרשום גם את זכות המגורים של ההורים בדירה – לימים, כאשר ביקש הבנק אישור מעמידר בדבר מצב הזכויות בדירה, זכות המגורים של ההורים לא באה לידי ביטוי באישור שהומצא לבנק (אישור הזכויות בדירה צורף כמוצג 1 למוצגי הבנק). כך, אף על פי שמכתבו של עו"ד מצא היה מצוי בתיק הדירה שהועבר מהמינהל לעמידר (ראו עדותו של בר בעמ' 2 ש' 23-17, ובעמ' 5 ש' 6-1).

4.
לטענת התובעים, חרף האמור בהסכם המכר – למעשה רונית קיבלה מהוריה רק מחצית מן הזכויות בדירה, ואילו המחצית הנוספת נמסרה לה מאת ההורים בנאמנות עבור האח והאחות. על פי הנטען, בעת חתימתו של הסכם המכר היו השניים מכורים לסמים – וההורים חששו להעביר על שמם את הזכויות בדירה. בנסיבות אלה הוסכם כי מלוא הזכויות יירשמו על שמה של רונית – ואולם למעשה היא תהיה זכאית רק למחצית, ובנוסף יהא עליה להימנע מלעשות עסקה כלשהי בדירה ולאפשר הן לאח והן לאחות להתגורר בה כל אימת שיחפצו בכך (ראו סעיפים 14-13 לתצהיר רונית ולתצהיר האחות).


יצוין כי בניגוד לגרסת התביעה בנקודה זאת, עו"ד מצא (שהעיד מטעם התובעים עצמם) הבהיר בעדותו כי לא ההורים ולא רונית ציינו בפני
ו כי למי מהאחים יש זכויות בדירה. על פי המצג שהוצג בפני
ו ההורים רצו להעביר את מלוא הזכויות בדירה רק לרונית (ראו עדותו בעמ' 9 לפרוטוקול ש' 18-13).


עוד לטענת התובעים, בערוב ימיה של האם המנוחה היא רצתה להבטיח את זכויותיהם בדירה של האח והאחות על ידי העלאת ההסכמות על הכתב. בנוסף, באותה עת האחות כבר נגמלה זה מכבר משימוש בסמים, ואף סייעה לסעוד את האם המנוחה – ועל כן לפחות לגביה התפוגג החשש כי תעשה שימוש לרעה בזכויות בדירה. לדברי התובעים, לבקשת האם המנוחה ערכה רונית ביום 31/1/98 מסמך הקרוי "זכרון דברים", בין רונית לבין האח ולבין האחות (להלן: "זכרון הדברים" צורף כמוצג 5 למוצגי התביעה). על פי זכרון הדברים, חלוקת הזכויות בדירה תהא: 50% לרונית, 25% לאחות ו- 25% לאח, כאשר כל אחד מהצדדים מתחייב שלא לפגוע בזכות הצדדים האחרים למגורים בדירה (ראו עדות רונית בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 8-1, ועדות האחות בעמ' 4 לפרוטוקול ש' 20-6). על זכרון הדברים חתמו רונית והאחות, וכן האם המנוחה כעדה; ועל פי הנטען האח לא חתם משום שבאותה העת היה נתון במאסר (ראו עדות רונית בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 12-9, ועדות האחות בעמ' 5 לפרוטוקול ש' 14-1).


בניגוד להסכם המכר, זכרון הדברים נערך כאמור על ידי רונית ולא על ידי עורך דין. עובדה זאת, בצירוף דבריו של עו"ד מצא המובאים לעיל בנוגע לגדר העסקה בזכויות בדירה, מעלים תהיות בנוגע לאותנטיות של המסמך. עם זאת, אין באמור משום קביעת מסמרות בכל הנוגע לזכויות בדירה ביחסים שבין האחים לבין עצמם; ומכל מקום הובהר על ידי רונית כי תוכנו של זכרון הדברים מעולם לא הובא לרישום במינהל או בעמידר, אלא נועד לשמש רק את הצדדים לו ביחסים שביניהם (ראו בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 22-19).

5.
בעדותה מגוללת רונית את סיפור היכרותה עם גרשון ויחסיה עימו. לדבריה, מדובר בגבר כריזמטי ומרשים המבוגר ממנה בכ- 25 שנה, שהציג עצמו בפני
ה כאיש אמיד ביותר המנהל עסקים משגשגים בחו"ל. הקשר ביניהם החל בשנת 1983, שאז היה גרשון נשוי לאישה אחרת. בשנת 1987 נולדה לשניים בת, וגרשון כלכל את השתיים ודאג לכל מחסורן בעוד שרונית מצידה לא עבדה. כנזכר לעיל גרשון אף העביר לידי רונית סך של 45,000 ₪ עבור רכישת הזכויות בדירה, ובנוסף מימן את לימודיה באוניברסיטה. בשנת 1993 נפרד גרשון מרעייתו ועבר להתגורר עם רונית וביתם, ובשנת 1997 נולד להם גם בן (ראו עדותה בעמ' 14 לפרוטוקול ש' 17-2, עמ' 15 ש' 12-10).


בשנת 1994 נפגעה ביתם של גרשון ורונית בתאונת דרכים, ומאז היא סובלת מנכות פיזית ונפשית בשיעור ניכר. למן התאונה נדרשה רונית לדבריה להקדיש ימים ולילות לטיפול בביתה. בנסיבות אלה חתמה רונית על יפוי כוח לגרשון, לבצע כל פעולה בחשבון שלה בבנק (להלן: "יפוי הכוח בחשבון", צורף כמוצג 14 למוצגי התביעה; ראו עדותה של רונית בעמ' 17 לפרוטוקול ש' 20-12). מכיוון שההכנסות שלה מגרשון היו תמיד מאוד גבוהות, כלשונה, רונית סמכה עליו בכל הנוגע לניהול החשבון ולא נהגה להתעדכן בנוגע ליתרות בו (ראו עדותה בעמ' 25 לפרוטוקול ש' 22-20). מדי פעם התבקשה רונית על ידי גרשון להגיע לבנק ולחתום על מסמכים שונים – ואולם לדבריה היא סמכה עליו לחלוטין בניהול ענייניה הכספיים, ואף פעם לא התעניינה על מה היא חותמת (ראו עדותה בעמ' 27 לפרוטוקול ש' 7-5). נטען
כי גם פקידי הבנק מצידם מעולם לא הסבירו לה את הכתוב במסמכים ולא ביררו אם היא מודעת לתוכנם.

6.
עיון בדפי החשבון בבנק מלמד כי בראשית חודש דצמבר 1999 היתה בחשבון יתרת זכות בסכום של כ- 30,000₪. למן מועד זה, ובתוך פרק זמן של מספר חודשים בלבד, החלו להיפרע מתוך החשבון עשרות שיקים בסכומים שונים ויתרת הזכות הלכה ופחתה, עד שהפכה ליתרת חובה שהלכה ותפחה למימדים חריגים: בחודש מאי 2000 היתה בחשבון יתרת חובה בסכום של כ- 10,000₪, בחודש דצמבר 2000 יתרת החובה היתה בסכום של כ- 100,000₪, ובחודש מרץ 2001 הגיעה כבר לסכום של כ- 230,000₪ (דפי החשבון צורפו כמוצג 20 למוצגי התביעה).

עוד ניכר כי במהלך כל אותה התקופה, שיקים רבים שנמשכו מהחשבון לא כובדו על ידי הבנק והוחזרו. חרף זאת, מעת לעת התבצעו משיכות מהחשבון בסכום גבוה ביותר בבת אחת (ביום 27/3/01 נמשך סך של 92,500₪ בשיק בנקאי, בימים 16/4/01- 18/4/01 נמשכו בשלושה שיקים עשרות אלפי שקלים).

