פסקי דין על דוד מוצפי | פסקי דין על עיריית אור יהודה

300204/97 עע     29/10/2001




עע 300204/97 דוד מוצפי נ' עיריית אור יהודה




בבית הדין הארצי לעבודה

עע 300204/97

דוד מוצפי
המערער

-

1. עיריית אור יהודה

2. ראש עיריית אור יהודה
תמיר שאבי
3. יהושע דוידוביץ המשיבים

לפני: הנשיא ס' אדלר
, השופט ע' רבינוביץ, השופטת א' סלע

נציג עובדים י' זיו, נציג מעבידים ג' סטויצקי

בשם המערער: בעצמו
בשם המשיבים 1 ו- 2 : עו"ד חיים ברנזון
ועו"ד אסף ברנזון
בשם המשיב 3: עו"ד שאול ששון ועו"ד אברהם הררי
פסק דין
הנשיא ס' אדלר
:

1. המערער הגיש בבית הדין האזורי בתל-אביב כ'עותר ציבורי', תובענה כנגד המשיבים. במסגרת התובענה האמורה עתר המערער לסעדים שונים שעניינם תנאי פרישתו של המשיב מספר 3. בית הדין האזורי 1 דחה את תובענת המערער על הסף. על כך הערעור שבפני
נו.

ואלה עובדות המקרה הדרושות לעניין:
2. המערער הועסק במשך כ- 30 שנים על-ידי המשיבה 1 (להלן: העירייה). במהלך השנים התפתח סכסוך בין המערער לבין הנהלת העירייה וחלק מעובדי העירייה.
המשיב מספר 3, מר יהושע דוידוביץ (להלן - גם מר דוידוביץ), פרש מתפקידו כמנכ"ל העירייה, ביום 18.1.1996. תנאי פרישתו נקבעו בהסכם בינו לבין העירייה. הסכם הפרישה אושר על ידי נציג מוסמך מטעם הממונה על השכר במשרד האוצר.
תמצית תביעתו של המערער בבית הדין האזורי היתה להצהרה, כי תנאי פרישתו של מר דוידוביץ, על כל מרכיביהם, הם בלתי חוקיים בהיותם נוגדים את: סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985 (להלן - חוק יסודות התקציב); חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970; חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979; וחובת הנאמנות של בעלי תפקידים ציבוריים. משכך, תנאי פרישתו של מר דבידוביץ בטלים.
ביום 2.9.1996 אישר מנהל תחום שכר והסכמי עבודה ביחידת הממונה על השכר במשרד האוצר את הסכם הפרישה של מר דוידוביץ. ביום 6.11.1996 כתב הממונה על השכר אל המערער, כי האישור האמור, מיום 2.9.1996, ניתן על דעתו. בדיון שהתקיים ביום 4.9.1996 בבית הדין האזורי הודיע בא כוח העירייה על קיומו של האישור, מיום 2.9.1996, וכן על נכונתו למחיקת התביעה ללא צו להוצאות. המערער ביקש זמן לשקול את ההצעה, אך בהודעה מאוחרת הודיע על רצונו להמשיך את ההליך.
לאור האמור, ביקש בא כוח העירייה מבית הדין האזורי למחוק את תובענת המערער על הסף, תוך פסיקת הוצאות לדוגמה.

פסק דינו של בית הדין האזורי:
3. בית הדין האזורי שקל את טענות הצדדים בבקשה למחיקת תובענת המערער על הסף, לרבות טענות המערער שהובאו בפני
בית הדין בכתב ובפרוט רב, והגיע לידי מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל. לשון אחרת, דין תובענת המערער להדחות על הסף. טעמי בית הדין להכרעתו היו, בין היתר, אלה:
[א] העדר יריבות בין המערער לבין המשיבים. המערער נעדר כל אינטרס אישי בתביעה;
[ב] העדר סמכות עניינית של בית הדין לדון בתובענה, מאחר והתביעה אינה נוגעת ליחסי עבודה בין עובד למעסיק או למצער לפעולה שלטונית בעלת נפקות ביחסי עובד-מעביד;
[ג] עצם המצאת אישור הממונה על השכר להסכם הפרישה של מר דוידוביץ שמטה את הקרקע תחת עילת התביעה בנושא זה;
[ד] ריבוי התובענות שהגיש המערער בבית הדין כנגד העירייה מלמדות על רצון למצות עילות תביעה רבות הנוגעות לו ולאחרים.

