פסקי דין על בחן | פסקי דין על חברה לביטוח | פסקי דין על מאיר אייזנברג | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על זאב נודל ואח' |

452/72 עא     23/09/1973




עא 452/72 בחן, חברה לביטוח בע"מ נ' מאיר אייזנברג, המוסד לביטוח לאומי, זאב נודל ואח'




(פד"י כז (2) 705)

(פד"י כז (2) 720)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים


ערעור אזרחי מס' 452/72



השופטים:
כבוד השופט ויתקון
כבוד השופט ח' כהן
כבוד השופט עציוני


המערערת:
בחן
, חברה לביטוח בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד שלמה לוי

נ ג ד

המשיבים:
1. מאיר אייזנברג

2. המוסד לביטוח לאומי

3. זאב נודל

4. אריה נודל, ו-3 אח'

ע"י ב"כ עו"ד ס' שטרן
– בשם המשיבים מס' 3, 4


ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, חיפה
(השופט א' ל' רבינוביץ)
, מיום 9.6.72, ב-תי"א 751/68, 1522/69 מאוחדים, לפיו נדחתה תביעתו של המשיב מס' 1, בגין תאונת דרכים, נגד בעלי המוסך (המשיבים מס' 3, 4), שבדקו את המשאית, בה הוא נפגע, שהיתה מבוטחת אצל המערערת.


פסק-דין

השופט ויתקון
:
ביום 23.9.66 נסעה משאית בכביש חיפה-חדרה בכיוון דרומה. לפתע פתאום סטתה שמאלה, נכנסה למסלול המיועד לרכב הנע בכיוון נגדי והתנגשה במכונית פרטית קטנה. כתוצאה מכך נהרגו שניים מנוסעי המכונית הפרטית ונפצע נוסע שלישי. נמצא כי הסטיה הפתאומית באה כתוצאה מפגם חמור במערכת הקפיצים ובלמי הזעזועים שבמשאית.

הנוסע שנפגע (וכמוהו המוסד לביטוח לאומי
ששילם לו גמלאות כי הוא נפגע בדרך למקום עבודתו) הגישו תביעות נגד בעל המשאית, נהגה ומבטחה, והתביעות נגדם נתקבלו. הם הגישו תביעות גם נגד עזבונו של נהג המכונית הפרטית וגם נגד בעלי המוסך שמספר ימים לפני התאונה בדק את המשאית לצורך חידוש רשיונה ונתן אישור על טופס בקשה שהיא ראויה לתנועה בדרכים. התביעות נגד נתבעים אלה נדחו.

הערעור שלפנינו הוגש מטעם חברת הביטוח, שביטחה את המשאית, והוא מכוון לעניין אחד בלבד, דהיינו, לדחיית תביעתו של התובע הנפגע נגד בעלי המוסך שבדקו את המשאית ומצאוה כשרה לשימוש. לטענת המערערת, מן הדין היה להטיל את האחריות על אלה בלבד או, לחלופין, גם על אלה וגם על נהג המשאית ובעלה, איש איש כמידת רשלנותו התורמת.

השופט המלומד קבע כי הפגמים שבמשאית היו כאלה שנהג זהיר היה חייב להרגיש בהם ולהימנע מלהשתמש במשאית במצבה הפגום והלקוי. היה עד – נהג אוטובוס שנסע כברת דרך ארוכה מאחורי המשאית – אשר העיד כי זו נעה, במהירות ניכרת, בזיגזגים על הכביש. מכאן ניתן היה להסיק – וזאת גם הנהג חייב היה לדעת – שאין לו שליטה על ההגה. אשמתו של זה לא היתה איפוא מוטלת בספק (השווה
נוימן נגד כהן, ד"נ 5/69, יצחק נוימן, ואח'
נגד פולה פסיה כהן, ואח'
; פד"י, כרך כד (2), ע' 229, 249)
. ואילו לגבי בעלי המוסך (הנתבעים מס' 4 ו-5 בבית-המשפט המחוזי) אמר השופט:

