פסקי דין על בנימין רבינוביץ

5554/12 עפ     04/02/2013




עפ 5554/12 מדינת ישראל נ' בנימין רבינוביץ




החלטה בתיק ע"פ 5554/12


בבית המשפט העליון


ע"פ 5554/12



לפני:

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
כבוד השופט צ' זילברטל
כבוד השופט א' שהם


המערערת:
מדינת ישראל



נ


ג


ד



המשיב:
בנימין רבינוביץ


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.6.2012 בת"פ 14227-01-11 שניתן על ידי כבוד השופט צ' סגל, סג"נ

תאריך הישיבה:
י"ב בשבט התשע"ג (23.1.2013)
בשם המערערת:
עו"ד סיון רוסו
בשם המשיב:
עו"ד שי ויזלברג
בשם שירות המבחן למבוגרים:
גב' שושנה אלימלך


פסק - דין


השופט צ' זילברטל

:


1.
לפנינו ערעור המדינה על קולת העונש שהוטל על המשיב בגזר דינו

מיום 3.6.2012
של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 14227-01-11, כב' סגן הנשיאה
צ' סגל
).

רקע וההליך בבית המשפט המחוזי

2.
על פי המתואר בכתב האישום, ביום 1.7.2009, פגש המשיב, צעיר כבן 19 באותה עת, באהרון רבינוביץ, חבר וקרוב משפחה (להלן:

אהרון
) והציע לסייע לו בעבודתו – משלוח דגים לבתי לקוחות – כשבתמורה לכך יאפשר אהרון למשיב, שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה, לנהוג ברכב בו הוא נוהג בעבודתו, רכב משא קירור מסוג איסוזו. אהרון הסכים להצעה זו. סמוך לשעה 18:00 באותו היום, לאחר שהשניים סיימו את יום העבודה, איפשר אהרון למשיב לנהוג ברכב באזור שכונת רמות שבירושלים. במהלך הנסיעה, כשהמשיב נהג ברכב, הגיעו השניים לרחוב וולשטיין שבשכונת רמות פולין. או אז, המשיב, אשר נהג במורד הרחוב במהירות בלתי סבירה, איבד את השליטה ברכב. הרכב עלה על המדרכה ופגע בהולכת רגל ובעגלת תינוק שהייתה בחזקתה ובה תינוקת בת שנה ושלושה חודשים. כתוצאה מהפגיעה, נהדפה הולכת הרגל אל עבר גדר ברזל והתינוקת הועפה מן העגלה והוטלה על הכביש חסרת הכרה. המשיב עצר את הרכב, ירד ממנו ופנה אל הנפגעות כשהוא צועק "תקראו לאמבולנס". אהרון, שנשאר ברכב, עבר למושב הנהג ומילט נפשו מזירת האירוע כשהוא מותיר את המשיב ואת הנפגעות מאחור. המשיב, הרים את התינוקת שהוטלה על הכביש והתקשר מהטלפון הנייד שהיה ברשותו למגן דוד אדום. לאחר שנתבקש למסור את פרטיו, ניתק את השיחה ובטרם הגיעו כוחות ההצלה, נמלט מן המקום. כתוצאה מן הפגיעות, נחבלה הולכת הרגל קשות בפני
ה ובגולגולתה, וסבלה משריטות ומכאבים בפלג גופה העליון. התינוקת נחבלה בראשה, הגיעה לבית החולים מחוסרת הכרה ובמצב קשה ונותחה. על-פי האמור בכתב האישום, "התאונה הסבה לתינוקת נזק רפואי קשה לכל חייה". לא עלה בידי באת-כוח המדינה להשיג מידע עדכני אודות מצב הנפגעות עובר לדיון בערעור.


לאחר שנמלט, הגיע המשיב לחנות הדגים שבה עבד אהרון ושם פגש באהרון ובבעל החנות. השלושה גמרו אומר למסור גרסה כוזבת למשטרה, ולפיה המשיב נטל את הרכב בלא רשות בעת שאהרון ישב במושב הנוסע שלצד הנהג, ואף שהפציר בו כל הדרך לעצור את הרכב, המשיך המשיב בנהיגתו.


