פסקי דין על יוסף דב שטיצברג | פסקי דין על יעקב בנימין ויצהנדלר | פסקי דין על יעקב סירוטה |

56453-02/12 א     26/02/2013




א 56453-02/12 יוסף דב שטיצברג נ' יעקב בנימין ויצהנדלר, יעקב סירוטה








בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני
כב' השופט
ארנון דראל

26 פברואר 2013

ת"א 56453-02-12 שטיצברג נ' ויצהנדלר ואח'







התובע
יוסף דב שטיצברג


ע"י עו"ד א' בישיץ


נגד

הנתבעים
1.
יעקב בנימין ויצהנדלר
2.
יעקב סירוטה
ע"י עו"ד א' בר סימן טוב
3. רשם המקרקעין בירושלים


החלטה


1.
בקשה לעיכוב הליכים בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות").

כתבי הטענות

2.
התובע, המשיב בבקשה לעיכוב ההליכים, חתם ביום 22.3.2009 על זיכרון דברים (להלן: "זיכרון הדברים") עם הנתבע, המבקש מס' 1, (להלן: "ויצהנדלר"), לרכישת הזכויות בדירת מגורים בת 6 חדרים ברח' נחום 9 בירושלים (חלקה 95 בגוש 30082) (להלן: "הנכס"). הנכס נרכש על ידי ויצהנדלר מאת עמותת ישיבת חברון כנסת ישראל גאולה (להלן: "העמותה") אשר היא בעלים במושע של חלק מהחלקה בה מצוי הנכס וחוכרת של הנכס כולו. במועד החתימה על זיכרון הדברים טרם הועברו הזכויות בנכס על שמו של ויצהנדלר בלשכת רישום המקרקעין.

3.

על פי סעיף 4 לזיכרון הדברים, סכום המכירה הכולל של הנכס הינו 540,000$, והוא מחולק למספר תשלומים שנועדו להיות משולמים במועדים שונים שחלקם טרם נקבע ובזיכרון הדברים נכתב כי מועד התשלום יסוכם בעת החתימה על הסכם מכר.

4.
סעיף 8 לזיכרון הדברים קובע כי: "כל חילוקי הדעות שבין הצדדים בקשר לעסקה נשוא זיכרון דברים זה יובאו להכרעת בורר מוסכם הרב צבי ברוורמן שליט"א מירושלים. חתימת הצדדים על זכרון דברים דינה כחתימת שטר בוררין".

5.
על פי האמור בכתב התביעה, במועד הרכישה לא ניתן היה לרשום הערת אזהרה לטובת התובע בשל סכסוך בין העמותה לבין ויצהנדלר, ולפיכך קיבל התובע מויצהנדלר ביום 26.3.2009 ייפוי כוח בלתי חוזר, המייפה את כוחו לפעול לרישום זכויותיו של ויצהנדלר בהתאם להסכם המכר בינו לבין העמותה (להלן: "ייפוי הכוח").

6.
התובע טוען כי הוא שילם את כל התשלומים בהתאם לזיכרון הדברים אך לאחר מעשה הסתבר לו כי ויצהנדלר השלים בעצמו את תהליך הרכישה מהעמותה והנכס נרשם על שמו של ויצהנדלר. עוד התברר לתובע, לטענתו, כי ויצהנדלר מסר דיווח ללשכת רישום המקרקעין על ביטול ההסכם עם התובע, דאג לרישום הערות אזהרה בדבר ביטול ייפוי הכוח וצורך בהסכמת באי כוחו לביצוע עסקה, ובמקביל אף מכר את הנכס לנתבע מס'
2 (להלן: "סירוטה") - כל זאת ללא הסכמתו או רשותו של התובע.

7.
התובע הגיש אפוא תביעה לאכיפת זיכרון הדברים ולמתן הוראה לנתבע מס' 3, רשם המקרקעין, לרשום את הנכס על שמו. כן עתר התובע לפיצול סעדים שיאפשר הגשת תביעה כספית לאחר שיתברר היקף נזקיו.

8.
בכתב ההגנה מתארים הנתבעים תמונה עובדתית אחרת: הם טוענים כי בין הצדדים נחתם זיכרון דברים בלבד ולא הסכם מכר, וכי התשלום האחרון שנקבע בזיכרון הדברים, בסכום של 390,000 דולר, היה אמור להיות משולם בעת חתימת הסכם המכר בין ויצהנדלר לבין התובע או מי מטעמו. התובע, כך טוענים הנתבעים, לא שילם את התשלום האחרון כמתחייב אלא רק חלק ממנו ונותרה יתרה לתשלום בסכום של 240,000$.

