פסקי דין על שרם בנגב בעמ | פסקי דין על סיגלית חלבי | פסקי דין על רמי חלבי |

55369-02/11 רעס     10/02/2013




רעס 55369-02/11 מדינת ישראל נ' שרם בנגב בעמ, סיגלית חלבי, רמי חלבי








בית משפט לעניינים מקומיים בבאר שבע



רע"ס 55369-02-11 מדינת ישראל
נ' שרם בנגב בעמ
ואח'







בפני

כב' השופט יואב עטר



בעניין:

מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד קינדלר דניאל
המאשימה



נגד



1.שרם בנגב בעמ
2.סיגלית חלבי

- בעצמה
3.רמי חלבי

- בעצמו


ע"י ב"כ עו"ד פנר גדעון
הנאשמים


הכרעת דין


הנאשמים מזוכים מחמת הספק מן העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.


כללי

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירה לפי סעיפים 4 ו – 14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968.

נטען בכתב האישום, כי הנאשמת 1 הינה תאגיד וכי הנאשמת 2 ו – 3, הינם המנהלים של הנאשמת מס' 1.

נטען בכתב האישום, כי החל מתאריך 29.12.2008, הנאשמת 1, ברח' הבדיל 35 בבאר-שבע, עסקה בניהול עסק מסוג מסגריה, שהיא עסק הטעון רישוי, לפי הוראות פריט 10.14 ג' לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה – 1995.

יריעת המחלוקת

ב"כ הנאשמים הודיע בישיבת המענה כי הנאשמים מודים בכך שהנאשמת 1 הינה תאגיד, וכי הנאשמים 2,3 הם מנהלים בנאשמת 1.
ב"כ הנאשמים טען, כי הנאשמת 1 העניקה במועדים רלוונטיים לכתב האישום שירותים לרכבת ישראל הכוללים עבודות בתחום העץ, המתכת, בטון, וכיוצ"ב.
ב"כ הנאשמים טען כי במקום לא פעלה מסגריה, ואת עבודות המתכת מזמינה הנאשמת 1 מספקים חיצוניים.

יריעת המחלוקת בין הצדדים, היא לעניין הפעילות שמבצעת הנאשמת 1 במקום נשוא כתב האישום. והשאלה האם פעילות זו עונה להגדרה של עסק המשמש כמסגריה.

ראיות הצדדים

להוכחת האישום העידו מטעם המאשימה מר רמי שווקה ומר שמעון ארץ קדושה, מפקחים במחלקת רישוי עסקים בעיריית באר-שבע.

במסגרת עדותם של עדי התביעה הוגשו שלושה דוחות פיקוח, המלמדים כי במועדים 29.12.08, 11.5.09, ו- 18.10.09, בוצעו ביקורות במקום נשוא כתב האישום. לא נכתב בדוחות הביקורת (ת/1,ת/2,ת/3) דבר וחצי דבר
על עצם הפעילות שנתגלתה במקום. כל שנרשם הוא, כי אין למקום רישיון עסק, כי על בעל המקום להגיע לבניין העירייה על מנת להסדיר את עניין רישיון העסק, ובת/3 אף נרשם, כי: "לפי טענת בעלת העסק אנחנו לא מסגריה אלא חברה קבלנית".

הרמז היחיד העולה מדוחות הביקורת הנ"ל לעניין טיב הפעילות שנגלתה למפקחים, הוא כי בטפסים נשוא ת/1, ת/2, ת/3 קיים סעיף למילוי שכותרתו: "מהות העסק"
ונרשם בכתב יד: "מסגריה" בלא כל פירוט כיצד הגיע ממלא הטופס למסקנה זו ומה היו הדברים שראה במקום ואשר יש בהם בכדי לבסס מסקנה זו.

מר ארץ קדושה,
העיד
כי ערך את שלושת הביקורות, וכי הבחין במקום בפעילות של ריתוך, וכן כי ראה במקום ברזלים ומלחציים. בהמשך עדותו של עד זה הסתבר כי לעניין הריתוך, סייג דבריו לכך שבשניים משלושת ביקוריו במקום הבחין באדם אחד המבצע פעולת ריתוך (בהמשך חקירתו הנגדית, אף אישר כי יכול ורק פעם אחת הבחין באדם מרתך) בתוך המתחם וכי ראה במקום מכונת חיתוך ומלחציים אך לא ראה כי אלו הופעלו.
העד אישר כי ביקר במען קודם בו פעלה הנאשמת 1, לפני שעברה למען נשוא כתב האישום,
וכי שם לא סבר כי הנאשמת 1 פעלה במקום
כמסגרייה אלא סבר שהמקום הקודם שימש כמחסן לחומרי בניין.

