פסקי דין על רפאל מרסיאנו | פסקי דין על מדינת ישראל באמצעות ענבל חברה לביטוח | פסקי דין על סמי עיאדה | פסקי דין על בלאל שוויקי | פסקי דין על אמיר קסטין | פסקי דין על תומר צדיק | פסקי דין על מנורה חברה לביטוח |

13817/01 א     26/08/2004




א 13817/01 רפאל מרסיאנו נ' מדינת ישראל באמצעות ענבל חברה לביטוח בע"מ, סמי עיאדה , בלאל שוויקי, אמיר קסטין , תומר צדיק , מנורה חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט

א 013817/01
בית משפט השלום בירושלים

בפני
כב' השופט רפאל יעקובי

26/08/2004
רפאל מרסיאנו

ע"י ב"כ עו"ד א. שלום

בעניין:
התובע
נ ג ד
1. מדינת ישראל באמצעות ענבל חברה לביטוח בע"מ

2. סמי עיאדה

3. בלאל שוויקי

4. אמיר קסטין

5. תומר צדיק

6. מנורה חברה לביטוח בע"מ

7. trust insurance company
8. הדר חברה לביטוח בע"מ
9. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
10. מדינת ישראל - משרד הבטחון
הנתבעת 1 ע"י ב"כ עו"ד ד. לוין

הנתבעים 2, 4, 6 ו-8 ע"י ב"כ עו"ד א. כרמלי

הנתבעים 3 ו- 7 ע"י ב"כ עו"ד נ. אזחימאן
הנתבעים 5 ו- 10 ע"י ב"כ עו"ד ר. אלאלוף (פמת"א)

הנתבעים

פסק דין

א. הסכמות רבות ופלוגתא אחת
1. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 10.12.97. אין מחלוקת, כי הוא זכאי לפיצויים מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: החוק). מוסכם גם, כי הסכום הכולל שישולם לתובע יהיה 169,170 ₪, מעבר לגמלאות נפגעי עבודה שהתובע זכאי להן מהמל"ל.
השאלה שנותרה להכרעה היא על מי לשלם לתובע את הסכום הנ"ל.

2. הצדדים הסכימו, כי לצורך הכרעה בשאלה שעל הפרק יוגשו סיכומים בכתב, על יסוד תיק המשטרה. לאחר שהוגשו הסיכומים, כולל סיכומי תשובה של הנתבעת 1 לסיכומי הנתבעים 3 ו-7, ובהמשך (ביום 18.7.04) הסתיימה גם השלמת טיעון שנתאפשרה לצדדים, הוכשרה הקרקע להכרעה הדרושה.

ב. רקע עובדתי
3. התובע נהג ברכבו. במהלך נהיגתו הוא הגיע לקטע כביש שארעה בו קודם לכן תאונת דרכים, שיש בה נפגעים בגוף (להלן: התאונה הראשונה). הוא ירד מרכבו, וניגש לטפל בנפגעים שעל הכביש. במהלך אותו טיפול התרחשה תאונת דרכים נוספת, שהיו מעורבים בה כמה כלי רכב אחרים (להלן: התאונה השניה). התובע עצמו נפגע בה.

4. ממכלול החומר, ובפרט מהודעות הנתבעים 4 ו-5, עולה, כי בעקבות התאונה הראשונה עמדו כלי רכב במרכז הכביש, באופן שחסם את התנועה, ובהמשך אירע כל יתר מה שאירע, כפי שאירע.

5. מאז ירידת התובע מרכבו לצורך הושטת העזרה, ועד התרחשות התאונה השניה שבה נפגע התובע חלף פרק זמן קצר מאד. לדברי התובע, חלפו כשלושים שניות עד שתי דקות, שבמהלכן הלך כ-20 מטר מרכבו ועד נקודת הושטת העזרה. מיתר ההודעות, ובפרט מהודעת הנתבע 2, עולה גם כן, שהתאונה השניה ארעה כעבור זמן קצר מאד מהתרחשות התאונה הראשונה (שעוד קדמה לירידת התובע מרכבו), אם כי, לא באה במסגרתן הגדרת זמן מדוייקת. ביומן תיק החקירה - שנערך על יסוד מכלול ההודעות וניתוח המקרה - צויין, כי חלפו "שניות (מעל חצי דקה)" בין שתי התאונות. מכל מקום, נמצאנו למדים, כי המדובר בפרק זמן קצר מאד מאז עזב התובע את רכבו ועד שנפגע.

