פסקי דין על ראשין בונדו | פסקי דין על רווח יוסף | פסקי דין על שרון מאיר | פסקי דין על דמרי מישל |

52123/99 א     25/08/2004




א 52123/99 ראשין בונדו נ' רווח יוסף, שרון מאיר, דמרי מישל




1
בתי המשפט
א 052123/99
בית משפט השלום תל אביב-יפו
25/08/2004

כב' השופטת אגי זהבה

בפני
:
ראשין בונדו

בעניין:
התובע
פוקס

ע"י ב"כ עוה"ד
-נ ג ד-
1 . רווח יוסף

2 . שרון מאיר

ע"י ב"כ עוה"ד יצחקי קורין
3 . דמרי מישל

ע"י ב"כ עוה"ד חסונה
4 . מדינת ישראל - משטרת ישראל
ע"י פרקליטות מחוז ת"א - אזרחי

הנתבעים
פסק דין
1. עניינה של תביעה זו בחבלת גוף שגרמו הנתבעים 1-3 לתובע.
2. התובע, יליד 1951, אזרח סיירה ליאון שהה בארץ באופן חוקי במועד הרלוונטי לתביעה, ושימש כנהג בשגרירות ניגריה בתל-אביב.

הנתבעים 3-1 (להלן - "הנתבעים") הינם שוטרים וביום האירוע פעלו לאיתור עובדים זרים השוהים בישראל שלא כדין.

הנתבעת 4 הנה מדינת ישראל, מעסיקתם של שלושת הנתבעים.
3. ביום 14/7/98 החנה התובע את רכב השגרירות בו נהג ברחוב צ'לנוב בתל-אביב בכדי לקנות אוכל. חברו, אוגוואיה אזנווה, ניגרי בעל אזרחות ישראל ועובד השגרירות גם הוא (להלן: "איזי" או "החבר"), המתין לו ברכב השגרירות.
4. נתבע 3, שלא לבש מדי שוטר ולא ענד תג זיהוי, נכנס לחנות בעקבות התובע ודרש ממנו להציג את דרכונו. התובע הזדהה בתעודה של עובד שגרירות הנושאת את תמונתו ואמר כי הדרכון נמצא ברכב החונה ליד החנות. בדרכון היתה אשרת הכניסה לישראל. הנתבע 3 עכב את התובע וחזר על דרישתו להציג לו את דרכונו. בשלב זה הצטרפו הנתבעים 1 ו-2 שלבשו מדי שוטרים. הנתבעים סברו שמדובר בעובד זר, על פי צבע עורו, תפסו את התובע והפילוהו לארץ, כאשר נתבע 1 לוחץ על גבו ונתבע 2 מסובב את רגלו והתיישב עליה. התובע נכבל באזיקים ונגרר על-ידי השוטרים אל מחוץ לחנות, כשהוא לא יכול לעמוד על רגלו הפגועה, בניסיון להכניסו לניידת.
5. 5. בשלב זה הבחין איזי, שישב ברכב השגרירות, במתרחש, והביא את דרכונו של התובע. למראה הדרכון, שיחררו הנתבעים את התובע והטילו אותו ארצה ליד הניידת, חסר אונים, ואף סרבו לעזור בהכנסתו למכונית השגרירות. איזי רשם את שמותיהם של הנתבעים 1 ו-2 לפי תגי הזיהוי שענדו וכן את מספר הרכב המשטרתי.
6. לתובע נגרמה חבלה בברך, בגינה גובסה רגלו למשך מספר שבועות, והוא נזקק לטיפול רפואי.

השגרירות הניגרית הגישה תלונה כנגד השוטרים וזו הופנתה לראש מח"ש ולמפקד מחוז תל-אביב. מח"ש חקרה את הארוע, ובעקבות החקירה הוגש כנגד הנתבעים 3-1 כתב אישום לבית משפט השלום בתל-אביב בת.פ 6146/99 בגין גרימת חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. הנתבעים כפרו באשמה שיוחסה להם.