9.
עוד טוענים הנתבעים כי התובע, שקיבל את החזקה בנכס, פיצל לאחר חתימת זיכרון הדברים את הנכס לשתי דירות, כאשר דירה אחת נמכרה בהסכמתו של ויצהנדלר לשמעון וליאת דרור (להלן:"דרור"). ויצהנדלר אף חתם לבקשת התובע ביום 8.7.2009 על הסכם מכר הדירה לדרור תמורת סך של 325,000$, כאשר הוסכם שכספי התמורה ישולמו לתובע. התובע התחייב להעביר לויצהנדלר את יתרת חובו עבור הנכס עם קבלת התמורה מדרור, אולם על אף העברת החזקה והשלמת הרישום של הדירה על שם דרור לא העביר התובע לויצהנדלר את הכספים. התובע אף ניסה למכור את חלקו השני של הנכס – הדירה הנוספת, אך הניסיון לא צלח.

10.
לטענת הנתבעים, משהוברר לויצהנדלר כי התובע הפר את זיכרון הדברים הם הגיעו להסכמה אחרת ולפיה יתרת החוב בסך 240,000$ תסולק באופן אחר: הדירה הנותרת, שהצדדים העריכו כי היא שווה – 280,000$ – תימסר לבנו של ויצהנדלר. עוד הוסכם כי ההפרש בין שווי הדירה לבין סכום החוב – 40,000$ – ישולם על ידי ויצהנדלר לתובע במזומן. במסגרת ההבנות הייתה כלולה, לטענת הנתבעים, גם הסכמה כי התובע ישפץ את הדירה וכי ידאג לרישום שתי הדירות בפנקס המקרקעין לאחר שינקוט הליך לרישום חלוקת הנכס לשתי דירות, וכן כי ידאג לרישום הבעלות על כל אחת מהדירות בנפרד.

11.
התוצאה של הסכמה מאוחרת זו, המתוארת בכתב ההגנה של הנתבעים, היא כי הדירה הנותרת עברה למעשה לרשותו של ויצהנדלר עבור בנו כנגד חיובו בתשלום סכום של 40,000$ לתובע וכנגד התחייבות התובע לשיפוץ לרישום החלוקה.

12.
ויצהנדלר מאשר כי בניגוד למוסכם שילם לתובע סך של 20,000$ בלבד והוא טוען כי יתרת הסכום קוזזה כנגד אי קיום התחייבות התובע לשיפוץ ולרישום וכן בגין פיצוי על נזקים ממוניים ובלתי ממוניים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מהתנהלות התובע.

13.
בשל חששו כי התובע יעשה שימוש לרעה בייפוי הכוח שניתן לו, רשם ויצהנדלר במקביל הערת אזהרה בלשכת המקרקעין על ביטול ייפוי הכוח (למעט לעניין העברת הזכויות בדירה הראשונה לדרור) וצורך בדבר הסכמת באי כוחו לביצוע עסקה בנכס ומסר הודעה על כך לתובע. לאחר מכן מכר ויצהנדלר את הדירה השנייה, שלטענתו הייתה מיועדת לבנו,
לסירוטה.

14.
טענת הנתבעים היא כי לא נחתם כל הסכם מכר בין התובע לויצהנדלר אלא זיכרון דברים בלבד, וכי התובע מנוע מלעתור לאכיפת ההסכם לאור השיהוי בהגשת תביעתו. לעניין התביעה הכספית טוענים הנתבעים כי בהתאם לקיזוז שעשה ויצהנדלר בגין הנזקים שגרם לו התובע, הוא אינו חב לו דבר.

15.
במסגרת בקשה שהוגשה לסעד זמני על ידי התובע הוציא מלפניו בית משפט זה (כב' השופט הבכיר א' כהן) ביום 4.3.2012 צו מניעה כנגד השלמת רישום העברת הזכויות בנכס, וכן צו המורה לרשם המקרקעין לרשום צו עיקול על האוסר על ביצוע פעולה כלשהי בנכס עד למתן החלטה אחרת.

הבקשה להעברת הסכסוך לבוררות והטענות

16.
ההליך הראשון שננקט על ידי התובע היה הגשתה של בקשה בהולה ביותר למתן סעד זמני. דיון בבקשה זו התקיים במעמד התובע, ויצהנדלר ובא כחו של התובע ביום 4.3.2012. כבר בדיון זה מסר ויצהנדלר לתובע הזמנה לבוררות והדבר נרשם בפרוטוקול.

17.
ביום 17.4.2012 ועוד לפני הגשת כתב התביעה הגיש ויצהנדלר, שעדיין לא היה מיוצג,
בקשה דחופה לעיכוב ההליכים ולהעברתם לבורר המוסכם.

