פסקי דין על צפורה סודק | פסקי דין על פאני הולנדר | פסקי דין על ג''ורג'טה וסיליו

877/01 א     26/08/2004




א 877/01 צפורה סודק, פאני הולנדר נ' ג''ורג'טה וסיליו




15
בתי המשפט
א 000877/01
בית משפט השלום הרצליה
26/08/2004
תאריך:
כב' השופט צבי דותן

בפני
:

1 . צפורה סודק

2 . פאני הולנדר

בעניין:
התובעות
א' סלומון

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
ג''ורג'טה וסיליו
הנתבעת
ש' לבבי

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין

ההשתלשלות העובדתית, וטענות התובעות
1. המנוח ביום שפינר ז"ל ערך צוואה ביום 2/6/96. בצוואתו הוריש את דירתו שבתל אביב לנתבעת; לשלשה אנשים אחרים (סבינה דוידוביץ, ואחרים) הוריש סך 30,000 דולר לכל אחד; ולתובעות שבפני
י, בחלקים שווים ביניהן, הוריש את כל יתרת העזבון. עו"ד לפידות מונה, בצוואה, כמנהל העזבון וכמוציא לפועל של הצוואה.
הנתבעת היתה, לטענתה, בת זוגו לחיים והידועה בציבור כאשתו של המנוח. ואילו התובעות טוענות כי היא היתה מטפלת סיעודית במנוח, בשנותיו האחרונות, ולא מעבר לכך.
המנוח נפטר לבית עולמו ביום 19/6/96.
ביום 7/7/96 הגישו התובעות, באמצעות עו"ד לפידות, בקשה לצו קיום צוואה, בביהמ"ש המחוזי בת"א.
שניים מן הזוכים עפ"י הצוואה (אלה שזכו בסך 30,000 דולר כל אחד), הגישו לביהמ"ש המחוזי, באמצעות עו"ד סלומון, התנגדות לקיום הצוואה (להלן - קבוצת דוידוביץ').
שלשה אחרים, שלא נכללו בצוואה, הגישו אף הם, באמצעות עו"ד לנדשטיין, התנגדות לקיום הצוואה (להלן - קבוצת דישנוט).

2. התיק נקבע לדיון מקדמי לתאריך 6/1/98. התובעת טוענת בתצהירה כי עובר לדיון הנ"ל התנהל בין באי כח הצדדים מו"מ לגיבוש הסדר אשר ייתר את המשך ההתדיינות בתיק. ההסדר שהסתמן אז היה, שהתובעות והנתבעת יוותרו, לטובת קבוצת דוידוביץ וקבוצת דישנוט, על סך של 60,000 דולר מחלקן עפ"י הצוואה. לטענתה, הוסכם עם הנתבעת, כי אם יושג הסדר כאמור עם קבוצות המתנגדים, כי אז תשפה הנתבעת את התובעות ב- 1/3 מסכום ההסדר (באותה עת דובר על סך של 20,000 דולר) אשר ישולם מחלקה עפ"י הצוואה. הסיכום הועלה על הכתב בשפה הרומנית, השגורה בפי הצדדים, והוא נחתם ע"י התובעות וע"י הנתבעת, ביום 6/1/98, במסדרון ביהמ"ש המחוזי, כאשר עו"ד לפידות היה עד לסיכום זה (מסמך זה ייקרא להלן - מסמך ההתחייבות).

3. דא עקא, המחלוקות בין הצדדים לא נפתרו, הצעת ההסדר הנ"ל "נפלה", והתיק נקבע להוכחות. סמוך לפני מועד ההוכחות הסתמן שוב, לפי הטענה, הסדר פשרה לפיו יוותרו התובעות על סך של כ-50,000 דולר, לטובת קבוצות המתנגדים, וזאת תמורת הסרת התנגדויותיהם. בסופו של דבר, ביום 19/1/99 סוכם בין עו"ד לפידות, עו"ד סלומון, ועו"ד לנדשטיין, כי המתנגדים יסירו התנגדויותיהם לצוואה תמורת ויתור בסך 54,844 דולר לטובתם. ההתנגדויות הוסרו אפוא, וביהמש המחוזי נתן צו לקיום צוואת המנוח. מנהלי העזבון העבירו את הסכום המוסכם, מתוך חלקן של התובעות עפ"י הצוואה, אל קבוצות המתנגדים.

4. בהמשך נטען כי התובעות פנו אל הנתבעת וביקשו לקבל שיפוי בגובה 1/3 מהסכום אותו שילמו לקבוצות המתנגדים, דהיינו סך של 18,281 דולר, אולם הנתבעת דחתה את דרישתן תוך התנערות מהסיכום עמה, ומהמסמך שחתמה עליו.
על כך התביעה. התביעה מבוססת בעיקר על מסמך ההתחייבות, ולחלופין, על עילת עשיית עושר ולא במשפט.

תמצית טענות הנתבעת
5. הנתבעת טוענת כי לא ידעה כלל אודות המשא ומתן וההסדר שהלך ונרקם בין עו"ד לפידות לבין קבוצות המתנגדים לתשלום סכום כסף תמורת הסרת ההתנגדויות לצוואה, ובעיקר - כי לא היה מעולם שום הסכם איתה לפיו עליה לשפות את התובעות כדי 1/3 מן הסכום שהן תשלמנה לקבוצות המתנגדים. באשר למסמך ההתחייבות טוענת הנתבעת כי אין בו כל התחייבות כספית מוגדרת כלפי התובעות. כן טוענת הנתבעת כי היא חתמה על המסמך מתוך כפיה שכפו עליה עו"ד לפידות והתובעות, וכי היא אף הודיעה, ובכתב, על ביטול המסמך, בשל כך שנחתם בכפייה.

