פסקי דין על ש. ברוק | פסקי דין על שלמה ברוק | פסקי דין על נחמן לאור

3986-04/11 א     03/01/2013




א 3986-04/11 ש. ברוק בע"מ, שלמה ברוק נ' נחמן לאור








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



3.1.2013

ת"א 3986-04-11 ש. ברוק בע"מ
ואח' נ' לאור







בפני

כב' השופטת
חנה פלינר


תובעים

1
.
ש. ברוק בע"מ

2
.
שלמה ברוק
באמצעות ב"כ עוה"ד גד לנדאו


נגד


נתבע

נחמן לאור
באמצעות ב"כ עוה"ד דרור בן שמואל




פסק דין


הצדדים לתביעה, העובדות הצריכות לה ותמציתה

1.
התובע מס' 2 (להלן: "התובע") והנתבע מכירים שנים רבות, משנת 1976 (עדות התובע בעמ' 5 שו' 18). בין הצדדים היו יחסיים חבריים ועסקיים (עדות הנתבע בעמ' 16 שו' 6) במהלכם, בין היתר, השקיע התובע בעבר (שנת 2005) סך של 60,000$ בעסק שהיה שייך בחלקו לנתבע (פאב). אין מחלוקת כי סכום זה (להלן: "ההשקעה בפאב") הושב לתובע במלואו כשנה לאחר ביצוע ההשקעה (התובע בעמ' 6 שו' 26).

2.
בתחילת שנת 2006 פנה הנתבע לתובע והציע לו להתקשר בחוזה להפעלת מלונית ליולדות במתחם בית החולים הדסה עין כרם (להלן: "המלונית", ראו סעיף 6 לתצהיר התובע, ת/1). אין מחלוקת כי באותה עת הפעיל הנתבע מלונית בתחום בית החולים תל השומר, וטען כי מדובר בפרויקט רווחי. על רקע פנייה זו החליטו הצדדים, ביחד עם שותף נוסף בשם שמואל מסנברג (להלן: "מסנברג") להקים חברה משותפת – כל זאת במטרה שהחברה המשותפת תתקשר בחוזה להפעלת המלונית.

3.
בהתאם להסכמה זו הקימו הצדדים ומסנברג בחודש אפריל 2006 את חברת מ.ב.ל מיזמים ומלונאות בע"מ (להלן: "מ.ב.ל"). הבעלות במניות מ.ב.ל נחלקה כך: 33.3% לתובעת מס' 1, שהינה חברה בבעלות התובע ; 33.35% לנתבע, כאשר מניותיו הוחזקו עבורו בנאמנות ע"י התובעת; 33.3% למר שמואל מסנברג כאשר מניותיו הוחזקו עבורו בנאמנות ע"י רו"ח גבי וקנין.
4.
לאחר הקמתה, החזיקה מ.ב.ל ב- 32% ממניות חברת ג.מ נוף עין כרם בע"מ (להלן "נוף עין כרם"). בעלת המניות הנוספת בנוף עין כרם הייתה גמול מלונות בע"מ. ביום 11.4.2006 נכרת הסכם להפעלת המלונית בין נוף עין כרם לישפרו, חברה ישראלית להשכרת מבנים, ולפיו בין היתר התחייבה נוף עין כרם לנהל ולהפעיל את המלונית לתקופה של 4 שנים (להלן: "ההסכם", צורף כנספח ד' לת/1).

5.
אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבע לא השקיע כספים כלשהם במ.ב.ל; אין מחלוקת שההשקעות במ.ב.ל בוצעו על ידי התובעת ומסנברג בלבד. אין מחלוקת שהתובעת ו/או התובע השקיעו במ.ב.ל (אם כהשקעה אם כהלוואת בעלים, על כך יורחב בהמשך) את הסכומים הבאים: סך של 450,000 ₪ ביום 12.6.2006;
סך של
112,500 ₪ ביום 16.11.2006 ; סך של 108,000 ₪
ביום 20.3.2007 (להלן: "הסכומים אשר הוזרמו על ידי התובעים", ראו גם נספחים ז'1 עד ז'3 לת/1). כספים אלו שימשו בין היתר לרכישת ציוד למלונית (סעיף 11.1 לת/1) ותשלום לצוות המלונית (סעיף 11.2 לת/1).