6. הנתבעת 1 היא מדינת ישראל, שהיא, באמצעות ענבל חברה לביטוח בע"מ, מבטחתו של התובע בביטוח חובה. הנתבעים 2-10 הם הנהגים המעורבים בתאונה השניה, אשר בה נפגע התובע, ומבטחותיהם: הנתבע 2 בוטח ע"י הנתבעת 6, הנתבע 3 בוטח ע"י הנתבעת 7, הנתבע 4 בוטח ע"י הנתבעת 8, והנתבע 5 "מבוטח" ע"י הנתבעת 10, שאף היא מדינת ישראל, אך ב"כובע" אחר שלה.
ג. נתונים דיוניים משלימים והערות מקדמיות
7. בטרם כניסה לגופו של עניין, חשוב לציין גם את הנקודות שתובאנה להלן.

8. התובע תבע בתחילה רק את מבטחות הרכבים המעורבים בתאונה השנייה. בעקבות טענות שעלו בכתבי ההגנה, כי עליו לתבוע את מבטחתו שלו, תוקן כתב התביעה בהתאם.

9. ההכרעה בשאלה שלפנינו אינה פשוטה. בכל הנוגע לעניין העומד להכרעה קיימים שיקולים ופנים לכאן ולכאן. בית המשפט העליון אמר על כך:

"שאלת התיחום בין נפגע-נוהג לבין נפגע מחוץ לכלי הרכב העסיקה את בתי המשפט בשורה של פסקי דין. יצויין, כי בדרך הטבע החלוקה לשני המצבים, בעלי משמעות משפטית שונה מבחינת זהותו של בעל החבות, יוצרת מקרי גבול שההכרעה בהם תלויה בהבחנות דקות העשויות להיראות כמלאכותיות" (ע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומית בע"מ נ' סולימאן מוחמד ואח', פ"ד נו (6) 821, 823).

ואכן, הן התובע והן כמעט כל הנתבעים לא נקטו עמדה לגבי השאלה שבמחלוקת, ובסיכומיהם הותירו את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. רק הנתבעת 1 ומולה הנתבעת 7 (מבטחתו של הנתבע 3), עמדו על הכרעה.

10. לאחר קריאת סיכומי אותם צדדים אשר עמדו על הכרעה בשאלה שבמחלוקת ציינתי בפני
הם (בהחלטה מיום 13.6.04) את מורכבות השאלה, וכן, כי, בנסיבות אלה, פשרה הינה "מהלך הנראה בעיני עדיף על כל הכרעה שלי (שאפשר שתוביל גם לערעור, מהכא או מהתם)". הוצעה גם פשרה ספציפית, אך צויין, כי ניתן להתפשר גם "בכל חלוקה אחרת שתהיה מקובלת על הצדדים".

11. במסגרת ההחלטה הנ"ל, הופנו הצדדים לכך, שבמקרה של צורך בהכרעה, אפשר שיש נפקות לעניין נוסף שלא זכה להתייחסות בסיכומי הצדדים, ואיפשרתי השלמת טיעון לגביו.

12. בסופו של דבר התברר, כי לא הושגה פשרה. הצדדים שחפצו בכך הגישו השלמות טיעון (שהגשתן הסתיימה ב-18.7.04), ובכך הוכשרה הקרקע להכרעה בשאלה שהוצגה לעיל.

13. כאמור, אין ספק, כי התובע הינו נפגע "תאונת דרכים", הזכאי לפיצויים מכח החוק. השאלה היא, מי חייב לפצותו: האם מבטחת הרכב "שלו" (הנתבעת 1), או שמא חל כאן סעיף 3(ב) לחוק, והחיוב יחול על מבטחות כלי הרכב המעורבים בתאונה השניה (הנתבעות 6-10).

ד. תוצאה סופית בקליפת אגוז
14. לאחר שקילת הטענות השונות, על רקע מכלול נתוני המקרה, והתלבטות לא מעטה, הגעתי לכלל מסקנה, כי בפיצוי התובע חבה הנתבעת 1, מדינת ישראל, בכובעה כמבטחת רכבו של התובע, והיא בלבד.

15. אסביר להלן את השיקולים שביסוד הכרעתי זו.

