פסקי דין על עו"ד שלמה בכור | פסקי דין על שרון כהן | פסקי דין על דורין גולן |

20740-08/10 א     28/01/2013




א 20740-08/10 עו"ד שלמה בכור נ' שרון כהן, דורין גולן








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 20740-08-10
בכור ואח' נ' כהן ואח'


28 בינואר 2013







בפני

כב' השופטת נועה גרוסמן
, סגנית נשיאה




תובע

עו"ד שלמה בכור
ת.ז 52762226


נגד


נתבעת

1. שרון כהן
– ניתן

פסק דין
2. דורין גולן

ת.ז 300434677
נ' 2 ע"י ב"כ עו"ד גולדנברג שי




פסק דין


רקע
:
ביום 11.8.10 הגיש התובע את התביעה הנוכחית.
ביום 10.11.10 ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה כנגד הנתבע 1, על ידי הרשם יוחנן גבאי.

התביעה מבוססת על טענתו של התובע כי רכש חבילת אירוח למשחקי כדורגל באירופה (להלן: "חבילות אירוח") בסך של 14,233 ₪, אולם בפועל לא קיבל את החבילה.

בזמנים הרלוונטיים עבדה הנתבעת 2 (להלן : "הנתבעת") במשרד הנסיעות בבעלות הנתבע 1.
לטענת התובע, רוב השיחות והמו"מ לרכישת חבילת האירוח נערכו בינה לבינו.
מכאן, לטענתו קמה לו עילת תביעה כנגדה.

טענות התביעה
:
לטענת התובע, בהמשך לפרסומים אשר ראה בעיתון, הוא רכש ממשרד הנסיעות אשר היה בבעלות הנתבע 1, חבילת אירוח למשחקי כדורגל בברצלונה בסך של 14,233 ₪.
בפועל, כך טוען התובע, התברר כי נפל קורבן למעשה "עוקץ".
בסופו של יום, נעלמו הן הנתבע 1 והן כספו.
התובע טוען כי מלכתחילה הנתבעים לא התכוונו לספק את החבילות.
התובע גורס, כי הנתבעת
הייתה מודעת להתנהלותו הפסולה של הנתבע 1.
זאת, חרף ניסיונה להציג עצמה כבחורה "תמימה" אשר אינה יודעת מה הם כרטיסי טיסה וכיצד הם נראים (ראו עמ' 1- שורה 15 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.12 (להלן: "הפרוטוקול").
התובע צירף כנספח ב' לתצהירו את התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת
כנגד נתבע 1 בו טענה כי :

"...נוצרו ביניהם מחלוקות שנבעו מהתנהלות הנתבע כלפי לקוחות – שכללה מתן הבטחות חסרות כיסוי ואי עמידה בהתחייבויות..."


אולם, כאשר הנתבעת
נתבקשה להסביר למה התכוונה במילים "הבטחות חסרות כיסוי", ענתה כי הכוונה היא שהנתבע 1 הבטיח לחזור ללקוחות ולא עשה כן.

כן טוען התובע, כי הנתבעת
ידעה היטב כי ההבטחות שנתנו לגבי חבילות האירוח היו "הבטחות ללא כיסוי" וכי זו כוונתה במילים : "לא עמד בהתחייבויות".

בנוסף, טוען התובע כי כאשר נדרשה הנתבעת לציין שם של לקוח אשר קיבל את חבילת האירוח, היא לא
זכרה אף שם.
עובדה זו, מחזקת את לטענת התובע, את עמדתו כי מדובר ב"תרגיל עוקץ" ולו היה שם כזה הייתה יודעת הנתבעת לאזכרו בעדותה.

התובע טוען, כי לאחר שהפעיל לחצים לקבלת כרטיס הטיסה ושובר המלון, שלחה לו הנתבעת כרטיסי טיסה פיקטיביים.

כאשר נשאלה בעניין טענה, כי מדובר באישור הזמנה ואין היא יודעת כיצד נראים כרטיסי טיסה. זאת, חרף העובדה שבדוא"ל ששלחה לתובע ציינה כי מדובר בכרטיסי טיסה. מכך למד התובע כי הנתבעת, בניגוד לטענתה,
יודעת להבדיל בין כרטיסי טיסה לאישורי הזמנה.