6.
לימים התברר כי למרות הציפיות, ההתקשרות לא הניבה לנוף עין כרם רווח כלכלי, הפרויקט לא שגשג, כמות המבקרים הייתה דלה ותפעול המלונית אף הסב הפסדים שהצטברו וגדלו מידי חודש. בחלוף כשנה ממועד החתימה על ההסכם היה ברור כי הפעלת המלונית אינה רווחית לנוף עין כרם שכן ההכנסות לא הספיקו לכיסוי ההוצאות ונוצר מצב שבו נדרשו מ.ב.ל ובעלי מניותיה להזרים כספים רבים מכיסם לנוף עין כרם לכיסוי ההפסד התפעולי השוטף ולשם המשך הפעלת המלונית. לאור ההפסדים שנגרמו למ.ב.ל ביקשה מ.ב.ל לסיים את ההסכם או למכור את מניותיה בחברת נוף עין כרם לכל צד ג'. בשנת 2008 העבירה מ.ב.ל את מניותיה בנוף עין כרם לחברת גמול מלונות בע"מ אשר הייתה, כאמור, בעלת המניות הנוספת. בהסכם שנערך בין הצדדים הועברו המניות בתמורה לכך שחברת גמול מלונות בע"מ תישא בהפסדים ובהוצאות של הפעלת המלונית עד תום תקופת הסכם ההפעלה. חברת מ.ב.ל החלה בהליך פירוק מרצון וביום 19.12.2010 חוסלה.

7.
בתביעה שבפני
י טוענים התובעים, בתמצית, כי כל שותף במ.ב.ל אמור היה לשאת בשליש מהכספים שהוזרמו לנוף עין כרם באמצעות מ.ב.ל . לטענת התובעים, באותם מועדים בהם בוצעו ההשקעות לא היה לנתבע כסף, ולפיכך בקש הוא מהתובע שזה האחרון ילווה לו את הכספים המהווים את חלקו היחסי בהשקעה (ראו סעיף 30.3.6 לת/1). לאור התחייבות הנתבע להשיב את סכומי ההשקעה, כפי שהושבו בעסקת הפאב, ולנוכח העובדה שכל ההשקעות אשר בוצעו על ידי התובעים במ.ב.ל היו על דעתו ובידיעתו של הנתבע, תוך התחייבות מפורשת להשיב הכספים לידי התובעים, דורשים התובעים בתביעה שבפני
י את תשלום מחצית מהסכומים אשר הוזרמו על ידי התובעים, ובסך הכך סך של 380,847 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

טענות התובעים, ביתר פירוט

8.
לגרסת התובעים, מאחר ואחוזי האחזקה במ.ב.ל היו שווים, הרי שכל שותף בה אמור היה לשאת בשליש מההוצאה הכספית בה נשאה מ.ב.ל. לטענת התובעים, הנתבע ידע על הדרישה להשקעת כספים, הסכים לכך והתחייב להחזירם למי מהתובעים. התובעים מוסיפים וטוענים כי ההחלטות בדבר השקעת הכספים הנוספים התקבלו בישיבות דירקטוריון של נוף עין כרם. הנתבע, כבעל מניות במ.ב.ל ובאמצעותה בנוף עין כרם נכח בישיבות אלה, נטל בהן חלק פעיל והסכים להשקעת הכספים. בנוסף להזרמת הכספים לשם תפעול המלונית היו אמורים בעלי המניות במ.ב.ל לשלם מכיסם את שכ"ט עו"ד בני ארנון (להלן: "עו"ד ארנון") אשר טיפל מטעמם בהתקשרות של נוף עין כרם עם גמול מלונות בע"מ.

