פסקי דין על אמנון בן זכריה צברי |

71609/03 עפ     02/09/2004




עפ 71609/03 אמנון בן זכריה צברי נ' מדינת ישראל




1


בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים
עפ 071609/03


בפני
:
כב' השופטת ד' ברלינר
, סג"נ - אב"ד
כב' השופט ז' המר

כב' השופטת י' שיצר


02/09/2004



בעניין:
אמנון בן זכריה צברי



ע"י ב"כ עו"ד
מנחם רובינשטיין

המערער

נ ג ד


מדינת ישראל
- על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)


ע"י ב"כ עו"ד
גב' נאווה הורוביץ

המשיבה

פסק דין


השופטת ד' ברלינר
, סג"נ - אב"ד:

א. במשך שנים רבות, לרבות בשנים 1998-1999, עבד המערער במשרד הבטחון כראש תחום יצור והתקשרויות במחלקת ההוצאה לאור בתל-אביב (להלן: המשרד).

בכתב אישום שהוגש נגדו לבית משפט השלום בתל-אביב יוחסו לו מעשים מגונים, מעשי הטרדה מינית וכן תקיפה, וזאת ביחס ל-4 עובדות שעבדו במשרד.

האישום הראשון - המתלוננת ו' א':
זהו המשמעותי והכבד שבין האישומים. עניינו מעשים מגונים שהתבטאו בנשיקה על שפתי המתלוננת, הנחת ידה של המתלוננת על איבר מינו החשוף על מנת שתאונן לו מספר פעמים, נגיעה באיבריה האינטימיים של המתלוננת וכן אמירות מיניות ברורות, כגון: התעניינות בגודל החזה שלה ועוד.

האישום השני - המתלוננת א' ל':
מדובר בהטרדה מינית ותקיפה. על-פי הנטען, המערער חיבק את צווארה וכתפה של המתלוננת ללא הסכמתה. במקרה נוסף תפס את ידה של המתלוננת ונשך בה בחוזקה.
האישום השלישי - המתלוננת ר' פ':
עניינו ליטופים בזרוע ובגב של המתלוננת, מישוש גבה, התחככות בגופה, צביטה בזרועותיה וכן אמירות מיניות שונות.
בהזדמנות נוספת, כך על פי הנטען, תפס המערער את איבר מינו וכיוונו כלפי המתלוננת.

האישום הרביעי - המתלוננת ד' ה':
מדובר בהתבטאויות מיניות בוטות. נגיעות בישבנה של המתלוננת וכן פתיחת מכנסיו בפני
ה.

ב. בקווים כלליים, ומבלי להתייחס עדיין לפרטים, המערער אינו כופר במרבית העובדות כפי שהובאו על-ידי המתלוננות. טענתו העיקרית היא, כי באשר לחלק מן המתלוננות, במיוחד המתלוננת ו' א', הדברים נעשו בהסכמה. באשר למתלוננות הנוספות, גם אם נאמרו הדברים או נעשו פעולות מסוימות, אין מדובר במעשים בעלי קונוטציה מינית או בהטרדה מינית.

טענה מרכזית נוספת של המערער הינה, כי המתלוננות כולן קשרו קשר נגדו ולאחר שהביא לפיטורי של שתיים מהן, הן עשו יד אחת כדי לפגוע בו.
המתלוננת תיאמו את גירסאותיהן, פנו באותו מועד, נתנו פומביות לענין בכך שפנו דרך כתבת רדיו, שעל כן יש לבחון את גירסאותיהן בשבע עיניים.

ב

פסק דין
בהיר וממצה הרשיע בית משפט קמא את המערער בכל האישומים, אם כי בחלק מהם זוכה המערער מחלק מהעבירות.

על המערער הוטלו 10 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. כמו כן חוייב המערער לפצות כל אחת מהמתלוננות בסכומים שונים.

על הכרעת הדין וגזר הדין, הערעור שבפני
נו.


ג. האישום הראשון:
ו' א', המתלוננת באישום זה, היתה כבת 22 בזמן האירועים. לטענתה, המערער היה נוהג לשלוח ידיו לכל מיני מקומות אינטימיים בגופה, היא התנגדה לכך, "העיפה" לו את הידיים, אמרה לו לעזוב אותה, והדבר לא הועיל.
במספר הזדמנויות ירדה עם המערער לחדר הגניזה הנמצא בבנין סמוך למשרד. המערער ביקש ממנה לאונן לו וכך עשתה. לפחות באחת הפעמים אמר לה המערער כי היה עליו לפטר אותה והוא פיטר במקומה עובדת אחרת. בשלב מסוים פוטרה גם ו' א' והמערער החזיר אותה אחר כך לעבודה.

בהודעותיה במשרד הבטחון, בנציבות שירות המדינה ובמשטרה טענה המתלוננת, כי היו שלושה מקרים כאלה של מעשה אוננות. בבית המשפט דיברה על עשרה מקרים.
המתלוננת סיפרה כי היא פעלה כמו רובוט שמפעילים אותו. המעשים גרמו לה גועל ובחילות.
עוד טענה כי כאשר סיפקה את המערער מבחינה מינית היה המערער במצב רוח טוב. הם גם אכלו פירות או ממתקים לאחר מכן. כשלא עשתה זאת, צעק עליה והעליב אותה.

