פסקי דין על אלי שמואלי | פסקי דין על חיים מקמל

8061/12 רעא     24/01/2013




רעא 8061/12 אלי שמואלי נ' חיים מקמל




החלטה בתיק רע"א 8061/12


בבית המשפט העליון


רע"א 8061/12



לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל


המבקש:
אלי שמואלי



נ


ג


ד



המשיב:
חיים מקמל


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק ע"א 13312-03-12 שניתן ביום 5.9.2012 על-ידי כב' השופט א' ואגו


בשם המבקש:
עו"ד א' לוי


החלטה



בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 5.9.2012 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט
א' ואגו
) בע"א 13312-03-12, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו מיום 22.1.2012 של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט
א' ברגנר
) בת"א 352/09, בו נקבע כי לא הוכח שהמשיב פרסם לשון הרע אודות המבקש ולפיכך נדחתה תביעת המבקש.

רקע והליכים קודמים

1.
כעולה מפסקי הדין, הצדדים הם חברי המושב "תלמי יחיאל" ופעילים בענייני הציבור והוועד במושב. על רקע פעילות זו קיימים ביניהם חילוקי דעות. המשיב והגב' יפה בן-נעים (להלן:
בן-נעים
) היו חברים בהנהלת האגודה החקלאית של המושב. לטענת המבקש, המשיב שח לבן-נעים, שהמבקש ציין בפני
ו, כי (המבקש) לא יתמוך בה בבחירות לוועד החקלאי משום שמעלה בכספי האגודה עת שלשלה לכיסה 70,000 ש"ח שהופקדו בנאמנות במזכירות המושב. בכך, לטענת המבקש, פרסם נגדו המשיב לשון הרע, שכן הוא כלל לא אמר את הדברים למשיב. המבקש אישר כי אמנם נתקיימה שיחה בינו לבין המשיב אך לטענתו תוכנה היה שונה, וכי כל שאמר הוא שאין בכוונתו לתמוך בבן-נעים, שכן היא כשלה בביצוע משימותיה ובשל מחדליה התקשה הוועד המכהן לקבל חזרה לידיו פקדון כספי מסוים, משך תקופה ממושכת. המשיב הודה שאמר לבן-נעים את המיוחס לו, אך לדבריו ציטט באוזניה, כלשונם, את הדברים שנאמרו לו על-ידי המבקש בשיחה ביניהם. המבקש הגיש נגד המשיב תביעה לבית משפט השלום, לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

2.
לאחר שמיעת הראיות, ובכללן עדויות הצדדים, החליט בית משפט השלום לדחות את התביעה. בית המשפט קבע, כי גרסת המבקש באשר לתוכן השיחה בינו לבין המשיב אינה מהימנה, והעדיף את עדות המשיב לפיה, כאמור, חזר בפני
בן-נעים על אשר אמר לו המבקש בשיחה ביניהם. הוסף, כי הדבר אף נתמך בראיות חיצוניות – המבקש נמצא כלא דובר אמת גם ביחס לטענות אחרות שהעלה כלפי המשיב, כגון טענתו לפיה היה המשיב נוכח באסיפות מסוימות שהתקיימו במושב שבהן נשמעו חילופי דברים אודות בן-נעים. נקבע, כי נטל ההוכחה היה מוטל על כתפי המבקש, וזה לא הרימו. עוד הוסף, כי המבקש הגיש את תביעתו כחלק ממערכת ההגנה שלו בפני
תביעה שהגישה נגדו בן-נעים – דבר המהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. על פסק הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי.

3.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, ואולם נקבע כי מבחינת הנטל הראייתי יש לילך בנתיב שונה מזה שהלך בו בית משפט השלום. נקבע, כי בכך שהמשיב הסכים שאכן אמר את המיוחס לו (דהיינו, הסכים שהשמיע בפני
בן-נעים את הדברים האמורים, והמחלוקת נסבה על השאלה כלום מדובר בציטוט של דברי המבקש או בבדיה), מתקיים מצב של "מעין 'הודאה והדחה'"; שכן המשיב הסכים לכך שאכן נתקיימה שיחה בה השמיע - מפי המבקש - אמירות קשות כנגד בן-נעים. משכך, נקבע, לו היו כפות המאזניים מעוינות - מצב דברים של גרסה מול גרסה ללא ממצאי מהימנות שבכוחם להטות את כפות המאזניים - היה מקום לקבוע כי בנסיבות האמורות נטל ההוכחה מוטל על כתפי המשיב דווקא. עם זאת, נפסק, שכיוון שבית משפט השלום קבע "פוזיטיבית וחד-משמעית" כי גרסת המשיב מהימנה וכי גרסת המבקש איננה, והדבר אף נתמך בראיות חיצוניות – הרי שבדין נקבע שהמשיב אכן ציטט את דברי המבקש באזני בן-נעים, ובדין נדחתה תביעת המבקש. הודגש, שאין כל עילה להתערב בקביעות המהימנות של בית משפט השלום, המבוססות על התרשמותו הבלתי-אמצעית ועל ראיות חיצוניות.
הבקשה

