פסקי דין על קובק בוגדן | פסקי דין על קובק סבטלאנה | פסקי דין על רוזנטולר תמר | פסקי דין על שמחוני אברהם |

14179/01 א     24/08/2004




א 14179/01 קובק בוגדן, קובק סבטלאנה נ' רוזנטולר תמר, שמחוני אברהם




31
בתי המשפט
א 014179/01
בית משפט השלום נתניה
24/08/200424/8/2004
תאריך:
בפני
השופט יחזקאל קינר

1 . קובק בוגדן

2 . קובק סבטלאנה

בעניין:
התובעים
דרזנר אביחי

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
1 . רוזנטולר תמר

2 . שמחוני אברהם
הנתבעים
עטר ישראל

ע"י ב"כ עוה"ד
החלטה
רקע עובדתי והתביעה

1. התובעים והנתבעים רשומים במרשם המקרקעין כבעלי חלק מהזכויות בחלקה 157 בגוש 8037 (להלן: "החלקה") ששטחה הוא 1,100 מ"ר. כל אחד מהם רשום כבעל 14/88 חלקים מהחלקה.

2. אף שזכויותיהם של הצדדים בחלקה רשומות במושע, דהיינו לכאורה זכויותיהם משתרעות על כל שטח החלקה, ואין להם זכויות רשומות על שטחים ספציפיים בחלקה, הרי כל אחד מהם מחזיק בבית הבנוי על החלקה ובשטח הצמוד לאותו בית. ביתם של התובעים וביתם של הנתבעים הינם בעלי קיר משותף, כשבית התובעים הינו הבית המערבי מבין שני הבתים הנ"ל.

3. את זכויותיהם בחלקה רכשו התובעים תמורת סך של 160,000$ מאביהם של הנתבעים בהסכם מכר שנחתם ביום 16.4.95 (להלן: "הסכם המכר"). הזכויות הועברו על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין ביום 28.3.96 מכח שטר מכר שנחתם על ידי הצדדים באמצעות מיופה כחם, עו"ד אריכא.

4. אביהם של הנתבעים התגורר בבית הנתבעים הצמוד לבית התובעים ונפטר ביום 23.8.00 (להלן: "המנוח"). הנתבעים הם יורשי המנוח על פי דין, בחלקים שווים ביניהם.

5. קצת למעלה משנה לאחר פטירת המנוח הגישו התובעים תביעתם זו ובה טענו כי למרות שעל פי זכויותיהם בחלקה הינם זכאים להחזיק ב-175 מ"ר, הרי בפועל מחזיקים הם ב-145 מ"ר בלבד. הם בססו את תביעתם על שתי עילות: עילה קניינית - מכח זכות הבעלות הרשומה הם זכאים להחזיק ב-175 מ"ר והנתבעים מסיגי גבול בהחזיקם ב-30 מ"ר משטח זה. עילה חוזית - התחייבות המנוח למסור להם חזקה ב-175 מ"ר שעל הנתבעים למלא אחריה כיורשיו, ושהם אחראים להפרתה על ידו.

6. מכח שתי העילות הנ"ל עתרו התובעים להורות לנתבעים לפנות שטח של 30 מ"ר מהשטח שבהחזקתם ולמוסרו לידי התובעים, וכן לחייב את הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם המכר בסך 16,000$.

7. התובעים טענו מקדמית כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי, כיוון שמדובר במחלוקת על בעלות במקרקעין. כן טענו להעדר יריבות, כיוון שהסכם חלוקת עזבון המנוח בין התובעים נחתם ואושר על ידי בית במשפט לענייני משפחה ביום 10.10.01, יום לפני הגשת התביעה, וזאת לאור הוראות חוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק הירושה"). לגוף התביעה טענו הנתבעים כי התובעים ידעו היטב בעת רכישת דירתם כי שטחה ביחד עם הקרקע הסמוכה לה קטן יותר משטח הדירה האחרת, שכן הדברים היו גלויים לעין. הם טענו גם כי הרישום בלשכת רישום המקרקעין נעשה מתוך טעות תמימה, שכן כוונת המנוח היתה למכור לנתבעים רק 145 מ"ר ולא יותר. הם חלקו גם על מדידת המודד שמדד את השטח מטעם התובעים. טענה נוספת היא טענת שיהוי. כן התנגדו הם לדרישה לפיצוי מוסכם.