"מבחינה עובדתית הנני קובע ללא היסוס שהנתבעים 5, 4 התרשלו בביצוע הבדיקה של המשאית לצרכי מבחן
הרישוי ובמתן האישור שהרכב נמצא ראוי לתנועה בדרכים. כבר דנתי בהרחבה בליקויים ופגמים שהיו במשאית ושניתן היה לגלותם על-ידי בדיקה ויזואלית בלבד ואני מקבל את דברי הבוחן הראשי מר קופף שבמצב שנתגלה או אשר היה צריך להתגלות בבדיקה נאותה של המשאית לא היה מקום לאשרה לצורך רישוי מחדש. לא מצאתי בעדויות שהובאו מטעם נתבעים אלה כל יסוד להניאני מקביעתי זו ואם אמנם היו מקרים שרכב הועבר במבחן
רישוי שמצב הקפיצים לא מילא אחר אותן הדרישות שמר קופף העיד עליהן כהכרחיות לשם רישוי, אזי ניתן רק לקבוע שגם אותם בוחנים שהעבירו רכב כזה התרשלו אף הם במילוי חובתם אך אין בכך לקבוע מידה פחותה של עירנות או רמה נמוכה של דרישות בטיחות בעת ביצוע המבחן
השנתי."

אף-על-פי-כן, ולמרות העובדה שבעלי המוסך התרשלו במילוי תפקידם לא נמצאו חייבים לפצות את התובע על נזקו.


השופט פטר אותם מן האחריות על-סמך ההלכה שנפסקה בעניין
שחאדה נגד חילו, ע"א 110/65, כאלד שחאדה, קטין נגד עתמאן אבראהים חילו, ואח'
; פד"י, כרך כ (1), ע' 163,
ו-ד"נ 6/66,
כאלד שחאדה, קטין נגד עתמאן אבראהים חילו, ואח'
; פד"י, כרך כ (4), 617,
ושאוזכרה בעניין
נוימן, [1]
, הנזכר לעיל. לפי הלכה זו, כשמשרד הרישוי ופקידיו עוסקים במבחן
כלי רכב על-פי דיני התעבורה, פועלים הם במישור המשפט המינהלי והציבורי, ואין ביניהם ובין מי שעלול להיפגע עקב רשלנותם במילוי תפקידם הרשמי אותו יחס של "רעות" (במשמעות ההלכה הידועה בעניין
(donoghue (or m' alister) v. stevenson; (1932), a.c. 562; 101 l.j.p.c. 119; 147 l.t. 281; 48 t.l.r. 494; 76 sol. jo. 396; 37 com. cas. 850, h.l.
,
המחייב את הפקיד הבוחן לחזות ולמנוע אפשרות של פגיעה. נזכור שבדיון המקורי בעניין
שחאדה, [2]
, חלק
השופט הלוי
על דעת חבריו, אך בדיון הנוסף היו כל השופטים (ואני ביניהם) תמימי דעים שאין חובה כזאת מוטלת על הפקיד, כשהוא ממלא תפקיד שלטוני גרידא. הטעם היה טעם שבמדיניות המשפט. בדברי
השופט לנדוי
, שנתן את פסק-הדין בדיון הנוסף:

"אין להעלות על הדעת שהמדינה תהיה אחראית בנזיקין על כל מעשה רשלנות או הזנחה של אחד מפקידיה. חברי השופט זוסמן כבר הזכיר את פקיד הרישוי שהתרשל בבדיקת פנסיה של מכונית בשעת המבחן
. דוגמה אחרת: פקיד משרד הפנים משהה ברשלנות הוצאות דרכון לאזרח, וכתוצאה מזה נגרם לאזרח נזק בעסק בו הוא קשור בחוץ-לארץ; או רשלנות של מפקד משטרה בפעולה נגד המון פרוע הגורם נזק לרכוש. אוצר המדינה לא יוכל לעמוד בחובת ביטוח כולל כזאת של יעילות עובדי המדינה. ואילו הטלת אחריות אישית על הפקיד עצמו עלולה לרפות את ידיו ולעשותו הססן ופחדן בשימוש בסמכויותיו, מתוך מחשבה ש,שב ואל תעשה' היא תמיד הדרך הבטוחה ביותר. הציבור כולו אך יסבול מחוסר מעש כזה."