4.
טוען המבקש, כי בקשתו מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, והיא: כיצד על ערכאת ערעור לפעול ביחס לממצאי הערכאה הדיונית, שעה שהיא קובעת כי זו שגתה בקביעת זהות הנושא בנטל ההוכחה. לגופם של דברים נטען, בין היתר, כי משעה שקבע בית המשפט המחוזי שנטל השכנוע צריך היה להיות מוטל על כתפי המשיב, שוב לא ניתן היה להסתמך על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. זאת, משום שלא ניתן לקבוע שדרך בחינת הראיות התבססה על קביעת נטל מוטעית, ובה בעת לקבוע שהקביעות העובדתיות שנלמדו ממנה עומדות. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי אף 'התערב' לכאורה בקביעות העובדתיות שנקבעו בבית משפט השלום, ושינה מהן – בכך שפסק שהאמירה נגד בן-נעים אכן נאמרה בפועל על-ידי המבקש, בעוד שבית משפט השלום "מעולם לא [פסק]... כי אכן נאמר על-ידי [המבקש] המיוחס לו".

דיון והכרעה

5.
לאחר העיון באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות וזאת אף בלי שיהא צורך לבקש תשובה. אף שהמבקש מבקש לעטות על בקשתו אדרת של שאלה עקרונית, בפועל עניינה הוא נסיון לערער על הקביעה העובדתית לפיה המשיב אכן ציטט בפני
בן-נעים את שנאמר לו על-ידי המבקש. עניין זה, אינו חורג מד' אמותיהם של הצדדים ואינו מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי"
(רע"א 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ
, פ"ד לו(3) (1982);
רע"א 6248/08
וירניק נ' שיינברג
(18.2.2009)). הלכה היא שקביעה של ערכאת הערעור לפיה נטל ההוכחה בערכאה הדיונית צריך היה להיות הפוך אינו מהווה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (
רע"א 2157/07
אדאטו נ' רנתיסי
(
2.8.2007
), להלן:
פרשת רנתיסי
)
, נוסיף ונזכיר כי "עצם העובדה שב

פסק דין
של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מכדי 'גלגול שלישי' ולהקנות זכות ערעור" (בש"א 4511/05
עיריית בת ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ
(17.7.2005)).

6.
גם לגופה, דין הבקשה להידחות. אין ממש בטענת המבקש לפיה לו היה קובע בית משפט השלום כי נטל ההוכחה מוטל על שכמו של המשיב, אזי היה מגיע לקביעות עובדתיות שונות. ממצאי המהימנות שקבע, מבוססים על התרשמותו הישירה מעדויות שני בעלי הדין, ומראיות חיצוניות נוספות. ביחס למבקש נקבע, כי גרסתו היתה לא מהימנה, שכן היא "מוטטה לחלוטין" בחקירתו הנגדית; וכן כיוון שלא זכר את שנאמר בחילופי הדברים בינו ובין המשיב בשיחתם אודות בן-נעים. לעומת זאת, גרסתו של המשיב נמצאה "סדורה, ישירה וברורה". קביעות אלו נקבעו
כשלעצמן
, נוכח עדויות הצדדים, ללא קשר לשאלת נטל ההוכחה וללא תלות בה. אף ההכרעה, כי ראיות חיצוניות תומכות בקביעה לפיה המבקש אינו מהימן אינה קשורה לזהות הנושא בנטל ההוכחה. הראיות החיצוניות נבחנו בשל טענות המבקש לפיהן נכח המשיב באסיפות מסוימות, בהן נאמרו דברים אודות בן-נעים, והן נמצאו כלא נכונות במסגרת חקירתו הנגדית של המבקש – ללא תלות בשאלת הנשיאה בנטל.