בכתב האישום יוחסו למשיב עבירות לפי פקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן:
הפקודה
)
: נהיגה ללא רישיון, עבירה לפי סעיף 10 לפקודה; הפקרה אחרי פגיעה, עבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודה; נהיגה בחוסר זהירות ורשלנות, עבירה לפי תקנה 21 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן:
התקנות
) וסעיף 62(2) לפקודה; תאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש, לפי סעיף 38(3) לפקודה; וכן עבירות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין
):
ידיעות כוזבות, עבירה לפי סעיף 243 סיפא לחוק העונשין (בהמשך הוסכם כי עבירה זו תמחק) ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק הנ"ל.


יצוין כי עניינו של אהרון התברר בנפרד וטרם הסתיים. לעניין זה אשוב להלן.

3.
בהכרעת דין מיום 4.1.2012 זיכה בית המשפט המחוזי את המשיב מעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, עבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודה. נקבע, כי בהתאם להלכה הפסוקה, חובתו של נהג שפגע באחר, היא בעיקרה לגשת אל הנפגע, לבדוק את מצבו ובמידת הצורך להזעיק את שירותי ההצלה. הודגש, כי לא אחת זוכו נאשמים אשר פעלו בדרך האמורה אך עזבו את מקום התאונה עוד קודם להגעת שירותי ההצלה, לאחר שהוזעקו. בית המשפט קבע, כי בהתאם לאמות מידה אלה, לא ניתן לומר כי המשיב הפקיר את הנפגעות כמאמר סעיף 64א(ב) הנ"ל, ועל כן זיכה אותו מן העבירה. לא למותר לציין, כי בגזר הדין, לאחר שכבר ניתנה הכרעת הדין האמורה בעניינו של המשיב, עמד בית משפט קמא על כך כי המצב המשפטי השתנה משניתן פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 9628/09

שרעבי נ' מדינת ישראל

(1.3.2012), שבו נקבע כי חובתו של הנהג הפוגע באחר כוללת המתנה לשירותי ההצלה ולרשויות אכיפת החוק, על-מנת לסייע לאלה, בין היתר, בהבנת מצב הדברים שהתחולל לאשורו. מכל מקום, ו
חלף הזיכוי בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, הורשע המשיב בעבירה לפי סעיף 144 לתקנות
, סעיף המונה שורה של פעולות שעל נהג המעורב בתאונה, שתוצאתה הריגה או פגיעה בגוף, לבצע, וביניהן החובה להמתין עד להגעתם של שירותי ההצלה.
נוסף על כך, הורשע המשיב, על-פי הודאתו, בעבירות הנוספות בהן הואשם: נהיגה ללא רישיון, "גרימת תאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש", נהיגה בחוסר זהירות ורשלנות ושיבוש מהלכי משפט.


בשולי פסקה זו, יצוין, כי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה בו הואשם המשיב והורשע על-פי הודאתו ("גרימת תאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש"), כלל איננו סעיף הקובע עבירה. המדובר בסעיף הקובע עונש מינימום של פסילת רישיון נהיגה לאדם שהורשע בעבירה הנובעת מנהיגת רכב שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, וברי כי לא היה מקום להאשים ולהרשיע את המשיב לפי סעיף זה. יצוין, כי ה"עבירה" לפי הסעיף הנ"ל (שכאמור, אינה עבירה כלל) היא הוראת החיקוק היחידה מבין הוראות החיקוק שלפיהן הואשם המשיב אשר ביטאה את תוצאת מעשיו מבחינת הפגיעה שנגרמה לתינוקת ולהולכת הרגל שנפגעו בגופן בתאונה.

4.
עובר לטיעונים לעונש, הונח בפני
בית משפט קמא תסקיר שירות המבחן. התסקיר קבע, בין היתר, כי המשיב מצוי בסערה רגשית, מרבה לחשוב על האירוע ומתקשה לשוב לשגרת חיים תקינה. כמו כן, התרשם שירות המבחן כי המשיב אינו בעל קווי אישיות עברייניים. נוכח דברים אלה, המליץ לבסוף שירות המבחן על הטלת עונש מאסר בעבודות שירות בלבד.