7. ביום 25/12/00 ניתנה הכרעת הדין על ידי כב' השופטת גרינברג, בה הרשיעה את הנתבעים 3-1 בעבירה של גרימת חבלה חמורה, תוך שהיא מקבלת במלואה את גרסת התובע וחברו ודוחה את גרסאותיהם של הנתבעים 3-1 בציינה כי אינן מהימנות עליה, אינן תואמות את הודעותיהם במח"ש וסותרות זו את זו (עמוד 129 שורות 25-24 ועמוד 144-147 להכרעת הדין).

לאחר שמיעת הטיעונים לעונש ניתן ביום 1/2/01 גזר הדין, לפיו הוטלו על הנתבעים 12 חודשי מאסר, מתוכם 4 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות, פיצוי כספי בסך 2000 ₪ וקנס 1500 ₪ כל אחד.
8. הנתבעים הגישו ערעור על פסק הדין (ע"פ 70269/01, ע"פ 70437/01 וע"פ 70518/01). הערעורים נדחו, כאשר בית המשפט המחוזי מתבסס על הקביעות בדבר מהימנות בפסק הדין של בית המשפט קמא. יחד עם זאת, מאחר והוברר כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מן הארוע, הוחלף החיקוק בגינו הורשעו הנתבעים 1 ו - 2 מעבירה של גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, לעבירה של תקיפה הגורמת לחבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. בעקבות שינוי סעיף האישום, הוקל עונשם של הנתבעים 1 ו - 2 במידת מה, ותקופת המאסר קוצרה לחודשיים במקום ארבעה חודשים, אותם ריצו בעבודות שירות.

הנתבע 1 הגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בתל-אביב הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש (רע"פ 667/02) אך בקשתו נדחתה.
9. 9. התובע הגיש תביעתו זו, לקבלת פיצויים בגין נזקי הגוף שאונו לו בארוע. ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה על גובה סכום הפיצויים שישולם לתובע בסך 50,000 ש"ח, והמחלוקת נותרה בשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים. התובע השאיר את שאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים לשיקול דעת בית המשפט, והנתבעים הגישו סיכומיהם בעניין זה.

10. הנתבעים 1-2 טוענים בסיכומיהם, כי במועד הארוע נשלחו על ידי מעבידתם, היא הנתבעת 4, לבצע מעצר של עוברים זרים. לטענתם, יש להטיל את מירב האחריות, אם לא את כולה, על שכם הנתבעת 4, אשר שלחה אותם למשימה, אותה בקשו לבצע בדרך הטובה ביותר, בהתאם להנחיות שקבלו ממנה, לפיהן יש לזהות את החשודים כעובדים זרים על פי דרכונם. והואיל והתובע לא הזדהה על פי דרכונו, אלא על פי תעודה כתובה באנגלית, ללא חותמת רשמית, ובשל צבע עורו ומקום הימצאו, שהוא מקום בו מתגודדים עובדים זרים רבים, התגבר בלבם החשד הסביר כי מדובר בעובד זר בלתי חוקי, ועל כן כל האירוע נבע מטעות בתום לב ו/או רשלנות ו/או פזיזות. מוסיפים הנתבעים 1-2 וטוענים כי האירוע בגינו הורשעו בפלילים לא היה בא לעולם, אלמלא הוראותיה הברורות של הנתבעת 4, כי עליהם לוודא באמצעות דרכון בלבד את תקפות שהייתו של חשוד בארץ. הנתבעים 1-2 בקשו למלא בדבקות ובמסירות הנחיות אלו, וכישלונם נבע מתוך רשלנות, לה אחראית שולחתם באחריות שילוחית, מכח הוראות סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב - 1952.

הנתבעים 1-2 מבססים את טענתם כי יש לייחס למדינה אחריות שילוחית למעשיהם, על שורה של פסקי דין בהם חויבה המדינה באחריות לפגיעות של אנשים כתוצאה מירי של כוחות צה"ל ו/או שוטרים, או מעשי תקיפה שלהם, ודי היה בכך שהמעשים במהלכם נפגעו התובעים, היו קשורים למילוי התפקיד שהטילה המדינה על היורים או התוקפים, כדי להטיל אחריות על המדינה (ראה: ת"א (י-ם) 709/95 צלאח חסן עבד אלרחמן נ' מ.י., תק-מח 99(3) 10882, ת"א (חיפה) 1426/95 הייתם פתחי שחרור נ' מ.ד., תק-מח 98(1) 835, ת"א (ת"א) 2128/90 עבד אלחכים נאשף נ' אמנון גובני ואח', תק-מח 92(2) 1717, ע"א (חיפה) 750/94 ביטראם כאלד נ' דוד סולטן ואח', תק-מח 96(3) 2227 ובש"א 4691/91 מ.י. ואח' נ' שמעון אוזן, פ"ד מ"ה(5) 695).