18.
בדיון נוסף, מאוחר יותר, שהתקיים ביום 19.4.2012, שב ויצהנדלר ואמר כי הוא מבקש להעביר את הסכסוך לבוררות תוך שהוא מבהיר כי "בהסכם שלנו יש סעיף לבוררות, ואנחנו לא מוכנים לוותר על זה".

19.
כתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 1.8.2012. במסגרת כתב ההגנה חזרו הנתבעים, ויצהנדלר וסירוטה, על בקשתם לעיכוב ההליכים.

20.
הנתבעים טוענים כי הבקשה לעיכוב ההליכים הועלתה על ידי ויצהנדלר בהזדמנות הראשונה - בעת הדיון בצו המניעה. כן טוענים הנתבעים כי היו ועודם מוכנים לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות בפני
הבורר וכי הסכמה זו ניתנת גם מטעמו של סירוטה, אשר אינו צד לזיכרון הדברים ולסעיף הבוררות שבו, אולם הוא מוכן להצטרף לבוררות. לטענתם גם במצב בו רק חלק מהצדדים המעורבים קשורים בהסכם בוררות, רשאי בית המשפט להורות על העברת ההליכים שבין כל הצדדים לבוררות, אם מצא כי פיצול הדיון יפגע ביעילותו וביכולת לעשות צדק. לחלופין טוענים הנתבעים כי סירוטה מושפע ישירות מהליך הבוררות ולאור נכונותו להצטרף אליה ולשם מניעת עיוות דין, מן הצדק לעכב את ההליך גם ביחס אליו עד למתן פסק הבורר ואישורו על ידי בית המשפט. כן טוענים הנתבעים כי התנגדותו של התובע לבוררות ועמידתו על החזרת המצב בדירה שנמכרה לסירוטה לקדמותו על ידי ויצהנדלר נגועה בחוסר תום לב.

21.
לעניין טענת התובע כי יש לראות בהתנהגותו של ויצהנדלר כמי לא עמד על קיום הבוררות בעת שפעל למכירת הדירה ולרישום הערות האזהרה בלשכת המקרקעין, עונים הנתבעים כי כל פעולתם הייתה כדין ובהתאם למוסכם וכי לא היה עליהם לפנות לבורר אלא התובע הוא זה שהיה צריך ליזום פניה אל הבורר על מנת שיכריע בסכסוך, ורק אם היה נתקל בסירוב מצד ויצהנדלר להשתתף בהליך היה רשאי לפנות לבית המשפט. באשר לטענת התובע כי מדובר למעשה בעסקה מאוחרת יותר המנותקת מזיכרון הדברים ולכן לא חלה לגביה תניית הבוררות, טוענים הנתבעים כי יש לראות גם בשינויים ובהסכמות בקשר להתחייבויות הצדדים לאחר חתימת זיכרון הדברים ככלולים בהתחייבויות הקשורות בעסקה. בנוסף יצוין, כי הנתבעים לא הגישו תצהיר מטעמם לתמיכה בבקשה, ובהקשר זה טענו כי די בהעלאת בקשה לעיכוב ההליכים והעברתם לבוררות בגוף כתב ההגנה.

22.
התובע מתנגד לבקשת עיכוב ההליכים, ממספר טעמים. הוא מפנה לכך שעל אף הטענות העובדתיות הרבות בבקשה, לא צורף לה תצהיר. כן טוען התובע כי אין מדובר בסכסוך בין הצדדים אודות זיכרון הדברים (המכונה על ידו "הסכם המכר") בו מופיע סעיף הבוררות, אלא בסכסוך אחר אודות הסכמה מאוחרת כביכול להעברת הבעלות בדירה ולהשבת כספים – הסכמה שאת קיומה העלו הנתבעים בכתב ההגנה. בנסיבות אלה טוען התובע כי מדובר למעשה בעסקה שונה, וכי תניית הבוררות הכלולה בזיכרון הדברים איננה חלה על הסכמה מאוחרת זו. התובע מוסיף וטוען כי יש לראות בויצהנדלר כמי שויתר בהתנהגותו על האפשרות להתדיין בבוררות וזאת בנקיטת צעדים בלתי הפיכים: מכירת הדירה, רישום הערות האזהרה על ביטול ייפוי הכוח והצורך בדבר הסכמת באי כוחו לביצוע עסקה בנכס. בנוסף טוען התובע כי מאחר והוא מעלה טענת תרמית כלפי ויצהנדלר אין מקום לעיכוב ההליכים. התובע מוסיף כי בין שותפו לבין הבורר התגלעה מחלוקת ולכן הוא פנה לבורר כי יפסול עצמו. התובע מסביר כי בשל כך, יש לו חשש מוצדק ממשוא פנים של הבורר. לבסוף טוען התובע כי אין יסוד לבקשת הנתבעים לעיכוב ההליכים נגד סירוטה אשר אינו צד להסכם הבוררות, וכי קיים חשש כי פסק בוררות שיינתן כנגד ויצהנדלר לא יחייב את סירוטה ויגרום לכך שהתובע לא יוכל לזכות בסעד המגיע לו.