סמכות עניינית

8. לא אוכל לקבל את טענת העדר הסמכות העניינית שנטענה על ידי הנתבעים. תביעת התובעים היא למסירת חזקה בשטח בו מחזיקים הנתבעים, ונסמכת על בעלות רשומה של התובעים בפנקסי המקרקעין. הנתבעים מעלים אמנם, כאחת השאלות השנויות במחלוקת, שאלה המתייחסת לשיעור הבעלות הנכון של הנתבעים בחלקה, אולם הסמכות נקבעת לפי הסעד המבוקש ולא לפי טענות הנתבעים. סעד זה הינו כאמור מסירת חזקה, וכן סעד כספי. שני סעדים אלה נמצאים בסמכות בית משפט השלום.

העדר יריבות בשל הוראות חוק הירושה

9. טענה זו יכולה להיטען רק לגבי העילה החוזית הנטענת, שכן העילה הקניינית נובעת מהחזקתם של הנתבעים, כשכני התובעים, בשטח שהתובעים דורשים לקבל את ההחזקה בו. העילה הקניינית איננה נסמכת, אפוא, על היות הנתבעים יורשי המנוח.

10. אולם גם לגבי העילה החוזית לא תוכל טענה זו לעמוד, כפי שיובהר להלן.

11. חוק הירושה קובע כדלקמן:

"126. עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון.
127. (א) חולק העזבון אחרי שהוזמנו הנושים לפי סעיף 99 או לפי סעיף 123 ואחרי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אין יורש אחראי לחובות שלא סולקו אלא אם הוכח שידע עליהם בזמן החלוקה ועד כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
(ב) פרטת החלוקה לפי סעיף 118 או לפי סעיף 125 תהיה ראיה לכאורה למה שכל יורש קיבל מן העזבון, ואם היתה כלולה בה שומה - גם לשוויו".
128. (א) חולק העזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה; אולם אם הוכיח שלא ידע על חוב פלוני בזמן החלוקה, יהיה אחראי לו רק כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
(ב) הוכחת שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון - על היורש"

12. הנתבעים טענו כי החוב נשוא התביעה לא היה ידוע אחרי חלוקת העזבון ולכן הם פטורים ממנו. הם לא הרחיבו בעניין זה בסיכומיהם, ובצדק.
על פי סעיף 4 לתצהיר הנתבעת נעשתה חלוקת העזבון ביום 10.10.00, יום לפני הגשת התביעה (סעיף 4 לתצהיר הנתבעת). הסכם החלוקה לא צורף לתצהיר והנתבעת סירבה להציגו (עמ' 24 ש' 17 עד עמ' 25 ש' 5). מכאן, שאין בפני
נו כל ראיה נוספת, פרט לאמור בתצהיר הנתבעת, לכך שהיה קיים הסכם לחלוקת העזבון ולגבי מועד ההסכם. הנתבעת טענה אמנם כי מדובר בעניינים אישיים, אך לפחות לגבי מועד ההסכם ניתן היה להציג ראיה מסייעת בכתב (תוך מחיקת פרטים נוספים, למשל), ומשלא נעשה הדבר, אין לקבל את עדותה היחידה של הנתבעת בעניין זה.
בנוסף, לא הובאה כל ראיה לכך שהנושים הוזמנו להגיש תביעותיהם נגד העזבון, לפני החלוקה, כמפורט בסעיף 123 לחוק הירושה. מתשובות הנתבעת נראה כי היא לא הבינה את טיב הפרסום הנדרש, ולא יכלה להשיב אם נעשה פרסום, אם לאו. העולה מכך הוא כי לא יחולו במקרה זה הוראות סעיף 127 לחוק הירושה, אלא הוראות סעיף 128 לחוק. גם אם נקבל כעובדה מוכחת כי הנתבעים לא ידעו על החוב הנטען לפני החלוקה, עדיין יהיו אחראים לחובות המוריש כדי שוויו של מה שקיבלו מהעזבון (סעיף 128(א) לחוק הירושה), כשהנטל להוכיח שווי זה מוטל עליהם (סעיף 128(ב) לחוק הירושה). הנתבעים לא ניסו כלל להוכיח שווי זה בתצהיר שהוגש, וגם כשנשאלה הנתבעת על כך סירבה להשיב, לא לגבי נכסי העזבון, לא לגבי אופן חלוקתם.