הסדר הפשרה הראשון שנרקם עם המתנגדים, ולא יצא אל הפועל
6. אבחן את הדברים להלן עפ"י הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות.
התובעת טוענת בתצהירה כי עובר לדיון המקדמי, שנקבע לתאריך 6/1/98, התנהל מו"מ בין באי כח הצדדים, כאשר העקרון מאחורי הסדר הפשרה המסתמן היה, שהתובעות והנתבעת יוותרו על כ-60,000 דולר מחלקן בירושת המנוח, לטובת קבוצות המתנגדים.
הנתבעת מכחישה את הדבר מחוסר ידיעה. באשר למה שהיה ידוע לה, טוענת היא, כי עו"ד לפידות (שייצג גם אותה) מעולם לא דיווח לה על הסדר הפשרה הנ"ל המתרקם עם קבוצות המתנגדים (ר' עמ' 4, סעיף 18 לתצהיר הנתבעת).

7. הנתבעת מוסיפה וטוענת, ביחס להסדר הפשרה שנטען כי הושג עם קבוצות המתנגדים, כי לא היתה כל עילה אובייקטיבית סבירה והגיונית לשלם סכום כסף נכבד למתנגדי הצוואה, תמורת הסתלקותם מן ההתנגדות, הואיל ולהתנגדותם לא היה כל סיכוי להתקבל בלאו הכי. ייתכן שיש רגליים לטענה זו, נוכח האמור בחומר הראיות הרב אשר המצדדים בקיום הצוואה הגישו לביהמ"ש המחוזי (ראה המוצגים 4, 5א', 5ב', 5ג', 5ד', 7א').

הטענה כי היה הסכם עם הנתבעת בדבר שיפוי כדי 1/3 מסכום ההסדר
8. מכל מקום, מה שחשוב יותר לעניננו הוא טענת התובעת בתצהירה (סע' 19) כי הושג הסכם עם הנתבעת לפיו, אם יהיה הסדר עם קבוצות המתנגדים, כי אז הנתבעת תשפה את התובעות ב- 1/3 מסכום ההסדר, מתוך חלקה עפ"י הצוואה.
הנתבעת מכחישה טענה זו מכל וכל, וטוענת כי בשקר יסודה (עמ' 4, סעיף 19 לתצהיר הנתבעת).
בשלב זה דן אני רק בגירסאות הצדדים בעל פה, זו לעומת זו (למסמך ההתחייבות שבכתב אגיע בהמשך), ולגבי הגירסאות הללו לא ראיתי כל נימוק להעדיף את גירסת התובעת על פני זו של הנתבעת.

9. אדרבה, נראה כי אין הגיון בכך שהנתבעת תסכים להתחלק עם התובעות, חלוקה של שליש-שליש-שליש, בתשלום למתנגדי הצוואה: התובעות קיבלו, עפ"י הצוואה, סכומי כסף נכבדים (ר' פרטת העזבון שהגישו מנהלי העזבון לביהמ"ש המחוזי, מוצג 18), בעוד שהנתבעת קיבלה בצוואה את הדירה בלבד (ויצוין כי אין המדובר בדירת פאר, כי אם בדירת חדר וחצי, ישנה מאד, באיזור התחנה המרכזית הישנה. שטח הדירה 34.85 מ"ר, והנתבעת מעריכה את שווייה בכ-55,000$, וראה, לשם השוואה, מחירון הדירות, מוצג 17). הנתבעת לא קיבלה בצוואה סכום כסף כלשהו. היא חיה לפי עדותה מקיצבת ביטוח לאומי בסך 1,780₪ (פרו', עמ' 8, ש' 32). האם הגיוני הדבר, שהנתבעת תסכים להתחלק עם התובעות, חלוקה של שליש-שליש-שליש, כאשר חלקן של התובעות בעזבון גבוה בהרבה מחלקה (ר' החישוב בעמ' 15 לתצהיר הנתבעת) (והן קיבלו כסף מזומן), וכאשר לה יש בקושי כסף למחייתה, כך שהיא תיאלץ לשלם את חלקה ע"י מימוש הדירה, וכל זאת בשל הסיכוי הלא רב (ר' פיסקה 7 לעיל, ור' תצהירי התובעת עצמה, מוצגים 4, 5א', שסברה כי אין כל ממש בהתנגדויות הללו) שמא יצליחו המתנגדים בהתנגדותם לצוואה?

ההסדר הראשון "נפל" ולא השתכלל להסכם; ההסדר השני נעשה ללא ידיעת הנתבעת וללא הסכמתה, ולאחר שהודיעה על ביטול מסמך ההתחייבות
10. אפילו קיבלתי את טענת התובעות (המוכחשת ע"י הנתבעת מכל וכל) כי הושג הסכם לפיו הנתבעת תשפה את התובעות כדי 1/3 מסכום התשלום למתנגדי הצוואה, וכי ההסכם הזה הוא ההסכם שבא לידי ביטוי במסמך ההתחייבות (עליו אעמוד בהמשך), הרי מתצהיר התובעת עצמה (סעיף 22) עולה במפורש כי ההסדר הזה "נפל", ביום 6/1/98. במלים אחרות, אותו הסדר שרק "לכבודו", ורק בגינו, נערך מסמך ההתחייבות (עליו מבוססת התביעה), לא השתכלל, במועד חתימת המסמך, לכלל הסכם, ולא יצא לפועל.

