פסקי דין על גני בר חב לבנין (1997) | פסקי דין על חזי בר |

12778-02/13 עפ     05/03/2013




עפ 12778-02/13 גני בר חב לבנין בע"מ (1997), חזי בר נ' מדינת ישראל








בית הדין הארצי לעבודה


ע"פ 12778-02-13






ניתנה ביום

05 מרץ 2013

1
.
גני בר חב לבנין בע"מ (1997)
2
.
חזי בר

המבקשים

-

מדינת ישראל
המשיבה


בשם המבקשים- עו"ד זרי חזן
בשם המשיבה- עו"ד דרורה נחמני-רוט




החלטה

השופט אילן איטח


1 .
המבקשים הורשעו בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בהכרעת דין מיום 24.10.12 (השופט יצחק לובוצקי; הע"ז 1340-08) בעבירה של העסקת תשעה עובדים זרים ללא היתר כדין, זאת בניגוד להוראות סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן - החוק). המבקש 2 (להלן - המבקש), המשמש כבעלים וכמנהל המבקשת 1 (להלן - החברה), הורשע בנוסף בעבירה לפי סעיף 5, בהתייחס לתשעת העובדים הזרים האמורים. באותה הכרעת דין זוכו המבקשים מעבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק בנוגע להעסקת ארבעה עובדים זרים נוספים, כמו כן זוכו המבקשים מעבירות לפי סעיפים 2(ב)(2) ו-2(ב)(7) לחוק ביחס לכלל העובדים הזרים (13). בגזר הדין, מיום 24.12.12, הטיל בית הדין האזורי על החברה קנס כספי בסכום כולל של 120,000 ש"ח, ועל המבקש קנס כספי בסכום כולל של 40,000 ₪. נקבע כי הקנסות ישולמו ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.2.13 ומדי הראשון בכל חודש עוקב. עוד נקבע כי ככל שלא ישלם המבקש את הקנס שהוטל עליו, אזי ירצה 5 ימי מאסר בגין כל תשלום שלא שולם. בנוסף לכך חייב בית הדין האזורי את המבקשים לחתום על התחייבות כספית בסכום של 75,000 ₪, להימנע מביצוע העבירות על פי החוק, לתקופה של שנתיים.

2.
המבקשים ערערו הן על הרשעתם והן על גזר הדין (יצויין כי גם המשיבה ערערה על זיכויים של המבקשים), ובמקביל הגישו בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הקנס. המבקשים טוענים כי סיכויים לזכות בערעור גבוהים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי הייצוג אותו קיבלו בבית הדין האזורי היה כושל והגיע לכדי פגיעה ממשית ביכולתם להתגונן; ייצוגם הכושל בא לידי ביטוי בחוסר הצגתן של ראיות מהותיות, לרבות אי זימון עדי הגנה רלוונטיים למתן עדות, אי הגשת סיכומים מטעם המבקשים וכן אי הגשת ראיות שונות על פי דרישת בית הדין; עקב הייצוג הכושל לא נפרשה בפני
הערכאה הדיונית התמונה העובדתית המלאה, לפיה ביקורת פקחי המדינה נעשתה בזמן "התקופה הנסלחת", בה אין אכיפה כנגד מעסיקים של עובדים זרים, עקב בלבול בהליכי הבירוקרטיה; שגה בית הדין בהרשיעו את המבקשים כמעבידים במשותף עם החברה היזמית "ירון ישעיהו בע"מ", שכן המדינה לא הרימה את הנטל להוכיח את קיומו של היסוד העובדתי בעבירה.
בהתייחס לגזר הדין טוענים המבקשים כי הקנס שנגזר עליהם גבוה מהקנס המינימלי על פי דין, ולא נפרש על פני תקופה ארוכה; בית הדין לא ראה לנגד עיניו את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, לרבות הפגיעה שתיגרם למבקש בשל גילו ובריאותו, הפגיעה במשפחתו, וכן הנזקים שיגרמו לחברה ולעובדיה בעקבות ההרשעה; בית הדין לא הלם את היחס בין חומרת העבירה ומידת אשמתם של המבקשים, לבין סוג ומידת העונש המוטל עליהם.