ה. ביסוס התוצאה - הערות מקדימות
16. בענייננו, הוגשו מטעם הצדדים שעמדו על הכרעה (וגם מטעם התובע, אף שהשאיר ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט) סיכומים מקיפים ומפורטים, אשר כללו גם הפנייה לאסמכתאות לא מעטות. כיוון שכך, מתבקשות הערות מקדימות לגבי ההתייחסות לאסמכתאות כגון דא.

17. באחד המקרים ציין השופט המנוח ח. כהן לגבי אסמכתאות שהובאו בפני
ו, כי:

"...המטירו עלינו הפרקליטים המלומדים גשמי ברכה של תקדימים ואסמכתאות, מאמרים והשגות, מהם ישראליים ומהם אנגליים ואמריקניים ודרום-אפריקניים ואוסטרליים, עד אשר מימיה של תורת הצפיות עלו על גדותיהם. מחשש להיסחף בנחל שוטף שכזה ולהיטבע בים פסקי דין והאמרות למיניהם, הורדתי מעל שולחני את כל הספרים - וביניהם גם קובץ של תשעה-עשר מאמרים שנכתבו בסוגייה זו בכתבי-עת שונים, ואשר בא כוח המוסד לביטוח לאומי קבץ וכרך אותם בשבילנו בטוב טעם ודעת - וניגשתי למלאכת הכתיבה כשאך פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, ופסק דינו הנדון של בית משפט זה בע"א 378/62; 390/62, משולם רינגר נ' מואיס ליאון ואח'; המוסד לביטוח לאומי נ' מואיס ליאון ואח', מונחים לפני" (ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח (4) 701, 706).

בהקשרים אחרים נאמר ע"י שופטי בית המשפט העליון לגבי הפנייה לאסמכתאות, כי "אפשר למצוא אסמכתא כמעט לכל פרופוזיציה" (ע"א 702/87 מ"י נ' כהן, פ"ד מח (2) 705, 727 ב-ג. וראו גם: י. אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום, תש"ן) 49-50). בשאלות הקשורות לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 כמעט שניתן לומר, שהמצב קיצוני עוד יותר. נראה שלא רק כמעט לכל תוצאה ניתן למצוא אסמכתא, אלא ממש לכל תוצאה. דומה, שעל כגון דא יש להחיל את דברי כב' השופט זילברג לפיהם: "החומר המשפטי שלנו הוא כל כך עשיר וכל כך קונטרוברסלי עד שלמעשה יכול אתה למצוא אסמכתא לכל דעה רצויה" (כך דרכו של תלמוד (י-ם, תשכ"ד) 157; וראו גם: ע"ב 2/84, 3 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות, פ"ד לט (2) 225, 293; ש. שילה "על חוק יסודות המשפט - הערות והארות", שנתון המשפט העברי יג 366-367; א. לבונטין, "חידת שני העולמות", מחקרי משפט טז (תשס"א) 7, 8-9). בהקשר שלנו דומה, שהרוצה למצוא אסמכתא לתוצאה פלונית - ימצאנה, ולעומתו החפץ בתוצאה הפוכה - אף הוא לא יצא מחיפושיו בידיים ריקניות. הפוך בה והפוך בה דכולא בה, ויגעת ולא מצאת אל תאמין.

18. אמנם, אין באמור לעיל, כדי להביא לכך שא-פריורי תבוא התייחסות לאזכור אסמכתאות כאל פעולה בלתי רצינית, או, חלילה, כאל צעד שאינו רצוי. עם זאת, בודאי שההתייחסות אל האסמכתאות המאוזכרות צריכה להיות זהירה ומחושבת מאד, וברי, שאין בעצם אזכורן או הבאתן של אסמכתאות כדי לפטור מן הצורך בבחינה מדוקדקת של המקרה הנדון, על כל נסיבותיו. אמות המידה המרכזיות, בהקשר זה, צריכות להיות אלה:
ראשית - יש לתת את מלוא המשקל לעקרונות כלליים הנקבעים בפסיקת בית המשפט העליון בגדר תקדים מחייב, ובפסיקת בתי המשפט המחוזיים, בגדר תקדימים מנחים.
שנית - כשבאים להקיש ממקרה פלוני למצב עניינים אלמוני, מתחייבת זהירות משנה. כך נאמר בהקשר זה ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה, בעת שישב על המדוכה בשאלה אם ארוע שנגול בפני
ו מהווה "תאונת דרכים", אם לאו:
"האבחנות הקשורות בסוגיות כמו הסוגיה שבפני
נו הן בבחינת 'דק מן הדק', וההכרעה לכאן או לכאן איננה קלה לעיתים. מטבע הדברים נעזרים השופטים בבואם להכריע במקרים שבתי המשפט פסקו בהם, ואולם, צריך להיזהר בדימוי מקרה למקרה, משום שגם ההכרעה באותו מקרה שבו רוצים להסתייע... אף לגביה מי לידינו יתקע שהיתה הכרעה נכונה" (ע"א (חי') 2351/00 אגד נ' שלום, תקדין מחוזי 2002 (2) 20065).