דיון והכרעה

23.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בבקשה ובדיונים הקודמים בפני
בית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולעכב את ההליכים בתובענה.

24.
כידוע, תניית בוררות בהסכם מביעה את רצונם החופשי של הצדדים שהתקשרו בו. לפיכך כאשר מוגשת לבית המשפט תובענה שבסיסה בהסכם ובו תניה מפורשת בדבר התדיינות בבוררות, על בית המשפט, באין טעם מיוחד לנהוג אחרת, לתן לה תוקף ולהורות על עיכוב ההליכים בתובענה והעברתה לבוררות (
ע"א 550/75 רפאל מורלי נ' דוד בגון, פ"ד לו
(2) 308, 314 (1976)). יחד עם זאת, יש לזכור כי תניית הבוררות, על-פי טבעה, מגבילה את זכותם של הצדדים לחוזה להגשים את זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד הראויה להגנה (רע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפולי בשפכי אשקלון, פ"ד נו(5) 769, 773 (2001)), ואשר יש הצדקה לפגוע בה רק אם היא נובעת מבחירתם החופשית של הצדדים (רע"א 7166/09 מרדכי איזנברג נ' מרים מנדל, פסקה 27 (31.1.10) (להלן: "איזנברג")). בחינת הבקשה לעיכוב הליכים תיעשה אפוא בהתחשב בכך (סמדר אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל, מהדורה רביעית, 281, (2005) (להלן: "אוטולנגי") ותוך איזון בין השיקולים שתוארו לעיל (אוטולנגי, 255).


25.
השאלות העומדות להכרעה הן אפוא:

א.
האם יש בכך שלא צורף תצהיר התומך בבקשה לעיכוב הליכים כדי להביא לדחייתה של הבקשה ומה המשמעות של הצעדים החד צדדיים שננקטו על ידי ויצהנדלר.

ב.
האם חלה תניית הבוררות הקבועה בזיכרון הדברים מקום בו הסכסוך נוגע לפעולות שנעשו לאחר מכן במסגרת הסכמה מאוחרת יותר, והאם אותה הסכמה מנותקת מזיכרון הדברים.

ג.
מה משמעות צירופו של סירוטה, שאינו צד לזיכרון הדברים, כצד להליך.



הימנעות מצרוף תצהיר לבקשה לעיכוב הליכים ומשמעות נקיטת צעדים חד צדדיים

26.
על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, אחד מהתנאים המוקדמים לקבלת צו לעיכוב הליכים הוא כי המבקש יוכיח שהיה מוכן לעשות את הדרוש לקיום הבוררות או להמשכתה וכי הוא עדיין מוכן לכך בשעת הגשת הבקשה. בעניין זה נטל ההוכחה הוא על מבקש העיכוב, ועליו להביא ראיה פוזיטיבית להוכיח נכונות זו (ראו אוטולנגי, 264-265, רע"א 254/88 קיבוץ קדרים נ' מאיר מורד, פ"ד מ"ב (3) 74, 76 (1988), ע"א 286/83 אריה קמר נ' מדלין רובינסון-ליפסקי, פ"ד לז (4) 245, 247 (1983) (להלן: "קמר")). בית המשפט אינו מורה על עיכוב הליכים מבלי שקיימת לפניו ראיה לכך שהמבקש היה נכון לעשות את כל הנדרש לקיום הבוררות. אין די בהצהרה או הודעה לאקונית של מבקש העיכוב או מי מטעמו בדבר הנכונות הנדרשת, שבהן אין המצהיר או המודיע נחשף לחקירה נגדית בדבר כנות טענתו והעובדות התומכות בה (קמר,248, אוטולנגי,270-271, בר"ע (ת"א) 2303/01
i.t.f industrial construction of doors and windows gmbh
נ' חב' מלונות דן בע"מ

, פסקה 5 (21.1.2002) (להלן: "

i.t.f
")). צירוף תצהיר הינו אם כן יסוד עיקרי הנדרש לשם הוכחת יסוד הנכונות לקיום הליכי הבוררות (רע"א 11166/07 כהן הברון ניסן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 16 (5.3.08)) (להבדיל מהוכחת יסוד קיומו של הסכם בוררות גרידא, כסברת הנתבעים).