11. מאוחר יותר, הבשיל בין עו"ד לפידות לבין עורכי הדין סלומון ולנדשטיין הסדר חדש, אולם זאת ללא ידיעת הנתבעת, מבלי לשאול להסכמתה, ומבלי לברר עימה האם מסמך ההתחייבות בעינו עומד, באופן שיחול גם על ההסדר החדש המתגבש, והעיקר: לאחר שהנתבעת הודיעה לעו"ד לפידות במפורש ובכתב (מוצג 9) כי היא מבטלת את חתימתה על מסמך ההתחייבות.

למסקנה זו, שההסדר החדש התגבש ללא ידיעת הנתבעת כלל וכלל, אני מגיע בראש ובראשונה מתצהיר התובעת (סע' 23 - 28), שבו לא נאמר, ולו ברמז, כי ההסדר החדש הובא, בזמן מן הזמנים, לידיעת הנתבעת. סעיפי התצהיר שהזכרתי מדברים על התובעות בלבד, ללא כל איזכור של הנתבעת. הנתבעת נזכרת כאן לראשונה רק בסעיף 28, היינו, לאחר שהושג ההסדר עם מתנגדי הצוואה נזכרו התובעות לפנות אל הנתבעת בדרישת שיפוי. גם האמור בסעיף 29 לתצהיר התובעת מלמד, שהנתבעת לא היתה בסוד הענינים, שהרי האמור בסעיף זה לא יכול היה להיאמר, לו פנו התובעות אל הנתבעת מבעוד מועד, טרם "סגירת" ההסדר עם מתנגדי הצוואה, ומיידעות אותה ביחס לתוכן ההסדר שעומד להיסגר (ואעיר כי האמור בסעיף 29 לתצהיר הוא בבחינת היתממות לשמה, שכן, בעת שהושג הסדר הפשרה עם מתנגדי הצוואה, וגם קודם למועד זה, כבר היה ברור לתובעות לחלוטין, נוכח הודעת הביטול ששלחה הנתבעת, מוצג 9, "כי אין בכוונת הנתבעת לעמוד בהתחייבותה על פי כתב השיפוי").

12. ואם דרושה ראיה נוספת לכך שהנתבעת לא ידעה כלל על ההסדר שהושג עם מתנגדי הצוואה, הרי אפנה להודעת עו"ד סלומון ועו"ד לנדשטיין לביהמ"ש המחוזי (מוצג 14) שם מודיעים הם על הסרת התנגדותם לצוואה. הצדדים להודעה זו הם מתנגדי הצוואה מצד אחד, והתובעת מצד שני. הנתבעת מופיעה שם כמשיבה פורמלית בלבד. אין גם כל איזכור של עו"ד לבבי, שהוא הוא עוה"ד המייצג את הנתבעת, במועד מתן ההודעה הזאת לביהמ"ש, ומזה ארבעה חודשים קודם לכן. יתר על כן, בהודעה עצמה נאמר מפורשות כי היא מוגשת על דעת המבקשים (הם מתנגדי הצוואה) והמשיבה (היא התובעת שבפני
י). אין זכר להסכמה, או אף ידיעה, של הנתבעת על ההסדר.
אני מקבל אפוא את טענת הנתבעת בתצהירה (עמ' 10, סעיף 27(א)) כי היא ועורך דינה הופתעו הפתעה מוחלטת, כאשר, מספר דקות לפני ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 21/1/99, הודיע להם עו"ד לנדשטיין כי הוא ועו"ד סלומון ועו"ד לפידות הגיעו להסדר ביניהם.
ויודגש כי התובעת עצמה אומרת בתצהירה (סע' 24) כי ההסדר הושג עם עו"ד לפידות, אולם אין חולק כי עו"ד לפידות כבר לא ייצג את הנתבעת במועד בו הושג ההסדר (ר' מוצגים 11-13).

13. הנה כי כן, ההסדר הראשון, זה שלטענת התובעת סוכם ובא לידי ביטוי במסמך ההתחייבות, "נפל" ולא השתכלל לכלל הסכם מחייב (כך לטענת התובעת עצמה, סע' 22 לתצהירה). ואילו ההסדר שהושג, בסופו של דבר, עם מתנגדי הצוואה, נעשה ללא ידיעת הנתבעת כלל ועיקר, "מאחורי גבה", מבלי לשאול להסכמתה, ומבלי לברר עמדתה האם מסמך ההתחייבות (שנערך ונחתם לקראת ההסדר הראשון; לא לקראת ההסדר שבסופו של דבר הושג) בעינו עומד, ויחול גם על ההסדר הזה. לאמיתו של דבר, לא היה כלל צורך לברר עימה את השאלה הזאת. ברור שמסמך ההתחייבות אינו חל על ההסדר החדש, שהרי ההסדר החדש הושג ביום 19/1/99, היינו, לאחר שהנתבעת הודיעה במפורש ובכתב (מוצג 9) כי היא מבטלת את מסמך ההתחייבות.
מסמך ההתחייבות
14. ועתה הגיעה השעה לעיין במסמך ההתחייבות עצמו. מסמך זה נכתב בכתב יד ע"י התובעת בשפה הרומנית. הוגשו שני תרגומים (לא זהים) של המסמך. סברתי כי, מאחר שהתביעה כולה נסמכת על מסמך זה, חשוב שיהיה בפני
ביהמ"ש תרגום נוטריוני מדויק של המסמך (להבדיל מתרגום שנעשה ע"י בעל דין). לפיכך הועבר המסמך, עפ"י החלטתי, לתרגומו של נוטריון הבקיא בשפה הרומנית. להלן נוסח מסמך ההתחייבות במלואו, כפי שתורגם ע"י הנוטריון (לאחר תיקון):
"01.06.98 1.98
אני החתומה מטה וסיליו ג'ורג'טה 8 1365244 3 מרשה לעו"ד לפידות סימון לייצגני בכל החלטה שתינתן כלפי ובכל בעיה שתתעורר והוא יוכל להחליט כל מה שיהיה נחוץ.