כפי שכבר צוין, מסמכי השעבוד נחתמו ביום 24/12/00. באותה עת, יתרת החובה בחשבון עמדה על למעלה מ- 100,000₪. לאחר יצירת השעבוד וככל הנראה על סמך בטוחה זאת, העמיד הבנק לחשבון הלוואות בסכום כולל של 540,000₪ נוספים – 250,000₪ ביום 25/3/01, 100,000₪ ביום 27/3/01, 90,000₪ ביום 2/9/01, 100,000 ₪ ביום 2/11/01. אין מחלוקת כי מתוך שורת ההלוואות - רונית חתמה רק על מסמכי ההלוואה הראשונה, בסך 250,000₪; מסמכי שאר ההלוואות נחתמו על ידי גרשון (המסמכים צורפו כמוצג 21 למוצגי התביעה).

7.
לדבריה של רונית נודע לה לראשונה על שעבוד הזכויות בדירה רק משהודיע לה הבנק על כוונתו לפעול למימוש השעבוד. הדבר הוביל לקרע בינה לבין גרשון, ולסיום הקשר הזוגי ביניהם. לדברי רונית, בשנת 2006 היא אף הוציאה נגדו צו הרחקה מהדירה שבה היא מתגוררת עם ילדיהם (ראו סעיף 35 לתצהיר רונית ועדותה בעמ' 14 לפרוטוקול ש' 20 עד עמ' 15 ש' 2).

רק במבט לאחור, התברר לרונית לטענתה מעשה המרמה שביצע גרשון נגדה והשיטה שבאמצעותה הונה אותה לחתום על מסמכי השעבוד. לגרסתה של רונית, בשנת 1999 הודיע לה גרשון כי יש אפשרות לרכוש מעמידר את הזכויות בחצר שליד הדירה ולהצמידן לדירה – ובכך להביא לעלייה דרמטית בערכו של הנכס. לקראת סוף שנת 2000 רונית אף התלוותה לגרשון לפגישה בנושא עם בר (המשמש כאמור כרכז מכר בעמידר). בהמשך הסביר גרשון לרונית כי אין לו מקורות כספיים לתשלום התמורה עבור הזכויות בחצר, בסך 10,000$ - ועל כן על רונית לשעבד את הזכויות בדירה לשם קבלת הלוואה. לדבריה גרשון אף ביקש ממנה לחתום על מסמכים בקשר עם השעבוד כאמור – ואולם הבהיר לה כי כדי לבצע בפועל את השעבוד יהא עליה לסור בעצמה אל הבנק, ולחתום על מסמכים נוספים להשלמת התהליך. בהסתמך על דברים אלה, רונית התלוותה לגרשון לביתה של עו"ד עטרה שינברגר (להלן: "עו"ד שינברגר") – שם אימתה עורכת הדין את חתימתה, אך לטענת רונית לא הסבירה לה את תוכן המסמכים (ראו סעיפים 41-38 לתצהיר רונית). באשר ליפוי כוח נוטריוני שניתן על ידה לכאורה לבנק לפעול בזכויותיה בדירה (מוצג 15 למוצגי התביעה) – רונית טוענת כי אינה מכירה את הנוטריון שלכאורה אימת את חתימתה על גבי המסמך (עו"ד מנוסביץ), וגם המסמך עצמו אינו מוכר לה (ראו עדותה בעמ' 19 לפרוטוקול ש' 22).


בסופו של דבר העסקה עם עמידר בנוגע לזכויות בחצר לא יצאה אל הפועל – ועל כן מבחינתה של רונית לא היתה כל משמעות לחתימתה על מסמכי השעבוד, מה גם שהיא מעולם לא מסרה אותם לבנק (ראו סעיף 45 לתצהיר רונית).

8.
הבנק מצידו אינו מכחיש כי הפעילות בחשבון התנהלה רובה ככולה על ידי גרשון, וכי רונית עצמה לא היתה מודעת להיקף החובות שנצברו בו. לגרסתו של הבנק אין באי הידיעה מצידה של רונית כל רבותא - שכן הבנק פעל בהקשר זה כדין, בהתאם ליפוי הכוח בחשבון שאין חולק כי ניתן לגרשון על ידי רונית בהסכמה ובגמירת דעת (ראו עדותה של קנר בעמ' 16 לפרוטוקול ש' 19-2).


באשר לשעבוד על הדירה – הבנק טוען כי רונית חתמה על מסמכי השעבוד בפני
עורכת דין, וחתימה זאת מהווה ראיה בעלת משקל מכריע להסכמתה לעסקת השעבוד.

גדר המחלוקת
9.
במסגרת הדיון בתובענה נחלקו ביניהם הצדדים בארבע שאלות עיקריות, כדלקמן:

ראשית המחלוקת היא בשאלת היקף זכויותיה של רונית בדירה. לגרסת התובעים זכויותיה של רונית כפופות לזכויות האב והאחים בדירה, ואילו לגרסת הבנק מלוא הזכויות בדירה הן של רונית בלבד – ללא כל התניה או הגבלה. בהמשך לכך טוענים התובעים כי בתחרות שבין זכויות האב והאחים בדירה, לבין זכותו של הבנק מכוח השעבוד – זכויות האב והאחים גוברות.


סוגיה נוספת שבה חלוקים הצדדים נוגעת לתוקף המשפטי שיש לייחס למסמכי השעבוד. בעניין זה טוענים התובעים טענת "לא נעשה דבר", שלפיה חתימתה של רונית על מסמכי השעבוד נעשתה ללא גמירת דעת ואף שלא מדעת – ועל כן לא התגבשה הסכמה בת תוקף מצידה לעסקת השעבוד. בנסיבות אלה סבורים התובעים כי מסמכי השעבוד הם בטלים מעיקרם. הבנק, לעומת זאת, טוען כי חתימתה של רונית על מסמכי השעבוד יוצרת חזקה שלפיה העסקה נעשתה בידיעתה ובהסכמתה – וחזקה זאת לא נסתרה על ידי התובעים.


עוד נחלקו ביניהם הצדדים בנושא משמעותו של ההפטר שניתן לרונית בתיק הפש"ר. לגישתם של התובעים, רונית הופטרה מכל חוב בר תביעה שנוצר לפני יום 31/3/03 – ובכלל זה גם החוב הנטען לבנק בגין אשראי והלוואות שלא נפרעו. מנגד טוען הבנק כי ההפטר חל רק על חובות בלתי מובטחים, ואינו מונע מן הבנק לממש את השעבוד.


לבסוף טוענים התובעים להתרשלות הבנק כלפי רונית, ולהפרת חובות האמון והגילוי שבהן הוא חב כלפיה. בהקשר זה נטען כי שעבוד הזכויות בדירה הוא פעולה בנקאית הנושאת אופי חריג – וככזאת היה על הבנק להסביר לרונית בעצמו את המשמעות המשפטית של העסקה, לקבל את הסכמתה לביצוע העסקה, ואף לוודא כי היא מבינה כי קיימת אפשרות שהבנק יפעל למימוש השעבוד. עוד נטען כי לחובת הבנק בהקשר זה נודע משנה תוקף לנוכח הנסיבות שבהן חשבונה של רונית נוהל שלא על ידה אלא בידי מיופה כוח, אשר בתקופה קצרה משך סכומי כסף אדירים מן החשבון והכניס אותו ליתרת חובה של עשרות ומאות אלפי שקלים. הבנק מצידו לא ממש השיב לטענות חמורות אלה שהופנו כלפיו על ידי התובעים. למעשה הגנתו התמצתה בטענה שלפיה אין לרונית מה להלין על הבנק, משזה פעל בהתאם להוראות יפוי הכוח בחשבון שניתן על ידה לגרשון. אומר כבר עתה כי במחלוקת זאת שנפלה בין הצדדים מצאתי כי יש להעדיף את עמדתם של התובעים; משכך, נתייתר למעשה הדיון בשאר המחלוקות שהתגלעו ביניהם.

