פסקי דין על א.צ.מ. צפון בע"מ | פסקי דין על שי אליהו

16501-06/10 תאמ     03/01/2013




תאמ 16501-06/10 א.צ.מ. צפון בע"מ נ' שי אליהו








בית משפט השלום בחיפה

תא"מ 16501-06-10 א.צ.מ. צפון
בע"מ
נ' אליהו


בפני

כב' השופטת
אילת דגן

התובעת
א.צ.מ. צפון
בע"מ


- נ ג ד -

הנתבע
שי אליהו




פסק דין


1.
התובעת, חברה המעניקה שירותים לבעלי מוגבלויות ניידות, בין השאר ע"י אספקת אביזרים והתאמות לרכב.
היא פועלת באופן שמתחייבת לספק לנכים איבזור לרכב שיאושר ע"י המוסד לביטוח לאומי, ומקבלת את התמורה מהלקוח/הנכה, מתוך הכספים המתקבלים אצלו, מהמל"ל.

2.
לטענת התובעת, הנתבע נמצא זכאי לסיוע ניידות. בשנת 2007 פנה אליה בבקשה שתממן לו 50 שיעורי נהיגה ברכב מיוחד ותתקין ברכבו ציוד ניידות בהתאם לרשימה שגובשה ע"י המל"ל ובהתאם לתקציב שאושר על ידה.
לטענתה, על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 6.9.07, התחייב הנתבע לשלם מקדמה בשיעור 5% משווי הציוד, כפי שהוערך ע"י התובעת שיותקן בסופו של יום, בסך 20,000 ₪ (היינו, התובעת העריכה כי שווי ההתקנות יגיע ל-400,000 ₪). לטענתה, הוסכם בין הצדדים כי מקדמה זו לא תוחזר, גם במקרה של ביטול ההסכם ע"י הנתבע.
בנוסף, היא טוענת כי הנתבע התחייב לשלם סך 15,000 ₪ עבור 50 שיעורי נהיגה, לפי עלות של 300 ₪ לשיעור.

התובעת טוענת אפוא כי הנתבע התחייב לשלם בסך הכל 35,000 ₪ שלא יוחזרו, גם אם יחליט לא להסתייע בשרותי האיבזור של התובעת.
להבטחת הסכום, מסר הנתבע במעמד חתימת ההתחייבות שני שיקים: האחד בסך 15,000 ₪ והשני בסך 20,000 ₪.

3.
התובעת טוענת כי הנתבע קיבל 54 שיעורי נהיגה שמומנו על ידה ולכן היה עליו לשלם 16,200 ₪ (היינו תוספת של 1,200 ₪ בנוסף לאותו שיק על סך 15,000 ₪).
בפועל, שני השיקים חוללו והנתבע הודיע לתובעת שאיננו מעוניין בשרותיה, תוך שפנה לחברה מתחרה שתתקין את האביזרים ברכבו.

עוד טוענת התובעת, כי מעבר לשיעורי הנהיגה שהוענקו לנתבע, היא אף העניקה לו שרותים נוספים, דוגמת ייעוץ מקצועי ושרותי הסעה מיוחדים.


4.
התובעת עתרה בתביעתה לחייב את הנתבע לשלם לה 36,200 ₪.
אין חולק כי לאחר הגשת התביעה ובעקבות החלטת כב' הרשמת ג. ספרא-ברנע, שולם סך 11,100 ₪, ולכן מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בסכום שעומד לאחר הניכוי על 25,100 ₪.

5.
התובעת תומכת תביעתה בתצהיר נציגה, מר דני אוחיון.