גם מתחייבת שתוך ארבעה חודשים הבית ימכר ע"י עו"ד לפידות סימון.
אני אישית לא אהיה נוכחת בכל הליך שהוא.
אני מתחייבת לשלם ללפידות כל מה שכתוב בתעודת הירושה.
אני כותבת שורות אלה במלוא ההבנה ובמלוא רצוני וגם בנוכחותם של הנמצאים על ידי וגם להם לא יהיו כל דרישות.

במקרה ואוכל להשיג את הסכום הזה, ברצוני שתאפשר לי לשלם את הסכום מבלי למכור את הבית. וכולל כל ההוצאות פרט ל-.20,000$ האחרים (אשר שולמו כהפרש לכל יתר היורשים.

יותר נכון אולי לפידות יסכים לחכות 4 חודשים בלי רבית אחרי זה חודשיים עם אחוזים מינימליים.

וסיליו ג'ורג'טה (-)
6 חתימות לא ברורות."

הערה: אין חולק כי התאריך הנכון של המסמך הוא 6 בינואר 1998 .
15. יגעתי ולא מצאתי, במסמך זה, את ההתחייבות הכספית אשר התובעות מבססות עליה את תביעתן. אני מסכים לאמור בנקודה זו בתצהיר הנתבעת (עמ' 12, סעיף 29(ד)) כי המסמך הזה אינו אלא "כתב מבולבל ומלא סתירות, ואין בו גם שום התחייבות ספציפית כספית כלפי התובעות". אין בו התחייבות לשלם סכום כלשהו לתובעות או למי מהן. ההתחייבות היא כלפי עו"ד לפידות. אין בו התחייבות לשלם סכום מוגדר כלשהו. אין בו זכר לשיפוי בגובה 1/3 מהסכום שישולם למתנגדים, או בסך של 20,000 דולר. לא ברור מה פשר הסך 20,000 דולר שנזכר במסמך, אך ברור שאלה אינם אותם 20,000 דולר שהנתבעת - לפי הטענה - מתחייבת לשלמם לתובעות, שהרי המסמך מדבר על 20,000 דולר "אשר שולמו", בלשון עבר. ולבסוף: החתומים על המסמך הם: שתי התובעות, הנתבעת, לאה פריזנר (מזכירת עו"ד לפידות), ושתי חתימות נוספות, לא ברורות. והנה, נאמר במסמך מפורשות כי "אני (הנתבעת- צ' ד') כותבת שורות אלה במלוא ההבנה ובמלוא רצוני, וגם בנוכחותם של הנמצאים על ידי, וגם להם לא יהיו כל דרישות". נראה, לפי זה, כי לחותמי המסמך (והתובעות בכלל זה) אין ולא יכולות להיות דרישות (כספיות ואחרות) כלפי הנתבעת.

ההימנעות מהעדת עו"ד לפידות
16. בכדי שביהמ"ש יעדיף את גירסת התובעת בדבר ההסכם שהושג, לטענתה, עם הנתבעת, ובדבר המשמעות שיש ליתן למסמך ההתחייבות שציטטתי, ראוי היה שהתובעת תזמן לעדות את עו"ד לפידות, שהיה עורך דינה אז, ואשר היה עד להסכם שהושג לטענתה (ר' סע' 20 לתצהיר התובעת).
אינני מתעלם מטענת התובעת כי, בינתיים, "נפל דבר" בינה לבין עו"ד לפידות, אשר אף הגיש נגדה תביעה לביהמ"ש ברחובות לתשלום יתרת שכר טרחתו. אולם לא היתה כל מניעה כי התובעת 2, אשר אינה מסוכסכת עם עו"ד לפידות, תזמנו כעד מטעמה. שנית, התובעת 1 לא אמרה בשום שלב כי ביקשה מעו"ד לפידות לבוא למתן עדות, והוא סירב לכך, ומכל מקום, היא יכולה היתה לזמנו באמצעות בית המשפט (שאז כמובן לא היה הדבר נתון להסכמתו או אי הסכמתו), ועו"ד לפידות היה מופיע ומעיד בביהמ"ש (ואיני מעלה בדעתי שלא היה דובר אמת, חרף התביעה שהגיש נגד התובעת 1 על חוב שכ"ט). חשיבות רבה מאד נודעת לעדותו של עו"ד לפידות, ובהקשר זה פועלת החזקה לפיה, צד שלא זימן עד מפתח לעדות, ואין לו לכך הסבר סביר, מעלין עליו, שאילו זימן את העד, היתה עדותו פועלת נגדו.