באשר ליחסים בין הנתבעים 1-2 והנתבע 3, טוענים הנתבעים 1-2 כי יש לתת משקל שונה לתרומתם של כל אחד מן הנתבעים לאירוע, שכן הנתבע 3 היה האחראי על הצוות לאיתור זרים, צוות שכלל את הנתבעים 1-2. בית המשפט המחוזי אמץ לטענתם, את האבחנה לגבי מידת אחריותם השונה של הנתבעים לאירוע, תוך שהוא מציין כי "מעורבתו של המערער יוסף רווח היתה המינורית והפחות בולטת מבין השלושה", ומצא לנכון להתערב בעונשם של הנתבעים 1-2 לקולא והשית עליהם עונש שהוא כמחצית מעונשו של נתבע 3.

11. הנתבע 3 בסיכומיו טוען, כי אמנם הורשע ביחד עם האחרים באחריות לארוע נשוא התביעה, יחד עם זאת קבע בית המשפט בגזר דינו, כי ככל הנראה הנתבע 3 לא השתמש בכח פיזי כלפי התובע ועל כן אין להטיל עליו אחריות למעשיהם של הנתבעים 1-2. הנתבע 3 מודה כי הוא היה יוזם הארוע, אך לטענתו, עשה כן בתוקף תפקידו ובשליחותה של המדינה, ופעל על הוראותיה, ועל כן באחריותו שלו צריכה לשאת המדינה, בהיותה שולחתו. לכל היותר, ניתן לייחס לו רשלנות או טעות בשיקול דעת, בגינם יש כאמור לחייב את המדינה, ואין להטיל עליו אחריות בשל הפגיעה הגופנית שאונתה לתובע.


12. הנתבעת 4, היא המדינה, מדגישה בסיכומיה חזור והדגש כי לא אישררה את מעשה התקיפה, אלא הוקיעה אותו ואף נקטה כנגד הנתבעים 1-3 בהליכים פליליים בהם הורשעו, וכן נקטה בהליכים משמעתיים כנגד נתבעים 1 ו-2 שהועברו מיד עם הגשת כתב האישום מתפקידם, ולאחר מתן פסק הדין המרשיע נתבע 1 הורד בדרגה למשך שנתיים וכן קיבל התראה מראש אמ"ש, ונתבע 2 פוטר מהמשטרה. כנגד נתבע 3 לא ננקטו הליכים משמעתיים מאחר והיה מצוי בחופשת פרישה.

המדינה סבורה כי היא אינה אחראית באחריות שילוחית למעשה התקיפה של השוטרים ועומדת לה ההגנה שבסעיף 25 לפקודת הנזיקין, לפיה כאשר המעביד או השולח לא התיר או לא אישרר במפורש את התקיפה שביצע עובדו או שולחו, תעמוד למעביד או לשולחו הגנה והוא לא ימצא אחראי באחריות שילוחית לתקיפה.

המדינה אף כופרת בטענת הנתבעים 1-3 כאילו פעלו על פי הנחיותיה, שהורו לשוטרים לזהות חשודים בשהייה בלתי חוקית, על פי הדרכון בלבד. המדינה מסתמכת על הכרעת הדין בעניינם של הנתבעים 1-3, אשר קבעה כי מעצרו של התובע על ידי השוטרים היה שלא כדין, כמו גם השימוש בכח נגדו, ולאור הקביעות העובדתיות בפסק הדין הפלילי המרשיע את הנתבעים 1-3, מן הראוי היה כי טענות אלו לא תועלנה על ידם בהליך זה.