6.
הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה. לטענתו, בשנת 2006 או בסמוך לכך, הובא לידיעתו כי הוא זכאי לקבלת הלוואה לרכישת רכב עם אביזרים מיוחדים מהמל"ל.
בנסיבות אלו, פנתה אליו התובעת והחתימה אותו על מסמך שמגבש את התנאים וההטבות שהובטחו לו במידה ויחליט לאבזר את רכבו אצלה.
בעת החתמתו, הנתבע לא היה זכאי עדיין לרכב המיוחד ולא הוא ולא התובעת יכלו לדעת אם תאושר הזכאות, איזה רכב יאושר ואילו אביזרים יותקנו.
בפועל, המלצת ועדת המל"ל ניתנה רק ביום 24.9.08, שנה לאחר החתמתו על הטופס, ורק אז נקבעה רשימת האביזרים. אישור עקרוני להלוואה ניתן ע"י המל"ל ביום 26.10.08 ואילו אישור ההלוואה לכיסוי המיסים ניתן ביום 26.02.09. חישוב סופי של כל ההלוואות ניתן רק ביום 11.1.10.

7.
הנתבע טוען כי השיק על סך 20,000 ₪ נמסר לתובעת כדי שזו תוכל להציג למל"ל מצג כאילו הנתבע התקשר עימה בהסכם ושילם לה 5% מהתמורה לאיבזור כהשתתפות עצמית שלו במימון רכישת האביזרים. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהמל"ל מממן הלוואה לרכישת רכב לאביזרים מיוחדים בשיעור 95% מהעלות הכוללת של האיבזור, רק אם הנכה עצמו מממן את יתרת ה-5% מכיסו.

8.
הנתבע טוען, כי לא רק שלא היה לתובעת זכות להציג לפרעון את אותו שיק על סך 20,000 ₪ במידה ולא ירכוש ממנה איבזור, אלא כי היא אף התחייבה להחזירו אליו גם במקרה שהרכב יאובזר על ידה, וזאת כהטבה בגין התקשרותו איתה.
לטענתו, בשלב מסוים ועוד בטרם נרכש הרכב והתקבלו כל האישורים מהמל"ל, הודיע הנתבע, באמצעות אביו, למנכ"ל התובעת, מר אייל מלמן, כי החליט לא להתקשר עימה אלא עם חברת איבזור אחרת, וזאת בין היתר כיוון שנודע לו שהיא מבקשת מחיר מופקע עבור ביצוע עבודה של ריכוך קפיצים, ואף התכחשה להתחייבויותיה ליתן לנתבע הטבות נוספות שניתנות לנכים אחרים.
רק לאחר הודעה זו של אבי הנתבע, הציגה התובעת את השיק על סך 20,000 ₪ לפרעון ביום 22.4.09.


9.
אשר לשיעורי הנהיגה – טוען הנתבע כי סוכם שככל שהנתבע יחליט להתקשר עם התובעת באיבזור הרכב אצלה, היא תממן את השיעורים בחינם, וככל שלא יבצע את האיבזור אצלה, יצטרך לשלם לה רק את תמורת השיעורים שמימנה לו בפועל במימון מוקדם. לפיכך, השיק על סך 15,000 ₪ הושאר לפקדון כסכום משוער בגין הערכה לפיה יזקק הנתבע ל-50 שיעורים.
הואיל ובסופו של יום הנתבע לא התקשר עם התובעת באיבזור הרכב, והואיל ולטענתנו ניתנו לו רק 37 שיעורים, הוא ביקש לשלם סך 11,100 ₪. התובעת סירבה להצעתו והגישה את התביעה כאן.

10.
הנתבע תמך הגנתו בתצהיר אביו, מר אורי אליהו, ותצהיר מר מיכאל אוחנה.

דיון והכרעה

11.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וראיותיהם, דין התביעה להדחות.

12.
הוכח כי הנתבע הוא נכה בשיעור 100% הסובל ממחלת ניוון שרירים קשה וחשוכת מרפא. על פי תצהיר אביו, מר אורי אליהו, בשל מחלתו מרותק הנתבע לכסא גלגלים מגיל 11, אינו מסוגל לקום, לעמוד או ללכת, אף לא בתמיכה.