9.
התובעים טוענים כאמור כי הסכימו להלוות לנתבע את
הכספים המהווים את חלקו היחסי בהתקשרות וזאת לאור הכרות הצדדים ולאור העובדה כי אין זו הפעם הראשונה בה הלווה התובע לנתבע כספים אותם החזיר הוא במלואם (כדוגמת 60,000$ בפאב). בכל הנוגע לתשלום לעו"ד ארנון טוענים התובעים כי לנוכח העובדה שלנתבע לא היו כספים להשתתף גם לא בתשלום זה, הסכימו לדלל את מניותיו של הנתבע באופן יחסי כדי אחוז וחצי מאחזקותיו במ.ב.ל. התובעים טוענים כי מדובר בהסכמה נקודתית ואין מקום לקבל את טענת הנתבע לפיה בפני
י בעלי המניות האחרים במ.ב.ל הייתה שמורה הדרך לבקש לדלל את מניות הנתבע בשל ההשקעות הנוספות שבוצעו על ידם. התובעים טוענים שאין כל היגיון בביצוע מהלך שכזה, עת היה ברור שלמניות מ.ב.ל אין כל ערך כלכלי.

10.
בסיכומים מוסיפים התובעים וטוענים כי טענות הנתבע, מהן עולה שלשיטתו סוכם מראש כי הוא עצמו לא ישקיע כספים ראשוניים אלא השותפים האחרים בלבד, וכי בהמשך הציע שיוותר על מניותיו במ.ב.ל, הינן טענות מסוג הודאה והדחה והנטל להוכחתן הינו על הנתבע. עוד טוענים התובעים שאם אכן סוכם עם הנתבע שלא ישקיע כספים שכן השקעתו הינה בקידום העסקה אזי ההיגיון אומר כי בעל המניות הנוסף (מסנברג) ישקיע בחלק הנתבע ולא התובע בלבד, דבר שלא קרה. בנוסף, אם מלכתחילה סוכם שהנתבע לא ישקיע כספים – מדוע דוללו מניותיו בהמשך, בשל אי השתתפותו בתשלום לעו"ד ארנון? מדוע הצהיר הנתבע כי הדילול נעשה בתמורה לכך שלא יבקשו ממנו להשקיע כספים נוספים?

טענות הנתבע

11.
הנתבע טוען שמ.ב.ל הינה חברה מוגבלת במניות באופן שאין באחזקת מניותיה כדי לחייב את מי מבעלי מניותיה בביצוע השקעות ו/או נשיאה בחובות החברה כלפי מי מנושיה ו/או בעלי מניותיה. לפיכך, ומכוח עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת
טוען הנתבע כי לא חלה עליו כל חובה אישית, לא חובה שבדין ולא חובה על פי הסכם, להביא ממקורותיו הכספיים החיצוניים למ.ב.ל לטובת ביצוע השקעות בה. עוד טוען הנתבע כי לא התחייב, לא באופן מפורש ולא באופן משתמע, לשפות את מי מבעלי המניות ובכלל זה את התובעים עצמם כדי סכום ההשקעות אשר בוצעו על ידם במ.ב.ל.

12.
מוסיף הנתבע וטוען כי טרם הצטרפותו כבעל מניות למ.ב.ל ידעו התובעים שמצבו הכספי אינו מאפשר הזרמת כספים ממקורות אישיים לטובת מ.ב.ל . הנתבע טוען ששילובו במ.ב.ל היה בשל תרומתו לקידום ההתקשרות להקמתו וקידומו של הפרויקט ובשל טעמים מקצועיים, קשריו וניסיונו המקצועי והעסקי בתחום פעילות מ.ב.ל. הנתבע טוען כי לבעלי מניות האחרים במ.ב.ל הייתה שמורה הדרך לבקש לדלל את מניותיו בשל ההשקעות אשר בוצעו על ידם אך הם אינם רשאים כאמור לדרוש את הכספים ישירות ממנו. הנתבע הודף את הטענה בדבר קבלת הלוואה מהתובעים וטוען כי לא התחייב להשיב כספים כלשהם לתובעים בקשר לעסקה דנן וממילא לא נחתם הסכם הלוואה בקשר להלוואות הנטענות. בהתאם לחוק הלוואות חוץ בנקאיות העמדת הלוואות פרטיות על ידי גורם חוץ בנקאי טעונה מסמך בכתב. במקרה הנדון לא צוין שיעור הריבית ותנאי ההחזר להלוואות הנטענות.


