פסקי דין על בנק מזרחי טפחות בע"מ | פסקי דין על יוסף חיים וינשטין

23248-05/12 א     17/01/2013




א 23248-05/12 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' יוסף חיים וינשטין








בית משפט השלום בכפר סבא



ת"א 23248-05-12 וינשטין נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ
.






מספר בקשה:2

לפני
כב' השופטת
מירב בן-ארי


המבקש:

בנק מזרחי טפחות בע"מ


נגד


המשיב
:

יוסף חיים וינשטין




פסק דין



1.
בקשת הנתבע לסילוק על הסף של התובענה ועיקרה: מעשה בית דין והתיישנות.

הבקשה לדחיית על הסף מחמת מעשה בית דין

רקע

2.
המבקש (להלן: הבנק) הגיש תביעה נגד המשיב (התובע בתובענה דנן – להלן: התובע) בת.א. 18271/92 בבית משפט השלום בתל-אביב. תביעה זו הסתיימה במתן

פסק דין
בהיעדר הגנה נגד התובע (להלן: פסק הדין), זאת ביום 22.6.93.


במאמר מוסגר יצוין כי התובע העלה בכתב התביעה טענות שונות נגד פסק הדין, אך הסכים (בתשובתו לבקשה לסילוק על הסף) כי טענות אלו היו טענות רקע בלבד והוא אינו עותר לבטל את פסק הדין.

3.
הבנק פתח תיק הוצאה לפועל נגד התובע, לביצוע פסק הדין, זאת ביום 22.9.93.

4.
ביום 15.4.10 הגיש התובע בקשה בטענת "פרעתי" בתיק ההוצאה לפועל האמור.


באותה בקשה טען התובע את הטענות הבאות:


א.
הבנק וויתר על החוב נשוא פסק הדין כחוב אבוד, ומנוע לגבותו.

ב.
בשנת 2005 הבנק אישר לתובע כאן להיות ערב להלוואה שנטלה רעייתו, דבר המצביע על כך שוויתר על החוב (שכן אין הבנק מאשר ערב שקיימים לו חובות כלפי הבנק).

ג.
לא בוצעה פעילות בתיק ההוצאה לפועל משך תקופה ארוכה, דבר המחייב הפחתת הריבית והפרשי ההצמדה שנצברו בתיק ההוצאה לפועל.

5.
ביום 3.7.12 ניתנה החלטת כב' הרשמת קרן גיל בבקשה בטענת "פרעתי".


בתמצית, כב' הרשמת קבעה כך:


א.
התובע כשל בהוכחת הטענה לפיה הבנק ויתר על החוב ולא הציג לה כל ראייה.

ב.
נדחתה הטענה לפיה אישור התובע כערב בשנת 2005 משמעה ויתור על החוב שכן התובע לא הציג כל אסמכתה או ראיה המאששת טענה זו.

ג.
קיים שיהוי בביצוע הליכי הגבייה בתיק ההוצאה לפועל. עם זאת, כב' הרשמת מצאה אשם של שני הצדדים בעניין השיהוי, ובשקלול האשם של שני הצדדים הפחיתה 40% מהשערוך שהצטבר בתיק ההוצאה לפועל בתקופה בה לא בוצעו בו כל פעולות.

6.
התובע הגיש ערעור על החלטת כב' הרשמת, במסגרת עש"א (שלום ת"א) 3476-09-12, שנדון בפני
כב' השופט סובל.


כב' השופט סובל דחה את טענת התובע כאן, לפיה קיימת מניעות של הבנק או ויתור על החוב מצדו.

באשר להפחתת השערוך שהצטבר בתיק ההוצאה לפועל, מצא כב' השופט סובל להגדיל את אחריותו של הבנק, ועל כן קבע כי יופחתו 60% מהחוב שהצטבר (ולא 40% כפי שקבעה כב' הרשמת).


למעט שינוי של סכום ההפחתה, אם כן, נותר פסק דינה של כב' הרשמת על כנו.



התובענה הנוכחית

7.
לאחר הגשת הבקשה בטענת "פרעתי", ובטרם ניתנה החלטתה של כב' הרשמת, הגיש התובע את התובענה שבנדון.


בתובענה זו טען התובע את הטענות הבאות:


א.
הבנק הכיר בחוב כ"חוב אבוד" (סעיפים 7 – 12 לתובענה).

ב.
הבנק אישר את התובע כערב לאותה הלוואה שנטלה רעייתו של התובע, בשנת 2005, ובכך יצר מצג כלפי התובע כי האחרון אינו חייב לבנק דבר (סעיפים 5 – 6
וכן סעיפים 13 – 15 לתביעה).

ג.
הבנק לא פעל בהליכי ההוצאה לפועל משך מספר שנים (סעיף 4 וסעיף 8 לכתב התביעה).