27.
עם זאת, אין המדובר בדרישה מוחלטת ולעיתים ניתן גם להסתפק בצירוף ראיה אחרת: מסמכים שאינם שנויים במחלוקת ואשר הוגשו על ידי התובע עצמו בכתב התביעה, או מסמכים אחרים העומדים בפני
בית המשפט (רע"א 340/05 ד"ר יעקב וינרוט, עו"ד נ' עזרא עורקבי, עמ' 5-6 (17.7.05), וההפניות שם, אוטולנגי, 271).

28.
בענייננו אף שאין מסמכים שבהם כתב ויצהנדלר כי הוא מעוניין לפנות לבוררות, הרי שמהרגע הראשון שבו החלו הליכים בין התובע לבין ויצהנדלר עמד האחרון על רצונו שהסכסוך יתברר בבוררות. עניין זה עלה בדיון הראשון בבקשה לצו המניעה; בבקשה נפרדת שהוגשה לפני הדיון השני ובדיון השני עצמו. ויצהנדלר אף חזר על כך בכתב ההגנה. מצאתי אפוא כי יש לראות את ויצהנדלר כמי שדאג להעלות את טענתו לקיום הבוררות בהזדמנות הראשונה שניתנה לו ובאופן מפורש. עמדתו זו של ויצנהדלר ניתנה עוד בטרם הוגש כתב התביעה ולא הונחה כל תשתית להניח כי נשלחו אליו מכתבים או נעשו פניות קודמות שהיה ניתן לצפות כי יעלה את נכונותו לקיים את הבוררות במועד מוקדם יותר. עיתוי זה – ההזדמנות הראשונה בה נודע לויצהנדלר על ההליכים – תומך בבקשתו ומצביע על רצונו לקיים את הליכי הבוררות (השווה החלטת כב' השופט י' דנציגר שניתנה לפני מספר ימים ברע"א 300/13 זמי קרדו נ' כלל יהלומים סוכנות לביטוח (1988) בע"מ, (18.2.13)).

29.
אין לראות בויצהנדלר כמי שהתרצה לקיים את הבוררות לאחר שכבר הוגשה התובענה לבית המשפט (ע"א 184/83 מדגרות הוד לבן נ' "הודיה", מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לט(2) 417 (1985), 420, ה"פ (ת"א) 1222/03
dolphin maritime ltd.
נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ

, פסקה 16 (6.8.06), אוטולנגי, 265) –
אלא כמי שעמד על כך החל מהזמן הרלוונטי לעניין זה, הוא שלב "פרוץ הסכסוך בין הצדדים" (ת.א (ת"א) 986/88 אורי מנשה נ' החברה להשקעות של בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"מ תשמ"ט (3) 504, 518 (1989)).


30.
שאלה אחרת היא, האם יש לראות במעשיו של ויצהנדלר טרם ננקטו הליכים משפטיים: מכירת הדירה לאחר או רישום הערות האזהרה, כמבטאים את חוסר נכונותו לקיים את הליכי הבוררות.

31.
העדר הנכונות לקיים את הבוררות יכול לבוא לידי ביטוי במעשה או במחדל. כך, אי מענה אודות מכתבי התראה או פניות התובע להעברה לבוררות, אי מינוי בורר מטעמו בבוררות זבל"א, או הגשת תובענה שכנגד מטעמו לבית המשפט באותו עניין – יכולים להוות הודאה בכך שהמבקש את עיכוב ההליכים לא היה מעוניין בקיום הליכי בוררות (ראו אוטולנגי, 269-270 וההפניות שם). את ההתנהגות יש לבחון לגופה ועל פי הנסיבות באותו עניין. במקרה שלפני איני סבור כי יש לראות את אותם צעדים חד צדדיים שננקטו על ידי ויצהנדלר כחלק מראייתו את עמדתו החוזית בטרם ננקטו הליכים משפטיים, כמעידים על חוסר נכונותו לקיים את הליכי הבוררות. מטבע הדברים אותה התנהלות של ויצהנדלר היא היוצרת לשיטת התובע את ההפרה של זיכרון הדברים שאותה יש לברר במסגרת הבוררות. לא ניתן ללמוד ממנה על חוסר הנכונות לקיים את הבוררות. מכאן שקביעת ה"עובדות בשטח" או עשיית הדין העצמי אינן שוללות לכשעצמן את האפשרות לדון במחלוקת בבוררות.