טענות בעלי הדין בפני
נו
4. תמצית טענות המערער בפני
נו היו כדלקמן: תובענתו נופלת בגדר סמכותו של בית הדין מכוח סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969; משכך, מוסמך בית הדין האזורי לדון גם בחוקיותו של אישור הממונה על השכר להסכם הפרישה של מר דבידוביץ; בית הדין קמא התעלם ממרבית הטענות המהותיות שהעלה המערער; קביעת בית הדין, לפיה בבית הדין תלויות ועומדות מגוון תובענות שהגיש והנוגעות גם לאחרים אינה מדויקת; מן הראוי היה שבית הדין קמא ימנע מלהטיל על המערער הוצאות משפט מאחר ותובענתו הייתה מוצדקת והכריחה את המשיבים להביא לאישור הסכמי הפרישה של מר דבידוביץ; אין זו מדיניות רצויה להכביד על 'עותר ציבורי'; שררה אי-בהירות לגבי הערכאה המתאימה לדיון בתובענה ואם שגה המערער בערכאה הרי שמדובר בטעות דיונית גרידא; פסיקת הוצאות לעירייה כמו גם לראש העירייה מהווה פסיקת הוצאות כפולות לאותו גוף מאחר וראש העירייה לא נתבע באופן אישי.
באי כוח המשיבים 1 ו - 2 תמכו בפסק דינו של בית הדין קמא מטעמיו והוסיפו, כי אף לו היו מופעלים כללי המעמד הנהוגים בבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, על תובענתו של המערער, לא הייתה לו זכות עמידה כ'עותר ציבורי' מאחר ובין היתר, בא לשערי בית הדין בידיים לא נקיות; בית הדין קמא איפשר למערער להגיב על כל אחת מן הטענות המקדמיות שהעלו המשיבים והתייחס לכל טענותיו; ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בפסיקת הוצאות משפט על ידי הערכאה קמא.
באי כוח המשיב 3 תמכו אף הם בפסק דינו של בית הדין קמא מטעמיו והודיעו, כי הם מצטרפים ומאמצים את האמור בעיקרי הטיעון של המשיבים 1 ו- 2. בנוסף, ביקשו באי כוח המשיב 3 להדגיש, כי פסק דינו של בית הדין קמא מושתת על שני נדבכים: האחד - קביעה עובדתית, לפיה מטרת תובענת המערער אינה בירור עילה ביחסי עובד מעביד. השני - קביעה עובדתית, לפיה ניתן אישור של כל הגורמים המוסמכים לתנאי פרישתו של מר דוידוביץ. ערעורו של המערער נוגע לנדבך הראשון בלבד. משכך, גם אם יקבל בית דין זה את הערעור לגבי הנדבך הראשון, על אף שהמשיב 3 מתנגד לכך, עדיין יעמוד פסק דינו של בית הדין קמא על כנו.

הכרעה
העדר עילת תביעה
5. המערער השקיע מאמצים בלתי מבוטלים להקים עילת תביעה, אך ללא הצלחה. כאמור, תביעתו מבוססת, בעיקרה, על סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, אולם משאושר הסכם הפרישה של מר דוידוביץ על ידי נציג מוסמך מטעם הממונה על השכר ועל דעת הממונה עצמו נשמטה הקרקע תחת עילת תביעה זו. אך ברור הוא, כי הממונה על השכר הוא בעל הסמכות לאשר את הסכם הפרישה של מר דוידוביץ והמערער לא השכיל להעלות בעניין זה טענות, שאף אם יוכחו בסוף היום כנכונות, יצדיקו את ביטול החלטתו.