משכך, טען התובע כי הבנק חייב לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מרשלנותו, מצגי השווא שהציג והפרת חובותיו לפי פקודת הבנקאות, ואת הנזקים התובע העריך בסך של 400,000 ₪ לצרכי אגרה.

טענות הצדדים

8.
הבנק טען כי כל הטענות שהתובע העלה בכתב התביעה, נדונו והוכרעו על ידי כב' הרשמת, ובהמשך, בערעור לפני כב' השופט סובל, בהחלטה הנוגעת לטענת ה"פרעתי" ולפיכך יש לדחותן מחמת מעשה בית דין.

9.
טוען התובע כי העילות נשוא התובענה הן עילות שאינן בסמכות רשם ההוצאה לפועל, דוגמת עילות נזיקיות, הפרת חובת האמון והנאמנות של בנק כלפי לקוח והפרת חובות לפי חוק הבנקאות. לשיטתו, אין מניעה להגיש תובענה בעילות אלו שהן רחבות יותר ועצמאיות. בתיק ההוצאה לפועל כלל לא התקיים דיון בעילות אלו, וממילא לא קיים השתק עילה. זאת ועוד, הסעדים בתיק ההוצאה לפועל שונים מהסעדים המבוקשים בתובענה דנן. בתיק ההוצאה לפועל התבקש סעד הצהרתי ואילו בענייננו הסעד הוא נזיקי.


עוד טוען התובע כי עסקינן בשתי מערכות שונות: בעוד שבתיק ההוצאה לפועל מעמדו הוא כשל "חייב" הרי בנוגע לעילות התביעה בתובענה הנוכחית, מעמדו הוא מעמד של "ערב". כך גם, בתיק ההוצאה לפועל ובתיק הנוכחי עסקינן בשני סניפים שונים של הבנק.

דיון

10.
בקשת הבנק – בדין יסודה.

11.
השוואת התשתית העובדתית והמשפטית בבקשה בטענת "פרעתי", החלטת כב' הרשמת וכב' השופט סובל, והתובענה דנן – כפי שפורטו לעיל, מעלה כי עסקינן באותה מערכת עובדתית ומשפטית.

12.
התובע ניסה ליצור הבחנה מלאכותית וחסרת יסוד בין העילות שהעלה בטענת "פרעתי" לבין העילות נשוא התובענה דנן.


טענה זו דינה להידחות – משני טעמים:


ראשית, צודק הבנק בטענתו לפיה לאור המבחן הרחב שקבעה הפסיקה בדבר זהות העילות לצורך מעשה בית-דין, עילותיו של התובע בבקשה שהגיש בטענת "פרעתי" זהות לעילותיו בתובענה דנן.


אף צודק הבנק כי לפי ההלכה, מסגרת הדיון בטענת "פרעתי" רחבה ועשויה לכלול כל טענה העשויה לפטור את החייב מחיובו לפי פסק הדין.

לבטח התובע מנוע מלטעון אחרת, כאשר ניצל את מסגרת טענת ה"פרעתי" לכל אותן טענות. עיון בטענות התובע בבקשה ובסיכומיו בתיק ההוצאה לפועל, מעלה כי התובע התייחס לאותן טענות בדיוק שהעלה בתובענה הנוכחית, כך למשל, כי אלמלא המצגים של הבנק היה התובע פועל לביטול פסק הדין (סעיף 9 לבקשה), כי הבנק הציג מצגים שונים בדבר ויתור על החוב (סעיף 10 לבקשה), כי הבנק פעל בחוסר תום לב, בערמה ובניגוד לחובות האמון והנאמנות המוטלות עליו (סעיף 16 ו- 19 לבקשה).

גם החלטת כב' הרשמת התייחסה לעילות אלו והכריעה בהן לגופן.

כך, תשובה ניצחת לניסיונו של התובע לשוות לתובענה זו מלבוש של "עילה נזיקית" שאינה קיימת, כביכול, בטענת ה"פרעתי" מצויה בהחלטת כב' הרשמת שחילקה את האשם בין הצדדים בכל הנוגע לשיהוי בנקיטת ההליכים, על בסיס הראיות שהובאו בפני
ה. אין לך סימן מובהק יותר לדיון בעילה נזיקית מאשר חלוקת אשם.


שנית, אף אם תאמר כי אין זהות בין העילות, השתק פלוגתה קיים גם קיים.


משמעות החלטתה של כב' הרשמת היא, שטענותיו של התובע נדחו בפן העובדתי.


כב' הרשמת קבעה כי אין בסיס עובדתי לטענות בדבר המחילה על החוב או משמעות אישורו של התובע כערב, שכן התובע לא הציג כל ראיה לטענות אלו. כך למשל, לפי ההחלטה, התובע לא הציג מכתב של הבנק בדבר היותו פטור מחובו, אף שטען כי מכתב זה קיים. כך למשל, נקבע בהחלטה, כי אין די בעדותו של התובע בעניין וכי הוא לא דאג להעיד עדים בנושא זה.