מעמדה של ההסכמה המאוחרת בין הצדדים


32.
הנושא השני העומד להכרעה הוא האם המחלוקת כפי שעולה מכתבי הטענות חוסה תחת צלו של סעיף 8 לזיכרון הדברים, אשר עניינו כזכור "חילוקי הדעות שבין הצדדים בקשר לעסקה נשוא זכרון הדברים". בזיכרון הדברים נדונה מכירת הנכס מויצהנדלר לתובע ואילו המחלוקת כעת עניינה הטענה להפרת ההסכמה המאוחרת יותר בין הצדדים, הנוגעת להחזרת הדירה הנוספת לויצהנדלר (בנוסף לשיפוץ הדירה ופיצול הרישום) בכפוף לתשלום יתרת שוויה של דירה זו במזומן לתובע. הצדדים חלוקים באשר לחלותו של סעיף 8 לזיכרון הדברים על הסכמה מאוחרת זו.

33.
לעניין קביעת חלותו של סעיף בוררות נודעה חשיבות יתרה לניסוח ההסכם, אשר לו השפעה קריטית על ההכרעה (אוטולנגי, 120-121). חשיבות זו נובעת מכך שכללי הפרשנות החלים על תניית בוררות חורגים מכללי הפרשנות החוזית הרגילה – זאת בשל אופיין הייחודי של תניות אלו, אשר מבקשות לקבוע את זהות הגורם המברר את המחלוקות בין הצדדים באמצעות מנגנון הסכמי (רע"א 6489/09 אמנון מדובר נ' קרן קיימת לישראל (18.1.11) (להלן: "מדובר"), פסקאות 26-28). נקבע כי יש לעמוד יותר על דרישות לשוניות-פורמאליסטיות, ולוודא כי לשון התניה תהיה ברורה וחד משמעית (מדובר, פסקאות 29-31 וההפניות שם). יחד עם זאת, בחינת לשון תניית הבוררות הינה עניין המשתנה ממקרה למקרה על פי נסיבותיו הפרטניות, באופן ששיקול הדעת להכריע בעניין מסור באופן טבעי לבית המשפט הדן באותו עניין (שם, פסקה 40). הגישה הכללית היא כי במקרה של ספק יש לפרש את סמכותו של הבורר על דרך ההרחבה, וזאת על מנת לתן תוקף לכוונת הצדדים לברר את הסכסוכים ביניהם באמצעות בוררות (איזנברג, פסקה 27, רע"א 8613/10 כספי תעופה בע"מ נ'
jsc aeroavit airlines
, פסקה 24 (11.10.12), אוטולנגי, 124).


34.
לעניין היחס בין הסכם מוקדם בו נכללה תניית בוררות לבין הסכם מאוחר יותר אשר זו לא נכללה בו במפורש, נקבע כי יש לבדוק את מעמדו של ההסכם המאוחר – האם הסכם זה בא להחליף את ההסכם הקודם, או רק לתקן אותו. כאשר בא חוזה להסדיר סוגיה ספציפית אשר לגביה נקבע הסדר קונקרטי שאינו מופיע בחוזה המוקדם, ניתן לומר כי החוזה מחליף את החוזה הקודם, ותניית הבוררות איננה חלה. לעומת זאת, כאשר החוזה הראשון והשני דנים באותם נושאים אך קובעים הוראה שונה, הנטייה תהיה לקבוע כי מדובר בחוזה מתקן, אשר איננו מבטל את הסכם הבוררות (מדובר, פסקה 37, אוטולנגי, 38). באופן כללי, יש לבדוק האם ניתן לזהות "רציונל המשכיות" בין ההסכמים ואם עסקינן בהסכמים המהווים המשך טבעי אחד לשני (מדובר, פסקה 35), למשל על ידי בדיקת הצדדים להסכם, הסוגיות העולות בו ועד כמה ניתן לראות בהסכמים מערכת אחת משולבת (השוו רע"א 630/06 סברילון בע"מ נ'
citrix systems inc.
, פסקה 18 (6.1.10)).

35.
בחינת נסיבות העניין ולשון תניית הבוררות שבסעיף 8 לזיכרון הדברים, מצביעה על כך שיש לקבל את עמדת הנתבעים. ההסכמה המאוחרת נבעה כל כולה מקיומו של חוב שנוצר כתוצאה מאי ביצועו המלא של זיכרון הדברים. ההסכמה המאוחרת לא דנה בנושאים ספציפיים וחדשים שלא נדונו בזיכרון הדברים, אלא קבעה הסדר שונה לנושאים הקיימים. בנסיבות אלו נראה כי ניתן לראות את ההסכמה המאוחרת כהמשך ישיר לעסקה המקורית מושא זיכרון הדברים, והטענה להפרדה או ניתוק בין העסקאות נראית מלאכותית. אף לשונו של סעיף 8 לזיכרון הדברים – חילוקי הדעות בקשר לעסקה – תומכת במסקנה זו. לפיכך יש לקבוע כי תניית הבוררות שנקבעה בסעיף 8 לזיכרון הדברים חלה גם על ההסכמה המאוחרת.