בחקירתו הנגדית הבהיר, כי שינה את דעתו
לגבי אופי המקום בשל העובדה שבשלושת הביקורות שביצע בכתובת הנוכחית, הבחין בפעולות של ריתוך. העד לא ידע לומר מה ריתכו.

לשאלה מדוע לא צילם את פעולות הריתוך, השיב: "לא צילמנו את הבן אדם שריתך, כי לא חשבנו שצריך לצלם. ראינו בעיניים".


העד אישר כי באחת מהביקורות שערכו צילם הפקח שהיה עימו שתי תמונות (נ/1, נ/2) אך לא ידע להסביר מה עשו האנשים המצולמים בתמונה נ/2.

העד לא ידע להסביר מה ראה במקום ואישר כי לא ניסה לברר
באותו ביקור בו הבחין באדם מבצע עבודות ריתוך, מה טיב העבודה שעשה ומדוע.

העד אישר כי הגיע גם לביקורים בהם לא בוצעה כל מלאכה במקום, ואולם הסביר כי: "אם אני רואה פעם שמרתכים אפילו אם זה פעם בשבוע, זה עסק... ...גם אם בן אדם אחד מרתך פעם אחת, זה מסגריה".

העד מר רמי שווקה, העיד כי השתתף בביצוע הביקורות עליהן העיד מר ארץ קדושה (נשוא הדוחות ת/1, ת/2, ת/3). עדותו של עד זה, סתרה את עדותו של ע.ת 1, בנקודות מהותיות. כבר בחקירתו הראשית טען העד, כי כשהגיע למקום ראה: "...מסגריה. ראיתי אנשים עובדים במתכת. ראיתי כלים של מסגריה... ...ראיתי מסור חיתוך, מכונת הלחמה, ברזלים, ואנשים מרתכים".

כאמור, בניגוד לעד זה, מר ארץ קדושה אישר בחקירתו הנגדית כי ראה רק אדם אחד מרתך. בנוסף, מר ארץ קדושה העיד כי לא ראה כל פעילות פרט לאותו אדם יחיד שריתך ואשר לגביו לא זכר אם ראה אותו מרתך בביקור אחד או בשני ביקורים. לעומת עדותו של מר ארץ קדושה,
מר שווקה, טען כי: "בשלושת הביקורות שערכנו עבדו בעבודות מסגרות. פעם אחת בריתוך וביתר הפעמים עברו בחיתוך או בברזל".

מר שווקה העיד כי כלל לא רשם כל דו"ח על ביקורות אלו, ומי שחתום על הדו"חות הוא מר ארץ קדושה. מר שווקה טען בעדותו כי הוא מעיד מהזיכרון. מר שווקה לא ידע לומר אם המסור שהבחין, ואשר לשיטתו, בוצעו בו עבודות חיתוך, היה ידני או חשמלי. בהמשך חקירתו הנגדית, סייג מר שווקה את עדותו כך ש: "ראיתי חיתוך פעם אחת, ראיתי ריתוך פעם אחת". סבורני כי העובדה שמר שווקה טען מחד, כי הוא מעיד אך ורק מזיכרונו שכן לא ערך כל תרשומת על ביקוריו וממצאיו ומאידך לא ידע לומר אם הניסור היה באמצעות מסור ידני או חשמלי, גורעת ממשקל עדותו. מעדותו של מר שווקה עולה כי ייחס משמעות רבה לפעולת הניסור שראה (שהרי בעטיה הסיק כי המקום מהווה מסגריה) וכיוון שכך, הרי לשיטתו של מר שווקה פעולת הניסור היוותה פרט מהותי בעדותו. ודוק: לית מאן דפליג כי קיים הבדל של ממש בין מסור חשמלי המשמש מסגריות לחיתוך מתכת לבין ניסור במסור ידני, והנה, דווקא בנקודה כה מהותית, לשיטתו של העד, לא ידע העד לפרט מה ראה. לו היה העד עורך תרשומת ומחסיר פרט זה, ניתן היה לייחס זאת להיעדר זכירה ולהתבסס על כלל הקפאת הזכירה בכל הקשור לעדות המסתמכת על ריענון זיכרון מתרשומת שערך ואולם משאין זה המצב, ומשהעד לא ערך כל תרשומת והעיד בפני
כי כל עדותו מתבססת על זיכרונו בלבד, אי זכירתו של פרט כה מהותי אשר, לשיטתו של העד, הביאו למסקנה כי המקום משמש כמסגרייה, גורעת מן המשקל שניתן לייחס לעדותו בנקודה זו.