אין בדעתנו – ואף לא נתבקשנו על-ידי בא-כוח המערערת – לערער אחרי הלכה זו. כל מה שנתבקשנו לעשות הוא לאבחן
את המקרה שלפנינו ולא להחיל עליו אותה הלכה, וזאת מן הטעם שכאן לא בוצעה הבדיקה לצורך המבחן
על-ידי אחד הבוחנים של משרד הרישוי אלא על-ידי מוסך פרטי המורשה לכך ושמשרד הרישוי נזקק לשירותיו. עם זאת לא למותר יהא לציין, כי לפני כשנתיים, לאחר מתן פסק-דיננו בעניין
שחאדה, [3]
, בא בית-המשפט לערעורים באנגליה והגיע למסקנה הפוכה. בעניין
dutton v. bognor regis united building co.; (1972), 1 all e.r. 462, 484

נמצאה רשות מקומית אחראית, באחריות שלוחית, בשל רשלנותו של אחד ממפקחיה בתתו רשיון בניה להקמת בית ללא יסודות נאותים. הבית התמוטט בחלקו והתובע, שרכש את הבית זמן מה לאחר הקמתו, זכה בתביעתו נגד הרשות המקומית. אף כאן היה בית-המשפט מונחה בשיקולי מדיניות. מטרת חוקי הפיקוח – כך נאמר – היא למנוע בניה פזיזה ובלתי-אחראית; הרשות מסוגלת לשאת בהפסד ואין לחשוש מריבוי תביעות, כי לא בנקל יוכח שאמנם התרשל הפקיד ולא רק טעה בשיפוטו (ראה דברי
השופט
sachs
, שם, [5], בע' 484)
. סכום הנזק היה קטן במקרה זה, וכנראה בשל כך לא הוגש ערעור על הפסק לבית-הלורדים, אך הוא עורר בקורת רבה באנגליה. השאלה היא, בסופו של דבר, אם רצוי לחלק את נזקו של הפרט בין הכלל, דהיינו, להטילו על שכמם של כלל משלמי המסים. ייתכן שברוב הימים תגיע "מדינת הסעד" גם לביטוח כולל וכללי כזה. לעתה-עתה, נראה לי כי השיקולים שהניעו אותנו בעניין
שחאדה, [2, 3],
יפים למצב במדינתנו.


אכן, השאלה אינה אלא אם אותם שיקולים השוללים את אחריותו של עובד רשות הרישוי כלפי נפגע כוחם יפה גם לגבי בעל מוסך המורשה מטעם רשות הרישוי לבדוק עבורו רכב לצורך המבחן
והוא מתרשל בתפקידו? על כך ענה השופט המלומד בחיוב. לדבריו, "חוסר האחריות של עובדי הרשות אינו נובע ממעמדם כעובדי הרשות כי אם מטיב התפקיד שהם מבצעים על-פי תקנות התעבורה שהוגדר כחובה מינהלית המוטלת על רשויות רישוי...... העובדה שהנתבעים הם בעלי מוסך פרטי והם קיבלו על עצמם על-פי חוזה למלא את אותם התפקידים עצמם שיש לבצעם על-פי דיני התעבורה אינה משנה לדעתי את העקרון המונח ביסודן של ההלכות שנקבעו כאשר מדובר היה בעובדי רשות הרישוי עצמם". נראה לנו שהשופט צדק בגישתו.