13. המסקנה העולה מן האמור לעיל, היא שאם יימצא כי קיים חוב של המנוח לתובעים, יהיו הנתבעים אחראים לחוב זה.

הסכם המכר

14. הנתבעים טענו כי הסכם המכר אבחן בין המגרש לבין הדירה, וכי לתובעים נמכרה רק הדירה שגבולותיה סומנו בתשריט שצורף להסכם.

לא ראיתי מקום לקבל טענה זו.

המוכר המנוח הצהיר במבוא להסכם כי הוא הבעלים הרשום של 175/1100 (בלתי מסויימים) מהחלקה, ובעל הזכויות להחזקה בלעדית בדירה. בסעיף 12 להסכם נכתב במפורש כי "המוכר מתחייב בזה לגרום לרישום זכויותיו בדירה (דהיינו חלק בלתי מסויים של 175/1100 מהמגרש) על שם הקונה בלשכת רישום המקרקעין בנתניה". לא יכולות להיות מלים מפורשות יותר מאלה המעידות על כך כי המוכר מכר לתובעים את זכויותיו להחזקה בלעדית בדירה, אך גם 175/1100 מהמגרש, וחלקים בלתי מסויימים אלה אכן הועברו על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין.

לא זו אף זו. בפני
התובעים הוצג גם עובר לחתימת הסכם המכר, הסכם נוסף שנעשה בין הנתבעים לבין המנוח וכותרתו: "הסכם ייחוד דירות". הסכם ייחוד הדירות נחתם ביום 10.4.95, דהיינו 6 ימים לפני חתימת הסכם המכר, וקבע כי כל אחד מהצדדים הינו הבעלים של מחצית זכויות הצדדים במגרש (175/1100), כי שתי הדירות שהקימו הצדדים הינן שוות וזהות מבחינת גודלן וערכן, וכי הדירה המערבית מוקצית למנוח, והדירה המזרחית מוקצית לנתבעים. לאותו הסכם צורף תשריט של קומת המרתף ממנו לא ניתן לקבוע אילו שטחי חצר הוקצו לכל אחד מהצדדים. ברור עם זאת, כי בהסכם נקבע, הן כי הדירות שוות בגודלן ובערכן, והן כי כל אחד מהצדדים הינו בעלים של 175/1100 חלקים מן החלקה.

לגבי התשריט שצורף להסכם המכר, מדובר כאמור בתשריט קומת המרתף, שאיננו מתייחס לחצר המצויה בקומת הקרקע, ולפיכך לא ניתן ללמוד ממנו לגבי שטח החצר הצמודה לדירה.

15. באשר לטענה כי הנתבעים היו מודעים למצב בשטח, הרי הנתבעים לא הכחישו זאת. מדובר בבית דו משפחתי בן שתי דירות, כאשר הדירה המערבית היא דירת התובעים. ממערב לדירה זו מצוי חלקה האחר של חלקה 157, ולגבי חלק זה נכתב במפורש כי למחזיקים באותו חלק (גולברי יצחק ותמר) הוענקה זכות לבנות בצמוד לדירה הנמכרת עם קיר משותף (סעיף 4(ג) להסכם המכר). לנוכח הקיר המשותף עם דירת הנתבעים ממזרח, וקיומה של גדר מפרידה בחצר בגבול שבין שתי הדירות, ברור כי לתובעים נותרה חצר רק מצד דרום (הכניסה מהרחוב) וצפון של הדירה. מאחר ומצד מזרח לדירת הנתבעים היתה חצר, שכן היתה גדר שהפרידה בהמשך מהשטח הנוסף במזרח, ברור לעין המתבונן כי לדירת הנתבעים הזהה בגודלה לדירת התובעים יש שטח אדמה גדול יותר, בזכות החצר ממזרח, וזאת בהנחה שהחצרות מצפון ומדרום לדירות הנ"ל זהות בגודלן.