3.
המבקשים מוסיפים וטוענים כי יש בקנס שהוטל עליהם בכדי למוטט את החברה ואת מנהלה, המפרנסים משפחות רבות; מצבו הבריאותי של המבקש הידרדר מאז שהוטלו הקנסות על החברה. עוד טוענים המבקשים כי אף אם אין חשש שלא יוחזר להם כספם במידה שיזכו בערעור, הרי שנקיטת הליכי הגבייה ומימוש הקנס הפלילי שהושת עליהם בשלב זה, יקשה על החזרת המצב לקדמותו ויפגע בשכירי החברה ובצדדים שלישיים. בתמיכה לטענותיהם צירפו המבקשים את מאזני החברה לשנים 2010-2011, תדפיסי חשבון בנק, תדפיס חיובי אשראי של החברה, ומסמכים רפואיים של המבקש.

4.
המדינה מתנגדת לעיכוב ביצוע גזר הדין, וטוענת כי אין מקום לחרוג מן הכלל לפיו אין לעכב תשלום של קנס שהוטל על נאשם, שכן אין בו כדי לגרום לנאשם נזק בלתי הפיך. המדינה מוסיפה וטוענת כי הסיכויים לקבלת הערעור נמוכים. בקשר לכך נטען כי

הכרעת הדין בנוגע להרשעת המבקשים מבוססת היטב הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית; בהתאם לראיות המבוססות שהובאו בפני
ו, קבע בית הדין כי העובדים נתפסו במהלך עבודתם אצל החברה ועל כן חלה ההלכה בדבר החזקה העובדתית, שלא הופרכה, לפיה "מי שנמצא בחצריו של פלוני תחת פיקוחו, למטרה לה מיועד השטח, הרי הוא מועסק על ידי פלוני", אלא אם נסתרה חזקה זאת על ידי מי שיוחסה לו החזקה[1]

; טענות המבקשים בדבר הייצוג הבלתי הולם שקיבלו אינן טענות של ממש ויש לדחותן, מה גם שעל פי הפסיקה אין בהן לכשעצמן כדי לקבל ערעור.
ביחס לעונש שהוטל על המבקשים טוענת המדינה כי בית הדין לקח בחשבון את הנסיבות לקולא וערך איזון מול חומרת העבירות; העונש שהוטל הינו קל יחסית לחומרתן של העבירות ולגובה הסנקציה העונשית הקבועה לצידן. בנוסף טוענת המדינה כי על פי ההלכה פסוקה אין מצבו הכלכלי של מערער מצדיק את עיכוב העונש שהוטל עליו, וכי העובדה שאין בידי המבקש לשלם את הקנס ועל כן יהיה עליו לרצות עונש מאסר, עשויה להשליך על מערך השיקולים שיש לשקול בעניין עיכוב ביצוע קנס[2]

. בעניין זה טוענת המדינה כי טענות המבקשים בדבר מצבם הכלכלי הקשה לא הוכח כדבעי; צירוף חשבונות בנק אינו מלמד דבר, שכן לא ידוע כמה חשבונות בנק קיימים על שם החברה, שלא צורפו; גם תדפיס חשבון הבנק שצורף לא מלמד דבר; מהמסמכים הרפואיים שצורפו לגבי מצבו של המבקש לא ניתן ללמוד על בעיות רפואיות קריטיות, מה גם שהוא ממשיך בעבודתו בחברה.

5.
בתשובתם לתגובת המדינה חוזרים המבקשים על טענותיהם בבקשה לעיכוב ביצוע. מוסיפים המבקשים וטוענים כי מעולם לא הומצאה להם הודעת הערעור של המדינה והדבר נודע להם לראשונה בתגובת המדינה לבקשה. אלא שענין זה אינו דרוש לשאלת עיכוב הביצוע.