מעמדו של סירוטה לעניין עיכוב ההליכים

36.
כזכור סירוטה איננו צד לזיכרון הדברים, אך הוא עלול להיות מושפע במישרין מתוצאות ההליך. הנתבעים מסכימים לצירופו להליך הבוררות, ולחלופין לעכב את ההליך בבית המשפט עד לקבלת פסק בורר. התובע מצדו טוען כי החשש לאי קיום פסק הבוררות על ידי סירוטה מהווה סיבה מוצדקת לדחיית הבקשה לעיכוב ההליכים ולקיום ההליך כולו בפני
בית המשפט. בשאלה שלפנינו קבעה הפסיקה זה מכבר, כי מקום בו אדם שאינו צד לבוררות מבקש להצטרף אליה, על מנת שניתן יהיה לצרפו כמבוקש על ידו יש צורך בהסכמת הצדדים להסכם הבוררות המקורי. בהעדר הסכמה כאמור, לא יכול מי שאינו צד להסכם הבוררות לבקש עיכוב הליכים נגדו (רע"א 180/07 אמיר כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל, פסקה 14 (4.10.09) (להלן: "כץ")). ראו גם אוטולנגי, 263-264). אמנם באותה פרשה נקבע גם כי במקרים מסוימים בהם מרבית הנתבעים קשורים עם התובע בהסכם בוררות, רשאי בית המשפט להורות על עיכוב הליכים גם ביחס לנתבע שאיננו קשור בהסכם זה, חרף התנגדותו של התובע. בית המשפט יעשה כן כאשר יסבור כי פיצול הדיון בין הבוררות לדיון בבית המשפט הוא בלתי סביר בנסיבות העניין, וכי הימנעות מפיצול כאמור מחויבת מכוחם של שיקולי יעילות ונוחות – כל זאת כאשר לא ייגרם בשל כך אי צדק ועיוות דין לתובע (כץ, פסקה 14).

37.
בניסיונו להימנע מהדיון בבוררות, מבקש התובע לאחוז בחבל בשני קצותיו –לסרב להצעת סירוטה להצטרפות לבוררות ולקבלת תוצאותיה, ומנגד לנמק את התנגדותו לעיכוב ההליכים ולקיום הבוררות בכך שזו לא תחייב את סירוטה. בנסיבות המקרה, ככל שהתובע יהיה נכון לכך, הרי שהפתרון הראוי הוא צירוף סירוטה כצד להליך הבוררות. נוכח הסכמת סירוטה לכך הרי שזו הדרך הנכונה ליישוב המחלוקת כולה. עם זאת, איני מוצא לנכון לכפות על התובע לברר את המחלוקת בינו לבין סירוטה בבוררות וככל שאינו נכון לכך יעוכבו ההליכים בתיק זה- בחלק הנותר: תביעת התובע כנגד סירוטה - עד לקבלת פסק הבורר.

נושאים נוספים

38.
בשולי הדברים אציין כי יכולה הייתה להתעורר השאלה האם נכון לדון במחלוקת במסגרת בוררות מקום בו הבוררות מחייבת הכרעה באשר למעמדה של הדירה הנותרת באופן שיחייב מתן הוראה על רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין.
טענה זו, אם הייתה מועלית, נשענת על הוראות סעיף 3 לחוק הבוררות, לפיו אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. נקבע כי
צדדים להסכם יכולים בהסכם ביניהם להטיל חיובים רק על עצמם או על חליפיהם, וכי פסק בורר אינו יכול ליצור מעשה בית דין כלפי צדדים שלישיים (רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' מרקו בסן, פ"ד נ(1) 636, 646 (1996) (להלן:"בסן"), אוטולנגי, 147). יחד עם זאת, הבחינו בתי המשפט בין פסקי דין אשר מבקשים לקבוע את מעמדם של מקרקעין באופן של קביעת זכות קניינית אשר לה תוקף כלפי כולי עלמא, לבין פסקי דין שעניינם אכיפת הסכם בין צדדים ישירים להתדיינות. באופן זה, ייתכן גם פסק בורר "מעין חפצי" (
quasi in rem
), אשר עניינו בסכסוך שעיקרו זכויות במקרקעין, אולם הוא כפוף לכך שתוקף פסיקתו מוגבל לצדדים הישירים לבוררות בלבד וללא תחולה על צדדים שלישיים (בסן, 647 וההפניות שם, רע"א 4766/11 חב' סילבר טאוארס נ' סידני קסירר, פסקה יח' (7.3.12)).