בית משפט קמא שקל את מכלול הנסיבות הצריכות לעניין. לחומרה, שקל את מעשיו החמורים של המשיב, ביניהם נהיגתו ללא רישיון באופן חסר זהירות, אובדן השליטה על הרכב, פגיעתו הקשה בהולכת הרגל ובתינוקת, הסתלקותו מן המקום ותיאום העדויות לאחר האירוע לצורך מסירת גרסה כוזבת. לקולא, שקל בית המשפט את גילו הצעיר של המשיב, את עברו הנקי ואת תחושת הצער שהביע נוכח התוצאות הקשות שגרמו מעשיו. לבסוף, השית בית משפט קמא על המשיב 10 חודשי מאסר, מתוכם 4 חודשים לריצוי בפועל, ואילו היתרה כמאסר על תנאי, לפיו לא יעבור על אחת מהעבירות בהן הורשע משך 3 שנים. כמו כן, נפסל המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 5 שנים, והוטל עליו קנס בסך 5,000 ש"ח.

נימוקי הערעור והתשובה לו

5.
על גזר דין זה הגישה המדינה את הערעור שבפני
נו. לטענתה, היה מקום להשית על המשיב עונש חמור יותר, נוכח הנזקים החמורים שגרם המשיב לנפגעות, בעודו נוהג ללא רישיון נהיגה. נטען, כי המשיב פעל במסגרת "מסכת של מעשים עברייניים" וכי בית משפט קמא ייחס משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב, חרף הצורך בענישה הרתעתית במקרים כגון דא. לשיטת המדינה, הפגיעה שפגע המשיב בערכים המוגנים שבעבירות אותן ביצע מובילה למסקנה לפיה היה מקום לגזור עליו עונש חמור יותר. בדיון בפני
נו הדגישה המדינה כי לשיטתה היסוד הנפשי שאִפיין את מעשיו של המשיב הוא כזה, שאילו תוצאות התאונה היו חמורות יותר וכרוכות במותה, חס ושלום, של אחת מהנפגעות, היה מקום להרשיעו בעבירה של הריגה ולא רק בעבירה של גרם מוות ברשלנות. לעניין חומרת המעשה הפנתה המדינה למקרה שנדון בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 6495/10

עותמאן נ' מדינת ישראל

(14.4.2011) (להלן:
עניין עותמאן
), שם נדחה ערעורו של נהג אשר פגע באם ובנה, שעה שנהג במהירות, ללא רישיון נהיגה ועקף רכב שעצר כדי לאפשר לאם ולבנה לחצות את הכביש, ולאחר מכן המשיך בנסיעתו ואף ניסה לטשטש את מעורבותו באירוע. נוכח מעשים אלה הורשע הנאשם בתיק הנ"ל בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה, חבלה של ממש, נהיגה ללא רישיון, עקיפה אסורה, נהיגה במהירות מופרזת ושיבוש מהלכי משפט. באותו מקרה השית בית המשפט המחוזי על הנהג 30 חודשי מאסר בפועל (ובכך סטה לחומרה מהסדר טיעון לעונש אליו הגיעו הצדדים) ובית משפט זה, כאמור, אישר את התוצאה. לטענת המדינה, פסק הדין הנ"ל, על אף השוני הברור בסעיפי העבירה בהם הורשע הנאשם בעניין
עותמאן
, דומה במרבית נסיבותיו למקרה דנא ומדגיש ביתר שאת את הפער שבין העונש שהוטל על המשיב לבין העונש הראוי בנסיבות העניין, גם אם נוכח השוני בסעיפי העבירה אין מקום לאמץ כאן את אותה רמת הענישה.

6.
מנגד, סבור המשיב כי אין מקום להחמיר את עונשו. לטענתו, פסק הדין

בעניין
עותמאן
שונה בתכלית השינוי מנסיבותיו שלו. בדיון בפני
נו הדגיש בא-כוחו של המשיב כי באותו עניין הורשע הנהג בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, ואילו במקרה דנא זוכה המשיב מעבירה זו. מעבר לכך, נטען כי העונש שהושת על המשיב אינו חורג ממתחם הענישה ההולם. בהקשר זה, הפנה בא-כוח המשיב לפסיקה של ערכאות שונות המצביעה על ענישה שאינה עולה על מספר חודשי מאסר בעבודות שירות, אף כשהורשע הנהג בעבירה של גרם מוות ברשלנות, וכן הפנה לענישה בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, שלא לוותה בתוצאות הרות אסון, ממנה ביקש ללמוד על משקלו של השיקול ההרתעתי בענישה.
טענת המשיב היתה, כי משלא עומדת המדינה על מיצוי הדין עם מי שהורשעו בעבירות הנ"ל ואינה פועלת להשגת הרתעה מפני נהיגה ללא רישיון, אין מקום לדרוש כי יוחמר עונשו של המשיב.