על כך יש להוסיף, כי צריך לבחון היטב גם את השאלה, אם אמנם קיים דמיון של ממש בין נסיבות המקרה שנדון באסמכתא שאליה מופנים לנסיבות המקרה העומד להכרעה.

19. הערה נוספת, שיש בה היבט ספציפי לתיק דנן וגם היבט כללי, נגזרת מכך שבתוספת לסיכומי הנתבעת 1 מצוייה הפנייה לת.א. (שלום, חי') 17323/99. דא עקא, שאותה החלטה בוטלה בע"א (מח', חי') 2351/00, שציטוט ממנו הובא לעיל, כך שלא ניתן להסתמך עליה. אני מעמיד את מי שהפנה לאותה החלטה שבוטלה בחזקת מי שלא נתכוון לעבור בכך עבירה אתית, וגם לא לנסות להטעות את בית משפט זה. הערתי על כך מפאת החשיבות הכללית של העניין. אוסיף, כי במאגרי המידע דהיום קל מאד לבדוק מה עלה בגורל הכרעותיהן של ערכאות נמוכות בהמשך הדרך. יש, אפוא, להקפיד היטב על בדיקת כל הנחוץ בטרם מפנים לאסמכתא פלונית או אלמונית.

20. בכפוף להערות אלה, נעבור לביסוסה של התוצאה, הנזכרת לעיל בסעיף 14.

ו. ביסוס התוצאה - מסקנות משפטיות מן התשתית העובדתית
21. בע"א 3956/97 (הנ"ל, בסעיף 9), מוצאים אנו, בנוגע למבחן החל על עניינים כגון דא, ציטוט מספרו של כב' השופט ריבלין תאונות דרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהד' שלישית, 1999, בע' 181) לפיו:

"כל עוד המצאותו של הנהג מחוץ לרכבו קשורה בטבורה לשימוש בו תחשב הפגיעה בנוהג ע"י הרכב האחר כתאונה אשר נגרמה עקב השימוש ברכבו של הנוהג-הנפגע. כיוון שכך לא קמה לו עילה במסגרת חוק הפיצויים כלפי המשתמש ברכב האחר, כי אם כלפי מבטחו האישי".

22. בספרו של השופט (בדימ') אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום, תש"ן, בע' 142) מצוין, שהתביעה תהיה כנגד מבטחת הנהג הנפגע, "אם התאונה קשורה קשר סיבתי מהותי עם השימוש שעשה ברכב".

23. בשוותי לנגד עיניי את האמור לעיל, ואת נסיבות המקרה שלנו, הרי נסיבות פגיעתו של התובע דנן קשורות קשר סיבתי מהותי עם הנהיגה שעשה ברכבו עד כדקה לפני שנפגע, ושאליה נתכוון לשוב לאחר שיסייע בטיפול בפצועים, ולאחר שהכביש יתפנה, וניתן יהיה להמשיך בנהיגה. הימצאותו של התובע במקום בו נמצא בעת שנפגע קשורה בטבורה לנהיגה שביצע קודם לכן, ושאליה נתכוון לשוב. בנסיבות אלה, נוכחותו של התובע במקום בו נפגע היתה מכח היותו נהג ברכבו שלו, ופעולת הטיפול בפצועים נועדה, בין היתר, לאפשר לתובע וליתר המשתמשים בכביש להמשיך בדרכם הלאה, לאחר שהכביש יתפנה. ברור, לדעתי, שאין להשוות את מעמדו לזה של הולך רגל, שאילו נקלע למקום והיה נפגע באופן שבו נפגע התובע, היה עליו לתבוע את מבטחות כלי הרכב המעורבים בתאונה השניה. כיוון שכך, החובה לפצות את התובע חלה על מבטחתו שלו, ועליה בלבד.