באשר לטענה כי המדינה חבה באחריות שילוחית בעוולת הרשלנות שעוולו לכאורה, הנתבעים 1-3 כלפי התובע, טוענת המדינה כי גם אם יקבע כי מעשי התקיפה של הנתבעים 1-3 עונים על יסודות עוולת הרשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה, גם אז לא ניתן יהיה להטיל על המדינה אחריות שילוחית למעשי התקיפה, מכח עוולות אלו. לטענתה, עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה, הינן עוולות מסגרת, ולא ניתן לעשות בהן שימוש, שעה שקיימת עוולה ספציפית התואמת את נסיבות המקרה, והיא עוולת התקיפה. המדינה מבקשת ללמוד גזירה שווה מע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"א(3)757. שם נקבע כי לא ניתן לחייב את הנתבעים בעוולה של הפרת חובה חקוקה אם חיובם בעוולה של כליאת שווא נמנע מתוקף אחת ההגנות העומדות להם בסעיף 27 לפקודת הנזיקין. אותו רציונל חל בענייננו, שלא לאפשר חיובם של הנתבעים בנזיקין על ידי שימוש בעוולות מסגרת, תוך עקיפת ההגנה החוסמת הטלת אחריות ספציפית, המוענקת למדינה מכח הוראות סעיף 25 לפקודת הנזיקין. המדינה מסתייעת בפסק הדין שניתן בת.א. 13023/94 (שלום-ת"א) ראובן מזור נ' רחמים יוסף ואח' (לא פורסם), שם חייב בית המשפט את השוטר בגין עוולת תקיפה אך פטר את המשטרה מאחריות ישירה או שילוחית למעשי התקיפה.
13. 13. באשר לטענת התובע בכתב התביעה, כי יש להטיל על המדינה אחריות ישירה בשל אי תידרוך השוטרים כיצד להשתמש בסמכותם, אי הנחייתם במידת הפעלת הכח הראויה והמותרת למעצר ואי הנחיית השוטרים בזיהוי העובדים בעלי אישור עבודה ושהייה בארץ, טענות אלו נזנחו על ידי התובע, ולא הונחה כל תשתית ראייתית לגביהם. מכל מקום, הנתבעים 1-3 היו שוטרים ותיקים ומנוסים, שעסקו באיתור עובדים זרים ושוהים שלא כדין, שהודו בקבלת הנחיות עותם צרפו לסיכומיהם, ולא היה בידי המדינה כל אינדיקציה לאופיים האלים של הנתבעים 1-3, שעברם הפלילי והמשמעתי היה נקי לחלוטין, עד הארוע נשוא התביעה.

המדינה מדגישה, כי הארוע נשוא התביעה לא ארעה כתוצאה מהעדר הדרכה מתאימה, אלא בשל סירובם התמוה והבלתי סביר של הנתבעים ללוות את התובע לרכבו, שהיה מצוי בקרבת מקום, על מנת שיוכל להציג בפני
הם את דרכונו.

באשר לטענת התובע כי הנתבעים עוולו כלפיו בעוולה של הפרת חובה חקוקה, התובע לא פרט את יסודות העוולה, בהתאם לדרישות תקנה 74(א) ועל כן יש לתעלם מטענה זו.
14. דיון
אחריותם של הנתבעים 1-3 למעשי התקיפה של התובע, בגינו הורשעו על ידי בית המשפט, ופסק הדין הפך חלוט, לא יכולה להיות שנויה במחלוקת. הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי המרשיע, עליהם ניתן להסתמך על פי סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, מבססים את יסודות עוולת התקיפה, אותה עוולו הנתבעים 1-3 כלפי התובע.

שתי שאלות עומדות, איפוא, לדיון:
(א) (א) מידת האחריות של כל אחד מן הנתבעים 1 - 3, והשיעור היחסי של הפיצויים שיש לחייב כל אחד מהם.
(ב) (ב) אחריותה של המדינה, באחריות ישירה או שילוחית, כלפי התובע, ואם קיימת אחריות כזו - מה שיעורה היחסי לעומת אחריותם של הנתבעים 1-3.

ונתחיל דווקא, מן השאלה השניה.
15. האם חבה המדינה באחריות שילוחית למעשי התקיפה שתקפו הנתבעים 1-3 את התובע?

הנני מקבלת את עמדת המדינה, כי עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 25 לפקודת הנזיקין לאמור: "על אף האמור בפקודה זו, לא יהיה שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אישרר אותה".