7.
בתסקיר מעודכן שהוגש לעיוננו, הדגיש שירות המבחן את מצבו הנפשי הקשה של המשיב בעקבות התאונה, ואת תחושת האשם שמקוננת בו. הודגש, כי החמרה בעונשו של המשיב עלולה להרע את מצבו הקשה גם כך של המשיב, ועל כן הומלץ שלא להחמיר בעונשו.

דיון והכרעה

8.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת עמדתו של שירות המבחן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור, וכך אציע לחבריי לעשות. סבורני, כי מעשיו של המשיב מבטאים מסוכנות רבה ויש בהם חומרה ניכרת אשר לא קיבלה ביטוי הולם בגזירת העונש. המשיב, שנהג ברכב באזור מגורים צפוף, ללא רישיון ומבלי שהיה מיומן לכך, צריך היה לצפות שהתנהגותו זו עלולה להוביל – ברמת הסתברות גבוהה – לתוצאות קשות של פגיעה בבני אדם, כפי שאכן אירע. לכאורה, אין מדובר בהתנהגות רשלנית בלבד, ולכל הפחות, על-פי העובדות העולות מכתב האישום והכרעת הדין, היה ניתן לומר כי המשיב פעל בפזיזות ביחס לתוצאות מעשיו. יתכן שהיה מקום, אם אכן התשתית הראייתית ביססה קיומו של יסוד נפשי זה ובכפוף ליתר השיקולים, להעמידו לדין אף בגין עבירה של חבלה חמורה (לפי סעיף 333 לחוק העונשין), כפי שנעשה במקרים דומים (ראו למשל: ע"פ 3068/11

פלוני נ' מדינת ישראל

(6.3.2012); ע"פ 8232/11
מדינת ישראל
נ' פלוני
(23.4.2012)
), או למצער בעבירה של מעשי פזיזות ורשלנות (לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין). בהקשר זה, לכאורה יש ממש בטענתה של המדינה, לפיה לוּ היה מסתיים האירוע, חלילה, במוות של מי מהנפגעות, היה היסוד הנפשי שהתקיים אצל המשיב מצדיק הרשעה לא רק בעבירה של גרם מוות ברשלנות, כי אם גם בעבירה של הריגה.


מכל מקום, במקרה דנא בחרה המדינה – ויש לקוות ששיקוליה היו עמה ושאין מדובר בהיסח הדעת (אף כי מקנן החשש שכך היה) – שלא להאשים את המשיב בעבירה של חבלה חמורה או מעשי פזיזות ורשלנות כאמור, ובפועל הוא לא הורשע בעבירת תוצאה המבטאת אחריות בפלילים לנזק הגוף שגרם (כזכור, ייחוסה למשיב של "עבירה" לפי סעיף 38(3) לפקודה, כביכול "עבירה" של "גרימת תאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש", אינו בעל תוצאה אפקטיבית כלשהי, שכן לא מדובר בעבירה כלל). אף שלבסוף הורשע המשיב אך בעבירות המפורטות לעיל, שאינן נמנות על העבירות החמורות שבספר החוקים, סבורני כי יש ליתן ביטוי עונשי לחומרת מעשיו, לתוצאותיהם ולנסיבות הקשות של המקרה. במילים אחרות, בגדר העבירות שבהן הורשע המשיב, וברי שאין לחרוג מגדרן על אף התחושה שהיה מקום ליחס למשיב עבירות חמורות יותר, הרי שמעשיו ונסיבות ביצועם ממקמים את המקרה ברף החומרה העליון של אותן עבירות. בהתנהגותו יצר המשיב פוטנציאל של סיכון, כשסיכון זה אף התממש במידה רבה עת נפגעו בגופן שתי עוברות אורח תמימות שנמצאו על המדרכה, במקום שהולכי רגל אמורים להרגיש בו בטחון. אף להימלטותו מן המקום – הגם שנעשתה לאחר שניגש אל הנפגעות והזעיק את שירותי ההצלה – יש ליתן משקל הולם בגדרי העונש הראוי. כזכור, על-פי פסיקת בית משפט זה, שניתנה לאחר הרשעת המשיב אך על יסוד אותה תשתית חקיקתית, לכאורה התנהגותו של המשיב עולה כדי הפקרה. אמנם, בעניינו של המשיב קיימות גם נסיבות מקלות, ובכללן היותו צעיר נטול עבר פלילי וכן הצער הרב ותחושת החרטה שמלווים אותו מאז האירוע. עם זאת, בשקלול הסופי, אין מנוס מלגזור עונש חמור יותר על המשיב, אשר יביא לידי ביטוי את חומרת מעשיו ואת התוצאות הקשות שאלה גרמו.

