פסקי דין על עובד שליבו | פסקי דין על אודט שליבו | פסקי דין על עזבון המנוח אבנר שחל ז"ל | פסקי דין על רינה אלקיים | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל ואח' |

690/13 רעא     12/03/2013




רעא 690/13 עובד שליבו, אודט שליבו נ' עזבון המנוח אבנר שחל ז"ל, רינה אלקיים, מינהל מקרקעי ישראל ואח'




החלטה בתיק רע"א 690/13
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }



בבית המשפט העליון


רע"א 690/13



לפני:

כבוד השופט י' דנציגר


המבקשים:

1. עובד שליבו



2. אודט שליבו



נ


ג


ד



המשיבים:

1. עזבון המנוח אבנר שחל ז"ל



2. רינה אלקיים



3. מינהל מקרקעי ישראל


4. אגודה להתיישבות שיתופית בית זית בע"מ


5. יהודה בכר


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.12.2012 בע"א 32156-09-12 שניתנה על ידי כבוד השופטים נ' בן אור, ר' יעקובי, ר' וינוגרד

בשם המבקשים:
עו"ד דרור ארד-אילון
; עו"ד גיא זאבי


החלטה


לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים
נ' בן אור
,
ר' יעקובי
,
ר' וינוגרד
), בע"א 32156-09-12, מיום 26.12.2012, בו נדחה ערעור על פסק דינו המשלים של בית משפט השלום בירושלים (השופט
י' ברקלי
), בת"א 2711/04, מיום 3.4.2012.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

1.
המבקשים רכשו מן המנוח, אבנר שחל ז"ל (להלן:
המנוח
), חלקה במושב בית זית. הרכישה נעשתה בשני שלבים, כך שבשלב הראשון, בשנת 1995, רכשו המבקשים חלק משטח החלקה עם אופציה לרכישת היתרה. לאחר מכן, נעשה ניסיון, בתיווכו של המבקש, למכור לזוג בולקיה את יתרת החלקה, למעט שטח של 300 מ"ר, אשר המנוח התחייב בשנת 1996 להעבירו לבעליה של החלקה הסמוכה, הגב' רינה אלקיים
(המשיבה 2; להלן:
המשיבה
). בני הזוג בולקיה לא התקבלו כחברים באגודה השיתופית ולפיכך רכשו המבקשים בעצמם את יתרת החלקה. הסכם הרכישה נערך לאחר פטירתו של המנוח עם מנהלת העיזבון והתמורה שולמה למשיבה, על פי צוואתו. על רקע זה נתגלע סכסוך משפטי בין המבקשים למשיבה, בעקבותיו חתמו הצדדים על הסכם פשרה. בהסכם הפשרה נקבע כי ככל שבפועל או באופן רישומי הועבר לחלקת המשיבה שטח העולה על 300 מ"ר, יוּשב ההפרש למבקשים. הסכם הפשרה כלל גם תניית ויתור על תביעות הצדדים ההדדיות. אולם בכך לא נסתיימו המחלוקות בין הצדדים. כך, בעוד שהמבקשים גרסו כי יש למדוד את החלקות לפי מפה משנת 1995, שצורפה להסכם המכר הראשון שנערך עם המנוח; טענה המשיבה כי יש לערוך את המדידה לפי מפה שנערכה על ידי אותו המודד בשנת 1996, לבקשתה ולבקשת המנוח, ואשר שימשה כבסיס לרישום החלקות.

2.
בעקבות זאת, הגישו המבקשים בשנת 2003 תביעה נגד המשיבים. טענתם העיקרית של המבקשים היתה כי קיימים הבדלים בין מפת 1995 לבין מפת 1996 והמצב התכנוני, וזאת הן ביחס לגבולותיה החיצוניים של החלקה והן ביחס לגבול שבין חלקת המבקשים לזו של המשיבה ולגודל השטח שהועבר לחלקתה. בכתב התביעה עתרו המבקשים לסעד כספי בגין הפרת ההסכמים לרכישת החלקה ובשל רשלנותו הנטענת של מינהל מקרקעי ישראל (המשיב 3; להלן:
המינהל
) ברישום החלקות. כמו כן, ביקשו המבקשים ליתן צו עשה אשר יורה למינהל להשיב את מצב הרישום לקדמותו "בהוראה מתאימה כבעל המקרקעין לפקיד הסדר הקרקעות" וכן סעד הצהרתי לפיו קיימת להם זכות מעבר חופשית בשטח שבגבול בין החלקות לשם גישה לחניות. המבקשים תבעו גם, למען הזהירות, את ביטול הסכם הפשרה, מחמת טעות או הטעיה, למרות שסברו כי אין הוא משתיק את תביעתם. יצויין כי המשיבה הגישה תביעה שכנגד נגד המשיבים, בה טענה להפרת הסכם הפשרה. בהסכמת הצדדים הועברו התובענות לבית משפט השלום. בית המשפט החליט לפצל את הדיון, כך שבשלב הראשון תידון סוגיית ביטול הסכם הפשרה.