24. לדעתי, די באמור לעיל כדי להביא לתוצאה שאליה הגעתי בעניין זהות המפצה. עם זאת, בנסיבות המקרה דנן יש חיזוק משמעותי נוסף לתוצאה זו. זאת בשל כך שלירידתו של התובע מרכבו נתווסף אלמנט נוסף הקושר את ירידתו לנהיגתו שלו ברכב. זוכרים אנו, כי התובע נפגע בעת שעסק בטיפול בפצועי התאונה הראשונה. במועד התאונה (10.12.97) טרם נחקק חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998. האופן שבו פעל התובע הוטל עליו כחובה רק מכח היותו נהג ברכבו שלו, ואלמלא מעמדו זה היה הוא פטור מלהושיט עזרה לפצועי אותה תאונה. לעניין זה קבעה אז, וקובעת עד היום, תקנה 146 מתקנות התעבורה, תשכ"א-1961:

"נוהג רכב העובר במקום תאונת דרכים שבו נמצא נפגע ייעצר ולא ימשיך בנסיעתו עד שעשה כל שביכולתו כדי להגיש כל עזרה הדרושה לנפגע או כדי לבוא לעזרתו בהתאם לתקנה 144(א)(2)".

הנה כי כן, הפעולה הספציפית שבצע התובע בעת שנפגע (טיפול בפצועי התאונה הראשונה) מחזקת את התוצאה ההולמת את המקרה דנן, שאליה הייתי מגיע מכל מקום, כמבואר לעיל.

25. בטרם חיתום פרק זה אציין, כי בדוגמאות הקרובות לענייננו המצויות בפסיקה הגיעו גם כן לתוצאה לפיה החיוב בפיצוי הנפגע הוטל על מבטחתו שלו, ולא הובאה פסיקה שנקבעה בה תוצאה הפוכה בנסיבות דומות.

26. כך, למשל, בע"א 3956/97 הנ"ל, שם דובר בנהג רכב שרכבו התקלקל. הוא הלך לקנות סיגריות, ובינתיים עסקו אחרים (נוסע שנסע עמו ונהג רכב חולף) בתיקון הרכב. בעת ששב מקניית הסיגריות ועמד בסמוך לרכבו, ובעוד האחרים מתקנים אותו, נפגע הוא מרכב חולף. נפסק, כי מבטחתו שלו היא שחייבת לפצותו, ולא מבטחת הרכב החולף.
כך גם בת.א. (מח', חי') 10275/96 אלגואברה נ' אלטורי ואח', תקדין מחוזי 2002 (1) 2908 (שאוזכר בסיכומי התובע). שם דובר גם כן ברכב שהגיע לכביש שאירעה בו קודם לכן תאונת דרכים. אותו רכב החליק וסטה מן הכביש, והנוסע שנסע בו ירד ממנו כדי לכוון את הנהג בחזרה לנתיב הנסיעה, ותוך כדי כך נפגע מרכב חולף. בפיצוי אותו נוסע חוייבה מבטחת הרכב שבו נסע, ולא מבטחת הרכב הפוגע. באותו

פסק דין
נאמר, בין היתר, בהסתמך על דברי כב' השופט ריבלין בספרו, כי:

"מעשה הכיוון שבצע התובע לצורך כיוונה של משאית הוולבו היה משום פעולה הקשורה בטבורה בתחום הסיכון שהשימוש יצר ואת התובע יש לראות משום נוסע ברכב" (סעיף 16 של פסק הדין).
וכי :
"נוסע יכול שיחשב, משפטית, כנוסע למרות שהיה מחוץ לרכב עת נפגע כל עוד שהייתו מחוץ לרכב קשורה במידה מספקת לשימוש ברכב ולתחום הסיכון שהשימוש יצר" (שם).
אני ער לכך, שקיים הבדל מסויים בין שני המקרים הנ"ל לבין המקרה שלנו. לעומת הנהג שהלך להביא סיגריות ועמד בסמוך לרכבו, באופן שיכול היה להקרא לסייע בתיקון הרכב, והנוסע שכיוון את הרכב שבו נסע קודם לכן, הרי שהתובע דנן עסק בסיוע לאנשים ש"מקורם" ברכב אחר מאשר רכבו שלו. עם זאת, לנוכח מכלול מה שנאמר לעיל בדבר כמה וכמה נתונים המצביעים על זיקה משמעותית מאד של התובע אל הנהיגה ברכבו בעת שנפגע, אני סבור, שגם לגביו יש להגיע לתוצאה דומה.