המתלוננת מספרת גם על המעשים הנוספים שביצע בה המערער כמפורט בכתב האישום.

ד. בית משפט קמא נתן אמון מלא בגירסתה של המתלוננת. בלשונה של כב' השופטת קמא:
"ו' הותירה עלי רושם מהימן וחיובי, ומנוגד לדמות הבחורה המפתה והמניפולטיבית, המצטיירת מדברי ההגנה" (עמ' 368 פיסקה ב').

ההגנה טוענת כי במתן האמון הגורף במתלוננת שגתה כב' השופטת קמא, שעל כן יש מקום שערכאת הערעור תתערב בכך.
לטענת ההגנה התעלמה כב' השופטת קמא מאמירות ומעשים של המתלוננת, שיש בהם כדי להביא לכלל מסקנה שעשתה מה שעשתה בלי שהדבר נכפה עליה.


כדי שהדברים יהיו ברורים: המערער איננו מכחיש כי אכן ביצע את המעשים המיניים, מעשי האוננות, שהמתלוננת טוענת להם. אין מחלוקת על כך שאכן השניים ירדו יחד לגניזה ושם אוננה המתלוננת למערער, אם כי לטענת המערער מדובר רק ב-3 פעמים, כפי שטענה המתלוננת מלכתחילה ולא 10 פעמים.

אין גם מחלוקת עקרונית על המעשים הנוספים שמתארת המתלוננת, אלא שלטענת המערער הכל נעשה מרצונה ובשיתוף פעולה עמה.
מערכת היחסים המינית, כך לטענת המערער, בינו לבין ו' א', החלה ביוזמתה. היא זו שהחלה להתקרב אליו, להתחכך בו. היא חיפשה הזדמנויות להתקרב אליו. אכן הוא ביקש ממנה להתלוות אליו לגניזה, אולם הכל נעשה ב"נחמדות" ומרצונה של ו' א'.

הוא לא התנכל לו' א' בפעמים שלא הסכימה להיעתר לו. היא יכלה להתפטר אם רצתה בכך. בפועל לא זו בלבד שלא התפטרה, אלא הגיעה מרצונה בשעות מוקדמות לעבודה, כאשר ידעה שבשעות אלה, רק הוא יהיה במקום ופתחה בכך את הדלת לאותם מעשים מיניים.

ה. אלה השגותיו (המרכזיות) של המערער באשר לקביעותיו של בית משפט קמא, לענין גירסתה של המתלוננת, והאמון שניתן בדבריה:

1. בית משפט קמא התעלם מדבריה של המתלוננת אשר יש בהם הודאה מלאה בהסכמתה למעשים. בענין זה מפנה הסניגור למשל לכך שהמתלוננת הודתה בכך שבהיותם בחדר הגניזה אמרה למערער כי היא תטפל בו: "נכון שבגניזה אמרתי לו 'זה בסדר, הכל תחת שליטה'" (עמ' 40). המתלוננת לא היתה חייבת לרדת לגניזה, היא ירדה מרצונה. המתלוננת אישרה כי כאשר ביקש ממנה המערער שתמצוץ לו את איבר המין אמרה לו: "שחבל לו על הזמן וזה לא יקרה" (עמ' 44);

2. המתלוננת כתבה יומן. מכלתחילה לא רצתה להמציא את היומן לחוקרי המשטרה. בדיעבד המציאה את היומן, אולם לפני כן "שיפצה" אותו. היא מחקה בטיפקס בצורה ברורה דברים שהיו ביומן, והוסיפה דברים שאותם הדגישה במרקר, ושבהם פרטה תאריכים שונים שבהם בוצעו המעשים המיניים. בדיעבד הסתבר כי בחלק מהתאריכים לא יכול היה המערער לבצע את המעשים המיוחסים לו כיוון שלא היה בעבודה;

3. בגירסת המתלוננת נפלו סתירות ופירכות שונות. כך למשל, ההבדל בין 3 פעמים שאותן הזכירה בחקירותיה לבין 10 פעמים עליהן דיברה בבית המשפט.

ו. השאלות הרלוונטיות העומדות בפני
נו כערכאת ערעור, הן כדלקמן:

1. האם יש מקום להתערב בממצאי המהימנות של בית משפט קמא?

2. האם המתלוננת הסכימה למעשים?

3. האם מדובר בניצול מרות של המערער שהביאו להסכמה של המתלוננת?