13.
הוכח כי בשנת 2006 הובא לידיעתו של האבא כי הנתבע עשוי להיות זכאי לקבלת הלוואה לרכישת "רכב אביזרים מיוחדים" מהמל"ל. ברכב זה מותקנות מערכות מיוחדות ומבוצעים שינויים המתאימים את הרכב לשימושו של הנכה.
אין חולק כי לשם קבלת זכאות ל"רכב אביזרים מיוחדים", צריך הנכה להיות מוכר כזכאי ל"גמלת ניידות". לשם כך עליו לפנות לוועדת הניידות של המל"ל ולעתור לקבלת אותה גמלה. לאחר שנכה מוכר כזכאי ל"גמלת ניידות", עליו לפנות למל"ל ולהגיש בקשה לקבלת הטבות ניידות, בהן בקשה לקבלת רכב מיוחד. הבקשה מועברת למכון הרפואי לבטיחות בדרכים של משרד הבריאות (להלן: 'מרב"ד') כשבסמכותו להמליץ על התאמת אביזרי נהיגה וסוגי רכב המתאימים למגבלותיו הרפואיות של כל נכה. לאחר שניתנת המלצת המרב"ד, מחליט המל"ל אם ליתן לנכה הלוואה עומדת לרכישת "רכב אביזרים מיוחד", וככל שהמל"ל מאשר את ההמלצה, הוא מעניק לנכה אישור זכאות לרכישת "רכב אביזרים מיוחד" ומממן את רכישת הרכב ואת התקנת האביזרים המיוחדים, באופן שמעניק הלוואה בשיעור 95% מהסכום הכולל של הרכב, האביזרים והמיסים, שהופכת למענק בתום 5 שנים מיום שניתנה לנכה.

הואיל ולנכה לא ברור מראש אם ההלוואה/מענק תאושר, אם לאו, והואיל והתהליך אורך זמן רב, ישנן כ-4 חברות בארץ היוצרות קשר עם הנכים ומציעות להם את שרותי האיבזור, תוך שהן מתחרות על ליבו ואף מציעות הטבות כדי לגרום לו להתקשר עימן בעתיד, לכשיתקבל אישור הזכאות לרכישה והתקנת "רכב אביזרים מיוחדים".
אין חולק כי התובעת היא אחת מהן, והיא פנתה לנתבע.
14.
הוכח בפני
י כי בעת החתימה על טופס ההתקשרות (נספח א' לתצהיר התובעת), נכחו הנתבע, אביו ומר אוחנה מצד אחד, ומצד שני מנהל התובעת, מר אייל מלמן.
הוכח כי בעת החתמתו של הנתבע על הטופס ביום 6.9.07, הוא לא היה זכאי ל"רכב אביזרים מיוחד", וממילא לא ניתן היה לדעת באותו מועד איזה רכב יאושר בעתיד, אם בכלל, ואלו אביזרים יאושרו להתקנה. אין חולק כי האישורים ניתנו כשנה לאחר מכן, בספטמבר 2008 או בסמוך לאחר מכן.
הואיל ואלה פני הדברים, הרי שטענתה של התובעת לפיה הנתבע נמצא זכאי לסיוע ניידות במועד החתמתו על הטופס בשנת 2007 אינה נכונה. הטענה לפיה באותה עת הייתה רשימה של ציוד ניידות מאושר, גם היא אינה נכונה מבחינה עובדתית.
במצב דברים זה, הטופס עליו החתימה את הנתבע, לא יכול להחשב כחוזה שיש בו מסוימות שכן יש חוסר ודאות, אם בכלל תאושר רכישת רכב ותאושר התקנה של אביזרים, ואם כן, מהם אותם אביזרים שיאושרו ומה תהיה עלותם. פרטים חסרים אלה מהותיים ואינם ניתנים להשלמה.