13.
בתצהירו מוסיף וטוען הנתבע כי לא ידע ולא היה מעורב בקבלת ההחלטה לסיים את ההתקשרות לתפעול המלונית ו/או למכירת הפעילות לצד ג'. חודשים ארוכים לפני המהלך למכירת הפעילות לצד ג' כבר לא היה מעורב בהליך קבלת ההחלטות ולא נכח הוא בישיבות הדירקטוריון. פעילות הפרויקט הייתה בתחילתה ועל תהליך קבלת ההחלטות נודע לו רק בדיעבד. הנתבע ממשיך וטוען כי לא ניתנה וגם לא התבקשה הסכמתו להזרמת כספים ו/או להעמדת הלוואות ע"י התובע לטובת מ.ב.ל והדבר גם אינו עולה מהפרוטוקולים המצורפים לתצהירי התובעים.

14.
הנתבע טוען כי פעילות המלונית הידרדרה בשל ניהול כושל, פזרני, בזבזני, רשלני ובלתי יעיל של התובעים ושל יתר השותפים אשר הביא לתוצאות עגומות מאחר שלא פעלו על פי המתווה ותכנית העבודה שהציג הנתבע ומשדחו את הצעותיו לייעול. בנוסף הודף הנתבע את הטענה בדבר תשלום שכ"ט עו"ד ארנון וטוען כי לא זכור לו שנדרש לשלם תשלום כלשהו או לשאת בשכ"ט עו"ד ארנון לעניין עריכת הסכם ההתקשרות.

15.
עוד טוען הנתבע כי לפנים משורת הדין ומתוך תחושת הזדהות עם ההפסד הכספי והצורך בהזרמת כספים נוספים לטובת המשך פעילות מ.ב.ל ותוך ידיעה כי בכוחם של יתר בעלי המניות לדלל את מניותיו, הוסכם בין הצדדים כי הנתבע יוותר באופן וולונטרי על כל מניותיו לטובת התובעים וזאת בכפוף לכך שהתובעים לא יפעילו עליו לחץ לבצע השקעות כספיות. בהסכמה זו, היה משום סילוק כל דרישה כספית נוספת מצד מי מהצדדים ככל שהיו קיימות.

השאלה העומדת לדיון וההכרעה, בתמצית

16.
למעשה, מהראיות עלה כי אין בנמצא הסכם בכתב המעגן את אותה הלוואה נטענת על ידי התובעים (ראו עדות התובע בע' 9 שו' 1). טענת התובעים הינה להסכם בעל-פה לביצוע החזר ההשקעות שבוצעו ע"י התובעים, מחציתן כביכול עבור הנתבע – בידיעתו ובהסכמתו. מאידך טוען הנתבע שמראש ידעו התובעים שמצבו הכספי של הנתבע אינו מאפשר ביצוע השקעות; שמעולם לא התחייב להשיב לתובעים או מי מהם סכומים כלשהם; שהסכים לוותר על מניותיו במ.ב.ל בתמורה לכך שלא יפעילו עליו לחץ ולא יבקשו ביצוע השקעות נוספות.