העד לא ידע לפרט מה עשו הפועלים אותם צילם מלבד טענתו כי ביצעו עבודת מסגרות (עמ' 12 ש' 1), ובהמשך, אף שעמד על כך שאותם פועלים שצילם ביצעו עבודות מסגרות, הסביר: "... אני גם אומר לך שאני צילמתי את זה מבחוץ אז לא יכולתי לראות...".

בניגוד למר ארץ קדושה, אשר נתבקש ליתן הסדר מדוע לא צילמו את הפעילות בפני
ם וטען שלא מצאו לנכון, מר שווקה, טען כי הנאשמת 2 מנעה מהם לצלם בתוך העסק ואף סילקה אותם מן העסק. כאמור, הדבר לא נטען כלל על ידי מר ארץ קדושה. משנתבקש מר שווקה להסביר מדוע לא רשם זאת כלל, השיב כי היה חדש ולא ידע לרשום דוחות, ואולם מיד לאחר מכן אישר שהביקורת בה צולמו הצילומים בוצעה בשנת 2009 והוא החל בתפקידו בשנת 2005 (עמ' 12 ש' 23 עד 29).

העד אישר כי הגיע מספר פעמים למקום ונוכח כי היה סגור וללא אנשים בפני
ם.
העד אישר כי בכתובת הקודמת של הנאשמת 1 ערך ביקורות ושם לא סבר כי הנאשמת 1 מפעילה במקום מסגרייה, אלא מפעילה במקום מחסן לחומרי בניין.

בחקירתו הנגדית אישר העד כי הבחין במכונת ריתוך אחת, וכי המדובר היה במכונה ניידת.

כאמור לעיל, התמונות (נ/1 ונ/2)
צולמו על ידי עדי התביעה, על פי עדותם, בביקורת האחרונה נשוא (ת/3).

העיון ב (נ/1) מלמד כי לא ניתן ללמוד דבר על פעילות המתבצעת במקום וכל שרואים בתמונה היא חצר מוקפת חומה אשר מצידה השמאלי מבנה גדול (האנגר), גיבוב של חפצים צמוד לחומה מצד ימין, שתי משאיות וטנדר החונים בחצר, ואדם האוחז בצינורות מגולגלים ואשר לא ניתן מן התמונה להבין האם מדובר בצינורות מים המשמשים לניקוי המקום או כל פעולה אחרת.
בתמונה (נ/2) נראים שלושה אנשים העוסקים בחפץ הנחזה כמכשיר ואשר ההסבר היחיד לעניין טיבו נמסר על ידי הנאשמת 2 (כפי שיפורט בהמשך), ואולם מכל מקום, גם מן התמונה עצמה, לא ניתן ללמוד על פעילות של מסגרות, אלא באותה מידה על פעולה של עיון, או תיקון, או פעולה אחרת אשר טיבה אינו ברור. איש מן המצולמים אינו אוחז בכל מכשיר שהוא או נראה מבצע פעולה מעבר לרכינה אל אותו מכשיר המצולם שם.

לאור הסתירות הרבות בעדויות עדי התביעה, העובדה כי למעשה מעדותו של מר ארץ קדושה עולה כי הבחינו בפעילות ריתוך, בהזדמנות יחידה ועל ידי אדם יחיד, וכי ביתר הביקורות שעשו לא הבחינו בפעילות דומה, ולאור העובדה שעדי התביעה כלל לא טרחו לתעד את ממצאיהם, סבורני, כי לו בעדויות עדי התביעה בלבד היה מדובר, אזי, לא ניתן לומר כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי במקום פעלה מסגריה ונותר ספק סביר באשר לטיב הפעילות במקום.

מטעם ההגנה העידה הנאשמת 2.

הנאשמת 2, העידה כי הנאשמת 1 הינה חברה קבלנית המחזיקה ברישיון לעסוק בהקמת גשרים,
בנייה למגורים, ועבודות תשתיות ומלאכה. הנאשמת 2 העידה כי הנאשמת 1 מבצעת עבודות עבור לקוחות גדולים, ואינה מבצעת עבודות פרטיות.
הנאשמת 2 העידה כי הלקוחות העיקריים של הנאשמת 1 היו רכבת ישראל, חברת נתיבי איילון, חברת כימיקלים לישראל, ולקוחות נוספים.