לטענת התובע, הנתבעת דרשה תשלום מידי עבור חבילות האירוח, מאחר וידעה כי התובע לא עתיד לקבל את החבילה. לשיטתו ידיעה זו מקימה לה אחריות כלפיו.

הן בתצהירו (סעיפים 26 ו- 22) והן בעדותו (עמ' 12 שורה 17) טוען התובע כי הנתבעת התחייבה באופן אישי שכספו יוחזר אליו.
הנתבעת אישרה טענה זו בעדותה (עמ' 18 שורה 19) אולם טענה כי הדברים נאמרו בהוראתו של הנתבע 1.

לאור האמור לעיל התובע טוען כי הנתבעת צריכה לפצותו בסך של 14,233 ₪ צמודים ונושאי ריבית מיום 30.9.09 ובנוסף תשלום בגין עוגמת הנפש בסך של 50,000 ש"ח והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.


טענות ההגנה
:
לטענת הנתבעת, אין בינה לבין התובע כל יריבות, שכן היא בסך הכל הייתה עובדת פשוטה בעסק של הנתבע 1.

הנתבעת
מכחישה את טענות התובע בדבר "תרגיל
עוקץ", טוענת כי מדובר בהפרת חוזה אשר נכרת בין התובע לבין נתבע 1.

הנתבעת מפנה לסעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") הקובע כי על מנת להוכיח תרמית, על התובע להוכיח כי הנתבע התכוון להטעותו.
בנוסף, מפנה הנתבעת לפסיקה אשר קובעת כי טענת תרמית נדרשת להיות מפורטת ומבוססת וכי הנטל על התובע הינו כבד.

כן טוענת הנתבעת
כי עבדה בעסק כשכירה של הנתבע 1 וכי
היו עובדים נוספים במשרה זהה. בהקשר זה מפנה הנתבעת
לתשובות לשאלון, בהן ציינה את שמותיהם של יתר העובדים.

הנתבעת
תמהה
מדוע לא זימן התובע לעדות את העובדים שנזכרו בתשובותיה לשאלון, ואת הנתבע 1 כדי לבסס את גרסתו.
הנתבעת
סבורה, כי לא בכדי התובע לא הביא עדים אלו. היא טוענת כי נמנע מכך, הואיל וידע שעדויות אלו לא יתמכו בטענותיו ורק יזיקו לפרשת התביעה.

הנתבעת מחזיקה בדעה כי
הנתבע 1 נהג בפיזור דעת , אך לא ביצע בתרגיל עוקץ מתוכנן.

הנתבעת
מפנה לשאלון אשר נשלח לתובע בו ענה כי עד להגשת התביעה לא פגש אותה מעולם,
וכי התביעה הוגשה כנגדה רק משום שעמה שוחח בטלפון טרם רכישת הכרטיסים.

בתגובה לטענת התובע כי לקוחות נוספים לא קיבלו את חבילות האירוח, טוענת הנתבעת
כי בעת הגשת התביעה התובע כלל לא ידע זאת והסיק זאת מכתב תביעתה של הנתבעת כנגד מעסיקה הנתבע 1 בביה"ד לעבודה.
בהקשר זה מציינת הנתבעת
כי התובע אף לא תמך טענתו זו, בדבר לקוחות נוספים, בראיה או עדות כלשהי.

בנוסף, טוענת הנתבעת
כי לו היה מדובר בתרגיל עוקץ אזי המשטרה לא הייתה גונזת את תלונתו של התובע.
כאמור, הנתבעת
גורסת כי הייתה עובדת זוטרה אשר לא הייתה מעורבת ומודעת למעשיו של הנתבע 1.

הנתבעת מפנה לסעיף 23 בתצהיר התובע,
בו נכתב
כי הצ'ק שנמסר לו ע"י נתבע 1, חולל בחוסר פירעון.
בעקבות כך פנה התובע, בכתב לנתבע 1 בלבד.
לטענת הנתבעת קיבל התובע לידיו צ'ק חלופי.