מעת שהתובע מנוע מלטעון טענה עובדתית הנוגעת למצג שווא (משום שזו הוכרעה לרעתו בהחלטת כב' הרשמת) ממילא לא יוכל להוכיח עילה נזיקית או כל עילה אחרת הנסמכת על אותה טענה עובדתית.


בדומה, קבעה כב' הרשמת כי התנהגותו של כל אחד מהצדדים בנושא השיהוי מבססת הפחתה של 40% מהשערוך בתקופת השיהוי. כב' הרשמת אף הורתה על הפחתת השערוך בשיעור זה בדיוק. אם כן, הפלוגתה בנושא השיהוי הוכרעה ויושמה, והקרקע מתחת לתביעה זו באותה פלוגתה ממש, נשמטת מחמת מעשה בית דין.

13.
לא ירדתי לסוף דעתו של התובע באשר לאי חלותו של כלל מעשה בית דין מהטעם שכאן הוא "ערב" ואילו בתיק ההוצאה לפועל הוא היה "חייב". טענה זו אינה נכונה במישור העובדתי, משום שתובענה זו עילתה נזקים שנגרמו לתובע כחייב בתיק ההוצאה לפועל שנפתח בגין פסק הדין, משום השיהוי ומצגי השווא הנטענים. מכל מקום, ההתרחשות העובדתית זהה, בכל כובע שהתובע יבחר לעצמו.


הטענה בדבר הסניפים השונים, אף היא מוטב אלמלא נטענה. הבנק הוא הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, והוא הנתבע כאן. יתרה מכך, לא למותר להזכיר כי זה מכבר נקבע כי ניתן להפעיל את כלל מעשה בית דין נגד מי שהיה צד להליך הראשון, אף אם זהות יריבו שונה. (ראה למשל: רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו פ"ד נז(1) 673).

14.
חשוב לציין, כי החלטת כב' הרשמת ניתנה לאחר ששני הצדדים הביאו ראיותיהם, התקיים דיון בו נוהלו חקירות נגדיות והצדדים סיכמו בכתב טענותיהם.


החלטה זו, כאמור, אושרה בערכאת הערעור, למעט התערבות באחוזי האשם שיוחסו לכל אחד מהצדדים באשר לשערוך.

15.
לסיכום, דין התביעה להידחות בשל קיומו של מעשה בית דין.


התיישנות

16.
לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הדיון בטענת ההתיישנות, אך להשלמת התמונה אציין את הדברים הבאים:

א.
לצורך העניין, אניח כי עילת התביעה של התובע היא מצג שווא עת הבנק הסכים לאשר אותו כערב, בחודש 6/05.
המשמעות היא, שכל השערוך שנצבר עד אותו מועד ממילא אינו נזק בגדר עילת התביעה.

ב.
לא זו אף זו: מאחר שהתובענה הנוכחית הוגשה בחודש 5/12, ממילא התיישן כל אותו חלק התובענה הנוגע ל"נזקי שערוך" שנגרמו עד לחודש 5/05. התובע לא טען – וממילא לא הוכיח –קיומו של אחד החריגים לעצירת תקופת ההתיישנות.

ג.
אם טוען התובע לנזק שנגרם מחודש 6/05 ואילך, הרי שאף כאן נשמטים יסודות תביעתו, מהטעם הפשוט שהחלטת כב' הרשמת התייחסה לכל תקופה זו (ולמעשה, אף לתקופה שלפניה). כב' הרשמת קבעה כי בלתי סביר שהתובע, שהציע לבנק הצעה לסילוק החוב בשנת 1998, סבר כי הבנק ימחל מיוזמתו על החוב. כב' הרשמת קבעה כי התובע לא נתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע המתין 4 שנים עד שהגיש את הבקשה בטענת "פרעתי". בחלוקת האחריות בין הצדדים, החליטה כב' הרשמת להפחית 40% מהשערוך לתקופה שבין השנים 1998 – 2006, והחלטה זו שונתה להפחתה של 60%, כאמור.


למעשה, בהפחתת 60% מהשערוך, לא רק שנושא השיהוי והמצגים הוכרע, אלא שהתובע זוּכּה בסכומים שלא יכול היה לתבוע בגדר התובענה דנן, בין אם משום שאינם נובעים מהעילה עליה נסמך, ובין אם משום שהתיישנו.

סיכום

17.
אני מקבלת את הבקשה, ומורה על דחיית התביעה, מחמת מעשה בית דין.


התובע יישא בהוצאות הבנק, בסך כולל של 2,500 ₪.

ניתן היום,
ו' שבט תשע"ג,
17 ינואר 2013
, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 23248-05/12 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' יוסף חיים וינשטין (פורסם ב-ֽ 17/01/2013)