מכאן שיש אף לדחות את הטענה לפיה ה-20,000 ₪ שניתנו בשיק, מהווים מקדמה של 5%, שכן לא ניתן לדבר על מקדמה בשיעור 5% מסכום שאינו ידוע.
זאת ועוד, עיינתי בטופס ולא מצאתי את המילה "מקדמה" רשומה לצד ה5%.
ביחס לאותם 5% - נרשם בטופס כי מדובר בהשתתפות עצמית. השתתפות עצמית משמעה כי ככל שבסופו של יום ירכש רכב מסוג מסוים ויבוצע איבזור מסוים, הרי ש-95% ימומן ע"י המל"ל ו-5% ישולם ע"י הנכה, לתובעת. אלו הם אותם 5% של ההשתתפות העצמית.
הואיל ובסופו של יום הנתבע לא התקשר עם התובעת, הרי שאין הוא חב לה את אותה השתתפות עצמית, שכן היא לא איבזרה את הרכב ולמעשה הצעתה לא נשתכללה לכלל חוזה או, למצער, יש לקבוע כי מדובר בחוזה בתנאי מתלה, שהתנאי בו לא התקיים.
אין חולק שהתובעת לא ביצעה כל עבודת איבזור. טענתה בתביעה לפיה היו הוצאות נוספות של הסעות, אף היא לא נתמכה בבדל ראיה, והנציג מטעמה אף הודה בדיון כי לא הוצאה כל הוצאה, כנ"ל.

15.
אביו של הנתבע, כמו גם מר אוחנה, העידו כי השיק בסך 20,000 ₪ ניתן על סמך הערכה של התובעת שהעלויות עשויות להגיע לסך 400,000 ₪ והשיק ניתן כדי שהתובעת תוכל להציגו בפני
המל"ל. מר אליהו העיד כי נאמר לו במפורש ע"י מנכ"ל התובעת, מר מלמן, שאם הנתבע לא יעשה את האיבזור אצל התובעת, יוחזר לו השיק. גם מר אוחנה תמך בגרסה עובדתית זו. גרסה עובדתית זו של שניהם לא נסתרה. יצוין כי הגרסה הובאה כבר מתחילתו של ההליך, ולכן ככל שהתובעת ביקשה להזים אותה, היה עליה להביא את מר מלמן לעדות. מר מלמן, שהוא מנכ"ל התובעת, לא מסר תצהיר ולא התייצב למתן עדות.


כלל ידוע הוא כי: "
אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד
" ע"א 456/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ
נ' סלימה מתיתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651, 658-659. וראה ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד (4) 602 וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656.

ככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה.

וכך בענייננו, לא רק שעדות מר אליהו ומר אוחנה לא נסתרה, היא אף מתיישבת עם ההגיון ועם המילים "השתתפות עצמית" להבדיל מ"מקדמה".

16.
אשר לטענת התובעת לפיה נרשם בסעיף 4 לטופס כי ביטול ההתקשרות ע"י הלקוח יחייב אותו בדמי המקדמה ובדמי פיצוי, אבהיר כי ראשית ספק בעיני אם זה לא המקרה לקבוע כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד המופנה כנגד אנשים בעמדת כוח נחותה מעצם נכותם, שדינו, בהיותו מנוסח באופן כה גורף, להתבטל. שנית, כבר קבעתי שלא נאמר שניתנה מקדמה, אלא כפי שהוסבר לעיל, השיק על סך 20,000 ₪ הוגדר כשיק עבור השתתפות עצמית עתידית, היינו מהווה שיק לבטחון להבטחת אותה השתתפות עצמית במקרה שבסופו של דבר תבצע התובעת את איבזור הרכב לאחר אישור המל"ל.
לא זו אף זו, אותו סעיף 4 קובע כי ביטול ההתקשרות תחייב את הלקוח בתשלום המקדמה ב"דמי פיצוי ושיפוי לפי סטטוס ההתקשרות והזמנת הציוד", והואיל ובענייננו אין כל טופס המלמד על הזמנת ציוד כזה או אחר, שהרי במועד אותה חתימה לא הוזמן כל ציוד, הרי שגם אם סעיף זה מחייב באופן כלשהו את הנכה, הרי שבענייננו אין כל ציוד שהוזמן ו/או הותקן שבגינו יש לשלם פיצוי כלשהו.
יובהר כי אין חולק שלתובעת לא נגרם נזק והיא לא הביאה כל ראיה ביחס להוצאה כלשהי שהוציאה בהקשר לנתבע.
בנסיבות אלה בהן התובעת לא ביצעה כל הזמנה או התקנה או עבודה אחרת עבור הנתבע, דרישתה השרירותית לקבל 20,000 ₪ אינה מעוגנת באדני הדין, ולא הוגנת בנסיבות ענייננו.