הנתבעים הסבירו כי הבחינו בכך, אך מאחר והמנוח היה גם בעלים של חלקה נוספת המהווה המשך ממזרח לחלקה 157, סברו כי הגדר הוצבה בתוך שטח החלקה האחרת, שהיתה שייכת גם היא כאמור למנוח. הנתבעים הסבירו גם כי ידעו שעליהם לקבל שטח של 175 מ"ר, אך לא מדדו את השטח לפני שקנו את הנכס. רק כעבור מספר חודשים התעורר חשדם כי השטח שקיבלו קטן יותר, ואז ביצעו מדידה עצמית ונוכחו כי אכן כך הדבר. לדבריהם פנו למנוח מספר פעמים, החל מקיץ 1996, וזה הבטיח כי יבדוק את הנושא וכי הם יקבלו את המגיע להם, ובגלל שהיו ביחסים טובים מאד לא לחצו עליו, מה גם שנאמר להם שהם יכולים להמתין 7 שנים. לאחר שנפטר המנוח בקיץ 2000, פנו למודד וזה מצא כי הם מחזיקים בשטח של 145 מ"ר בלבד, ואז הגישו את התביעה.

16. אינני יכול לפסול הסבר זה של התובעים. נכון הדבר כי התובעים המתינו זמן רב עד להגשת התביעה, וזאת לאחר שהמנוח נפטר ולא יכול עוד להעיד, אולם הלשון המפורשת של ההסכם מדברת בעד התובעים. אילו התכוון המנוח כי התובעים יקבלו פחות ממחצית הזכויות ושטח של 145 מ"ר בלבד, אין לי ספק כי היה צורך לציין זאת במפורש בהסכם, ותשריט קומת המרתף איננו יכול להוות תחליף לכך. אין הגיון למכור לתובעים 175/1100 מזכויות הבעלות בחלקה ולמסור לחזקתם שטח קטן יותר, מבלי לציין זאת במפורש בהסכם, וגם סעיף 3 להסכם בדבר בדיקת הדירה על ידי התובעים וויתורם על טענת מום, פגם או אי התאמה, אינו יכול לעמוד כנגד חובתו של המוכר לציין במפורש בהסכם כי התובעים יקבלו שטח קטן יותר מזה המגיע להם מכח בעלותם. הסבר התובעים כי החתימה על התשריט של קומת המרתף נועדה להבהיר איזה צד של הבית נרכש, אף הוא הגיוני, שכן אם רצו לתחום את החלקים המוחזקים על ידי הצדדים, היה צורך לצרף תשריט של קומת הקרקע בה מצויה החצר. הגיוני בעיני גם כי התובעים לא מדדו את השטח שקיבלו וכי ביודעם כי המנוח הוא בעלים של המגרש המצוי ממזרח לבית הנתבעים, סברו כי הגדר מוצבת על שטח אותו מגרש. אין לשכוח גם כי התובעים היו בעת עריכת הסכם המכר עולים חדשים מרוסיה, לא שלטו בשפה העברית, ואף לא הסתייעו בשירותי עורך דין, שכן עו"ד אריכא היה עו"ד שהובא על ידי המנוח. העובדה כי התובעים שכרו קודם לכן דירות מגורים ואף רכשו דירה אחת קודם לדירה נשוא תביעה זו, איננה מלמדת על כך כי שלטו ברזי עיסקאות הנדל"ן, וגם העובדה כי התובעת עסקה בתיווך דירות אותה עת, איננה מצביעה על כך כי הבינה כביכול כי היא רוכשת נכס בשטח קטן יותר מהמתחייב על פי ההסכם. גם העובדה כי התובעים הקימו גדר על בסיס בטון שהפריד בין חצרם לחצר הנתבעים (כדי שכלביהם לא יפריעו למנוח - כגרסת התובע בעמ' 10 ש' 15-17) משתלבת בטענתם כי היו להם יחסים טובים עם המנוח, טענה שלא הופרכה.

אינני מוצא מקום, אפוא, לקבל את הטענה כי התובעים ידעו היטב כי הם רוכשים שטח קטן יותר, וניצלו את פטירת המנוח על מנת להגיש את התביעה.