3.
ב

פסק דין
חלקי, מיום 24.3.2009, קבע בית משפט השלום כי אמנם קיימים הבדלים בין המפות באשר לגבולות החלקה החיצוניים, אולם אין מדובר בהבדלים מהותיים היורדים לשורשו של הסכם הפשרה. עוד נקבע כי לא הוכח שהמבקשים לא ידעו על קיום המפה משנת 1996 עובר לחתימתם על הסכם הפשרה, היינו כי הסכם הפשרה נכרת בשל טעות או הטעיה, או כי המפה נערכה כחלק מקנוניה שמטרתה לשנות את גבולות החלקה החיצוניים. בית המשפט המשיך וקבע כי עניין רישום הגבולות החיצוניים אינו חלק מהסכם הפשרה וכי מן הראוי לבררו בהתאם לפקודת הסדר הזכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן:
פקודת הסדר הזכויות במקרקעין
). לאור האמור, נקבע כי אין עילה לביטול הסכם הפשרה. יצויין, כי המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין החלקי, אך בהמלצת בית המשפט המחוזי חזרו בהם מערעורם. ב

פסק דין
משלים, מיום 3.4.2012, קבע בית משפט השלום כי קיימת סתירה בין המפות בכל האמור לגודל השטח המועבר וכי לחלקתה של המשיבה, הועברו בפועל 434 מ"ר, במקום 300 מ"ר, כפי שהוסכם. משכך, הורה בית המשפט למשיבה להשיב 134 מ"ר לחלקת המבקשים, להרוס את הגדר הקיימת ולבנות על חשבונה גדר חדשה. באשר לתביעת המבקשים נגד המינהל, הפנה בית המשפט לקביעתו לפיה הדרך הראויה להסדרת נושא הגבולות החיצוניים של החלקות הוא בהתאם לפקודת הסדר הזכויות במקרקעין, וקבע כי על פי פקודה זו בית משפט השלום אינו מוסמך לדון בהליך ההסדר, לרבות בדרך של תקיפה עקיפה. בית המשפט המשיך ודחה את התביעה שכנגד שהגישה המשיבה נגד המבקשים, נוכח תניית הויתור בהסכם הפשרה.

4.
המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין המשלים לבית המשפט המחוזי, במסגרתו טענו כי בית משפט השלום נמנע מלהכריע בעניין הסעד ההצהרתי לקיומה של זכות מעבר והסעדים הכספיים להם עתרו בכתב התביעה. בנוסף, טענו המבקשים כי בית משפט השלום שגה כאשר דחה את תביעתם נגד המינהל בשל היעדר סמכות עניינית ונמנע מלהכריע בטענתם לרשלנות מצידו. בית המשפט המחוזי דחה כאמור את ערעורם של המבקשים. בית המשפט הטעים כי קביעתו של בית משפט השלום לפיה הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה נגד המינהל בנוגע לרישום גבולות החלקה בדין יסודה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אמנם בית משפט השלום לא הכריע מפורשות בסוגיית זכות המעבר ובסעדים הכספיים, אולם משתיקתו בעניין זה ומהעובדה שהתביעה נדחתה במלואה ניתן להסיק כי דחה את טענת המבקשים. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי יש לדחות את טענות המבקשים גם לגופו של עניין. באשר לזכות המעבר, הוטעם כי טענות המבקשים מבוססות על הסכמה בעל-פה באופן שעומד בסתירה לדרישת הכתב אשר בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, וכן לעדותו של המבקש בבית משפט השלום, לפיה הסכמת המנוח למתן זכות מעבר היתה מסויגת לימי חייו בלבד. באשר לסעדים הכספיים, נקבע כי ככל שמדובר בסעדים הנובעים מהסכם הפשרה, הרי שהם "נבלעו" באותו ההסכם; ובכל האמור לסעדים שעניינם ברישום הגבולות החיצוניים, היה על המבקשים לנקוט בהליכים לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין. בנוסף, נקבע כי ממצאיו של בית משפט השלום לפיהם המערערים ידעו על מפת 1996 ולא היה שוני מהותי בין המפות שוללים את זכאות המערערים לסעדים אלו. אשר על כן, נדחה הערעור.