17.
לאחר שמיעת העדויות, סבורני שהראיות מתיישבות טוב יותר עם גרסת הנתבע מאשר עם גרסת התובעים. עוד יש לזכור שנטל ההוכחה מוטל על שכמם של התובעים, ובמקרה הנדון עליהם להוכיח קיומו של הסכם בעל-פה להחזר ההלוואה. אני דוחה את טענות התובעים לפיהן מדובר בסיטואציה של הודאה והדחה. הנתבע אינו מודה בקיומו של חוב כלשהו כלפי התובעים ולפיכך לא מתקיימים התנאים, ראו ע"א 777/80
קלרה שרייבר נ' מרגוט שטרן ואח',
פד"י ל"ח (2) 143, בעמ' 146 (1984) :"כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע צריכה טענת הנתבע להיות מסוג "הודאה והדחה" - "כן - אבל", כלומר, הודאה בכל העובדות, הנטענות על-ידי התובע, כשבצדה של אותה הודאה טענות, המפקיעות את זכותו של התובע, כדברי השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 642/61
[1], בעמ'
1005
;
"
היסודות של הטענה המורכבת הלזו ערוכים, כביכול, בשני עיגולים קונצנטריים. בעיגול הפנימי, הקטן, מצויות כל אותן העובדות עליהן העמיד התובע את תביעתו, ובעיגול החיצוני, הגדול, ערוכות העובדות המפקיעות את זכות התובע
".
טענת ההגנה, שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה מטענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל הראיה על הנתבע. כך, למשל, תביעה להחזרת סכום כסף בטענה שנתן בהלוואה. הנתבע מודה, שקיבל את הכסף, אך כופר שהייתה זו הלוואה וטוען שקיבלו במתנה. הודאה בקבלת הכסף יש בכך, הודאה
בהלוואה - אין. בכך לא פטר הנתבע את התובע מהוכחת כל העובדות הדרושות לעילת התביעה אלא רק מקצתן. זו אינה טענת "הודאה והדחה". אם התובע לא יוכיח את ההלוואה, לא יזכה בתביעתו, ולא על הנתבע להוכיח את טענת המתנה, אף-על-פי שבה נימק את כפירתו בקבלת ההלוואה (ראה
ע"א 642/61
[1] הנ"ל, בעמ'
1006
"
.


יפים דברים אלו גם לעניינו, ועל התובע לשכנע את בית המשפט בטענת מתן ההלוואה.

18.
במקרה הנדון שוכנעתי, כפי שיפורט להלן, שהתובע והנתבע כלל לא לקחו בחשבון סיוטאציה בה הפרוייקט יכשל ולא יניב רווחים; התובע ידע גם ידע שאין לנתבע אמצעים על מנת להשקיע את ההון הראשוני במ.ב.ל , והיה נכון לבצע את ההשקעה הראשונית, כמו גם את ההזרמה הנוספת, מתוך אמונה שכל כספי ההשקעה יושבו לו מתוך הרווחים. שוכנעתי שלא דובר כלל על הלוואה ולמעשה כיום מבקשים התובעים מבית המשפט לנסח הסכם בין השותפים שלא בא לעולם בזמנו. משכך – יש לדחות את התביעה, להלן פירוט טעמיי.

טעמי ההכרעה

19.
כידוע, חובת בעל המניות היא לשלם עבור המניות שהוקצו לו בלבד ולא ניתן להטיל עליו חובות נוספים ללא הסכמתו, ראו ע"א 525/88 פרי העמק אגודה חקלאית שיתופית נ' שדה יעקב מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות פ"ד מה(4) 529, 542:
"כל עוד חייה של החברה נמשכים, אין לחברה הכוח להטיל על חבר בה חובת השתתפות בהפסדיה, חובתו של החבר היא לשלם עבור המניות שהוקצו לו. במסגרת זו קיימים בין החברה לבין החבר בה יחסי נושה - חייב, ובידי החברה - הנושה האמצעים המשפטיים הרגילים העומדים לרשות נושה כדי להביא את החבר החייב לקיום חובתו. בצד האמצעים הרגילים, העומדים לרשותו של כל נושה, עומדים לחברה אמצעים מיוחדים, הקבועים בפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-
.1983
כך, למשל, אם תקנונה של החברה מרשה זאת, רשאית חברה לחלט מניות בשל אי-פרעונן (סעיף
50
לפקודת החברות [נוסח חדש]). החברה אינה רשאית, במהלך חייה, לשנות את מסמכי היסוד ולהטיל בדרך זו על חבר חובות כספיים מעבר לתשלום חובו בגין מנייתו... הנה כי כן
,
בכל הנוגע להשתתפותו הכספית של חבר - מעבר לחובתו בגין המניות שהוקצו לו - אין "עקרון הרוב" תופס. כדי להטיל חובת השתתפות על חבר יש צורך בהסכמתו של החבר עצמו. לעניין זה אינה מכרעת השאלה, אם חבותם של החברים היא "מוגבלת" אם לאו. אפילו חבות החברים אינה מוגבלת, אין לחייבם, בחיי החברה, לשאת בנטל כספי העולה על חובם בגין מניות שרכשו."