17. העולה מכך הוא כי התובעים ידעו בעת חתימת הסכם המכר כי הם זכאים לקבל בעלות ב-175/1100 מהחלקה המשקפים שטח של 175 מ"ר, וידעו גם כי הם מקבלים לחזקתם את השטח אותו קיבלו בפועל, אך לא ידעו כי שטח זה קטן מ-175 מ"ר, ולא ידעו גם כי ההפרש מוחזק על ידי הנתבעים.

18. אוסיף עוד כי הנתבעים שטענו לטעות בהסכם של המנוח ושל עורך הדין לא הוכיחו טעות מעין זו כלל ועיקר. עו"ד אריכא שכביכול היה שותף לטעות זו, לא הובא להעיד על ידם ואי הבאתו לעדות פועלת נגדם (ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 548/78 שרון נ. לוי, פ"ד לה(1) 736). לא הובאה גם על ידם כל ראיה לטענה שנטענה על ידם כאילו התמורה בהסכם המכר משקפת שווי נכס בשטח מגרש של 145 מ"ר, וכי שטח מגרש של 175 מ"ר היה מחייב מכירה בתמורה גבוהה יותר.

19. התוצאה היא כי לפי הסכם המכר היה על התובעים לקבל בעלות ב-175/1100 חלקים בלתי מסויימים של החלקה וחזקה בלעדית בשטח של 175 מ"ר מתוך 350 מ"ר המשותפים להם ולנתבעים או לחלופין חזקה משותפת עם הנתבעים בשטח החצרות (לנושא זה נתייחס בהמשך). יצויין כי לגבי יתרת שטח החלקה, 750 מ"ר, קיימת חכירה רשומה ל-999 שנה לזכות ה"ה גולברי, וזאת לפי נסח הרישום והסכם מיום 16.7.84 שצורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעים.

עילה קניינית

20. כאמור, רשומים התובעים כבעלים של 14/88 (מקביל ל-175/1100) חלקים מהחלקה. בהתאם לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו. קיימת אמנם אפשרות לפי סעיף זה להשיג ולתקוף את תוכן המרשם, אך זאת מכח העילות המעטות הכלולות בסעיפים 93-97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין שאינן מתקיימות בענייננו.

21. כבר קבעתי לעיל, כי הרישום של זכויות התובעים בחלקה בלשכת רישום המקרקעין תאם את כוונת הצדדים בהסכם המכר. גם על נכונות רישום המנוח כבעלים של 14/88 חלקים מהחלקה לא יכולה להיות מחלוקת נוכח האמור בהסכם ייחוד הדירות (ר' סעיף 14 לעיל) כי לתובע זכויות בעלות ב-175/1100 חלקים מהחלקה.

בנוסף לכך, גם אם היה מקום לפקפק בנכונות רישום הזכויות על שם המנוח, כאשר אדגיש כי אין כאן מקום לכל פקפוק בנושא זה, הרי משרכשו התובעים את זכויותיהם בתמורה ובתום לב בהסתמך על הרישום, כוחה של זכותם יפה גם אם הרישום איננו נכון, וזאת מכח הוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין.

22. התובעים הרשומים כבעלי זכות הבעלות ב-14/88 מהחלקה ששטחה 1,100 מ"ר, זכאים לכאורה לבעלות ולחזקה ב-14/88 חלקים מכל שטח ושטח שבחלקה.

ואולם, לזכות יצחק ותמר גולברי (בעלי הזכויות ב-750/1100 חלקים מהחלקה) רשומה זכות שכירות ל-999 שנה על חלק מהמקרקעין. לא הוצג אמנם שטר השכירות, אך לפי הסכם משנת 1984 בינם לבין המנוח ואליה שמחוני ז"ל שצורף למוצגי הנתבעים, ניתן להסיק כי השכירות מתייחסת לשטח של 750 מ"ר, דהיינו הם קיבלו זכות בלעדית להחזיק ב-750 מ"ר מסויימים מתוך החלקה.

23. השטח שנותר ברשות התובעים והנתבעים הוא 350 מ"ר, ולכאורה, זכאים, אפוא, התובעים להחזיק במשותף עם הנתבעים במחצית מכל שטח הכלול ב-350 מ"ר אלה. ואולם, נראה נכון לקבוע כי בין התובעים והנתבעים שהם הבעלים המשותפים ב-350 מ"ר אלה, קיים הסכם שיתוף לפיו זכאי כל אחד מהם להחזיק באופן בלעדי בדירתו. הדבר נובע מהסכם ייחוד הדירות בין המנוח לבין הנתבעים, שנחתם לפני מכירת הנכס לתובעים. הסכם ייחוד הדירות לא נרשם, אך הוצג בפני
התובעים, וככזה מחייבם.