לא הובאה כל ראיה לכך, כי המדינה אישרה מראש את תקיפתו של התובע. לא ניתן לומר גם כי המדינה אישררה בדיעבד את מעשי התקיפה. התנהגות המדינה, לאחר שנודע לה על מעשי התקיפה, בהעמידה לדין משמעתי ופלילי את הנתבעים, מעידה על הוקעתה את המעשה ולא על אישרורו בדיעבד, וזאת בניגוד לת"א (חיפה) 12745/96 פהמי אבו מוח נ' סמ"ש אלי אלוש, תק-של 99(1) 485, עליו מסתמכים הנתבעים 1-2. שם נדחתה טענת המדינה להגנה לפי סעיף 25 לפקנ"ז, כאשר בית המשפט מסביר את נימוקי הדחיה: "אמנם, סעיף 25 חוסם את האפשרות כי אדם שהותקף בידי שוטר יתבע את המדינה (ראה: ע"א 358/63 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ש י"ז 2894, וכן ע"א (חיפה) 750/94 רעד נ' מדינת ישראל, פס"מ סד 150). אולם, אם המדינה נתבעת לדין והיא מתגוננת בטענה שמעשה התקיפה היה כדין, תחשב הגנתה זו כאישרור המעשה. "מכאן שאם בית המשפט דוחה את טענתה האמורה של המדינה, הוא יכול להטיל עליה אחריות" (ראה: ע"א 667/77 דדון נ' איטאס, פ"ש ל"ב(2) 169, וכן ראה "דיני הנזיקין", תקיפה וכליאת שווא, בעריכת טדסקי, המחבר דוד ררצמר, בעמ' 44). במקרה שבפני
, הנתבעת הגנה על עמדת השוטרים בתביעה זו למעשה בעצם ההגנה יש לראות אישרור הפעולות ובהם פעולות התקיפה שפעלו השוטרים, ולפיכך עפ"י העקרונות הנ"ל, אחראית הנתבעת 6 (המדינה - א.ז.) למעשיהם של השוטרים".

הנתבעת 4 לא חיפתה על הנתבעים 3-1, לא התגוננה בענייננו בטענה שמעשה התקיפה היה כדין ולא הגנה על עמדת הנתבעים 3-1 . להיפך, נתבעת 4 העמידה את הנתבעים 3-1 לדין בפני
בית הדין המשמעתי, נקטה כנגדם באמצעי משמעת מנהליים ואף העמידה אותם לדין פלילי. בנסיבות אלו, לא ניתן ללמוד על אישרור מעשי התקיפה על ידי המדינה.

אשר על כן, הנני קובעת כי אין הנתבעת 4 אחראית באחריות שילוחית, ככל שהדבר מתייחס לעוולת התקיפה שעוולו הנתבעים 1-3 כלפי התובע.
16. 16. משנדחתה הטענה כי המדינה חבה באחריות שילוחית לעוולת התקיפה שבצעו שלוחיה, הנתבעים 1-3, יש לבחון את השאלה, אם מוטלת עליה אחריות ישירה או שילוחית בעוולת הרשלנות ו/או הפר חובה חקוקה.

אקדים ואומר, כי התובע זנח את טענתו הכלולה בכתב התביעה בדבר ביצוע עוולת הפר חובה חקוקה כלפיו, ועל כן אין צורך להידרש לטענה זו.

נותר איפוא, לבחון, אם מתקיימת בנסיבותינו עוולת הרשלנות.

חיוב המדינה בעוולת הרשלנות, עשוי להיות בעל שני פנים:
(א) (א) חיוב באחריות שילוחית בשל עוולת רשלנות שעוולו הנתבעים 1-3, שלוחיה של המדינה, כלפי התובע.
(ב) (ב) חיוב באחריות ישירה בשל עוולת רשלנות של המדינה כלפי התובע.
17. על פי סעיף 2 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952 (להלן - "חוק הנזיקים האזרחיים"), דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין כדין כל גוף מאוגד, פרט לאמור באותו חוק.

סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים מסייג את אחריות המדינה בנזיקין בקובעו: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

בענייננו, על יסוד הממצאים והמסקנות שבפסק הדין הפלילי המרשיע את הנתבעים 1-3, אין מדובר במעשים שנעשו בתחום הרשאה חוקית או בתום לב, תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית ואף לא נטען כך. מכאן שהפטור שברישא לסעיף 3 לא חל.
18. סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע כי רשלנות תהא מקום ש"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

סעיף 36 קובע כי "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".
19. קביעת אחריות אזרחית ברשלנות, על-פי סעיף 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין, מחייבת הוכחת המרכיבים הבאים (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, להלן: "

פסק דין
ועקנין"):

(א) קיומה של חובת זהירות הכוללת שני היבטים: חובת זהירות מושגית הנבחנית בהיבט הנורמטיבי וחובת זהירות קונקרטית.
(ב) הפרת החובה על שני היבטיה.
(ג) נזק שנגרם עקב הפרת החובה.

"התשובה לשאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הציפיות, הכולל בחובו שני היבטים: ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות מושגית, וההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני בנסיבותיו של האירוע, קיימת חובת זהירות קונקרטית. קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע לפי מבחן הצפיות. המבחן הוא, האם אדם, ובכלל זה שוטר סביר, צריך היה לצפות את התרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו גם צריך לצפותו" (ראה: ת"א (ת"א) 2128/90 עבד אלחכים נאשף נ' אמנון גובני ואח', תק-מח 97(2) 1717).

השאלה העומדת להכרעה הנוגעת לחובת הזהירות של שוטרים, בכל הנוגע לשימוש בכח להשליט את החוק והסדר, מתמקדת בשאלה, האם השוטר היוצא למלא את חובתו במסגרת תפקידו, חב חובת זהירות מושגית כלפי מי שעלול להפגע ממעשיו או מחדליו באותו סיור. והתשובה לכך חיובית, לאור המגמה בפסיקה שהכירה בהטלת חובת זהירות מושגית על שוטרים בביצוע תפקידם (ע"א 337/87 בוסקילה נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד ל"ח(3)733 - להלן : "פס"ד בוסקילה")).

על כוחות הביטחון, בכללם המשטרה, חלה חובה מושגית לשמור על החוק, הסדר והבטחון. מחובה זו נגזרת גם אחריות להגן על גופם ורכושם של התושבים ולמנוע מהם פגיעה, גם כשמדובר בעובדים זרים. מכאן, בכדי למנוע שהיית זרים שלא כדין, נגזר על המשטרה ושוטריה לעיתים להשתמש בכוח, תוך איזון מתמיד בין חובת המשטרה למלא את הוראותיה לבין הצורך הסביר להגן על שלום הפרט, בין אם הוא נמנה על תושבי הקבע ובין אם הוא נמנה עם תושבים זרים ללא אשרת שהות במדינה, איזון זה הוא המגדיר את תחומי החובה במקרה הנתון (ע"א 751/68 רעד נ' מדינת ישראל , פ"ד כה(1) 197).

עם זאת, לעולם אין להצדיק שימוש באלימות, שאין בינה לבין שימוש בכוח סביר ולא כלום ולעולם השימוש בכוח צריך להיות תואם להיקפה של הסכנה ואסור שיחרוג מהנדרש באופן סביר לצורך הצלחת ביצוע פעולות המשטרה.