דיון
10.
מטעם התובעים הוגש תצהיר ותצהיר משלים מאת רונית, תצהיר האחות, תצהיר האב, ותצהירו של עו"ד מצא. מטעם הבנק הוגש תצהיר מאת שרה קנר – אשר שימשה בעת הרלוונטית לתובענה כסגנית מנהל הסניף שבו התנהל חשבונה של רונית (להלן: "קנר").
המצהירים נחקרו על התצהירים – פרט לאב, אשר בעת ניהול ההוכחות מצבו הרפואי לא אפשר זאת (ראו בעמ' 5 לפרוטוקול יום 8/6/10). בנוסף, מטעם הבנק העידו גם בר ועו"ד שינברגר.

המסגרת הנורמטיבית – חובת הגילוי הבנקאית
11.
חובות האמון החלות על בנק, ומעמדו העדיף ביחסיו עם לקוחות, מקימות חובת גילוי רחבה מצידו של הבנק בכל התקשרות בינו לבין לקוח:

"חובת הגילוי מושפעת מאופי היחסים בין הצדדים, וכשקיימים בין הצדדים יחסי אמון – תקום חובת גילוי מוגברת. במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח, מקבל האמון משמעות משפטית מיוחדת ומחייב סטנדרט גבוה במיוחד של התנהגות מצד הבנק. אווירת האמון יוצרת ציפייה סבירה מצד הלקוח להתנהגות הגונה של הבנק, תוך יכולת להסתמך על מצגי הבנק.
...
נימוק נוסף להרחבתה של חובת הגילוי המוטלת על הבנק הוא חוסר השוויון האינפורמטיבי המובנה בין הצדדים. די אם אזכיר את המידע העצום המצוי במאגרי המידע של הבנק ואשר אינו נחלתו של הלקוח הפשוט; המערך המקצועי של הבנק – כלכלי, משפטי ופיננסי – המסוגל להעריך את משמעות העסקה, יכולת שאינה קיימת אצל לקוחות רבים; הניצול המיטבי של המשאבים שבידי הבנק; ניסיונו של הבנק בביצוע עסקאות מן הסוג הנדון; מורכבות תוכנם של המסמכים הבנקאיים וניסוחם בשפה גבוהה שאינה מובנת לכל, ועוד. כל אלה יוצרים פער גדול של כוחות בין הצדדים וגורמים לתלותו של הלקוח בבנק. על מנת להקטין את מימדיו של הפער האמור וכדי להבטיח שהבנק לא ינצל לרעה את כוחו הרב, ראוי לא להסתפק בהטלתה של חובת גילוי צרה על הבנק, המסתכמת במסירת נתונים ועובדות." [רות פלאטו-שנער דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית בעמ' 200-199 (2010); להלן: "פלאטו-שנער"].

ומן הפסיקה:

"הבנק כפוף לחובות גילוי מוגברות אשר נועדו לשקף את עוצמתו של הבנק אל מול הלקוח, כמו גם את עוצמת ההשפעה הנודעת להתנהלותו ביחס למשק כולו. העוצמה הרבה אשר בידי
הבנקים

מונעת מן הלקוח, במקרים רבים, יכולת להתמודד עם הבנק בצורה שווה. הבנק מחויב לפעול בתום לב, לא להטעות את מקבל השירות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ולא פחות חשוב – עליו לפרט את מכלול הסיכונים הכרוכים בשירות זה." [בנק הפועלים בע"מ נ' מרטין, סעיף 34 לפסק הדין (ניתן ביום 2/3/11); להלן: "עניין מרטין"].

12.
חובת הגילוי הבנקאית חלה לא רק על מסירת נתונים יבשים בנוגע לעסקה שעומדת על הפרק – אלא מחייבת את הבנק גם להסביר ללקוח את מהות העסקה שהוא עומד לבצע, על ההיבטים המשפטיים שלה:

"חובת ההסבר מתייחסת לנתונים חיצוניים לחוזה וגם לתוכן החוזה עצמו. אף שבמקרה הרגיל ניתן ללמוד מנוסחו של מסמך את טיבו ומהותו, מתבקשת לגבי החוזה הבנקאי הרחבת החובה. על הבנק להסביר למתקשר באופן ראוי ובהיר את משמעות המסמך שעליו הוא עומד לחתום, את היקף תחולתו ואת תוצאותיו האפשריות, ואין הבנק יוצא ידי חובתו בהסתמכו על נוסח המסמכים. נוסף על כך, חובת ההסבר אינה מוגבלת אך לפרטים העובדתיים הנמסרים מכוח חובת הגילוי במובנה הצר. חובת ההסבר כוללת גם – ובעיקר – מתן הסברים משפטיים. יש לחייב את הבנק ליתן למתקשר הסבר גם לגבי הסוגיות המשפטיות העיקריות הקשורות לעסקה, אף שכאלה יש לא מעט." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (פלאטו-שנער, שם, בעמ' 237).


באחת הפרשיות שנדונה בבית המשפט העליון, אישה חתמה בבנק על מסמך ויתור על זכויותיה בנכס מקרקעין ששימש כבית המגורים של המשפחה ושועבד על ידי בעלה להבטחת התחייבויותיו לבנק. לטענתה של האישה היא לא קראה את המסמך, וחתמה עליו לפי הנחייתו של בן זוגה – שאמר לה רק כי חתימתה נחוצה לצורך קבלת מימון לפרויקט בנייה. בית המשפט שם דגש על כך שבעת החתימה על מסמך הוויתור לא הוסבר לאישה מאום על תוכן המסמך או משמעות הוויתור:

"על נציג של הבנק היה לפגוש במערערת, להסביר לה על מה היא חותמת, מה משמעות הדבר ומה היקף החובות. המערערת לא פגשה בנציג הבנק, ולא הוסברו לה משמעות חתימתה והשלכותיה. קשה להלום התנהגות זו של הבנק, ותמהני עליה. אדגיש, כי איני רואה מקום להבחנה בהקשר זה בין החתמת בעל המקרקעין הרשום בטאבו לבין מי שזכויותיו נובעות מכוח חזקת השיתוף, או שיתוף ספציפי, כטענת המשיב 1; שהרי הבנק בתוך עמו הוא יושב, ומקום שהמדובר בדירת מגורים משפחתיים רבי שנים, אוי לעסקיו אם יצמצם את התייחסותו לבעלים הרשום ולא לבת או בן זוגו." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ, סעיף ל"א לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין (ניתן ביום 28/12/09)].

באותו עניין נקבע כי יש לראות את חתימת האישה על המסמך כתקפה, ואולם יש לחלק את האחריות בינה לבין הבנק באופן שווה – וזאת לנוכח התרשלותו של הבנק להסביר לאישה את משמעות התוצאה של חתימתה על מסמך הוויתור.

13.
גם במקומות אחרים בפסיקה חזרו מותבים שונים של בית המשפט העליון והביעו דעתם כי מן הראוי שנציגי הבנק עצמו הם שיחתימו את בעלי הזכויות על מסמכי שעבוד:

"בשולי הדברים יוער, כי לדידי, החתמתם של ממשכנים מוטב שתעשה בסניפי הבנק ובפני
נציגי הבנק (ולא בבתיהם או במקום עסקם של הממשכנים באמצעות באי כוחם של הממשכנים), כאשר נציגי הבנק הם שיהיו אחראים לגילוי כל הפרטים הרלבנטיים לממשכנים."
[ראו: ע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
, סעיף 18 לפסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר (ניתן ביום 7/7/08); להלן: "עניין סולטאני"].