כאמור, במקרה דנא, קיימת
קביעה פוזיטיבית
ברורה של בית המשפט ביחס לממצאי מהימנות. משכך,

הרי שממילא כל הדיון (בשתי הערכאות) שהתקיים בנושא זהותו של הנושא בנטל ההוכחה היה מעבר לצורך ו"תיאורטי-אקדמי" גרידא, ולפיכך -
מיותר
.
העקרון לפיו על התובע מוטל הנטל (הראשוני) לשכנע את בית המשפט ביסודות התביעה, הוא בגדר מושכל יסוד בשיטתנו המשפטית.
הנטל המשני, נטל הבאת הראיות, אף הוא מוטל תחילה, דרך כלל, על שכמו של התובע. משמרים התובע נטל זה, עובר הוא לנתבע (במובחן מנטל השכנוע הנותר בכל שלבי ההליך על כתפי בעל הדין הנושא בו). במקרים כגון המקרה דנא, בהם מבקש התובע להוכיח "יסוד שלילי", נשמר העקרון הבסיסי לפיו נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע. עם זאת, בכל הנוגע לנטל הבאת הראיות יטה בית המשפט להקל עימו על-ידי הורדת הרף הנדרש לשם עמידה בנטל זה, כפי שציין השופט
ד' לוין
בע"א 296/82

נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר
, פ''ד מ(3) 281 (1986):

"בית המשפט לא יתעלם מן העובדה, כי אם עוסקים אנו אמנם ביסוד עובדתי שלילי, קשה יותר על הטוען להוכיחו, ועל-כן יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד
" (
שם
, בעמ' 300).


(כן ראו: פרשת
רנתיסי
, פסקה ז' והאסמכתאות שם; אליהו הרנון
דיני ראיות
(חלק ראשון)

204-203 (תש"ל)
). במקרה דנא ביקש המבקש להוכיח יסוד שלילי -
שלא
אמר למשיב את האמירה אודות בן-נעים, ודי היה כי יוכיח ולו מעט מזער מטענתו על מנת להעביר לשכמי המשיב את נטל הבאת הראיות. המשיב לא הכחיש כי אמר לבן-נעים את המיוחס לו, אלא שלגרסתו ציטט דברים בשם אומרם. יתכן שניתן לראות במצב דברים זה - של הסכמה ששיחה בין המשיב לבן-נעים אכן נערכה ושבה יוחסו למבקש אמירות קשות נגד בן-נעים - כהוכחה של אותו 'מעט מזער' הנדרש על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי המשיב, כשנדרשת מהמבקש הוכחת יסוד שלילי.
לרקע זה
יש להבין את אמירת בית המשפט המחוזי לפיה מדובר ב"
מעין
'הודאה והדחה'" (ההדגשה הוספה). אם כי, יש להבהיר,
אין
מדובר ב"הודאה והדחה" על-פי מובנו הנכון של המונח, שכן המשיב לא הודה
בכל
העובדות המרכיבות את עילת התביעה של המבקש (המשיב והמבקש נותרו חלוקים באשר לתוכן הדברים אודות בן-נעים שהמבקש השמיע באוזני המשיב). "הודאה והדחה" כהלכתה מתקיימת כשהנתבע מודה
בכל
העובדות המקימות את עילת התביעה, ומוסיף מצידו טענה שמעבר להן, שבכוחה, אם תתקבל, להדוף את התביעה. ואולם, הן בית משפט השלום, נוכח קביעות המהימנות שקבע, הן בית המשפט המחוזי, נוכח אימוצן, לא נדרשו כלל לדיון בשאלת זהות הנושא בנטל השכנוע לצורך ההכרעה כאמור, ולמעשה הדיון שקיימו בסוגיה זו היה "לשם שמיים" ולא לשם הכרעה קונקרטית בנסיבות המקרה. אף דיוננו זה, כאמור, אינו אלא בגדרי למעלה מן הצורך, בחינת להגדיל תורה ולהאדירה, ונעשה אך כדי להעמיד דברים על דיוקם נוכח חילוקי הדעות בין בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום.

7.
באשר לטענה לפיה בית המשפט המחוזי התערב "התערבות בוטה לכאורה ושינוי דה פקטו" של קביעות בית משפט השלום, הרי שזו תמוהה. בית המשפט המחוזי קובע "נפסק כי אכן הדברים נאמרו מפי [המבקש]". מצב הדברים בנסיבות המקרה הוא של השלישי מן הנמנע – או שהדברים נאמרו על-ידי המבקש, או שלא. לא ניתן לסבור כי קביעתו של בית משפט השלום, לפיה יש להעדיף את גרסת המשיב - הטוען כי הדברים אכן נאמרו על ידי המבקש, אינה קביעה פוזיטיבית לפיה הדברים אכן נאמרו.


נוכח האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.


ניתנה היום, י"ג בשבט התשע"ג (24.1.2013).






ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

12080610_l02.doc

סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 8061/12 אלי שמואלי נ' חיים מקמל (פורסם ב-ֽ 24/01/2013)