20.
משכך, יש לבחון האם הסכימו הצדדים כי מי מהתובעים ילווה לנתבע את הכספים שהושקעו והאם התחייב האחרון להשיב כספים אלה. בעניין זה הנני שוללת את טענת הנתבע בדבר חובת עריכת הסכם בכתב מכח החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן: "החוק"). אמנם סעיף 2 לחוק קובע את חובת הכתב: "חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב" אך סעיף 15(א) לחוק קובע שהוראת סעיף 2 לא תחול על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק. בענייננו, לא הוכח כי התובע נותן הלוואות על דרך עיסוק ולכן סעיף 2 אינו חל וכפועל יוצא לא הייתה חובה לערוך הסכם בכתב וזאת מכוח דיני החוזים הכלליים הקובעים בסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 הקובע שחוזה יכול להיעשות גם בעל פה.

21.
עם זאת וכפי שכבר ציינתי לעיל, הסכם כתוב בדבר התחייבות להזרמת כספים למ.ב.ל ע"י הנתבע ו/או שיפוי מי מהתובעים ע"י הנתבע ו/או הלוואה - לא בא לעולם ולעניין זה העיד התובע: "אין מסמך ביני לבין הנתבע. יש בנינו הסכמה שבעל פה" (עמ' 9 ש' 1 וראו עמ' 11 ש' 17 - 18) ובהמשך: "ש. אין גם שום מכתב דרישה שלך אליו, מייל או כל ראיה שהנתבע צריך להחזיר לך כסף על פי ההתחייבויות? ת. האמת שיש הרבה מסרונים ביני לבין הנתבע שהוא יחזיר לי תוך שלושה חודשים את הכספים שהוא חייב לי, אבל לצערי לא שמרתי את המסרונים הללו" (עמ' 9 ש' 2 – 5).

22.
אפנה כעת לבחון את עדויות הצדדים במטרה להתחקות אחר שאלת קיומו של חוזה בעל פה. מהעדויות התרשמתי כי הצדדים לא הביאו בחשבון את האפשרות שבה הפרויקט יכשל. נהפוך הוא, הצדדים סברו כי הפרויקט יצליח וירוויח (עמ' 8 ש' 11 – 12) אך בסופו של יום נחל הוא כישלון בשל נסיבות שאינן קשורות בצדדים. התובע העיד: "יצאנו מנקודת הנחה שהעסק ירוויח, העסק נראה מאוד מבטיח ודרך אגב, הוא לא כשל באשמתנו. הוא כשל בגלל מחלוקת מאוד גדולה בתוך הדסה שבמחלקת לידות לא שיחררו את היולדות ולכן העסק נכנס לקשיים וכתוצאה מכך החלטנו לצאת ממנו. לא דובר על תאריכי החזר הלוואה, לא דובר על ריביות להלוואה. דובר על זה שאני נותן לו כחבר את הכסף ושהוא יחזיר לי." (עמ' 12 ש' 1 – 5). הרישא לאמור מתיישב עם עדות הנתבע: "הרי ברוק בעצמו אמר לך שלא דיברנו על הנושא של הפסדים. כולנו היינו באופוריה של ניצחון. דובר איך מגייסים את חלקנו ולא איך מחזירים את חלקנו." (עמ' 16 ש' 15 – 16). ובהמשך עדות הנתבע: "... פתחנו את העסק, השקענו והעסק התחיל להתנהל, כמו ששלמה אמר הוא נכשל בגלל שבית חולים הדסה לא שיתף פעולה ולא שלח את היולדות. אני אראה לך את התחזית שעל פיה ברוק קיבל הלוואה בבנק של איזה רווחים אנחנו צריכים לקבל שם. מי דמיין בכלל דילול והפסדים?.." (הדגשות שלי, עמ' 17 ש' 28 – 31).