39.
הצדדים כאמור לא טענו דבר לעניין זה, אולם עיון בסעדים הנדרשים בכתב התביעה מגלה כי התובע דורש את "אכיפת ההסכם (דהיינו זיכרון הדברים – א.ד), על כל המשתמע מכך" – הא ותו לא. דרישת סעד זה בלבד (בתוספת לסעדים הכספיים שעשויים להיתבע בהמשך, בכפוף לקבלת בקשת התובע לפיצול סעדים), מניחה כי אכן בעל דינו העיקרי של התובע הינו ויצהנדלר, אשר חתם על זיכרון הדברים עם התובע. יודגש, כי התובע איננו עותר לסעד כלשהו כלפי סירוטה או טוען כל טענה כנגדו. בדומה לכך, התובע צירף לתביעה גם את רשם המקרקעין בירושלים כנתבע פורמאלי. לאור האמור, ניתן לראות את ההליך כבעל מאפיינים אובליגטוריים שניתן לדון בהם במסגרת הבוררות. עם זאת, כאמור טענה זו לא הועלתה ודברים אלה נכתבים למעלה מן הצורך.

40.
טענה נוספת שהעלה התובע נגד קבלת הבקשה לעיכוב ההליכים, היא כי אין לקבל בקשה כזו כאשר הבוררות קשורה בטענת תרמית המועלית על ידי צד אחד כלפי משנהו (אוטולנגי, 296). אלא שבעניין זה הזכות למנוע את העברת הדיון לבוררות הינה דווקא של הצד שכלפיו נטענת טענת תרמית בבית המשפט, והוא זכאי לכך ששמו גם יטוהר באותה ערכאה. במידה והצד שהתרמית מיוחסת לו מבקש את עיכוב ההליכים, הנטייה הטבעית היא להיענות לבקשתו ולהעביר את הסכסוך לבוררות. ההיגיון בכך הוא שאם המבקש עצמו לא חס על שמו הטוב ולא ביקש לנקותו בבית המשפט, לא יעשה זאת בית המשפט מיוזמתו (אוטולנגי, 296-298 וההפניות שם). בענייננו לא רק שכתב התביעה לא העלה במפורש כל טענה לתרמית, אלא שויצהנדלר עצמו מבקש את עיכוב ההליכים.

41.
עוד טענה בפי התובע נוגעת לחוסר האמון שלו בבורר וחששו למשוא פנים. הנתבעים טוענים כי אין ממש בטענה זו וכי התובע הוא זה שניסח את זיכרון הדברים ואף הסכים לזהותו של הבורר מלכתחילה. הנתבעים מוסיפים כי התובע העלה טענה זו לראשונה בתגובתו ולא העלה אותה בכתבי טענות קודמים, על אף שהסכסוך הנטען התרחש קודם לכן. אמנם, טענות לחשש למשוא פנים עשויות להוות טעם מיוחד המצדיק בקשה לעיכוב הליכים, בין היתר לאור מעמדו של הבורר והעילות המצומצמות בהן ניתן לתקוף את פסק הבוררות (
i.t.f
, פסקה 5ג'). אולם לבקשה כזו יש להיענות רק במצבים חריגים, כאשר העובדות מבוססות כדבעי והחשש למשוא הפנים הינו כבד וגלוי על פניו. אין לאפשר מצב שבו צד הרוצה ל"הימלט" מהסכם בוררות יוכל להסתפק בהעלאת טענות בעלמא לחשש למשוא פנים. בענייננו, לא ביסס התובע את טענותיו העובדתיות בעניין זה ולא הסביר כיצד עלה החשש האמור למשוא פנים, ובאיזה שלב. לפיכך לא מצאתי כי טענות התובע מקימות חשש למשא פנים המצדיק להימנע מעיכוב ההליכים מטעם זה.


סיכום

42.
הבקשה לעיכוב הליכים מתקבלת. ההליך כנגד שני הנתבעים יעוכב עד לקבלת פסק הבורר בין התובע לבין ויצהנדלר.

43.
המזכירות תסגור את התיק. עם קבלת פסק הבורר יוכל התובע לבקש לחדש את ההליך כנגד סירוטה, על דרך של הגשת הליך חדש.

44.
התובע ישלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.

ניתנה היום, ט"ז אדר תשע"ג, 26 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.


ארנון דראל
, שופט








א בית משפט מחוזי 56453-02/12 יוסף דב שטיצברג נ' יעקב בנימין ויצהנדלר, יעקב סירוטה (פורסם ב-ֽ 26/02/2013)