באשר לחצר, הרי כפי שצויין, הסכם השיתוף לא קבע את השימוש והחזקה הבלעדיים בשטח שאיננו שטח הדירות (תשריט המרתף איננו יכול לקבוע זאת), אך אין ספק כי הצדדים חפצו ונהגו בפועל באופן המחלק את השימוש ביניהם, על ידי תיחום הגבול ביניהם באמצעות בסיס בטון ולאחר מכן גדר. מדובר בהסכם שיתוף על דרך ההתנהגות (מ' דויטש, קניין (תשנ"ז, כרך א') 553), ויש לכבד את רצון הצדדים לחלק את ההחזקה והשימוש ביניהם לפי אותו הסכם שיתוף בעל-פה. עם זאת, יש לבדוק האם חלוקת השימוש בפועל נעשתה באופן התואם את זכויות הצדדים.

24. התובעים העידו את המודד אשר מדד את שטחם והגיש מפת מדידה לפיה שטח התובעים הוא 145 מ"ר בלבד. אני מסכים עם חלק לפחות מהביקורת של הנתבעים על אותה מפת מדידה, לפחות בכל הנוגע לאי ביצוע מדידה מדוייקת של שטח הנתבעים, כמו גם פגמים טכניים שונים במפת המדידה, ואינני מתכוון לקבוע על פי אותה מפה כי השטח בו מחזיקים התובעים הינו 145 מ"ר במדוייק, וכי ביתרת השטח המשלים ל-350 מ"ר מחזיקים הנתבעים. ואולם, ברי לכל כי השטח בו מחזיקים התובעים נופל בהרבה מהשטח בו מחזיקים הנתבעים, ולענין זה ר' הפיסקה הראשונה לסעיף 15 לעיל. מפת המדידה אוששה את האמור לעיל, ודי לי בכך על מנת לקבוע כי יש לתקן את המעוות ולהורות על חלוקה בפועל של השטח באופן שווה בין התובעים לבין הנתבעים.

25. המקרה שבפני
דומה בפרמטרים רבים למקרה שנדון בע"א (ת"א) 1499/02 קוטלר נ' זלבסקי, תק-מח 2003(2) 1510. גם שם מדובר היה בבעלים משותפים ושווים של קרקע שביניהם חצצה גדר שחילקה את ההחזקה והשימוש בקרקע המשותפת. לימים, התברר לאחד הצדדים כי הגדר איננה מחלקת את הקרקע באופן שווה בין הצדדים, אלא מותירה לו שטח קטן יותר ובית המשפט קיבל את עתירתו בעילה של הסגת גבול והורה על העתקת הגדר באופן שהשטח החסר יועבר לצד הנפגע. החלטה זו אושרה בערעור הנ"ל.

26. גם בענייננו, משהתברר כי החלוקה בפועל איננה משקפת את זכויות הבעלות של הצדדים, אני מגיע לאותה מסקנה כי יש לשנות את המצב הקיים בשטח באופן שהשטח שבהחזקת ושימוש התובעים יהיה זהה לשטח שבהחזקת ושימוש הנתבעים.

עילה חוזית

27. לפי הסכם המכר, היה על המנוח למסור לתובעים את החזקה בשטח התואם את זכויות הבעלות שלהם בחלקה, וזאת לא עשה. האפשרות לחייב את הנתבעים בקיום ההתחייבות דלעיל, נובעת רק מהעילה הקניינית, ומכך שהם מחזיקים בשטח הבית הצמוד לבית התובעים. מבחינת העילה החוזית, אין מקום לחיוב הנתבעים לבצע את ההתחייבות בה התחייב אביהם המנוח, שכן יכולתם לבצע את האמור בהסכם המכר נובעת מזכותם הקניינית בחלקה, ואילו אחריותם לפי חוק הירושה מתייחסת לחובות העזבון.