הנאשמת 2 הסבירה, כי עיקר פעילותה של הנאשמת 1 היא בעבודות הקשורות במסילות ברזל, מסילות רכבת ומסועים, בכל רחבי הארץ וכי המבנים נשוא כתב האישום, משמשים כמחסן לוגיסטי עבור הנאשמת 1. הנאשמת 2 העידה כי באותו מחסן לוגיסטי בכתובת נשוא כתב האישום, מוחזקים כל הכלים והציוד הנדרשים לעבודות אותן מבצעת לרוב הנאשמת 1 בשטח, ובכלל זה, מכונות ריתוך, מכונות חיתוך, מכונות השחזה וכדומה. הנאשמת 2 אף העידה כי בכתובת נשוא כתב האישום מוחזקים אדני רכבת, ברזלים המשמשים לבניית המסילות, חלקי פיגומים, צינורות, וכיוצ"ב.

הנאשמת 2 העידה כי הנאשמת 1 פועלת על פי תו תקן איזו 2001 (נ/9)
וכי על פי דרישות התקן,
היא מחויבת לעמוד בתקני בטיחות, ובכללם, אישור של רשות הכבאות (נ/10) אישור על בדיקת מערכות החשמל ומתקני החשמל (נ/11, נ/12).

הנאשמת 2 הכחישה את עדותו של מר שווקה, כי סילקה את המפקחים מן המקום. לאור הסתירות בין מר שווקה לבין מר ארץ קדושה, בעניין זה, אני מעדיף את עדות הנאשמת 2 לעניין זה.

לאור העובדה שעדי התביעה לא ידעו להסביר כלל את פעילותם של הפועלים אותם צילמו בתמונות (נ/1 ונ/2), אני מעדיף את גרסתה של הנאשמת 2 אשר הסבירה כי בתמונה (נ/2), רואים שלושה עובדים הרוכנים על מכשיר המשמש לחיתוך מסילות רכבת ומבצעים בו טיפול שוטף.

הנאשמת 2 העידה, כי מרבית העבודה מבוצעת באתרים ברחבי הארץ, וכי מידי פעם אכן מבוצעות במקום עבודות מתכת אותם הגדירה כ: "עבודות התאמה" כאשר הסבירה כי מדובר בהתאמת חלקים המגיעים מספקים חיצוניים, ואשר לעיתים אינם מתאימים במלואם לייעוד
או להרכבה, והסבירה כי במקום מתבצעות באופן אשר אינו סדיר ובאופן מזדמן, לעיתים, עבודות הכוללות גם ריתוך או ניסור.

כאמור לעיל, לא ניתן לקבוע כל ממצא עובדתי כי במקום פעלה מסגרייה, על סמך עדויות עדי התביעה.

הבסיס היחיד ממנו ניתן לקבוע ממצא עובדתי, לעניין טיב הפעילות במקום, נובע מעדות הנאשמת 2, ולאור הרושם שהותירה בי בעת מתן עדותה, נותן אני גם אמון מלא בעדותה.

דיון והכרעה

כאמור לעיל, יריעת המחלוקת היא, האם המבנה נשוא כתב האישום, משמש כמסגרייה.
ב"כ הנאשמים טען כי הגדרת המושג "מסגריה" במילון היא: "בית מלאכה לעיבוד כלי מתכת, סדנא לעבודת מסגרות".

לאור עדותה של הנאשמת 2, סבורני, כי ניתן לקבוע
כי המקום נשוא כתב האישום משמש כמחסן לוגיסטי, בו מאוחסן ציוד הנדרש לעבודת הנאשמת 1, וכי עיקר העבודות אשר ניתן להגדיר כעבודות מסגרות מבוצעות עבור הנאשמת 1 על ידי ספקים חיצוניים או על ידי עובדי הנאשמת 1 באתרי העבודה השונים ברחבי הארץ.

מעדותה של הנאשמת 2, נמצאתי למד כי הנאשמת 1, פועלת כחברה קבלנית המבצעת עבודות שונות באתרי בניה ברחבי הארץ.