ז. הערות בטרם חיתום
27. בטרם סגירת הגליון, ברצוני להעיר שלוש הערות: הערה אחת כללית, ושתי הערות המתייחסות לטיעוני הנתבעת 1 בעניינה של תקנה 146 הנ"ל.

28. ההערה הכללית עניינה בכך שאין ב

פסק דין
זה יותר ממה שיש בו. אין זה תפקידו לקבוע כללים והסדרים מקיפים, והוא גם אינו מתיימר לכך.

פסק דין
זה לא בא לקבוע הלכות כלליות בעניין תחולתו של סעיף 3(ב) לחוק פלת"ד, וגם לא בעניין דיני נהגים, או אחרים, שסייעו לנפגעי תאונות דרכים ונפגעו בעצמם במהלך העזרה שהושיטו. יש להניח שההלכות תתגבשנה באורח קזואיסטי, ממקרה למקרה, ולאו דווקא מתוך הכללה מראש, ומכל מקום, קביעת הלכות תיעשה על ידי מי שתפקידו לקובען. ב

פסק דין
זה נקבעה רק התוצאה הראוייה, לדעתי, בהתייחס למכלול הנסיבות הספציפיות, המייחדות את המקרה שלנו.

29. ההערה הראשונה מבין השתיים הנוספות עניינה באסמכתאות הנזכרות בתוספת לסיכומי הנתבעת 1.
ת.א. (שלום, י-ם) 18164/91 דודאי נ' הפניקס, ובעקבותיו ע"א (מח', י-ם) 255/92 דודאי נ' הפניקס עסקו בנהג אוטובוס שנפגע תוך עריכת בדיקה בטחונית באוטובוס לאחר סיום הנסיעה. באותם פסקי דין אכן נאמר מה שצוטט ע"י הנתבעת 1. עם זאת, לדעתי, אין לכך רלבנטיות לענייננו, בשל העדר כל דמיון בין אותו עניין לבין ענייננו שלנו.
באותו מקרה עמדה לבחינה שאלת עצם זכאותו של אותו נהג לפיצויים מכח החוק. באותו מקרה רק אם היה הוא נחשב "משתמש ברכב מנועי" בעת עורכו את הבדיקה, הוא היה זכאי לפיצויים מכח החוק. בתי המשפט שדנו בעניינו של אותו נהג אוטובוס קבעו שבעת הבדיקה הבטחונית לא נחשב אותו נהג כ"משתמש ברכב מנועי", ובקשר לכך נאמר, בין היתר, כי אין בעצם העובדה שאותו נהג בצע בעת שנפגע פעולה המתחייבת מתקנות התעבורה כדי להופכו ל"משתמש ברכב מנועי" בעת שהוא מבצע אותה. כיוון שכך נקבע, כי אותו נהג אינו נחשב כלל כ"נפגע בתאונת דרכים".
במקרה שלנו עוסקים אנו בעניין אחר. ברור לגביו שהתובע זכאי לפיצויים מכח החוק, והשאלה היא רק על מי החובה לפצותו. בקשר לשאלה זו לא נדרש כלל שהתובע דנן יהיה "משתמש" בפועל ברכבו שלו בעת שנפגע כדי שהחובה לפצותו תחול על מבטחתו שלו. לצורך חיוב מבטחת זו נדרשת רק זיקה משמעותית לשימוש באותו רכב (הימצאות מחוץ לרכב ה"קשורה בטבורה לשימוש בו"), וזיקה זו יכול שתיגזר ממקורות שונים. יכולה היא להיגזר, למשל, משימוש קודם ברכב, ומעוד מקורות נוספים. כך היה, למשל, במקרים שנדונו בע"א 3956/97 ובת.א. (מח', חי') 10275/96, ששניהם נדונו לעיל, אשר גם בהם לא "השתמשו" הנפגעים ברכבם בעת שנפגעו, ולמרות זאת מבטחת רכבם היא שחוייבה לפצותם, בשל הזיקה והקשר שהיו להם אל רכבם בעת שנפגעו. העובדה שהתובע דנן מילא בעת שנפגע חובה שמכח תקנות התעבורה מוטלת על נהגים בלבד אין בה לומר שבעת הטיפול בפצועים נהג התובע דנן ברכבו שלו או "השתמש" בו. תוקפה ונפקותה הינם רק לצורך הקביעה שבעת הפגיעה היתה קיימת אותה זיקה משמעותית לרכבו של התובע, המביאה לכך שמבטחת התובע היא שתשא בפיצויו על נזקיו.
לגבי ההפנייה לת.א. (שלום, חי') 17323/99 כבר ציינתי מה שציינתי (בסעיף 19 לעיל), ובין היתר, נהדף, מניה וביה, נסיון ההסתמכות של הנתבעת 1 על אותה החלטה של בית משפט השלום בחיפה, אשר בוטלה לאחר מכן. על כך אוסיף, כי, מכל מקום, בדברים שנאמרו לעיל לעניין פסקי הדין בעניין דודאי, יש כדי ללמדנו, כי אפילו היתה אותה החלטה נותרת על כנה לא ניתן היה ללמוד ממנה לענייננו.