23.
בשל תחושת ההצלחה, הצדדים לא סיכמו בניהם את פרטי ההסכמות ולמצער ההסכמות הנטענות לא הוכחו. התובע אף העיד כי לא נערכה פגישה שבמסגרתה סוכמו הפרטים: "זה לא היה משהו שבוקר בהיר אחד נפגשתי עם הנתבע ועשיתי איתו הסכם. ההסכם היה שהוא עדיין ברוח אותה השקעה מהעבר שבמידה ואבקש הנתבע יחזיר לי את הכסף.." (עמ' 11 ש' 24 – 26). התובע גם העיד כי לא הוסכם על ריבית (עמ' 11 ש' 20 – 21) ולא הוסכם מועד השבת הכסף (עמ' 12 ש' 1 – 2).

24.
לא זו אף זו, התרשמתי שהתובע ידע גם ידע, בעת ביצוע השקעותיו במ.ב.ל, כי השקעות אלו (גם עבור חלקו של הנתבע) יושבו לו מרווחי הפרויקט ולא מכיס הנתבע "ההלוואה חוזרת מחלוקת רווחים ולא ממקור אחר." (הדגשות שלי, עדות התובע עמ' 8 ש' 10). עוד העיד התובע כי הוסכם שהשקעתו הכספית בפרויקט תהא באופן דומה להשקעה בפאב: "האווירה הכללית או השיחה הכללית היתה באותו סגנון כמו בקטע בזמנו של הפאב. זאת אומרת שאם המקום ירוויח כסף נמשוך ממנו רווחים עד שיתקזז החוב שלו, יעברו אליי." (עמ' 8 ש' 1 – 3).

25.
מצבו הכלכלי של הנתבע מהווה חיזוק למסקנתי לפיה הצדדים שיערו שהפרויקט יצליח וההשקעה תושב מהרווחים ולא מכיס הנתבע זאת לאור העדר יכולתו הכלכלית. התובע העיד כי מכיר את הנתבע משנת 1976 (עמ' 5 ש' 18) וכי ידע על מצבו הכספי הרעוע (עמ' 5 ש' 23). ביחס למצבו הכלכלי של הנתבע בשנת 2000 העיד התובע: "אני ידעתי שהוא נמצא באיזשהו הסדר נושים, לא ידעתי בדיוק את הפרטים" (עמ' 5 ש' 26 וראו עמ' 6 ש' 1-2). מצבו הכספי של הנתבע היה ידוע לתובע גם בהקמת מ.ב.ל, התובע העיד כי מניות הנתבע הוחזקו ע"י התובעת בנאמנות על מנת שנושיו "לא ישמעו" על כך (עמ' 7 ש' 13 – 18). מצבו הכספי של הנתבע היה ידוע לתובע גם בהמשך "ידעתי שהוא מחזיר כסף והרבה כסף." (עמ' 6 ש' 4); "ידעתי שיש לו נושים" (עמ' 7 ש' 23). הנתבע העיד כי הדבר מצא את ביטויו גם בעיתון (עמ' 17 ש' 3). סביר להניח שאם אכן היה מוסכם בין הצדדים שהשקעות התובעים במ.ב.ל יושבו במחציתם על ידי הנתבע, היה התובע דואג להבטיח את ההחזר בערבויות חיצוניות של צדדי ג', שהרי ידע שלנתבע עצמו נושים רבים. זאת לא נעשה.