9.
לסיום אציין, כי לא נעלמה מעיניי הפסיקה שהציג בא-כוחו של המשיב. ואולם, בכל הכבוד, לא מצאתי בפסיקה זו קווים משותפים רבים לנסיבות המקרה דנא. פסק הדין של בית משפט השלום בבאר שבע בת"פ 7081/01, אליו הפנה בא-כוח המשיב, אמנם דומה במידת-מה לנסיבות מקרה זה, אולם ספק רב אם הנזק שנגרם לנפגעת שם היה כה חמור, משלא נמצא כל ביטוי לכך בגדרי פסק הדין. אף פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 40267/08, אשר לו קווי דמיון מסוימים למקרה זה, אינו יכול לסייע למשיב. באותו

פסק דין
דובר בנהג

בעל רישיון
–
בשונה מענייננו – ובית המשפט שדן במקרה התרשם כי התאונה אירעה, ככל הנראה, כתוצאה מאיבוד שליטה על הרכב ולא כתוצאה משכרותו של הנהג. אמנם, גם במקרה דנא איבד המשיב את השליטה על הרכב, אולם יש לזכור כי המשיב נהג ללא רישיון נהיגה והוא חסר כל ניסיון של ממש כנהג. מן המקובץ עולה, כי מעשיו של המשיב בענייננו חמורים בהרבה מן המתואר בפסקי דין אלה ובפסקי הדין האחרים שהוצגו בפני
נו, ואיני סבור, כטענת בא-כוח המשיב, שאין מקום לאבחנה בין המקרים.

10.
בשולי הדברים יצוין, כי בדיון בפני
נו מסרה באת-כוח המדינה שמתן גזר הדין בעניינו של אהרון, שעודנו תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי, עוכב עד להכרעת בית משפט זה במקרה דנא. יש להעיר, כי מן הראוי היה לסיים את ההליך בעניינו של אהרון ולא להמתין עד לסיום ההליך בערעור דנא. יש לממש את חובת הערכאה הדיונית לסיים הליכים התלויים ועומדים לפניה, במיוחד הליכים פליליים בגדרם יש לחלוף הזמן משמעויות שונות, בפרק זמן קצר ככל האפשר. אין מדובר במקרה נדיר בו יש מקום להמתין לפסיקה תקדימית של בית משפט זה בנושא שאין לגביו תקדים מחייב וכד'. מכל מקום, העובדה שתלוי ועומד ערעור על העונש שנגזר על אחד המעורבים בפרשה אינה, ככלל, טעם טוב לעיכוב במתן גזר דינו של חברו.

11.
סוף דבר, אם תישמע דעתי, נקבל את ערעור המדינה ונגזור על המשיב מאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים, ואף זאת בגדר הכלל שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין. כל יתר רכיבי גזר הדין, לרבות ששת חודשי המאסר המותנה, יוותרו על כנם.


ש ו פ ט

המשנָה לנשיא מ' נאור

:

אני מסכימה.

המשנָה לנשיא



השופט א' שהם

:

אני מסכים.

ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט
צ' זילברטל

.


ניתן היום, כ"ד בשבט התשע"ג (4.2.2013).



המשנָה לנשיא
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

12055540_l02.doc

הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 5554/12 מדינת ישראל נ' בנימין רבינוביץ (פורסם ב-ֽ 04/02/2013)