28. ואכן, התובעים תבעו מהנתבעים את הפיצוי המוסכם בסך 16,000$ הקבוע בסעיף 22 להסכם המכר, ואם ייקבע כי המנוח חב בסכום זה, הרי גם הנתבעים יחובו בו (ר' סעיפים 9-13 לעיל).

29. סעיף 22(א) להסכם המכר קובע כי : "צד אשר יפר תניה יסודית של חוזה זה, ישלם לרעהו פיצויים קבועים ומוערכים בתום לב מראש כפיצוי סביר בגין הפרה יסודית של חוזה זה, ללא כל צורך בהוכחת מידת הנזק, בסכום בשקלים חדשים השווה ל-16,000$"

30. אני נכון לצאת מנקודת הנחה כי אי מסירת מלוא השטח המגיע לתובעים לידיהם יכולה להוות הפרה של תניה יסודית, אך לאור התנהגות התובעים, אינני סבור כי מדובר במקרה זה בהפרה של תניה יסודית. התובעים מספרים כי הבחינו בהפרה חודשים ספורים לאחר ההסכם. הדעת נותנת כי אם היו התובעים רואים בהפרה זו הפרה של תניה יסודית, לא היו הם משתהים זמן רב, בטרם היו פונים הם לערכאות בענין זה. תחת זאת, מספרים התובעים כי פנו למנוח, וכי זה הבטיח להם לבדוק ולטפל בנושא, וכי בשל היותם שכנים והיחסים הטובים ביניהם, לא לחצו הם על המנוח לקיים התחייבותו. לפחות ארבע שנים חלפו מאז הגילוי והפניה אל המנוח בקיץ 1996 ועד שנפטר המנוח בקיץ 2000 ולמעלה משנה נוספת חלפה עד שהגישו התובעים את תביעתם.
31. לא קיבלתי אמנם את טענת השיהוי שנטענה על ידי הנתבעים, אולם הנסיבות הנזכרות לעיל מלמדות על כך כי התובעים עצמם לא ראו בתניה לפיה יש למסור להם את מלוא השטח המגיע להם תניה יסודית בהסכם, ולפיכך יש לדחות את תביעתם לפיצויים מוסכמים.
סעד אופרטיבי

32. התובעים זכאים לסעד המחייב את הנתבעים למסור להם שטח אדמה, באופן שיביא לכך ששטח הקרקע הכולל המוחזק בלעדית על ידי התובעים יהיה שווה לשטח הקרקע הכולל המוחזק בלעדית על ידי הנתבעים.

33. על מנת לקבוע באופן מדוייק מהו גודל השטח שיימסר כאמור ומהו מיקומו, אינני רואה מנוס אלא למנות מודד מטעם בית המשפט, אשר ימדוד באופן מדוייק את השטח המוחזק על ידי התובעים ואת השטח המוחזק על ידי הנתבעים, ולאור זאת ייקבע גודל השטח שיש להעבירו. לגבי מיקום השטח, יהא צורך לבחון את האפשרויות הריאליות הקיימות בנושא זה, וזאת לנוכח הבעייתיות הקיימת בהתחשב במיקום בתי הצדדים ושטחי החצר, ואף בקשר לכך יתבקש המודד להציע מספר הצעות.

34. בטרם ימונה על ידי מודד כאמור, ניתנת לצדדים שהות לשקול אפשרות להגיע להסדר ביניהם, בין אם באמצעות הסכמה על הגדרת השטח שיימסר, בין אם באמצעות הסכמה לגבי פיצוי כספי חלף שטח זה. אם לא יעלה הדבר בידם, יכולים הם להגיע לפחות להסכמה לגבי זהות המודד ולגבי נוסח ההנחיות שיינתנו לו.

35. בהעדר הודעה על הסכמה כאמור לעיל עד ליום 14.10.04, תתקיים תזכורת פשרה במעמד הצדדים עצמם ביום 18.10.04 שעה 13:20 ובה תינתן גם החלטה משלימה לגבי מינוי המודד.

ניתנה היום ז' באלול, תשס"ד (24 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.

יחזקאל קינר
, שופט








א בית משפט שלום 14179/01 קובק בוגדן, קובק סבטלאנה נ' רוזנטולר תמר, שמחוני אברהם (פורסם ב-ֽ 24/08/2004)