26.
נוסף על כך, מלבד עדות יחידה של בעל דין (שגם ממנה לא ניתן להסיק באופן חד משמעי את ההסכמות הנטענות) אין בנמצא ראיה המוכיחה את ההסכם הנטען. בעל המניות הנוסף לא הובא לעדות, יתכן שעדותו יכלה לשפוך אור על המחלוקת דנן (ראו תשובותיו המזגזגות של התובע בעמ' 12 שו' 22-29). זאת ביתר הדגשה לאור הצהרת ב"כ התובעים לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.2011: "לשאלת בית המשפט אני מבהיר כי הטענה שלנו שהנתבע התחייב לפני עדים ונביא אותם לעדות כי הוא יחזיר לחברה התובעת את חלקו בהשקעות שבוצעו בהסכמתו." בעניין הימנעות מלהביא ראיה והחזקה הנובעת מכך ראו ע"א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו פ"ד מה(4) 651, 658.
27.
לקראת סיום אעיר כי איני רואה בתמיהות המועלות על ידי התובע בסיכומיו (ראו סייפת סעיף 10 לעיל) ככאלו השוללות את גרסתו. סבורני כי אכן לנתבע היה מעמד מיוחד במ.ב.ל, הן כיוזם הרעיון; הן כבעל הניסיון בתחום (היותו שותף במלונית בתל השומר); הן כאיש עסקים מנוסה. התובע העיד על התחום ממנו בא (עמ' 6 שו' 6-7), ועל רקע דברים אלו אין מקום לשלול את התרחיש לפיו הנתבע מביא עימו את הידע, הניסיון והקשרים, והתובע את ההון הראשוני הדרוש להשקעה – כל זאת כאשר מוסכם שאותה השקעה זוכה לעדיפות בפירעון מתוך הרווחים.

28.
כמו כן, גם דילול המניות בעניין שכ"ט עו"ד ארנון אינו תומך בהכרח בגרסת התובע . כפי שהעיד התובע, התשלום לעו"ד ארנון היה ההשקעה השלישית שביצע במ.ב.ל. הסכום הראשוני שולם במסגרת הזרמת ההון לחברה; וכעבור מספר חודשים הוזרמה הלוואת בעלים. באותו שלב טרם נודע על כישלון הפרויקט . בנקודה זו חשוב לציין כי תיאור העובדות בכתב התביעה חוטא לאמת, שכן ניתן להתרשם הימנו שהזרמות הכספים של יתר השותפים למ.ב. ל בוצעו על רקע הכישלון העסקי (ראו סעיפים 12 ו-13 לכתב התביעה) – ולא כך היא. אם המצב היה כמתואר בכתב התביעה, ניתן לקבל את הטענה לפיה התובעים דרשו וקיבלו את הסכמת הנתבע לתשלומים. אולם כאשר התשלומים בוצעו בעת ששררה ה"אופוריה" והתובעים ידעו שהשקעות אלו יושבו מתוך הרווחים, כלל לא היה מקום להעלות דילול על הפרק.

סוף דבר

29.
התובעים לא הצליחו להוכיח את מתן ההלוואה הנטענת. לא די בכך שהוכיחו כי ביצעו השקעות במ.ב.ל גם עבור חלקו של הנתבע כדי להצדיק את קבלת התביעה. שותפים יכולים לגבש ביניהם הסכמים פנימיים שונים, ואין חובה שבהכרח ההשקעות בחברה, הרווחים ו/או ההפסדים יתחלקו באופן שווה, גם אם שיעור ההחזקות במניות שווה (ודוק – במקרה הנדון הוחזקו מניות הנתבע בנאמנות על ידי התובעת, ולא פורטו בפני
י תנאי הנאמנות הנ"ל). הגעתי לכלל מסקנה שלא הייתה הסכמה מראש על החזר ההשקעות על ידי הנתבע באופן אישי, ובית המשפט אינו מוסמך לנסח עבור הצדדים את ההסכם שהם עצמם לא ניסחו.

30.
משכך, התביעה נדחית. בחרתי שלא לעשות צו להוצאות בנסיבות העניין, בין היתר לנוכח העובדה שבסופו של יום הפרויקט היה משותף והפסדיו נפלו על כתפי השותפים האחרים.


המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום,
כ"א טבת תשע"ג, 03 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 3986-04/11 ש. ברוק בע"מ, שלמה ברוק נ' נחמן לאור (פורסם ב-ֽ 03/01/2013)