הנתבעת
סבורה, כי מתוכן השיחות שהתנהלו בין התובע לנתבע 1 ומן העובדה כי התובע הסכים לקבל צ'ק חלופי מהנתבע 1, היא מסיקה כי התובע לא סבר שמדובר באדם רמאי ונוכל.

כמו כן, טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח שנגרם לו אובדן זמן או עוגמת נפש, מאחר שבחקירתו הנגדית הודה כי לא ערך שינוי בתכוניותיו מכיוון שהבין שיש בעיה עם חבילת האירוח.

הנתבעת
מדגישה לכל היותר מדובר בהפרת חוזה בין התובע לבין הנתבע 1.
אולם, לגרסתה בינה לבין התובע אין כל יריבות, משכך לא הייתה כל סיבה להגיש נגדה תביעה זו.

בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי היא צמחה לה טובת הנאה כלשהי מהתנהלותו של הנתבע 1. לכן עלה בידו להוכיח שיתוף פעולה כפי שהוא טוען.

דיון והכרעה
:
השאלות המצריכות הכרעה הינן -
סוגיית היריבות.

סוגיית המרמה.

אדון בשאלות אחת לאחת.

סוגיית היריבות
:
יש לבחון את השאלה, האם קמה לתובע זכות תביעה כנגד הנתבעת.

תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984
(להלן: "התקס"א") תקנה 101:

"(א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1)
מעשה בית דין;
(2)
חוסר סמכות;
(3)
כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע
".

הכלל העולה מן ההלכה הפסוקה הוא כי "די בקביעה בדבר חוסר יריבות בין בעלי דין כדי להכריע גורל תובענה לדחייה". (ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק בע"מ נ' ק.י.מ.א להשקעות בע"מ, פ"ד מ"ג(2) 347,353).
כמו כן, המלומד א' גורן, סוגיות בסדר דיון אזרחי (מהדורה תשיעית תשס"ז- 2007) בעמ' 175, כתב:

"די בקביעה בדבר חוסר יריבות בין בעלי הדין כדי להכריע את גורל התובענה לדחייה"
.

במקרה דנן, הנתבעת
היא זו שניהלה עם התובע את השיחות הטלפוניות, איתה שוחח לאורך כל הדרך הן כאשר רכש את החבילה והן כאשר רצה לבקש את כספו בחזרה.

למעשה הנתבעת
הייתה החוליה המקשרת בין התובע לבין משרד הנסיעות, ודרכה נוהלה העסקה.
משכך, אני קובעת כי מתקיימים בינה לבין התובע יחסי יריבות .

אינדיקציה נוספת שבכוחה לסייע בקביעת היקף האחריות וחובת הזהירות המוטל על הנתבעת כלפי התובע היא באמצעות המסגרת הנורמטיבית של דיני השליחות התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק השליחות").

סעיף 1(א) לחוק השליחות
קובע:

"שליחות היא ייפוי כוח של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי".

במקרה דנן, התובע 1 הינו השולח ואילו הנתבעת הינה השלוח כלפי צד שלישי- התובע.

ביסודם של כל יחסי שליחות מונח אינטרס השולח, ואינטרס זה בלבד. לכן, מקום שביסוד פעולת השלוח עלולים לעמוד אינטרסים נוספים לאלו של השולח, או אף אינטרסים מנוגדים להם, קובע הדין אי אלו "מנגנוני הגנה".

כך למשל, סעיף 8 לחוק השליחות
קובע חובת נאמנות רחבה החלה על השלוח:

"קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו; ובאין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה יחולו עליו חובות אלו:

(1)
יגלה לשולח כל ידיעה וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות ויתן לו דין וחשבון על פעולותיו;
(2)
לא יהא שלוח של שליחים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת שולחיו;
(3)
לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו;
(4)
לא יקבל מכל אדם טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמתו של השולח;
(5)
לא ישתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות, ובדרך כלל יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר".