ב"כ המאשימה הסכים בסיכומיו, כי הפעילות בעלת אופי של פעולות מסגרות במקום נשוא כתב האישום, אינה הפעילות העיקרית של הנאשמת 1, אלא, לשיטתו, פעילות משנית, ואולם טען כי הגם שפעילותה העיקרית של הנאשמת 1 היא כחברה קבלנית שעוסקת בשירותי רכבת והנדסה אזרחית, הנאשמת 2 הודתה כי מתבצעות פעולות שניתן לייחס אותן לפעולות של מסגריה, ודי בכך בכדי לראות בפעילות המתוארות פעילות של מסגריה.
לטענת ב"כ המאשימה: "מול היקף הפעילות של המסגרייה, יש להעמיד את מטרות הרישוי", וזאת על פי המטרות המפורטות בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים. דהיינו, הבטחת קיום דיני התכנון והבניה, תנאי כבאות, איכות נאותה של הסביבה, והבטחת בטיחותם של הנמצאים במקום העסק ובסביבתו.
לטענת ב"כ המאשימה, הצורך בהגנה על ערכים מוגנים אלו מחייב את הקביעה כי אכן המדובר בהפעלת עסק מסוג מסגריה, וזאת על מנת שניתן יהא להבטיח את הערכים המוגנים באמצעות חוק רישוי עסקים התשכ"ח – 1968.

לטענת ב"כ הנאשמים, מטרות הרישוי, מובטחות באמצעות תו התקן המחייב את הנאשמת 1 ממילא לפיקוח על כל הערכים המוגנים כפי שטען ב"כ המאשימה ואשר על מנת לעמוד בו, כפי שהוכח בפני
, הצטיידה הנאשמת 1 בכל האישורים הנדרשים.

לטענת ב"כ הנאשמים: "אם... ... כל אדם יבצע איזה שהיא פעילות בתחום המתכת, אקראית, הוא לא יקרא מסגר ולא יידרש ברישיון עסק, וכך גם במקרה הזה".

עיון בתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשנ"ה – 1995, מלמד כי עניינו של פריט 10.14 ג' נשוא כתב האישום, אינו מפורט, וכי כל שנרשם שם הוא המילה: "מסגריה".

מעבר להגדרה הלשונית, קשה למצוא בפסיקה הגדרה ממצה למונח "מסגרייה":

" טול למשל 'מסגריה' שהפעילות בה היא מאבות המלאכה הקדמוניות ['...תובל קין לֹטֵש כל חֹרֵש נחושת וברזל..' (בראשית ד' 22)]. יש מסגריה שבה מתנהלת פעילות יצרנית של מבני (קונסטרוקציות) מתכת מסוגים שונים (יצירת יש מוחשי אחד מ-יש מוחשי אחר) ויש מסגריה שהפעילות בה היא של תיקון מבני מתכת שונים. הא ודא, בתי מלאכה הם וכל חמשת מאפייני 'מפעל תעשייתי' כלל אינם שייכים לכאן".
(ברם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ (פורסם במאגרים).

סבורני כי אין הכרח כי מסגריה תפעל על בסיס מסחרי על מנת לענות להגדרה דנן וככלל, גם אם מדובר במקום המספק שירותים לחברה אשר פעילותה העיקרית שונה, עדיין יכול אותו מקום להוות מסגריה. סבורני כי גם אין הכרח כי מקום יזכה לשימוש יום יומי על מנת לעמוד בגדרי מסגריה הטעונה רישוי. מנגד, סבורני כי אין זה ראוי להגדיר מקום בו מבוצעת פעילות כזו או אחרת כעסק טעון רישוי אך ורק על מנת להגן על הערכים הקבועים בחוק רישוי עסקים בלא להתייחס בראש ובראשונה לטיב הפעילות המתבצעת במקום. סבורני כי המבחן האם מקום מסויים מהווה עסק הטעון רישוי מסוג מסגריה הינו מבחן מהותי ותכליתי הבוחן את השילוב של טיב הפעילות המתבצעת, תדירותה, מטרתה וכו'.
כך למשל לא כל חנות רהיטים בה מתבצעים מדי פעם תיקוני ריפוד או עץ של הסחורה תידרש להחזיק בנוסף לרישיון עסק מסוג חנות גם ברישיון לעסק מסוג נגריה ולרישיון עסק נפרד גם להפעלת מרפדיה.