לדברים אלה הצטרפה גם כבוד השופטת מ' נאור בעניין מרטין (שם, בסעיף 40 לפסק הדין). פלאטו-שנער סבורה כי על הבנק להגדיל ולעשות, ובעת החתימה אף לוודא את הבנת המתקשר להסבר שנמסר לו בנוגע לעסקה:

"שיאה של חובת הגילוי במובן הרחב הוא החובה להשיג את הבנת המתקשר לנתונים ולהסברים שנמסרו לו מכוח חובות המשנה שפורטו לעיל. גם אם המידע מצוי, טכנית, בידיעת המתקשר, על הבנק לדאוג שהמתקשר יהיה מודע לו ויפנים אותו.
...
על הבנק מוטלת החובה לבחון אם הושגה הסכמת המתקשר כראוי ועל בסיס הבנה מלאה של מלוא נתוני העסקה. על הבנק לוודא הבנה הולמת של מלוא המידע המהותי לעסקה, עובדתי ומשפטי כאחד." (פלאטו-שנער, שם בעמ' 241).

14.
זאת ועוד. חובת הגילוי הבנקאית מחייבת את הבנק למסור מיוזמתו ללקוח פרטים שהם חיצוניים לחוזה עצמו אך מהותיים לעסקה.
בעניין מרטין הגיע לפתחו של בית המשפט העליון עניינה של אישה, שאין מחלוקת כי הסכימה לשעבד לבנק נכס שבבעלותה להבטחת אשראי בחשבון של בעלה – ואולם היא לא ידעה כי בעת החתימה כבר היה חוב ניכר בחשבון. בית המשפט קבע כי גובה החוב הקיים מהווה בנסיבות המקרה נתון מהותי ויסודי של העסקה, ומשלא גילה אותו לאישה הוא מעל בחובת הגילוי שבה הוא חב כלפיה:

"חובת הבנק היא למסור ללקוח מידע משמעותי, מתוך תפיסה של פערי הכוחות ביניהם הנובעים מפערי מידע. מסירת המידע נועדה לגשר על הפער שבין הבנק לבין הלקוח, דבר העשוי למקסם את התועלת הגלומה בעסקה. לשני הצדדים ואף למשק בכללותו (פלאטו-שנער, לעיל, בעמ' 212-211). בענייננו, כאמור, לא מדובר בנתון שחשיבותו יכולה להיות שנויה במחלוקת. גובה החוב הקיים הוא נתון מהותי השייך למסגרת של חובת הגילוי במובן הצר והבנק אינו יכול לפטור עצמו מגילוי נתון זה. דומה כי הבנק יכול להלין רק על עצמו, על כך שלא הבהיר למשיבה כי בשעה שבה חתמה על המשכנתא, כבר היה קיים בחשבון החח"ד חוב בגובה כחצי מיליון ש"ח. על הבנק לקיים הליך מסודר שבמסגרתו יובאו לידיעת הצד השני לחוזה המשכנתא, כל הפרטים הרלוונטיים לעסקת המשכנתא, ובעיקר החוב קודם, ככל שקיים כזה, שגם אותו נועדה המשכנתא להבטיח." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (עניין מרטין, שם, בסעיף 40 לפסק הדין).

במקרה דומה, דן בית המשפט העליון בתוקפו של שטר משכנתא שעליו חתם אדם לטובת הבנק במטרה לסייע לבנו לקבל אשראי לצורך ניהול עסק משפחתי שהיה ממוקם בנכס הממושכן. גם שם נקבע כי הבנק הפר את חובת הגילוי בה הוא חב כלפי האב, כאשר נמנע בעת החתימה על שטר המשכנתא מלמסור לו מידע בדבר קיומם של חובות בחשבונות של הבן (עניין סולטאני, שם).

בשני המקרים הנזכרים לעיל, מדובר היה במישכון זכויות בנכס להבטחת חובו של אחר, שהוא בן משפחה – וזאת בשונה מענייננו שבו מדובר לכאורה בשעבוד זכויותיה של רונית להבטחת אשראי והלוואות שניתנו בחשבונה שלה. ואולם מן האמור שם עולה כי חובת הגילוי בנוגע לחוב קיים בעת יצירת שעבוד, אמנם חלה ביתר שאת כאשר הממשכן הוא אינו בעל החוב ואין לו גישה ישירה לנתוני החשבון - אך היא בהחלט יכולה לקום גם כאשר לממשכן הזכויות יש לכאורה גישה למצב החשבון. נראה כי העיקר הוא, שהלכה זאת מבקשת להתגבר על ניגוד אינטרסים מובנה בין הבנק לבין בעל הזכויות בנכס בעסקאות כגון דא, בכל מקרה שבו קיים ספק בנוגע לידיעת בעל הזכויות בדבר גובה החוב :

"הבנק מעוניין לתת הלוואות ולהרוויח עליהן. מתן הלוואות הוא אחד מעיסוקיו המרכזיים של הבנק. עם זאת הבנק זקוק לבטחונות נאותים כנגד ההלוואות שהוא מעניק. לבנק יש לקוח שהספיק לצבור חובות והוא מבקש לקבל אשראי בחשבון פרטי או עסקי. הבנק דורש בטחונות והלקוח מציע לשעבד דירה המשותפת ללקוח ולאשתו. בסיטואציה זו, שהיא סיטואציה שכיחה, יש ניגוד עניינים מובנה בין הבנק לבין אשתו של הלקוח. הבנק יודע כי גילוי היקף החובות הקיים בחשבון יכול להביא את אשת הלקוח לסרב למשכן את הדירה. הבנק עלול לעתים לצאת וידיו על ראשו לגבי חובות העבר. הבנק עשוי להיות מעוניין שלא לחשוף את הלוואות העבר, לעומת זאת אשת הלקוח זקוקה למידע לשם קבלת החלטה מושכלת. הנסיון מלמד כי אף שבין בני זוג רבים אין סודות, עדיין לא תמיד יחשוף הלקוח את מלוא המידע בפני
אשתו. לפעמים, למרבה הצער, גם ימסור מידע בלתי נכון. כאן נכנסת לתמונה חובת הגילוי של הבנק כלפי המתקשר האחר, אשת הלקוח. גילוי המידע יאפשר למתקשר האחר לקבל החלטה המודעת לנתונים המתחייבים. חיוב הבנק בגילוי יש בו כדי לפתור את ניגוד העניינים המובנה." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (עניין מרטין, שם, בסעיף 41 לפסק הדין).

הן בעניין מרטין והן בעניין סולטאני הביאה הפרת חובת הגילוי מצדו של הבנק לבטלות מוחלטת של שטר המשכנתא. כך, לנוכח האפשרות שאילו ידעו הממשכנים על מצב החוב בחשבונות לא מן הנמנע שהיו בוחרים שלא לשעבד את זכויותיהם.