אמת מידה נוספת המסייעת בקביעת רמת הזהירות והאחריות הנדרשת מצד הנתבעת הינה אופי פעולה השלוח לאור דיני השליחות. מקום שהנתבעת סבורה, או שהיה עליה לסבור, כי מדובר בפעולה חשודה לפי דיני השליחות, במובן זה שביסודה מונח אינטרס זר לאינטרס השולח, או במובן זה שמתעורר ספק באשר לאומד דעת השולח לבצע את הפעולה הספציפית, ראוי לקבוע כי מוטלת על הנתבעת חובת זהירות בהיקף רחב מן המקרים הרגילים, שעל פניהם נחזים כשרים ותקינים.
הנתבעת היתה בסיטואציה בה יכלה להבחין, כי העניינים אינם מתנהלים כשורה בסוכנות הנסיעות.

אולם, נמצא כי אין בכוחה של התרשלות הנתבעת להשפיע על תוקפת קניית חבילת האירוח.
שכן, לבחינת תוצאת הפרת חובת הזהירות של הנתבעת כלפי הלקוח, התובע, הפועלת באמצעות שלוח – דיני השליחות, דיני הנזיקין ודיני החוזים, כי אין נפקות של ממש להתרשלות הנתבעת.
לפי סעיף 8 לחוק השליחות,
מוטלות על השלוח, הנתבעת, חובות נאמנות כלפי השולח, הנתבע 1, ביחס לפעולות השליחות. חובות אלה הן עניין פנימי בין השלוח לשולח, כך שהן אינן חלות על צד שלישי, ליחסי השליחות. אף על פי כן, במקרים מסוימים, דוגמת מקרה של שלוח הפועל לטובת עצמו, עלול להתעורר חשד כי פעולת השליחות מבוצעת תוך הפרה קיצונית של חובת הנאמנות, באופן שעלול לגרור חריגה מהרשאה ובטלות מוחלטת של הפעולה.

סיכומו של דבר, הנתבעת פעלה על פי הוראותיו של הנתבע 1. העובדה שהתובע לא קיבל את חבילת האירוח, מצערת עד כמה שתהיה, לא מוכיחה כי לנתבעת היה יד בדבר או שקיבלה טובת הנאה ממעשי הנתבע 1, (שורה 18 עמוד 9 לפרוטוקול):

"ש. באיזה שלב ידעת על קיומו של הנתבע 1?
ת. יש הבדל בין מתי שוחחתי לבין מתי ידעתי על קיומו. השיחה הראשונה שלי איתו היתה אחרי חילול השיק הראשון. את שמו ראיתי בנספח ג' לתצהירי, המכתב של הנתבעת 2 שאומר לי לאן להפקיד, ומכאן, מופיע השם הזה. אני מניח שקראתי באותו רגע בעיון את המכתב וראיתי את שמו."


הנתבעת הייתה השלוח של הנתבע 1, הנתבעת מילאה אחר הוראותיו, עבדה מתוך נאמנות למעבידה, לכן אינני רואה כי היה לנתבעת מעמד עצמאי בעסקה זו. כל פעולותיה של הנתבעת נבעו ממילוי הוראותיו של הנתבע 1, כמעבידה.
הנתבעת מסבירה בעדותה כי הייתה מזכירה במשרד ותו לא (שורה 15 עמוד 15 לפרוטוקול):

"...לקוחות היו מעוניינים לשוחח איתו כי אני אמרתי וציינתי בפני
הרבה מאור לקוחות שאני מזכירה הזה, פקידה במשרד הזה, כששאלו אותי מי בעל העסק האמיתי אמרתי מפורשות שזה הנתבע 1".

כמו כן, הנתבעת העידה כי לא הייתה מעורבת ורק הייתה השלוח של הנתבע 1:

"...כאשר שאלתי את שרון למה מר בכור רוצה את הכסף שלו בחזרה, הוא אמר לי במפורש, אל תתערבי."

משמע, הנתבעת הייתה למעשה איש הקשר בין הלקוחות לבין הנתבע 1.

בנוסף, אני מאמצת את עמדת הנתבעת כי על התובע מוטל הנטל להוכיח כי הנתבעת לא הייתה עובדת מן המניין על יד הבאת עדויות של עובדים נוספים אשר יעידו כי לנתבעת היה מעמד גבוה יותר מיתר העובדים.