נימוקי הבקשה

5.
המבקשים גורסים כי בקשתם מעוררת שלוש שאלות כלליות ובעלות חשיבות המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". האחת, עניינה בנפקותה של היעדר הנמקה בערכאה הדיונית. לטענת המבקשים, בית משפט השלום לא הכריע בחלק מן הסעדים שנתבקשו על ידם ובנסיבות אלה היה על בית המשפט המחוזי להשיב את הדיון לבית משפט השלום או לדון בעניין לגופו. לטענתם בית המשפט קמא לא עשה כן ותחת זאת דחה את טענות המבקשים בהתבסס על הנמקה לקונית. השאלה השניה, לשיטת המבקשים, נוגעת לסמכותו העניינית של בית משפט השלום להכריע בעניין גבולות החלקה החיצוניים לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין. לטענתם, הקביעה לפיה בית משפט השלום לא היה מוסמך לדון בסוגיה זו שגויה. השאלה השלישית עליה מצביעים המבקשים עניינה בדחיית טענתם ביחס להתרשלות המינהל, וזאת, לשיטתם, על בסיס נימוק שלא נטען על ידי המשיבים ולפיו טרם בשלה העת לקבוע אם יש עילה בתביעה נגד המינהל.

דיון והכרעה

6.
לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

הלכה ידועה ומושרשת היא כי רשות לקיים ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית כללית ובעלת חשיבות, או כאשר נגרם למבקשים עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה [ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ
, פ"ד לו(3) 123 (1982); חמי בן-נון וטל חבקין
הערעור האזרחי
213-211 (2012); אורי גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי
633-632 (מהדורה עשירית, 2009)]. מגבלה זו על זכות הערעור מבוססת על עקרונות של סופיות הדיון, ודאות ויעילות דיונית. היא מבוססת על ההכרה בכך ש"הצדק לא יופיע, ויעילות הצומחת מתיקון טעויות תהא חסרת משמעות, אם ההליך המשפטי לא ינוע ולא יגיע לכלל סיום בשל קיומה של זכות בלתי מוגבלת לערעור" [ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני')"
עיוני משפט
ל(1) 71, 78 (2006)].

בנסיבות העניין, לא מצאתי כי הבקשה מעוררת כל שאלה כללית ובעלת השלכות רוחב המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". דומה, כפי שנראה לא אחת בבקשות מן הסוג שלפני, כי חרף ניסיונם של המבקשים לעטות את טענותיהם בכסות של שאלות עקרוניות, הן אינן מעלות כל סוגיה החורגת מגדרי המחלוקת הקונקרטית שבין הצדדים. כך, טענות המבקשים בדבר סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בהסדר רישום החלקות והרשלנות הנטענת מצד המינהל, מתמקדות בנסיבות המקרה הפרטניות ואינן מעוררות כל שאלה כללית המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו גם: רע"א 7186/12
י.ש.י. את שדי חברה לעבודות בניה חפירה ופיתוח בע"מ נ' עיריית מודיעין עילית
פיסקאות 9-8

(9.12.2012); רע"א 8132/12
המפדה האזרחי בע"מ נ' נחמיאס
פיסקה 10 (30.12.2012)].
כמו כן, לטעמי, הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה בדבר נפקותה של היעדר הנמקה בערכאה הדיונית. כידוע, במצב דברים בו נמצא כי הנמקתה של הערכאה הדיונית חסרה מוסמכת ערכאת הערעור להכריע בעצמה בסוגיות שלא לובנו די הצורך, תחת השבת הדיון לערכאה הדיונית [ראו: תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 1910/07
מרשי נ' קרן קיימת לישראל
פיסקה 10 (29.12.2008)]. כך נעשה גם בעניין שלפנינו. בית המשפט המחוזי דחה לגופו של עניין את טענות המבקשים בסוגיית זכות המעבר וזכאותם לסעדים כספיים. בהקשר זה, לא מצאתי כי הנמקתו של בית המשפט המחוזי הינה לקונית או בלתי מבוססת, כפי שטוענים המבקשים, ונימוקיו מקובלים עלי. על כן, אף אם הנמקתו של בית משפט השלום לעניין זכות המעבר והסעדים הכספיים היתה חסרה, הרי שנמצא לה מענה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

זאת ועוד, בנסיבות העניין, איני סבור כי נגרם למבקשים עיוות דין, בוודאי שלא במידה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. למבקשים ניתן יומם בבית המשפט הן לפני הערכאה הדיונית והן לפני ערכאת הערעור, כאשר בסופו של יום כלל טענותיהם נדונו והוכרעו לגופן. יתרה מכן, בנסיבות העניין, בהן הסכסוך המשפטי בין הצדדים מתנהל מזה כעשור, דומה כי משקלו של הערך בדבר סופיות הדיון גובר באופן שמטה את הכף לטובת המשיבים.

7.
אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.


ניתנה היום, א' בניסן תשע"ג (12.3.2013).




ש ו פ ט


_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

13006900_w01.doc

חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 690/13 עובד שליבו, אודט שליבו נ' עזבון המנוח אבנר שחל ז"ל, רינה אלקיים, מינהל מקרקעי ישראל ואח' (פורסם ב-ֽ 12/03/2013)