15.
זו מן המפורסמות, שעוצמתה של חובת האמון הבנקאית היא משתנה ומושפעת מנסיבות המקרה – וכך גם חובת הגילוי. הקריטריונים הרלוונטיים לבחינת מידתה של החובה נקבעו על ידי כבוד השופט מ' חשין בפסק הדין המנחה בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן [פ"ד מז(5) 31 (1993), להלן: "עניין פרוסט"]. על פי האמור שם, מידתה של החובה המוטלת על בנק עשויה להשתנות בראש ובראשונה בהתאם לאופי הפעילות הבנקאית הנדונה:


"כשם שהצורך במהירות פעולה מכתיב כללי התנהגות בעיסקי פירעון שיקים, כן היעדרו של אותו צורך חייב מעצמו להשפיע על קביעת כללי התנהגות בעיסקי בנק שאין בהם אותו יסוד של מהירות. מדברים אנו, בתורת משל, באותן פעולות שהן 'מיוחדות' או 'חד פעמיות' על-פי טיבן, פעולות שאינן מתמצות בהן עצמן כפירעונו של שיק – אלא בפעולות שנועדו, מעיקרן, ליצור לבנק וללקוחו נורמות התנהגות מסוימת לעתיד, או להוליד פעילויות אחרות ביחסי בנק ולקוחו. פעילויות אלו של בנק מהוות מעין צמתים ביחסיו עם לקוחו - צמתים גדולים או אף קטנים - על-פי אופיין אין הכרח לבצען במהירות, ולרשות הבנק פנאי (באורח יחסי) לבדיקה, לחקירה ולבירור - פנאי שאין לו בפעילות של פירעון שיקים." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (עניין פרוסט, שם, בעמ' 59).



לפיכך, בין הפעולות הבנקאיות המקימות חובת אמון גבוהה יותר מנויות, בין היתר, פתיחת חשבון, יצירת שעבוד, המחאת זכויות והוצאת כתב ערבות.

עוד נקבע בעניין פרוסט, כי חובת האמון של בנק תגבר גם ככל שמדובר בפעולה חריגה יחסית ביחסים שבינו לבין הלקוח הספציפי:


"בצד פעילויות אלו ניתן למנות פעילויות בלתי שגרתיות אחרות ביחסים שבין בנק לבין לקוח פלוני, ולעניין זה נאמר כי השאלה אם פעילות מסוימת נראה בה פעילות 'שגרתית', אם לאו, תיבחן על רקע מערכת היחסים הקודמת שבין הבנק לבין לקוחו. החריגה יכולה שתהיה בנושאים מנושאים שונים, כגון בסוג הפעולה (אותן פעילויות 'חד פעמיות' שדיברנו בהן לעיל), בגובה הסכום שהוא נושא לעסקה וכיו"ב, וככל שהחריגה תגדל ותלך כן תרבה חובת הזהירות המוטלת על הבנק.
...
הנה-כי-כן, מבחן נוסף לקביעת היקף חובתו של בנק כלפי לקוחו יימצא לנו בסוג הפעילות בה מדובר, ועד כמה שגרתית או חריגה היא הפעולה ביחסי הבנק ולקוחו." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (עניין פרוסט, שם, בעמ' 61-60).


קריטריון נוסף לקביעת עוצמת חובת האמון נוגע למאפייניו של הלקוח עצמו, ואופי יחסיו עם הבנק:

"גורם אחד העשוי להיות לעניין הוא אישיותו של הלקוח (גיל, רמת השכלה, הבנה). אשר לחברה - הפועלת ברגיל באמצעות מיופי-כוח - עשויה להישאל שאלה על דבר גודלה (חברה 'קטנה' נדמית יותר לאדם). גורם נוסף יימצא ברמת הפעילות העסקית המקובלת של הלקוח. עשויה להישאל שאלה אם הלקוח מוכר לבנק (למנהל הסניף, לסגנו וכו'), ומה מסכת היחסים שהתפתחה ביניהם. האם סניף הבנק הוא גדול או קטן, ומה דרך הטיפול המקובלת בו בלקוחות." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (עניין פרוסט, שם, בעמ' 62).

ולבסוף – ככל ש"העלות" של אמצעי הזהירות זולה יותר, כך תגבר החובה לעשות בו שימוש.

יצוין כי באותו עניין, פרוסט קיבל יפוי כוח בלתי מוגבל מבן זוגה של אימו, לבצע כל פעולה בחשבונות הבנק שלו. פרוסט מעל באמון שניתן בו, ועשה שימוש באשראי שניתן לבן הזוג על ידי הבנק לשימושו הפרטי (של פרוסט) – תוך שהוא מחייב את בן הזוג כלפי הבנק. בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות המקרה הפר הבנק את חובותיו כלפי בן הזוג – וזאת לנוכח ייחודן של העסקאות שביצע פרוסט בשמו (בין היתר פתיחת חשבון דביטורי, ויצירת שעבוד להבטחת חובות), שלא היתה דחיפות לבצען במהירות; משיכת הכספים בהיקף רב וחריג שביצע פרוסט מחשבונות בן הזוג; וכן העובדה שלפיה החקירה הדרושה לגילוי התרמית היתה קלה ומהירה, שעה שבן הזוג נהג לפקוד את סניף הבנק מעת לעת וניתן היה לשוחח עימו בנדון. נקבע כי הצטברותן של העובדות הללו יוצרת "מסה קריטית" המובילה לתוצאה שלפיה אין לחייב את בן הזוג כלפי הבנק בחובות שיצר פרוסט תוך חריגה מהרשאה.

מן הכלל אל הפרט
16.
בענייננו טוענים התובעים כי הבנק הפר את חובת הגילוי שבה הוא חב כלפי רונית, כאשר הטיל שיעבוד על זכויותיה בדירה מבלי לוודא שהיא מסכימה לכך ושהיא מבינה את המשמעות המשפטית של העסקה; ואף מבלי לעדכן את רונית כי במועד יצירת השעבוד חשבון הבנק שלה היה נתון ביתרת חובה של עשרות רבות של אלפי שקלים. לגישתם של התובעים מדובר ברשלנות מצידו של הבנק, המביאה לבטלותה של עסקת השעבוד.


כפי שהוברר בפרק הנורמטיבי, רמת הזהירות הנדרשת מן הבנק ביחסיו עם לקוחותיו משתנה ממקרה למקרה. ואולם ככלל, כאשר מדובר בפעילות הנעשית בשמו של הלקוח באמצעות מיופה כוח – ההלכה היא ש"הבנק צריך להיות עירני וזהיר ולהטיל ספק כאשר נעשות פעולות המעוררות חשד. הרי שככל שהבירור קל ומהיר והחשד כבד – יש לצפות שהבנק יפעל לבירור העובדות לאשורן." [ע"א 8098/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, סעיף 19 לפסק דינה של כבוד השופטת ע' ארבל (ניתן ביום 3/1/12); להלן: "עניין כהן"].

בענייננו, רונית פתחה את חשבון הבנק על שמה בשנת 1983, ואין חולק כי למן מועד זה ובמשך למעלה מ- 15 שנים התנהל החשבון על מי מנוחות ביתרת זכות, או לכל היותר ביתרת חובה נמוכה (ראו סעיף 23 לתצהיר רונית). כפי הנראה מצב זה נמשך גם לאחר שרונית חתמה על יפוי הכוח בחשבון והעבירה לגרשון את ניהול ענייניה הכספיים בעקבות התאונה של ביתם. כמפורט בחלק העובדתי, דפי החשבון בבנק מלמדים כי במהלך שנת 2000 – כשנה בלבד עובר למועד שבו חתמה רונית על מסמכי השעבוד – החלה פעילות חריגה בחשבון. במרוצת אותה שנה הפעילות הכספית בחשבון נכנסה לסחרור, שבמסגרתו נמשכו מהחשבון עשרות רבות של שיקים, ויתרת החובה הלכה וגדלה עד שהגיעה בעת יצירת השעבוד לשיעור של כ- 100,000₪. ויובהר: הבנק אינו חולק על גרסתה של רונית כי גרשון לבדו ניהל את החשבון תוך שעמד בקשר רציף עם פקידי הבנק, בעוד שרונית עצמה לא ידעה על משיכות הכספים ועל מסגרת החובה שאושרה למעשה בחשבון.