30. ההערה השניה מבין השתיים הנוספות עניינה בכך, שגם בטענות הנתבעת 1 לעניין השאלה את מי יתבעו אנשי מד"א וכיו"ב או נוסעי רכב שנפגעו בעת שנחלצו לעזרת נפגעי תאונת דרכים, אין, מכל מקום, כדי לשנות את התוצאה, לנוכח כל שנאמר עד כה. מעבר לכך, ניתן גם להדוף את אותן טענות לגופן.
ראשית - אם וככל שקיים הבדל משפטי בין התובע דנן לבין אנשי מד"א ניתן להסבירו ב"נקודת הזינוק" השונה של כל אחד מהם. לעומת אנשי מד"א הנקראים ממקום מושבם לבוא לזירות תאונה שיש בהן נפגעים, הרי שהתובע דנן נקלע לאותה זירה במהלך נהיגה שלו ברכבו, שהופרעה ושהופסקה עקב אותה תאונה ראשונה. כהמשך לכך, ובנוסף לכך, חובת ההצלה של אנשי מד"א אינה נגזרת מתקנה 146 וממעמד אנשי מד"א כנהגי כלי רכב, וגם בכך הם שונים מן התובע דנן.
שנית - אילו היה מאן דהו שנסע עם התובע דנן יורד להושיט עזרה בדומה למה שביצע התובע, ונפגע במהלך הושטת העזרה, דינו היה זהה לזה של התובע. זאת בשל כך שגם הוא עונה על דרישת הזיקה אל הרכב שבו השתמש בטרם נפגע (לעניין זהות המבחנים לנהג ולנוסע ראו והשוו גם: ת.א. (מח', חי') 10275/96 הנ"ל, וגם ת.א. (שלום, עכו) 3640/99 כעביה נ' מסארווה, תקדין שלום 2003 (1) 107). לכל היותר, ייתכן שלגביו לא היתה חלה אותה תוספת לחיזוק החלה מכח תקנה 146 הנ"ל, אם כי גם בכך אני מטיל ספק, שכן לא בהכרח שתקנה 146 אינה מעניקה אותה תוספת לחיזוק גם לעניינו של נוסע ברכב (ראו והשוו: רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 187).

ח. סוף דבר
31. כאמור, השורה התחתונה היא, שבפיצוי התובע חבה הנתבעת 1 בלבד. עליה לשלם לתובע את הסכום הכולל בסך 169,170 ₪.
התביעה נגד יתר הנתבעים נדחית.

32. בהתחשב בעמדות הצדדים לעניין השאלה שעמדה להכרעה, וגם בכך שמדובר בשאלה שעל פניה אינה קלה, ובכך שכל העמדות שננקטו לגביה היו לגיטימיות, אין צו להוצאות ביחסים שבין הנתבעים לבין עצמם.

ניתן בהעדר הצדדים היום, ט' באלול תשס"ד (26 באוגוסט 2004).
המזכירות תשלח את פסק הדין אל באי כח הצדדים.

רפאל יעקובי
, שופט
013817/01א 130 ענת יניר








א בית משפט שלום 13817/01 רפאל מרסיאנו נ' מדינת ישראל באמצעות ענבל חברה לביטוח בע"מ, סמי עיאדה , בלאל שוויקי, אמיר קסטין , תומר צדיק , מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 26/08/2004)