6.
ככלל, אין מקום לעכב תשלומו של קנס שנגזר על נאשם, שכן "בניגוד לעונש מאסר, שריצויו אינו הפיך, קנס ששולם ניתן להשיב, אם יוחלט על ביטולו המלא או החלקי"2 .כידוע, כדי לזכות בעיכוב ביצוע של

פסק דין
כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן הזוכה את כספו[3]

. חשש זה אינו מתקיים כאשר מדובר בחיוב כספי לטובת המדינה, שחזקה עליה כי תשיב למבקש את כספו אם יזכה בערעורו[4]

.

7.
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע הקנס, אך יש להורות על הקדמת הדיון בערעורים.

בהיבט של סיכויי הערעור - בית הדין קבע כי יש להרשיע את המבקשים על יסוד מכלול העדויות והראיות שהובאו בפני
ו. מדובר בקביעות עובדתיות, אשר ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן. גם לא מצאתי כי סיכויי הערעור בקשר למסקנת בית הדין בדבר היות החברה מעסיקתם של העובדים הזרים הם כאלה המצדיקים את עיכוב הביצוע.
באשר לגזר הדין
- בית הדין הביא בחשבון את מכלול השיקולים, לרבות, מדיניות הענישה הראויה, חומרת העבירות, מועד ביצוע העבירה, היעדר הרשעות קודמות, וכן מצבו הבריאותי של המבקש, וקבע כי יש להטיל על כל אחד מהמבקשים קנס כספי כאמור לעיל אשר ישולם ב- 10 תשלומים שווים ורצופים. יתרה מכך, לא מצאתי בטענות המבקשים בכל הנוגע לייצוגם הכושל בבית הדין האזורי בכדי לעכב את ביצוע פסק הדין בשלב זה.
בהיבט של מאזן הנוחות - המבקשים לא הפריכו את טענות המדינה
בנוגע לתדפיסי חשבון הבנק, אשר יש בהם להעיד כטענתם על מצבה הכלכלי של החברה.
מתדפיסי החשבון אמנם עולה כי חשבון הבנק מצוי ביתרת חובה, אולם מסגרת האשראי והחשבון לא הוגבלו. יתרה מכך, מדובר בקנס המשולם לקופת המדינה, וככל שהמדינה תחויב בהשבת הקנס, כולו או חלקו, לא יהא כל קושי להיפרע ממנה.
בשולי הדברים יוזכר הנפסק על ידי בית המשפט העליון בקשר למאסר חלף קנס[5]

.



8.
סוף דבר – הבקשה נדחית. כאמור, בנסיבות העניין מצאתי לנכון להורות על הקדמת הדיון בשני הערעורים ככל הניתן לפי יומנו של בית הדין.

ניתנה היום,
כ"ג אדר תשע"ג (05 מרץ 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.






[1]

ע"פ (ארצי) עופר יונסוף נ' מדינת ישראל
, (30.5.10); הלכה זו אושרה על ידי ביהמ"ש העליון ברע"פ 5068/10 יונסוף נ' מדינת ישראל
, (18.1.2011).
[2]

ע"פ 1467/01 ג'אזי ווזווז נ' מדינת
ישראל (30.7.01); רע"פ 2802/03 אלי סדון ואח' נ' מדינת ישראל
, (23.6.03).
3
ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון
מלובנציק, פ"ד
לח(4) 572 (1984).
[4]

ע"א 6197/00 עו"ד אביגדור פלדמן נ' שופט בית המשפט המחוזי נצרת, (13.12.00)

[5]


רע"פ 837/12 מדינת ישראל
נ' אולג גוסקוב, (20.11.12).







עפ בית הדין הארצי לעבודה 12778-02/13 גני בר חב לבנין בע"מ (1997), חזי בר נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 05/03/2013)