ויפים לעניין זה דברי כב' השופט בייסקי בפס"ד בוסקילה, כפי שהובאו על ידי כב' הנשיא אילן בת"א (ת"א) 2128/90 (שם): "מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה".
20. למצער, הנתבעים 1-3 לא הפעילו בתבונה את הסמכויות שניתנו להם לצורך ביצוע תפקידם. הנתבעים 1-3 היו במשימת שיטור לאיתור שוהים שלא כדין מבין העובדים הזרים. הנתבעים 1-3 פגשו בתובע, והתעורר חשדם כי מדובר בעובד זר השוהה באורח לא חוקי, והוא נדרש להציג את דרכונו. דרכונו לא היה עמו, וגירסתו, כי אמר לשוטרים באנגלית, כי דרכונו מצוי ברכבו, החונה מרחק קצר מחנות המכולת בה נתפס, התקבלה כאמינה בבית המשפט, במסגרת ההליך הפלילי, ונקבעה כממצא עובדתי. על הנתבעים 1-3 היה להפעיל שיקול דעת נבון, וללוות את התובע לרכב, כדי לאפשר לו להוכיח צידקתו. תחת זאת, פעלו נגדו באלימות קשה ומיותרת, וגרמו לו לחבלות גוף. לא היה צורך במעשי האלימות כנגד התובע בזמן ובמקום שבו הופעלו עליו. מדובר בתקיפה אלימה של אדם, שלא נשקפה ממנו כל סכנה, ולא היה בהתנהגותו כדי לשבש או להפריע לשוטרים במילוי תפקידם. על הנתבעים 1-3 היה לצפות, ככל שוטר סביר אחר, כי הפלתו של התובע לארץ, תוך כיפוף רגלו לאחור, עלולה לגרום לו לנזק גוף. המסקנה המתבקשת היא כי הנתבעים 1-3 לא נקטו באמצעי זהירות שהיו מתבקשים בנסיבות העניין, ובגרמם לתובע נזק, עוולו כלפיו בעוולת הרשלנות.

21. כנגד טענות המדינה כפי שפורטו בסיכומיה, לפיהן שעה שקיימת עוולה ספציפית אותה ניתן לייחס למעשה נשוא התביעה, היא עוולת התקיפה, לא ניתן לעשות שימוש בעוולת המסגרת של הרשלנות, קיים הלך רוח בפסיקה הסבור, כי ניתן לייחס אחריות בגין עוולת רשלנות, גם בגין מעשי תקיפה (ירי, הכאה) שבוצעו על ידי שלוחי המדינה, שוטריה וחייליה.

אומרת כב' השופטת פרוקציה בת"א (י-ם) 709/95 צלאח חסן עבד אלרחמן נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(3) 10882: "ישנו יסוד למחשבה כי אחריות ברשלנות כוללת בתוכה גם גרימת נזק בזדון, ואף התנהגות מכוונת וזדונית תוכל להיכלל במסגרת עוולת הרשלנות בנסיבות המתאימות (ראה טדסקי, דיני נזיקין, מהד' 2, עמ' 89,102,306; ע"א 413/64 אברהמי נ' עירית ת"א-יפו, פ"ד י"ט(1) 114,119; רובינשטיין, פרידמן "אחריות עובדי ציבור בנזיקין", הפרקליט כ"א עמ' 66, 74-75; אולם מנגד גישתו של פרופ' טדסקי "נזקי גוף ללא שימוש בכח והרשלנות הזדונית, הפרקליט כ"ג 170, עמ' 180). בנסיבות אלה, ביצעו חיילי צה"ל שהיו מעורבים בהכאתו של התובע, מעשה של עוולה אזרחית, שניתן לשבצה במסגרת עוולת הרשלנות".


22. אשר על כן נקבע, כי הנתבעים 1-3 עוולו כלפי התובע גם בעוולת הרשלנות. משכך, אחראית המדינה למעשיהם ומחדליהם, באחריות שילוחית, בהתאם להוראות סעיף 13 לפקודת הנזיקין, בהיותם עובדיה ושלוחיה, אשר ביצעו את המעשים תוך כדי ביצוע עבודתם, ועל אף שביצוע תפקידם היה בדרך לא נאותה ולא ראויה.
23. 23. מעבר לדרוש, אתייחס גם לשאלת קיומה של אחריות ישירה על המדינה בעוולת הרשלנות, כפי שנטען על ידי התובע בכתב התביעה. מעבר לדרוש - הואיל והנתבעים 1-3 זנחו בסיכומיהם טענה זו, ולאור התוצאה בדבר חיוב המדינה באחריות שילוחית. יחד עם זאת, לאור התייחסות המדינה לשאלה זו בסיכומיה, אציין, כי לטעמי, התשובה לשאלה זו הינה שלילית.