לאור האמור לעיל, הנני רואה את היחסים בין הנתבעת לנתבע 1 כיחסי שלוח – שולח. כפועל יוצא, טענת היעדר היריבות שהעלתה הנתבעת, מתקבלת, לפחות ככל שהדבר נוגע לפן החוזי של התביעה. כלומר, אני קובעת כי לא הנתבעת היתה זו שהתקשרה עם התובע בעסקת רכישת הכרטיסים וחבילת האירוח, אלא הנתבע 1 הוא זה שהתקשר עם התובע. הנתבעת שימשה בעסקה זו רק כשלוחתו ופקידתו של הנתבע 1.


סוגיית המרמה
:

בסיס תביעתו של התובע מושתת על הטענה כי
הנתבעת פעלה כלפיו במרמה.
גם אם הנתבעת היתה רק פקידה של הנתבע 1, נותר לבחון האם נטלה חלק עצמאי בביצוע מעשה מרמה כלפי התובע. אם יימצא כי פעלה כלפיו במרמה, עשויה התביעה לעמוד על תלה בגין רכיב זה.

ייאמר לאלתר, עדותה של הנתבעת עוררה תמיהה מסוימת באשר להתנהלותה.

היא טענה כי אינה יודעת כיצד נראה כרטיס טיסה, אף שעבדה בסוכנות נסיעות (עמוד 19 שורה 15 לפרוטוקול):

"לי לא הוסבר מעולם מהם כרטיסי טיסה. אני לא יודעת איך נראים כרטיסי טיסה. אני לא יודעת אם מדובר באישורי הזמנה או בכרטיסי טיסה אמיתיים. אני שלחתי מה שנאמר לי על ידי המעסיק שלי לשלוח".


היתממות זו היתה בעייתית. בנוסף, רוב תשובותיה של הנתבעת היו
כי איננה זוכרת או כי איננה יודעת. גרסה שלא עוררה אמון.
שקלתי, האם יש בהיתממות דנן משום ניסיון להסתיר את האמת ולחפות על התנהגות של מרמה.
דהיינו, האם יש בכך כדי להביא לקבלת גרסת התובע בבר היותה בעלת ברית של הנתבע 1, וכמי שעיוולה כלפיו במרמה ?

סעיף 56 לפקודת הנזיקין
דן בעוולת תרמית:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות-ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק-ממון".


השופט י' כהן בע"א
365/7
, אלחנני ואח' נ' רפאל ואח'; "נפית" השקעות ופתוח בע"מ נ' רפאל ואח’
,
פ"ד לה(1) 701 עמ' 711, קבע:

"ההחמרה באשר להוכחות הנדרשות נובעת מהכלל, שכאשר צד מעלה כלפי צד שכנגד טענת מרמה, או טענה כיוצא בזו, עליו להביא הוכחות על גרסתו כאפשרות גבוהה
"

יש הגורסים כי במישור האזרחי, בנסיבות מיוחדות, נדרשת רמת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית לבין מידת ההוכחה הפלילית, יש המכנים אותה "דרגת ביניים", כך למשל נאמר בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 595, (להלן: "פס"ד זיקרי").

"...מאחר שהמשיבה מייחסת לו ביצוע עבירות פליליות, לרבות עבירת מירמה, הרי על המשיבה לבסס את טענתה ואת חשדה במידה העולה על מאזן ההסתברות הנהוג במשפטים אזרחיים. ומן הדין לקבו נטל הוכחה בדרגת ביניים העולה על %
51
, באותם מקרים בהם מתבסס צד במשפט אזרחי על הגנה, המייחסת לצד היריב ביצוע עבירה פלילית".

השופט בך בפס"ד זיקרי קבע כי בתביעה אזרחית אשר מייחסים לנתבע מעשה אשר יש בו עבירה פלילית כמו מרמה נדרשת רמת הוכחה מוגברת.