מוסך שהוא מורשה מטעם רשות הרישוי לבצע עבורה בדיקות של רכב לצורך המבחן
, אין לו קשר חוזי כלשהו עם בעל הרכב. הקשר הוא עם הרשות בלבד. הרשות היא אשר מזמינה אצל מוסך את הבדיקה והיא אשר משלמת לו את שכרו. דבר זה עולה בעליל מהוראות החוזה שבין מינהל מחלקת הרישוי ובין בעל המוסך, שהוצג לפנינו, להלכה, לא מן הנמנע שבעל המוסך נכנס לשתי התקשרויות והן קיימות זו בצד זו, אחת עם הרשות ואחת עם בעל הרכב. אילו הוסכם בין בעל הרכב ובעל המוסך שלפני המבחן
יבדוק בעל המוסך את הרכב ויתקן את כל הטעון תיקון, ייתכן שהיה נכנס לגדר ההלכה המטילה על מוכרי טובין וספקי שירותים חובת זהירות כלפי כל מי שצפוי (או שצריך להיות צפוי) להיפגע ממה שהוציאו מתחת ידם. אך אין בכל העדויות למצוא זכר להסכם מקביל כזה בין בעל הרכב ובעל המוסך, ואם נעיין בחוזה שבין הרשות לבין בעל המוסך, נמצא שהתקשרות כזאת אף נוגדת את רוח החוזה. שם נקבע כי את שכרו יקבל בעל המוסך מהממשלה, והוא "מתחייב לא לדרוש ממביאי כלי הרכב לבדיקות כל תשלום בכסף או בשווה כסף או כל תמורה אחרת שהיא בעד מתן השירות". גדולה מזו, "המוסך מתחייב לא להתנות עם המביא כלי רכב לבדיקות במוסך שימסור למוסך או למי שהמוסך יורה את ביצוע התיקונים ברכב לפני הבדיקות או לאחר מכן" (סעיף 7 (ג) ו-(ד)). כל מטרתן של הוראות אלו היא לשמור על אי-תלותו של המוסך כמורשה מטעם הרשות ולמנוע ערוב התחומין. אסור למוסך להיות מעניין בהתקשרות עם בעל הרכב.


קשה איפוא לקבל את טענת בא-כוח המערערת, שמעצם הבאת הרכב למוסך לשם מבחן
משתמע הסכם בין בעל הרכב ובעל המוסך שזה יבדוק את הכרב לא רק כשלוחה של רשות הרישוי ועבורה, אלא גם כקבלן פרטי עבורו. ההתקשרות היתה – כפי שהיתה צריכה להיות – בין המוסך ובין הרשות בלבד. גם הוראות החוזה עם הרשות המטילות על המוסך את כל האחריות ואת חובת הביטוח בפני
תביעות צד שלישי אינן משנות את התמונה. לא נשאר איפוא אלא זה שלשלם ביצוע תפקידיה השלטוניים נזקקת הרשות לא רק לפקידים אלא גם ל"קבלנים עצמאיים". התפקיד הוא אותו תפקיד. לדעתנו, יהא זה מלאכותי לקבוע דין אחד למקרה שבו מבצעת הרשות את תפקידה באמצעות פקידים, ודין אחר למקרה שבו נזקקת היא למוסך מורשה. שיקולי המדיניות שהזכרנו לעיל חלים על שני המקרים כאחד, שכן אילו ראינו את המוסך כאחראי, קשה שלא לראות גם את הרשות כאחראית באחריות שלוחית עבור מעשה שלוחו או עבור מעשהו כקבלן עצמאי (ראה סעיפים 14 ו-15 (4) לפקודת הנזיקין). על-כן סבורים אנו שטענת המערערת המבקשת לאבחן
ולצמצם את ההלכה בעניין
שחאדה, [3]
, בטעות יסודה ושדינה להידחות.


הערעור נדחה איפוא, ועל המערערת לשלם למשיבים מס' 3 ו-4 (ולהם בלבד) את הוצאותיהם בסכום כולל של 2,000 ל"י.


ניתן היום, כ"ו באלול תשל"ג (23.9.1973).






עא בית המשפט העליון 452/72 בחן, חברה לביטוח בע"מ נ' מאיר אייזנברג, המוסד לביטוח לאומי, זאב נודל ואח', [ פ"ד: כז 2 720 ] (פורסם ב-ֽ 23/09/1973)