17.
אשר לשיעורי הנהיגה- הוכח בעדות אוחנה ואליהו כי הוסכם שאם הנתבע לא ירכוש איבזור אצל התובעת, הוא יחזיר לה את עלות שיעורי הנהיגה שנלקחו בפועל. גם נציג התובעת מודה כי כך הוסכם.
התובעת טוענת כי מימנה 54 שיעורי נהיגה. היא לא תמכה את הטענה בשמץ ראיה זולת טענה בעלמא בתצהיר. הנתבע, מאידך, הודה שקיבל 37 שיעורים, ולכן נכון היה לשלם עבורם 11,100 ₪ לפי תחשיב של 300 ₪ לשיעור נהיגה. יצוין, כי הנתבע נאות לשלם, הגם שהתובעת לא הציגה כל ראיה (לא לנתבע בזמן אמת ולא לבית המשפט) באשר למספר השיעורים ולעלות כל שיעור שמימנה. מדובר בשרות שמן הסתם מתועד ביחס לכל סכום שהוצא בהנהלת חשבונות מסודרת.
אי הצגת תעוד הנה"ח מצד התובעת , שעליה הנטל, פועל מבחינה ראייתית לרעתה ולחיזוק גרסת הנתבע ואף מעלה תהיה שמא הסכום שננקב בסך 300 ₪ לשיעור גם הוא נטען בעלמא ולא משקף בהכרח את הסכומים ששולמו למורה הנהיגה בפועל.
כך או כך, אביו של הנתבע העיד ולא נסתר, כי ביקש בשיחת טלפון עם מר מלמן, לשלם עבור שיעורי הנהיגה שהתבצעו בפועל עוד לפני שהוגשה התביעה, ומר מלמן סרב להצעה ודרש לקבל את כל הסכום של ה-35,000 ₪. כזכור, מר מלמן לא הגיש תצהיר ולכן יש לקבל את עדותו של מר אליהו במלואה כמהימנה.
אני גם מקבלת את עדותו לפיה החליט שהוא מבקש להתקשר באיבזור עם חברה אחרת, לאחר שהתובעת אמרה לו שריכוך הקפיצים אותו הוא מבקש להוסיף יעלה כ-15,000 ₪ בזמן שבירוריו העלו כי המחיר המקסימלי שדורשים בעלי מקצוע עבור אותה עבודה לא עולה על 5,000 ₪.
אני מקבלת את עדותו לפיה התנהגות זו של התובעת שביקשה להתעשר על חשבונו שלא ביושר, תוך הפרת האמון שנתן בה, גרם לו להחליט להתקשר עם חברה אחרת, החלטה שהיא לגיטימית ואין בה כל פגם או הפרה.

18.
במצב דברים זה, אני קובעת כי לא הייתה עילה שלא לקבל מידי הנתבע את ה-11,100 ₪ שהציע לשלם ולהחזיר לו את השיקים שהופקדו לבטחון ומוטב היה להמנע מהגשת התביעה. מכל מקום, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי מגיע לה סכום כלשהו.

19.
אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובעת תשפה את הנתבע בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום,
כ"א טבת תשע"ג, 03 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.









תאמ בית משפט שלום 16501-06/10 א.צ.מ. צפון בע"מ נ' שי אליהו (פורסם ב-ֽ 03/01/2013)