יש להוסיף ולבאר כי למן שנת 1999 החלה רונית לעבוד והשתכרה סך של כ- 3,000 ₪ לחודש, ובנוסף קיבלה קצבת נכות מביטוח לאומי עבור ביתה, בסך של 1,200₪ לחודש (ראו סעיף 29 לתצהירה). עיון בדפי החשבון מגלה כי במהלך שנת 2000, כמעט בכל חודש הופקד לחשבון סכום נוסף של כ- 6,000₪ - לעיתים בשיק ולעיתים במזומן; וכן כי ההכנסות שבחשבון שימשו למימון הוצאות המחיה של רונית והילדים, כאשר מדובר בהוצאות קבועות של אלפי שקלים בכל חודש. ברי אפוא כי גובה יתרת החובה שהתיר הבנק בחשבון עד לעת יצירת השעבוד בסוף שנת 2000 (כ- 100,000₪), לא עמד ביחס סביר לתקבולים שנכנסו לחשבון במהלך אותה שנה (כ- 10,000₪ בחודש בלבד) ובהתחשב בהוצאות הקבועות שהיו בחשבון (אלפי שקלים בחודש).

17.
נמצאנו למדים כי התנהלותו של גרשון בחשבון, שבמסגרתה בתוך פחות משנה הוא העביר את החשבון מיתרת זכות ליתרת חובה בסך של כ- 100,000₪, היתה התנהלות חריגה על רקע הפעילות הכספית המתונה שהיתה בחשבון במשך שנים רבות קודם לכן. די היה בהתנהלות זו של גרשון, כשלעצמה, על מנת לעורר את חשדו של הבנק כי משיכות הכספים מהחשבון מבוצעות על ידו תוך חריגה מהרשאתה של רונית. אלא שחרף זאת נציגי הבנק נתנו ידם להגדלת יתרת החובה בחשבון, מבלי לברר עם רונית אם ידוע לה היקף משיכת הכספים ואם פעילות זאת נעשית בהרשאה.


כאשר נשאלה נציגת הבנק לעניין הנסיבות שבהן הבנק איפשר לגרשון למשוך עוד ועוד כספים מהחשבון ולצבור יתרת חובה של כ- 100,000₪ כאמור, השיבה קנר תשובות כלליות ומתחמקות בנוגע למדיניות של הבנק לסייע ללקוחות מסוימים להחזיר אשראי שכבר ניתן. בדומה לכך, כאשר נשאלה לעניין היחס שבין התקבולים בחשבון ליתרת החובה שהלכה ותפחה, השיבה קנר כדלקמן:


"אני לא צריכה שתמיד יהיה גידול בהכנסות של החשבון. מספיק שלקוח בא ואומר שיש מצב שהוא צריך כסף, ואז אני מחליטה אם ללכת איתו או לא, למרות שאין גידול בהכנסות בחשבון." (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 15-13).

בהתייחס ליתרת החובה שאושרה למעשה בחשבון הספציפי ובנסיבות המקרה דנן, קנר לא ידעה לומר דבר. וזאת אף על פי שבשלב אחר בעדותה ציינה כי היא היתה מעורבת באופן אישי בהחלטות הבנק הנוגעות לניהול החשבון, במסגרת תפקידה כמנהלת המחלקה שבה התנהל החשבון וכסגנית מנהל הסניף (ראו עדותה בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 12-7, ובעמ' 13 ש' 16 עד עמ' 14 ש' 10).

הנה כי כן, הסברי הבנק דלעיל אינם מספקים, בלשון המעטה, ובכל מקרה אינם מפיגים את החשד שהיה צריך להתעורר בקרב פקידי הבנק – כבר לפני ההתקשרות בעסקת השעבוד – כי גרשון חורג מן ההרשאה שנתנה לו רונית לפעול בחשבון. הדבר חמור במיוחד, שכן נראה כי הבנק יכול היה לברר בקלות ובפשטות אם קיימת הסכמה מצידה של רונית להגדלה המשמעותית של יתרות החובה שיצר גרשון בחשבון – וזאת באמצעות שיחה עימה. ניתן היה לעשות זאת באמצעות הטלפון; לחלופין ניתן היה לנצל את אחת ההזדמנויות שאירעו מעת לעת, שבהן רונית הגיעה לסניף לצורך חתימה על מסמכים (ראו עדותה של רונית בעמ' 18 לפרוטוקול ש' 5-3 ו- 13-10, ועדותה של קנר בעמ' 18 לפרוטוקול ש' 21 עד עמ' 19 ש' 1). זאת ועוד, הגדלת מסגרת האשראי מטבע הדברים אינה מסוג הפעולות הבנקאיות שיש לבצען במהירות, כפירעון שיק למשל. מכל מקום, הבנק ממילא לא טען כי בנסיבות המקרה היתה דחיפות במתן אשראי, שבעטייה נבצר מן הפקידים לערוך את הבירור הדרוש עם רונית.

המסקנה המתבקשת מן האמור בסעיף זה היא, שהבנק התרשל כלפי רונית כאשר נמנע מלגלות לה את היקף יתרת החובה שצמחה בחשבון במהלך שנת 2000.

18.
לא זו אף זו. כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון הן בעניין מרטין והן בעניין סולטאני, גובה יתרת החובה בחשבון מהווה מידע מהותי להחלטתה של רונית אם להתקשר עם הבנק בעסקת השעבוד. לפיכך, גם אם הבנק נמנע מלעדכן את רונית בנוגע למשיכות הכספים מן החשבון עד למועד השעבוד – היה עליו לעשות כן לכל המאוחר בבואו להטיל שעבוד על הדירה. אי גילויה של יתרת החובה בחשבון בעת יצירת השעבוד מעלה חשש ממשי לכך שהבנק העדיף את האינטרס הפרטי שלו בקבלת בטוחה לחוב שבחשבון, על פני טובתה של רונית. משעשה כן, והסתיר מרונית מידע רלוונטי, הבנק מנע ממנה את האפשרות לסרב לשיעבוד הדירה כבטוחה לאשראי שניתן לבקשתו של גרשון.

יצוין כי בניגוד לנסיבות המקרה בעניין מרטין ובעניין סולטאני, בענייננו מי ששיעבד את זכויותיו להבטחת חוב לבנק הוא גם בעל החוב כלפי הבנק (רונית). מכיוון שרונית היא בעלת החשבון, היתה לה אפשרות גישה למידע בנוגע ליתרת החובה – ועל כן הבנק יכול לכאורה להישמע בטענה שלפיה אין להטיל עליו חובת גילוי בנושא זה ביחסיו עם רונית. אלא שאף על פי שרונית היא הבעלים בחשבון, כבר הוברר כי בנסיבות המקרה לא היו לה יד ורגל בניהול החשבון ובמשיכות הכספים החריגות. בפועל גרשון הוא שניהל את החשבון, על פי יפוי כוח שקיבל מרונית, והאחרונה מצידה לא היתה מודעת להיקף יתרת החובה שהלכה והצטברה. יתר על כן, ההיקף והתדירות שבהם נמשכו כספים מהחשבון עובר לעסקת השעבוד, היו צריכים לשמש אותות אזהרה וליצור אצל הבנק חשד לכך שגרשון חורג מן ההרשאה שנתנה לו רונית. משכך הוברר, ברי כי ההיגיון שבבסיס ההלכה שנקבעה בעניין מרטין ובעניין סולטאני הולם גם את ענייננו.