גם אלו שאינם מסכימים לגישה זו, שיש לאמץ מידת הוכחה שלישית, מסכימים כי מדובר על מבחן אשר עלול להשתנות בהתאם לחומרת נשוא התביעה.

השופט אגרנט בציינו בע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד פ"ד יב(2) בעמ' 2063 היה בדעה כי:

"...
אף אחד משני המבחנים האמורים איננו מבחן החלטי, ובתחום כל אחד מהם עלולה להשתנות מידת ההוכחה הדרושה מקרה למקרה, הכל לפי רצינות הענין השנוי במחלוקת. רצוני לומר: במידה שהעבירה, נשוא הדיון הפלילי, עולה בחומרתה, כך תגדל גם מידת ההוכחה, הדרושה לגביה. כן גם בדיון האזרחי תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נשוא הענין".

נטל ההוכחה בטענת מרמה, אכן גבוה מן הנדרש בנטל ההוכחה הרגיל בהליך אזרחי.
הפסיקה קובעת כי טענת התרמית מחייבת רמה הוכחה גבוהה מן הנדרש בהליך רגיל.

העובדה כי התובע לא הגיש תלונה במשטרה נגד הנתבעת אלא רק נגד הנתבע 1 מעידה גם היא כי התובע עצמו לא היה בטוח מה מידת מעורבותה של הנתבעת (שורה 3 עמוד 12):

"ש. למה לא הגשת תלונה את התלונה גם נגדה אם אתה מייחס לה שותפות לעוקץ?
ת. אין ספק שהנתבע 1 רמאי ונוכל. ברור לחלוטין שתפקידי כאזרח לעדכן את המשטרה, לי כבר זה לא יעזור איתו, שמסתובב אדם כזה. המעורבות הפלילית של מרשתך בעניין לא היתה ידועה לי כשהגשתי את התלונה ובוודאי לא ידועה לי היום. לא אגיש תלונה נגד אדם שהמעורבות הפלילית שלו לא ברורה לי. המשטרה היא שצריכה להחליט מי אשם ומי מעורב. אני מעריך שלא יהיו תוצאות אפקטיביות לתלונה ממני".


מדובר על טענה והאשמה חמורה אשר יש לדון בה בכובד ראש.

למרות תשובותיה החמקניות של הנתבעת בחקירתה, הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הטעתה את התובע בכוונה
תחילה.

נראה כי הנתבעת, עשתה ניסיון להרחיק מעליה את התביעה וליצור מצג של פקידה פשוטה שלא היתה לה כל נגיעה למעשיו הפסולים של הנתבע 1, עד כדי הפרזה. מכאן תשובותיה הבלתי משכנעות בדבר העדר מוחלט של הבנה או ידיעה.

עם זאת, חרף עדותה הסתמית והחמקנית של הנתבעת, לא מצאתי כי היא פעלה במרמה ושיתפה פעולה עם הנתבע 1 במעשיו הפסולים. העובדות מדברות בעד עצמן. הנתבעת שימשה אך פקידה של הנתבע 1, ולא מעבר לכך. הנתבעת עצמה נפלה קרבן למעשיו של הנתבע 1, כאשר לא קיבלה את שכר עבודתה ונאלצה לפנות לבית הדין לעבודה בתביעה נגדו.

על מנת לקבוע כי הנתבעת רימתה את התובע יש להביא הוכחות מוצקות לכך.
סעיף 56 לפקודות הנזיקין דורש הוכחת כוונה להטעות את התובע.
כל הראיות שהובאו לא עלו כדי הוכחת כוונת מרמה.

לאור כל האמור, אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו, להוכיח פעולת הנתבעת בדרכי רמייה, ומשכך, התביעה נדחית.

סיכום:
מן המקובץ עולה כי דין התביעה כלפי הנתבעת 2 להידחות.
וכך אני מורה.
בנסיבות העניין, אני רואה לנכון להורות כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום,
י"ז שבט תשע"ג, 28 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.


נועה גרוסמן
, שופטת
סגנית נשיאה










א בית משפט שלום 20740-08/10 עו"ד שלמה בכור נ' שרון כהן, דורין גולן (פורסם ב-ֽ 28/01/2013)