טענות התובע התייחסו לאי תדרוך השוטרים כיצד לבצע את עבודתם, אי הנחייתם באשר למידת הכח הסביר שמותר להם להפעיל לצורך מעצר, ואי הנחיית השוטרים באשר לזיהוי החשודים ובדיקת אישורי השהייה. התובע לא הביא כל ראיה להוכחת טענות אלו. אדרבא, הנתבעים 1-2 צרפו לסיכומיהם נוהלים שהוצאו על ידי המדינה (נספח א' לסיכומים). מנוהלים אלו ניתן ללמוד, כי המדינה הקפידה על הוצאת נוהלי עבודה מסודרים ומפורטים בעניינים נשוא התביעה. יתר על כן, המדינה הנחתה במפורש את השוטרים לפעול כדלקמן (סעיף 4 לנוהלים): "(א) כל עובד זר שנעצר ואין ברשותו דרכון יתוחקר לגבי המצאותו של הדרכון. (ב) במידה והעובד הזר יכול לומר ולהצביע היכן נמצא דרכונו הוא ילקח על ידי המשטרה למעסיק ו/או לכל מקום אחר בו נמצא הדרכון ובתנאי שהוא נמצא בתחום הטריטוריאלי של התחנה העוצרת".

עיננו הרואות, כי המדינה הוציאה נוהלים מפורטים ביותר בדבר תחקור החשוד על מקום המצא הדרכון, ואף הורתה לשוטריה ללוות את החשוד למקום הנטען להימצאותו של הדרכון. אילו פעלו הנתבעים 1-3 על פי נוהלים אלו, היו מתלווים לתובע למקום המצא רכבו, מרחק קצר ביותר מן המקום בו ארע אירוע התקיפה, היו עומדים על קיומה של אשרת שהייה בת תוקף, ומשחררים את התובע לדרכו. התעלמותם הבוטה והמזלזלת של הנתבעים 1-3 מטענותיו של התובע על מקום המצא הדרכון, היתה מנוגדת במפורש לנוהלים שקבלו.

משכך, לא הוכח כי המדינה התרשלה באי קביעת נוהלים ברורים שהיה בהם כדי למנוע את האירוע, ואין להטיל על המדינה אחריות ישירה בעוולת הרשלנות.
24. נותר איפוא, לקבוע את חלקם היחסי של כל אחד מן הנתבעים בנטל פיצויו של התובע.

לעניין זה, נראה לי לאמץ את גישתו של בית המשפט המחוזי, אשר איבחן לעניין העונש, את מעשיהם והתנהגותם של הנתבעים 1-2, ממעשיו והתנהגותו של הנתבע 3. הנתבע 3 היה יוזם האירוע והבכיר מבין כל השוטרים, ותפקד כראש הצוות. אף שהנתבע 3 כנראה לא השתתף בפגיעה הפיזית בתובע, הרי כאחראי ויוזם הארוע, היה עליו למנוע את תקיפת התובע על ידי הנתבעים 1-2, להנחותם בצורה מדוייקת וברורה להתלוות לתובע לבדיקת דרכונו. הנתבע 3 לא עשה כן, לא הפסיק את מעשי התקיפה, ולא מנע מהשוטרים שהיו כפופים לו את מעשי האלימות כלפי התובע. בנסיבות אלו, בדין ובצדק ראה בית המשפט להחמיר עם עונשו של הנתבע 3 ולהקל בעונשם של הנתבעים 1-2.

בהתחשב במכלול השיקולים, הנני קובעת כי בנטל הפיצוי המוסכם המגיע לתובע, ישאו הנתבעים בחלקים כדלקמן:

הנתבע 1 ישלם 6,250 ₪ המהווים 12.5% מן הפיצוי המוסכם.
הנתבע 2 ישלם 6,250 ₪ המהווים 12.5% מן הפיצוי המוסכם.
הנתבע 3 ישלם 12,500 ₪ המהווים 25% מן הפיצוי המוסכם.
המדינה תשלם 25,000 ₪ המהווים 50% מן הפיצוי המוסכם.

כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 6.10.02, המועד בו הודיעו הצדדים על הגעתם להסדר הפיצוי עם התובע.

בהתחשב בתוצאת פסק הדין - אין צו להוצאות.
המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתן היום ח' באלול, תשס"ד (25 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.
אגי זהבה
, שופטת








א בית משפט שלום 52123/99 ראשין בונדו נ' רווח יוסף, שרון מאיר, דמרי מישל (פורסם ב-ֽ 25/08/2004)