19.
כל זאת, ועוד. בנסיבות שבהן הטלת השעבוד על הדירה היא תולדה של הפעילות הכספית החריגה שבוצעה על ידי גרשון בחשבון - היה על הבנק לוודא כי רונית מודעת ומסכימה לעסקת השעבוד, וכן כי היא מבינה שבמידה שהיא לא תפרע את התחייבויותיה לבנק הלה יהא רשאי לממש את הדירה. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח התייחסות הפסיקה לעסקת משכון כעסקה "מיוחדת" או "חד-פעמית", כלשון כבוד השופט מ' חשין בעניין פרוסט. משכך, ובהעדר דחיפות לבצע את העסקה בלחץ של זמן, בעסקת משכון כפוף הבנק לסטנדרט מחמיר יותר של בדיקה וגילוי כלפי הלקוח. עוד בהקשר זה, נודעת משמעות מיוחדת לעובדה כי בעת הטלת השעבוד, הדירה שימשה למגורי האב והאח של רונית:

"גם טיבו של הנכס אשר הועמד כערובה להבטחת החיוב, מחייב הטלת חובת זהירות רחבה על הבנק. עניין לנו במשכון בית מגורים, והרי מעמדו של בית מגורים אינו כמעמד נכס עסקי זה או אחר. לרוב, בית המגורים נתפס כנכס מכונן, נכס בו אדם בונה את ביתו ומגדל את משפחתו; נכס בו הוא משקיע את עיקר חייו; נכס המשקף את אישיותו של האדם, ערכיו, תרבותו, קשריו לקהילה ועוד." (עניין כהן, שם, בסעיף 26 לפסק הדין).


העובדה שהדירה שימשה למגורי האב צוינה באופן מפורש בשומת הדירה שנערכה לדרישת הבנק והוגשה לבדיקתו עובר להטלת השעבוד. השמאי אף ציין כי הוא נתן דעתו לעובדה זאת במסגרת השיקולים שביסוד השומה (ראו בסעיף 7 לחוות הדעת מיום 14/4/99, צורפה כמוצג 12 למוצגי התביעה).


יצוין בהקשר זה כי בדומה לעניין פרוסט, גם בעניין כהן דן בית המשפט העליון בהיקף חובות הזהירות והגילוי החלות על בנק כלפי לקוח הפועל באמצעות מיופה כוח. בעניין כהן מדובר היה בבן זקונים שקיבל מאביו יפוי כוח כללי שהסמיך את הבן לבצע כמעט כל פעולה בנכסיו של האב; ומכוחו של מסמך זה פנה הבן אל מנהל הסניף ושיעבד את בית המגורים של האב להבטחת חובותיה של החברה שבבעלותו של הבן. בפסק הדין נקבע כי אחת מן החובות שבהן חב הבנק כלפי לקוח הפועל באמצעות יפוי כוח היא לנקוט אמצעים סבירים למניעת פעולות שיש בהן משום חריגה מהרשאה. בנסיבות המקרה שם עידכן הבנק את האב בנוגע לעסקת השעבוד רק לאחר שהיא נחתמה זה מכבר על ידי הצדדים, ומשכך נקבע שהפר את חובת האמון כלפי האב. מסקנה זהה מתבקשת גם בענייננו.


למען שלמות התמונה יבואר, שבסופו של דבר בעניין כהן נדחתה הטענה כי עסקת השעבוד היא בטלה. ואולם זאת רק משום שבנסיבות המקרה הוכח עובדתית כי הבן לא חרג מההרשאה שניתנה לו על ידי האב כאשר התקשר בעסקה זאת בשמו.

20.
במקרה דנן, כפי שהבנק התנהל בנוגע להגדלת יתרת החובה בחשבון, גם בכל הנוגע לעסקת השעבוד בחר הבנק לפעול לפי ההנחיות שקיבל רק מאת גרשון – מבלי לוודא עם רונית כי הלה אינו חורג מן ההרשאה שניתנה לו על ידה. ויודגש: על פי הידוע לבנק בעת הרלוונטית, מי שביצע את משיכות הכספים ואת ההגדלה הניכרת של יתרת החובה בחשבון היה גרשון לבדו, ואילו הזכויות בדירה ששועבדה להבטחת יתרת החובה היו של רונית בלבד. די בכך על מנת לקבוע כי שומה היה על הבנק לוודא עם רונית כי היא יודעת ומסכימה לעסקת השעבוד.

על עצימת העיניים של הבנק בנוגע להיקף הרשאתו של גרשון לפעול בחשבון של רונית ניתן ללמוד גם מתוך דבריה של קנר, כאשר השיבה בחקירתה לשאלה מי ביקש את שעבוד הדירה:


"גרשון הציע את זה. הוא אמר שיש לו דירה שרשומה על שמה של רונית והם צריכים כסף ורוצים לשעבד. בהחלטת הנהלת הסניף הוחלט שימציא את השעבוד." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (ראו עדותה בעמ' 17 לפרוטוקול ש' 2-1).


ניכר מן הדברים כי הבנק התייחס לרונית ולגרשון כגוף אחד, אף על פי שרק רונית היתה הבעלים בחשבון ורק היא היתה רשומה כבעלת הזכויות בדירה. מעמדו של גרשון בחשבון היה של מיופה כוח, והבנק מצידו התעלם שלא כדין מסימני האזהרה שהקימו חשש ממשי לחריגה מן ההרשאה שניתנה לו.

21.
עוד עולה מעדותה של קנר, כי לא נהוג בסניף להחתים לקוחות על מסמכי שעבוד בפני
נציגי הבנק. תחת זאת, הנוהג הוא שלאחר הכנת המסמכים בסניף הם נמסרים באופן אישי לממשכן הזכויות על מנת שיחתום עליהם בפני
עורך דין מטעמו. אין לי אלא להצטרף לביקורת שהשמיע בית המשפט העליון לא אחת על התנהלות זאת של הבנק, והדברים מצוטטים לעיל ואין טעם לחזור עליהם. נראה כי בענייננו הדברים חמורים עוד יותר, שכן קנר הודתה כי בעניינה של רונית הבנק חרג אף מהדרך המקובלת בסניף למסירת מסמכי השעבוד – ובמקום להעבירם לרונית באופן אישי, הם נמסרו לידיו של גרשון (ראו בעמ' 16 לפרוטוקול ש' 26-23).


מלכתחילה לא הכחיש הבנק את גרסתה של רונית, שלפיה היא מעולם לא נשאלה על ידי מי מפקידי הבנק אם היא מסכימה לביצוע השעבוד. ממילא גם לא הוסבר לה טיבה של העסקה בה נתקשרה לכאורה עם הבנק או הסיכון הגלום בעסקה זאת מבחינתה של רונית. מכתב ההגנה ומהתצהירים, ברור כי הבנק למד על הסכמתה לכאורה של רונית לביצוע עסקת השעבוד רק מתוך מסמכי השעבוד שהוגשו לו על ידי גרשון כשהם חתומים על ידי רונית והחתימה מאומתת על ידי עורכת דין (ראו סעיף 9 לתצהיר קנר). חרף זאת, במהלך חקירתה של קנר נטען על ידה לראשונה כי היא בעצמה הסבירה לרונית על עסקת השעבוד:


"ש: אני אומר לך שהבנק מעולם לא הודיע לרונית על שעבוד הדירה.

ת: היא ישבה אצלי בחדר וחתמה על ההלוואה ואמרנו שזה כנגד שעבוד הנכס. היא גם חתמה בפני
עוה"ד על שעבוד הנכס.

ש: למה לא הזכרת בתצהירך אפילו ברמז את אותה שיחה שניהלת כביכול עם רונית בנושא השעבוד?

ת: דיברנו על זה קודם, כשדיברנו על ההלוואה. היא היתה בסניף וחתמה והסברנו לה בדיוק על מה היא חותמת. אני תיארתי את הסיטואציה.

ש: בכל זאת לא הכנסת את זה לתצהיר. מדוע?

ת: אין לי תשובה. ברור שכאשר אנחנו מחתימים אנחנו מסבירים. היא הוחתמה על המסמכים." (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 19-10).