טענת הכפיה
17. כל שאמרתי עד הנה, די בו בכדי לדחות את התביעה, מכמה וכמה טעמים, אולם כמובן לא אסתפק בכך, ואתייחס גם לטענת הכפיה שהעלתה הנתבעת. וכך מתארת הנתבעת את הכפייה, בעדותה בביהמ"ש -
"אני פחדתי מן האיומים של עורך דין לפידות ושל הגב' סודק וגם שלך. אתה דיברת קודם עם לפידות, אמרת שאתה רוצה כסף בשביל הקבוצה שאתה מייצג, זה לפידות אמר לי שאתה כל הזמן רוצה כסף ממני. לפידות אמר לי שאם אני לא אחתום על המסמך, יש צוואה על צוואה, השופטת היא אישה רעה מאד, אם אני לא רוצה להפסיד את הדירה, לפידות אמר לי שהוא יוציא אותי מן הארץ אם אני לא אחתום על המסמך, אני הייתי בשוק, לא הרגשתי טוב, הוא אמר דברים האלה. אני נכנסתי בלחץ והראש שלי הסתחרר ולא הרגשתי טוב ובכיתי הרבה, הייתי בשוק גדול, אני נורא פחדתי ותחת האיום והרמאות של העורך דין לפידות ושל הגב' סודק, חתמתי על המסמך. עורך דין לפידות היה עצבני מאוד, ואני פחדתי, הוא איים עלי. זה היה במסדרון בית המשפט. היו הרבה אנשים בבית המשפט. לפידות לא נתן לי ללכת עד שאני לא חותמת. הוא כמעט תפס אותי ביד בכח. אני כל הזמן הייתי בנסיון לסחיטה. סחיטה זה שכופים עלי לעשות מה שאני לא רוצה. נכון שלמנוח הייתה צוואה קודמת. הזוכה בצוואה הקודמת, מה שאני יודעת זה היה חולים בבית חולים איכילוב. מפני שיש צוואה חדשה, לא נופלת הצוואה הקודמת? נכון שאם הצוואה השניה הייתה מתבטלת על ידי בית המשפט היינו מפסידים כולנו. לפידות אמר שהוא יכול לשלוח אותי חזרה לרומניה. אני האמנתי לו. נכון שאני אזרחית ישראלית אבל אני נוצריה. אני פחדתי" (עמ' 7, ש' 5-19).

וכן בהמשך עדותה:
"אני חתמתי על המסמך ברומנית בכח באיומים, זה לא היה מהרצון שלי, איזה אדם משוגע יחתום סתם על לתת 20,000 דולר למישהו" (עמ' 8, ש' 24-25).

הטענה הוכחה מבחינה עובדתית
18. יש להדגיש כי אין כל גירסה אחרת או סותרת בפיה של התובעת, בענין זה. התובעת לא התייחסה לנושא זה כלל, לא בתצהיר העדות מטעמה, ולא בעדותה בביהמ"ש, וגם לא זימנה את עו"ד לפידות כדי להפריך את טענת הכפייה והאיום, המועלית בעיקר כלפיו. כאן המקום לצטט דברים ידועים מתוך ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה(1) 736, בעמ' 760 -
"דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

יש לציין, בנוסף, כי הנתבעת, וכן בא כוחה, שלחו אל עו"ד לפידות מכתבים, בהם הם מטיחים בו האשמות חמורות בדבר הפעלת איומים ולחצים בלתי חוקיים כלפיה (ר' המוצגים 9, 11, 21), אולם עו"ד לפידות לא מצא לנכון למסור תגובה כלשהי על מכתבים אלה וההאשמות החמורות המופנות כלפיו, דבר האומר "דרשני".
סיכום נקודה זו: טענתה העובדתית של הנתבעת ביחס ללחץ שהופעל כלפיה עובר לחתימת מסמך ההתחייבות, היא טענה שלא רק לא נסתרה באמצעות גירסה סותרת, אלא אף נתחזקה מעצם העובדה שעו"ד לפידות (א) לא מצא לנכון להגיב לפניות אליו בענין זה, (ב) לא העיד בבית המשפט.
הטענה העובדתית הוכחה אפוא, ונותרה רק השאלה האם אכן מדובר בכפיה במובן המשפטי.

האם מדובר בכפיה מבחינה משפטית?
19. ב"כ הנתבעת מונה ארבעה מרכיבים במהלך האיום והכפיה שהופעלה על הנתבעת.
ראשית - "יש צוואה על צוואה". משמעות האמירה הזאת - כך הבינה זאת הנתבעת - כי אם הצוואה תבוטל, הרי הצוואה שתהיה בתוקף תהיה הצוואה הקודמת שערך המנוח, ולפיה אין הנתבעת זוכה במאומה (פרו', עמ' 7, ש' 15-18). בכך יש לדעתה גם משום הטעיה, שכן, עו"ד לפידות לא סיפר לה, כי בגוף הצוואה, הנדונה כאן, ביטל המנוח במפורש כל צוואה קודמת, וכי כך גם קובע חוק הירושה (סעיף 36 (ב)).
שנית - "השופטת היא אשה רעה מאד", במובן זה שהיא עלולה לפסוק נגד הנתבעת, ולטובת מתנגדי הצוואה, ואזי תפסיד הנתבעת את הדירה, שזכתה בה עפ"י הצוואה.
שלישית - האיום המפורש כי הנתבעת "תפסיד את הדירה".
ורביעית - "שהוא יוציא אותי מן הארץ, אם אני לא אחתום על המסמך".