סמכות בית הדין לעבודה
6. בית הדין האזורי הגיע לידי מסקנה, כי הוא נעדר סמכות לדון בתובענת המערער, מאחר והיא אינה נוגעת ליחסי העבודה בינו לבין העירייה. המערער חלק על הכרעת בית הדין בסוגייה זו. מנגד, באי כוח המשיבים תמכו בה.
לאחר מתן פסק דינו של בית הדין קמא ניתן על ידי בית דין זה פסק הדין בפרשת השלטון המקומי, 2 בו נפסק, בין היתר, כי ייתכנו מקרים בהם תקום לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתובענות שמגישים עובדים כנגד מעסיקיהם שעניינם אי-סדרים מינהליים.
בנוסף, נכנס לתוקפו חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז - 1997. כן יש לציין את חוק עידוד טוהר המידות בשירות הציבורי, התשנ"ב 1992. תכליתם של חוקים אלה אינה רק להגן על עובדים המגלים אי-סדרים במינהל הציבורי אלא גם לאפשר להם לפעול כנגד מעשים שכאלה.
לאור האמור, בנסיבות מסוימות בהחלט ייתכן, כי בית הדין לעבודה יידרש לתביעת עובד במגזר הציבורי נגד מעסיקו הנוגעת, בין היתר, לאי סדרים מינהליים ולמעשים בלתי חוקיים.
עם זאת, מאחר ובמקרה דנן נשמטה עילת התביעה של המערער (משאושר הסכם הפרישה של מר דוידוביץ) איננו רואים מקום להיזקק לשאלה, האם כדין דחה בית הדין קמא את תביעת המערער מחוסר סמכות עניינית.
נוסיף, כי ללא קשר לשאלה המהותית ברור הוא שמן הפן הדיוני היה על בית הדין למחוק את תובענת המערער ולא לדחותה, שכן מחיקה ולא דחייה הוא הסעד לו עתרו באי כוח העירייה בבקשתם.

הוצאות משפט
7. באי כוח העירייה הסכימו למחיקת תובענת המערער ללא צו להוצאות, על אף שבאותו שלב של הדיון כבר צברו הוצאות בשל ניהול ההליך. המערער מצידו סירב להצעה, על אף שהיה לו ברור, כי המשך ניהול ההליך עלול להיות כרוך בהוצאות, ככל שייפסק הדין כנגדו. משנמחקה התובענה, בדין הושתו על המערער הוצאות משפט ולא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין קמא בנושא זה, למעט באשר להטלת הוצאות הן לטובת העירייה והן לטובת ראש העירייה, בנפרד. העירייה וראש העירייה יוצגו שניהם על-ידי אותם עורכי דין ומשכך, מן הדין היה לפסוק 3000 ₪ לשניהם יחד. באשר לגובה ההוצאות שהושתו על המערער - מאחר וסכום של 3,000 ₪ אינו חורג מהמקובל, אין מקום להתערב בפסיקת בית הדין קמא בעניין זה.

סוף דבר:
8. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה בכפוף לאמור בסעיף 7 לעיל, מהטעם שלמערער לא קמה עילת תביעה כנגד המשיבים, בכל הנוגע להסכם הפרישה של מר דוידוביץ עם העירייה.
משכך, התייתר הצורך להכריע בשאלת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתובענת המערער.
כאמור בסעיף 7 לעיל, נדחית בקשת המערער לבטל את ההוצאות שהוטלו עליו על ידי בית הדין קמא, בכפוך לכך שחרף 3,000 ₪ שנפסקו לכל אחד מהמשיבים, ישלם המערער 3,000 ₪ למשיבים 1 ו- 2 ביחד, ועוד 3,000 ₪ בתוספת מע"מ למר דוידוביץ. (סה"כ 6,000 ₪ כאשר לסכום יתווסף מע"מ למר דבידוביץ בלבד).
אשר להוצאות ערעור זה - המערער ישלם למשיבים 1 ו- 2 2,500 ₪ ו- 2,500 ₪ בתוספת מע"מ למר דוידוביץ.

ניתן י"ב חשון, תשס"ב (29 אוקטובר, 2001) בירושלים, ויישלח לבעלי הדין.

הנשיא ס' אדלר
, השופט ע' רבינוביץ, השופטת א' סלע
נציג עובדים י' זיו, נציג מעבידים ג' סטויצקי

1 סגנית השופט הראשי ע' פוגל ונציגי הציבור שמר ואציל; תב"ע נז/ 254 - 14, נו/ 1167 - 3
2 דב"ע נז/ 16 - 4 מרכז השלטון המקומי בישראל ואח' - הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח', פד"ע לב, עמ' 1.
עע/ 300204

1








עע בית הדין הארצי לעבודה 300204/97 דוד מוצפי נ' עיריית אור יהודה (פורסם ב-ֽ 29/10/2001)