ראשית דבר, הטענה שלפיה קנר הסבירה לרונית את עסקת השעבוד היא גרסה כבושה. כבר בשל כך אין לשעות לה, בהיעדר הסבר וכאשר נושא זה ניצב במוקד המחלוקת. אך יתרה מכך - קנר טוענת כי היא הסבירה את עסקת השעבוד לרונית שעה שהאחרונה הגיעה אל הסניף על מנת לחתום על מסמכי הלוואה שניתנה לה על יסוד השעבוד. ואולם ההלוואה הנזכרת בעדותה של קנר, והיא ההלוואה היחידה שרונית אישרה בחתימתה, ניתנה ביום 25/3/01 – קרי: כשלושה חודשים לאחר חתימתם של מסמכי השעבוד (הסכם ההלוואה צורף כחלק ממוצג 21 למוצגי התובעים). ברור כי הסבר שבדיעבד על טיבה של העסקה, גם אם ניתן, אינו פוטר את הבנק מחובת ההסבר מלכתחילה:



"אבהיר את עמדתי, לפיה הבנק הפר את חובת הזהירות בכך שהבנק שלח מכתב רשום למנוח רק לאחר החתימה על שטר המשכון המיידע אותו על השעבוד והיקפו. ברי בעיניי, שצודקת חברתי בקביעה ששליחת המכתב בדיעבד עומדת בניגוד למטרה של שליחת המכתב מלכתחילה. לאמור, מניעת פעולת השלוח תוך חריגה מההרשאה. אם יש חובה ליידע, חובה זו יש לקיים במועד שקשור למטרה. לא כך פעל הבנק בענייננו." (דברי כבוד השופט נ' הנדל בעניין כהן, שם).


לבסוף, בדבריה ציינה קנר "ברור שכאשר אנחנו מחתימים אנחנו מסבירים", אלא שבאותה נשימה הודתה קנר כי רונית לא הוחתמה על מסמכי השעבוד בבנק. ושוב נמצאנו למדים, כפי שכבר צוין, כי הבנק פעל באורח בלתי סביר כאשר נמנע מלהחתים את רונית בסניף על מסמכי השעבוד ומלהסביר לה בעצמו את המשמעות של עסקה זו.

22.
ועוד בהקשר זה, הבנק אינו יכול לצאת ידי חובתו כלפי רונית בנוגע למתן הסבר על משמעותה של עסקת השעבוד, בכך שמסמכי השעבוד נחתמו על ידה בפני
עו"ד שינברגר. ראשית, לא הוכח על ידי הבנק כי האחרונה הסבירה לרונית את מהותה העסקה וההשלכות המשפטיות שלה. בעדותה ציינה עו"ד שינברגר כי בעת הרלוונטית היא שימשה כעורכת דין במשרד שבו עבדה רונית כמזכירה וגרשון היה לקוח, ועל כן הכירה את שניהם באופן אישי (ראו בעמ' 8 לפרוטוקול ש' 3-1 ו- 21-20). כאשר נשאלה על נסיבות החתימה על מסמכי השעבוד, השיבה כדלקמן:


"קשה לי לזכור את נסיבות אימות החתימה על ידי, כיוון שזה נערך לפני שנים רבות. ככל הנראה היא הגיעה למשרדי וביקשה שאאמת את חתימתה." (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 8-7).


הנה כי כן, עו"ד שינברגר אינה זוכרת את נסיבות המקרה. לאחר עיון במסמכים, נראה לה כי כל תפקידה של עו"ד שינברגר התמצה באימות החתימה של רונית – ולא במתן הסברים על מהות העסקה שנחתמה. עו"ד שינברגר אף לא טענה כי בדרך כלל היא נהגה בעת אימות חתימה להסביר לחותם את המשמעות המשפטית של המסמך – ואין כל יסוד להניח כי כך היה בעניינה של רונית. מכל מקום, לא היה בידי עו"ד שינברגר לעדכן את רונית בנוגע לגובהה של יתרת החובה בחשבון בעת יצירת השעבוד – שכן מידע זה לא היה ברשותה – וכבר הוברר כי מדובר בפרט חיוני ומהותי לצורך גיבוש הסכמתה של רונית לעסקה.


בה במידה, גם אין בחתימתה של רונית על יפוי כוח נוטריוני לטובת הבנק לפעול בזכויותיה בדירה, כדי לפטור את הבנק מחובות הגילוי והאמון שהוא חב בהן. בכל הנוגע ליפוי כוח זה, הבנק אף לא ראה לנכון לזמן את הנוטריון למתן עדות, והדברים מדברים בעד עצמם.

23.
וזאת יש להבהיר: אין חולק כי רונית אכן חתמה על מסמכי השעבוד, וכלל יסוד במשפטנו הוא שחתימתו של אדם על מסמך מהווה חזקה בעלת משקל לעניין הסכמתו לאמור בו. יש לכאורה אף אפשרות שבניגוד לנטען על ידה, רונית בכל זאת ידעה כי בחתימתה היא מאפשרת לבנק להטיל שעבוד על דירת המגורים של אביה ואחיה. כן ייתכן שבעת החתימה רונית כבר ידעה כי מצבו הכלכלי של גרשון אינו כשהיה בראשית הקשר שלהם, ועל כן החשבון נתון ביתרת חובה – שכן חרף מצבה הרפואי של ביתה, עובדה היא שבשנת 1999 יצאה רונית לעבוד לראשונה מאז היכרותה את גרשון. ואולם הדגש בענייננו הוא על כך שעל הבנק מוטלת חובת גילוי רחבה – שתכליתה אינה רק אימות חתימתו של הלקוח, אלא לוודא את הסכמתו בכל הנוגע לביצוע העסקה ואת הבנתו בנוגע להשלכותיה. כפי שהוברר, שומה היה על הבנק להסביר בעצמו לרונית את פרטי העסקה, את המשמעות המשפטית שלה, וכן למסור את המידע המהותי שלפיו השעבוד נועד להבטיח גם יתרת חובה שכבר קיימת בחשבון בסך של כ- 100,000 ₪. אלא שהבנק התרשל ולא עשה כן, ובכך הפר את חובת הגילוי שבה הוא חב כלפי רונית – ולפיכך חרף חתימתה של רונית, אין ליתן תוקף לעסקת השעבוד.

ועוד בהקשר זה, הבנק מלין על התובעים על כך שלא הביאו את עדותו של גרשון לעניין נסיבות החתימה על עסקת השעבוד, ואולם נראה כי בנושא זה התהפכו אצלו היוצרות. הבנק הוא זה שלא עמד ברף הגילוי המצופה ממנו, ובנסיבות אלה לכל היותר הוא יכול היה להישמע בטענת הגנה שלפיה חרף הפרת חובת הגילוי מצידו – רונית בכל זאת ידעה, הבינה והסכימה להטלת השעבוד. לשם ביסוס הטענה כי גרשון פעל בהקשר זה בהרשאה מצידה של רונית, ייתכן שהבנק היה יכול להסתייע בעדותו של גרשון – אלא שאז הנטל רובץ לפתחו של הבנק לזמנו למתן עדות, ולא לפתחה של רונית. עובדה היא שלא עשה כן, וטעמיו עימו.

סוף דבר
24.
התוצאה היא שהתביעה מתקבלת. ניתן בזאת צו הצהרתי שלפיו מסמכי השעבוד על הדירה בטלים, והבנק אינו רשאי לפעול מכוחם למימוש הדירה. בהתאם, יש גם למחוק כל רישום של השיעבוד שנעשה על סמך המסמכים.


הבנק ישלם לתובעים הוצאות בסכום כולל של 80,000₪.

ניתן היום, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים וב"כ.














א בית משפט מחוזי 1427/04 שמעון בן עזרא, אליהו בן עזרא, דינה בן עזרא אטיאס ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, גרשון פרס (פורסם ב-ֽ 31/12/2012)