מבחן איכותו של הלחץ שהופעל
20. ב"כ התובעות טוען בסיכומיו (סע' 23) כי ה"איום" ביחס לכך שהנתבעת "תפסיד את הדירה" אין לראות בו משום איום, אלא משום הצגת המצב המשפטי הנתון, כפי שבאמת היה באותה עת, קרי, כי תיתכן אפשרות, שהצוואה העומדת לדיון תתבטל, ואזי אכן תפסיד הנתבעת את הדירה. הנתבעת הבינה את הסיכון הזה, והפעילה את הבחירה ההגיונית שעמדה בפני
ה בסיטואציה זו, היינו, העדיפה לשלם סכום פלוני בכדי "להציל" את הדירה.

21. אמת, אילו זה בלבד עמד בפני
י, לא הייתי סובר כי יש כאן משום "כפיה-מקנה-זכות" (כביטויו של כב' השופט מ' חשין בפרשת ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד פד"י מח(5) 705, בעמ' 717). אולם שונה המצב כאשר לדיבורים בדבר הפסד הדירה, נוסף גם האיום "שהוא יוציא אותי מן הארץ אם אני לא אחתום על המסמך" (עמ' 7, ש' 9).
פרופ' ג' שלו בספרה "דיני חוזים" (דין הוצאה לאור, ירושלים, מהד' 2, תשנ"ה, בעמ'
234) מציינת כי "כאשר אל הכוחות הרגילים הפועלים בשוק מצטרפים לחצים בלתי לגיטימיים שמפעיל צד אחד כלפי משנהו - העיסקה חשודה". ובהמשך: "כפיה באיום היא ההצבעה על תוצאות קשות שיתרחשו בעתיד, אם לא ייערך החוזה". ובענין מאיה נ' פנפורד הנ"ל נאמר, כי כפיה כהוראתה בחוק החוזים פירושה - "לחץ כלכלי בלתי ראוי, לחץ כלכלי השובר כללים של מוסר עסקי ביחסיהן של הבריות בינן לבין עצמן" (שם, בעמ' 722, מול ו').
במקרה דנן, נראה לי כי ההפחדה שהופחדה הנתבעת כי תגורש מן הארץ, נכנסת בגידרו של לחץ בלתי ראוי ובלתי לגיטימי במובן הנ"ל. עו"ד לפידות רמז כי ביכולתו לנקוט צעדים (שספק אם הם חוקיים) לגירושה מן הארץ, דבר אשר יגרום לה בוודאות (ללא קשר לתוצאות הדיון בביהמ"ש) להפסיד את הדירה. יש לזכור כי מדובר באשה לא יהודיה, שעלתה לארץ רק מספר שנים קודם לכן, וכנראה לא היתה בטוחה באשר למעמדה וזכויותיה בארץ, והאיום הזה עליה - פעל את פעולתו. אמנם, אדם סביר במקומה היה מבין כי אין אפשרות לגרשה מן הארץ, בהיותה בעלת אזרחות ישראלית, אולם היא דווקא האמינה לאיום הנ"ל (פרו', עמ' 7, ש' 18). מבחן הקשר הסיבתי בין הכפיה לבין ההתקשרות החוזית הוא מבחן סובייקטיבי: "השואף לבטל את החוזה מחמת כפיה, צריך להוכיח כי הכפיה השפיעה על רצונו בהטילה בו פחד, ואלמלא קיומה, הוא לא היה מתקשר בחוזה. הוא - ולא אחר: אין הנפגע נדרש להוכיח כי אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה בנסיבות שהתקיימו. עוצמת הכפיה הנדרשת כדי לבטל את החוזה משתנה, אם כן, ממקרה אחד למשנהו, על פי אישיותו של האדם שעליו מופעלת הכפיה" (ג' שלו, שם, בעמ' 232).

מבחן עוצמתו של הלחץ שהופעל
22. מרכיב נוסף שיש לבחון הוא מרכיב עוצמת הלחץ, היינו, האם היתה לנתבעת "חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ" (מאיה נ' פנפורד, שם, בעמ' 721).
נראה לי כי בשים לב למכלול הנסיבות, היינו - מפגש באוירה "לחוצה" של מסדרון ביהמ"ש, כשאנשים רבים מסביב, כשהנתבעת אינה חשה בטוב, וסובלת מחום וסחרחורת (עמ' 6 ש' 32, ועמ' 7 ש' 10), ועורך הדין שלה(!) מפעיל עליה לחצים ורמזים שונים בענין הפסד הדירה, בתוספת האיום בדבר גירושה מן הארץ, וכל זאת כאשר הוא, כדבריה, עצבני מאד, והיא פוחדת מאד, והוא אינו מאפשר לה ללכת עד אשר תחתום על המסמך (פרו', עמ' 7, ש' 13-14), (וכזכור, כנגד התיאור העובדתי הזה, לא נשמעה כל גירסה סותרת), במצב דברים זה דעתי היא כי לא היתה לה באותו רגע חלופה מעשית סבירה שלא להיכנע ללחציו. וכי מה היתה החלופה? לפנות לייעוץ משפטי? הרי, כאמור, עו"ד לפידות הוא שהיה (אז) עורך הדין שלה.