מפרשת התביעה עלה, כי ניתן לקבוע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר, רק ביצועה של עבודת ריתוך אחת ויחידה, על ידי אדם אחד, בהזדמנות אחת (וזאת נוכח האמור בעדותו של מר ארץ קדושה לעניין זה והקושי להסתמך על עדותו של מר שווקה בעניין).

סבורני כי הריתוך היחיד אשר בוצע על ידי אדם אחד ויחיד כעולה מעדות עד התביעה ארץ קדושה אינו מקים בסיס לקביעה כי המקום משמש כמסגרייה ולא ניתן לדעת האם לא מדובר היה בתיקון מקרי כזה או אחר.

עדות הנאשמת 2, היא זו שממנה ניתן ללמוד כי לא מדובר היה באירוע יחיד, אלא כי מבוצעות עבודות של ריתוך או ניסור במקום, אך כעולה מעדות הנאשמת 2, אין המדובר
בפעולה יום יומית או סדירה, אלא בעבודות מקריות המהוות חלק מזערי מפעילות הנאשמת 1, ואשר אינן מבוצעות באופן שיטתי.

סבורני, כי לא בכל מקום בו מבצע אדם כלשהו פעולה של ריתוך או חיתוך של מתכת, ניתן להגדירו כמסגר, או את המקום בו הוא ביצע את העבודה הזו, כמסגרייה. המבחן, צריך להיות מהותי, דהיינו, בכדי להגדיר מקום כמסגרייה, יש לבחון את טיב הפעילות, תדירותה, מרכזיותה במיקום נשוא הפעילות (ודוק: ב"כ המאשימה אינו חולק על כך שמדובר בפעילות משנית לפעילות הנאשמת מס'
1) והיקפה.

צודק ב"כ המאשימה, כי יכול וגם בגין פעילות משנית של חברה או עסק, יידרש רישיון עסק לפי חוק רישוי עסקים, ואולם סבורני, כי פעילות משנית שכזו צריכה להיות פעילות של ממש. כך למשל, אם הייתה פועלת במקום סדנא המבצעת באופן סדיר תיקונים עבור הנאשמת 1


או המיועדת לשם כך.

מראיות התביעה, עלה (בשים לב לאמור לעיל לעניין ניתוח עדויות עדי התביעה) כי ככל הנראה הבחינו עדי התביעה באירוע אחד ויחיד בו בוצע ריתוך יחיד על ידי עובד יחיד.
מובן שאין די באירוע יחיד שכזה בכדי להגדיר מקום כמסגרייה.

הנאשמת 2 בעדותה, לא פירטה את התדירות בה מבוצעות עבודות חיתוך או ריתוך במקום, אך הדגישה כי מדובר בתדירות נמוכה ביותר.
הנאשמת 2 הדגישה, כי מרבית העבודות העונות להגדרה זו מבוצעות באתרי העבודה השונים של הנאשמת 1.

מעדות הנאשמת 2, סבורני כי כל שניתן ללמוד הוא כי הנאשמת 1 לא הגדירה לעצמה אימתי יבוצעו פעולות מסגרות במקום ואימתי יבוצעו בשטח. מעדות הנאשמת 2 עולה כי מדובר בעבודות בעלות אופי אקראי ומזדמן, אשר על פי שיקול דעת של עובד, ולעיתים מתוך שיקולי נוחות, מתבצעות, לעיתים, בנכס נשוא כתב האישום, ולעיתים באתרי עבודה בשטח.








סבורני, כי משהוכח (נוכח האמון שנותן אני בעדותה של הנאשמת 2 ובהעדר כל ראיה הסותרת זאת) כי העבודות הנושאות אופי של עבודות מסגרות (ואשר אינן בליבת עיסוקה של הנאשמת 1) המבוצעות במקום, מתבצעות על בסיס אקראי ומזדמן, ואין המדובר בפעילות סדירה, או רבת היקף,
לכל הפחות נותר ספק סביר בשאלה האם אכן מדובר במסגרייה לפי הגדרת התוספת לצו רישוי עסקים, ומשבהליך פלילי עסקינן, ומשקיים ספק סביר, הספק פועל לטובת הנאשמים, ויש לזכותם מחמת הספק.

זכות ערעור תוך 45 ימים מהיום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

2#>

ניתנה והודעה היום ל' שבט תשע"ג, 10/02/2013 במעמד הנוכחים.










רעס בית משפט לעניינים מקומיים 55369-02/11 מדינת ישראל נ' שרם בנגב בעמ, סיגלית חלבי, רמי חלבי (פורסם ב-ֽ 10/02/2013)