הטענה כי הלחץ הופעל ע"י עו"ד לפידות, ולא ע"י התובעות
23. טוען ב"כ התובעת בסיכומיו (סע' 26) כי הכפיה הנטענת הופעלה ע"י עו"ד לפידות ולא ע"י התובעת, ואין היא מקנה לנתבעת כל זכויות כלפי התובעת.
התשובה לכך היא, כמובן, שסעיף 17 לחוק החוזים דן ב"כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו". אין ספק כי עו"ד לפידות, כעורך דינה של התובעת, פעל בשמה ומטעמה. אמנם, עו"ד לפידות היה (אז) גם עורך דינה של הנתבעת. אך בהקשר הספציפי בו עסקינן, הוא פעל כעורך דינה של התובעת: הוא הגיש בשמה את הבקשה לצו קיום צוואה. ההתנגדויות לצוואה הוגשו רק כנגד התובעת כמשיבה. עו"ד לפידות הגיש בשמה של התובעת את התגובות להתנגדויות הללו. הוא ייצג, בתיק העזבונות, רק את התובעת, וביהמ"ש המחוזי אף קבע, באחת מהחלטותיו (מוצג 8), כי הנתבעת כלל אינה צד, באותו תיק. ההסדר, שעו"ד לפידות השיג עם באי כח קבוצות המתנגדים, הוא השיג, אם כן, "בכובעו" כמייצג את התובעת, ואותה בלבד (הגם שגם היורשים האחרים נהנים מכך), וכל פעולותיו והתנהלותו כלפי הנתבעת (לרבות האיומים והכפיה הנטענת), שנעשו במטרה להביא את ההסדר עם המתנגדים לידי גמר, נעשו בשם התובעת ומטעמה. לפיכך, הכפיה הינה "כפיה-מקנה-זכות" כלפי התובעת, הואיל ועו"ד לפידות פעל, כאמור בסעיף 17 לחוק, מטעמה של התובעת.
שנית, הנתבעת העידה (בעמ' 5, סע' 20(ג) לתצהירה) כי התובעת עצמה אמרה לה ש"מפסידים את הצוואה", וכי עליה לשלם כדי לגמור את בעיית הצוואה, וכי אם לא תחתום, יזרקו אותה לחוץ לארץ. לא הובאה כל עדות שהיא לסתירת העדות הזאת. הנה כי כן, אף התובעת עצמה השתתפה באופן פעיל (אמנם, כ"כינור שני") במהלך שהוביל את הנתבעת לחתום, מאונס, על מסמך ההתחייבות.

הנתבעת הפעילה את זכות הביטול המוקנית לה
24. הנתבעת אף הפעילה, ובתוך זמן סביר כנדרש, את זכותה להודיע על ביטול מסמך ההתחייבות. המסמך נחתם, כזכור, ביום 6/1/98, והנתבעת פנתה, כבר בחודש פברואר (ואח"כ במרץ, במאי, וביוני), אל התובעת בדרישה כי תחזיר לה את המסמך (עמ' 6, סעיף 20(ה), 20(ו) לתצהיר הנתבעת). כמו כן פנתה הנתבעת בענין זה אל עו"ד לפידות בתאריך 3/3/98, אולם הוא סירב לבקשתה לביטול המסמך (סעיף 20(ו) לתצהירה). התובעת שיקרה לה באומרה כי אל לה לדאוג, מאחר שהיא (התובעת) זרקה את המסמך לפח (פרו', עמ' 7, ש' 21), ובסופו של דבר, כשראתה שהענין אינו בא על פתרונו, שיגרה אל עו"ד לפידות, ביום 2/9/98, בדואר רשום, הודעה בכתב בדבר ביטול חתימתה על מסמך ההתחייבות, בנימוק שמסמך זה "הוצא ממני על ידך תחת לחץ ואיום כי אפסיד את הדירה, שניתנה לי בצוואה, וכן על סמך איומך, שיזרקו אותי מהארץ לרומניה" (מוצג 9). הנתבעת העידה כי מכתב זה מיועד למעשה לתובעת, אולם "לא שלחתי את המכתב לצפורה כי כל הזמן טילפנתי אליה והיא אמרה שאי אפשר לעשות כלום. היא סירבה כל הזמן, אז למי אני אפנה?" (פרו', עמ' 8, ש' 30-31). אין ספק כי הנתבעת גילתה דעתה, יותר מפעם אחת, בע"פ ובכתב, על רצונה לבטל את המסמך, ואף עשתה כן, ובכך מיצתה וכדין את הזכויות המוקנות לה מכח עילת הכפיה, שהוכחה.

עילת עשיית עושר ולא במשפט
25. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו שאם ימצא ביהמ"ש כי אין לאכוף על הנתבעת את התחייבותה מכח מסמך ההתחייבות, הרי, לחלופין, יש להטיל עליה את חובת השיפוי מכח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. הטענה היא כי אישור צוואת המנוח, וזכיית הנתבעת בדירה, הינה פועל יוצא של הסרת ההתנגדויות שהוגשו לצוואה, והסרת ההתנגדויות הינה פועל יוצא של הסדר הפשרה הכספי שהושג בין התובעות לבין המתנגדים. ויתור התובעות על הסך של 54,844 דולר הוא, לפי הטענה, הגורם שהביא לכך שהנתבעת קיבלה את הדירה, ועל כן, חלה עליה חובת השבה, כדי חלקה היחסי.

26. טענה זו אינה נראית לי. ב"כ התובעת נסמך, כאמור, על סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, אולם המרכיב הראשון בסעיף זה הוא: "מי שקיבל שלא עפ"י זכות שבדין...". לא ניתן בשום אופן לאמר כי הנתבעת זכתה בדירה "שלא עפ"י זכות שבדין". היא זכתה בדירה על יסוד צוואה תקפה, שניתן עליה צו קיום ע"י ביהמ"ש המוסמך. גם אין זה נכון לאמר, כי הסדר הפשרה עם המתנגדים, והתשלום שבצידו, הוא שהביא לזכייתה בדירה. מאד ייתכן שהצוואה היתה מקויימת בלאו הכי, גם ללא ההסדר עם המתנגדים (אם היו המתנגדים מפסידים בהליך).
שנית, הטענה מבוססת על עצם העובדה שהתובעות שילמו לטענתן סך 54,844 דולר למתנגדי הצוואה (תשלום שבגינו ובעקבותיו, לטענתן, זכתה הנתבעת בדירה), אולם התובעות לא טרחו להוכיח - נוכח כפירת הנתבעת, בסעיף 18 לכתב הגנתה - כי אמנם שילמו הסך הנ"ל (או כל סכום אחר) למתנגדי הצוואה. הן לא הציגו כל מסמך שהוא, וכל ראיה שהיא, להוכחת התשלום, על אף שלא אמור היה להיות כל קושי לעשות כן. ויצוין גם, כי, לטענת הנתבעת, טענת התובעות כי שילמו הסך הנ"ל לקבוצות המתנגדים הובאה על ידן לידיעת הנתבעת לראשונה רק עם הגשת התביעה לביהמ"ש, ולא קודם לכן (עמ' 11, סעיף 27(ב) לתצהיר הנתבעת).
ושלישית, הסעיף שעשוי היה, אולי, להיות רלוונטי הוא דווקא סעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, אולם (א) התובעות אינן נסמכות בסיכומיהן על סעיף זה, (ב) ספק אם הסכום בו עסקינן עשוי להיכנס בגדר "הוצאות סבירות", (ג) ספק בעיניי, נוכח כל האמור לעיל, אם פעולתן של התובעות, בהגיען להסדר שנטען כי הגיעו עם מתנגדי הצוואה, היתה פעולה "בתום לב ובסבירות" (כיצד ניתן לאמר כי פעלו בתום לב, שעה שהשיגו את ההסדר החדש "מאחורי גבה" של הנתבעת וללא ידיעתה, ואח"כ פנו אליה, לטענתן, בדרישת שיפוי על יסוד מכתב ההתחייבות, וזאת על אף שהנתבעת הודיעה, מספר חודשים קודם לכן, במפורש, ובכתב, כי היא מבטלת את מכתב ההתחייבות?),
(ד) לנתבעת היתה לבטח סיבה סבירה להתנגד לפעולתן זו של התובעות, נוכח טענתה כי ההתנגדויות לצוואה היו חסרות שחר וחסרות סיכוי להתקבל.
סיכום
27. להלן תמצית עיקרי הממצאים והמסקנות אליהן הגעתי:

(א) לא ראיתי נימוק, בחומר הראיות או בהגיון, להעדיף את גירסת התובעות כי היה הסכם שיפוי כדי 1/3 מסכום ההסדר עם מתנגדי הצוואה, על פני גירסת הנתבעת כי לא היה כל הסכם כזה.
(ב) ההסדר הראשון, זה ש"לכבודו" ובגינו נערך ונחתם מסמך ההתחייבות, לא השתכלל לכלל הסכם ולא יצא אל הפועל.
(ג) ההסדר שהושג עם מתנגדי הצוואה, בסופו של דבר, נעשה ללא ידיעת הנתבעת ומבלי לשאול להסכמתה ולעמדתה בשאלת תוקף מסמך ההתחייבות ותחולתו על הסדר זה, ולאחר שהנתבעת הודיעה לעו"ד לפידות, במפורש, ובדואר רשום, כי הינה מבטלת את מסמך ההתחייבות.
(ד) במסמך ההתחייבות לא כלולה ההתחייבות הכספית אשר התובעות מבססות עליה את תביעתן.
(ה) הימנעות התובעות מלהעיד את עו"ד לפידות (הן לענין תוכן ההסכמה הנטענת, והן לענין טענת הכפיה) פועלת לחובתן.
(ו) הנתבעת הוכיחה את טענת הכפיה, מהבחינה העובדתית והמשפטית. הנתבעת ביטלה וכדין את מסמך ההתחייבות, בשל טענת הכפיה, שהוכחה, וממילא, המסמך אינו מחייבה.
(ז) התובעות לא הוכיחו כי שילמו את הסכום הנטען על ידן (או סכום כלשהו) למתנגדי הצוואה. מטעם זה, ומטעמים נוספים, אין עומדת להן עילת תביעה מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

28. (א) לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובעות, ביחד ולחוד,
בתשלום הוצאות המשפט של הנתבעת, וכן בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 12,000₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
(ב) כן אני מורה על ביטול העיקול הזמני שנרשם על דירת הנתבעת. לשכת רישום המקרקעין ת"א תמחוק את ההערה בדבר צו עיקול שנרשמה ביום 6/3/01 בחלקה 6975/99 תת חלקה 6, לפי שטר מס' 6132/01/1, על הבעלות של וסיליו ג'ורג'טה (ת.ז. 313652448).

ניתן היום ט' באלול, תשס"ד (26 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.

צבי דותן
, שופט

קלדנית:חיה י.








א בית משפט שלום 877/01 צפורה סודק, פאני הולנדר נ' ג''ורג'טה וסיליו (פורסם ב-ֽ 26/08/2004)