לענין האמון בגירסת המתלוננת: לא ראיתי כל סיבה להתערב בממצאיו של בית משפט קמא (כב' השופטת ר' גרינברג) בנושא זה. קביעתה של כב' השופטת קמא מבוססת על שיקולים נכונים ורלוונטיים, ובגדרם:

1. התרשמות - "...זכורה לי היטב הופעתה בבית המשפט ... הותירה עלי רושם מהימן וחיובי" (עמ' 368).
התרשמותה של כב' השופטת קמא, כי מדובר בעדה ביישנית, לא מניפולטיבית ולא מתוחכמת (עובדה שבאה לידי ביטוי בדרך תיקון היומן), עלתה בקנה אחד עם הערכתם של עדים בתיק, בין עדי תביעה ובין עדי הגנה.

התרשמות - היא אחד הכלים החשובים העומדים לרשות בית המשפט, כשמדובר בשאלת מהימנות.

כאשר מדובר בהתרשמות מנומקת, הנבחנת גם באמת מידה חיצונית (השוואתה לדמותה של המתלוננת כפי שהצטיירה בדברי עדים נוספים) - הדברים הם בבחינת על אחת כמה וכמה.

הסתירות שעליהן הצביע ב"כ המערער בגירסתה אינן משמעותיות ואינן מגמתיות.

2. הגיון הדברים:
בית משפט קמא בחן נושא זה בשני היבטים:
א) גירסתה של המתלוננת כעומדת בפני
עצמה;
ב) גירסתה של המתלוננת בהשוואה לגירסת המערער.

גם בענין זה אין מקום להתערב בהחלטה.

בגירסתה של המתלוננת יש היגיון. היא לא הכחישה את הסכמתה "החיצונית" למעשים, שמקורה ברצונה להישאר בעבודה ומונעת מהיותו האחראי עליה בעבודתה, בהבדל מהסכמה חופשית הנובעת מחיבתה למערער.

גירסתו של המערער החלה מהטענה כי המתלוננת הטרידה אותו, ועברה לטענה כי "אי אפשר להבין את נפש האישה".

גם סניגורו של המערער הסכים, כי בגירסתו של המערער היו פירכות וסתירות וכי הוא "לא הקל על בית המשפט לקבל את עיקרי גירסתו ולהעדיפה על זו של המתלוננת".,
דחיית גירסתו של המערער - משליכה על קבלת גירסתה של המתלוננת.

המערער לא ניסה אפילו להתמודד עם השאלה המתבקשת - מה ראתה ו' א', הצעירה ממנו ב-40 שנה, ואשר היה לה חבר בתקופה הרלוונטית (לימים - בעלה) לפתח עמו רומן.


3. תגובותיה של ו' א' כאשר חשפה את המעשים שביצע בה המערער בפני
חברתה.

ו' א' בכתה והיתה נסערת (ראה עדותה של ד' ה'). תגובות אופייניות לקורבנות עבירות מין. אכן, אין מדובר בתגובה מיידית לאחר מעשה, אולם גם לתגובה לאחר זמן - ובמיוחד בעת גילוי המעשה - יש משמעות (ראה לענין זה: ע"פ 1528/96, 1121 פלוני נ' מ"י וערעור שכנגד, פ"ד נ(3) 353, עמ' 361);

4. נושא היומן: אין מחלוקת כי ו' א' שינתה את הכתוב ביומן. מדובר בתיקונים פרימיטיביים "בטיפקס", שניתן לעקוב אחריהם בקלות וניתן גם לדעת מה היה כתוב קודם לכן.

אין גם מחלוקת כי ו' א' לא מסרה היומן מיוזמתה אלא לאחר שנדרשה במפורש לכך (לאחר שהפרקליטות דרשה את היומן כהשלמת חקירה).

משכך - קשה לראות בכך מניפולטיביות, בהבדל מהגנה לא מתוחכמת מפני חשיפת פרטים אישיים שלא רצתה לחשוף.

באשר לתאריכים: צדקה כב' השופטת קמא כאשר קבעה, כי משלא הוצגו התאריכים "הבעייתיים" למתלוננת ולא נדרשו הסבריה לכך - אין לייחס משקל רב לטענותיו של המערער כי בתאריכים מסויימים הנקובים ביומן לא שהה כלל בקרבת המתלוננת.

משמעותם של התאריכים מתגמדת, גם בשל העובדה שו' א' הודתה ש"שיפצה" את היומן ואין מדובר ברישום אותנטי שנעשה בסמוך לאחר מעשה.

לפיכך, המסקנה אליה הגיעה כב' השופטת קמא באשר ליומן, היא מסקנה מאוזנת וסבירה: אין לראות ביומן תמיכה בגירסת המתלוננת מחד גיסא; אין בו כדי להשמיט הקרקע תחת אמינות גירסתה - מאידך גיסא.

ז. הסכמתה של המתלוננת - האם ניתנה? האם מדובר בניצול מרות?

שתי השאלות תידונה כמקשה אחת, משום שמדובר בנושאים שלובים זה בזה שקשה לנתק ביניהם.

בית משפט קמא חילק את האירועים: לענין מעשה האוננות קבע כי התביעה לא הוכיחה העדר הסכמה, שעל כן הוכחה העבירה על-פי סעיף 348(ה) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), בלבד.
לענין שאר המעשים - הוכחה חוסר הסכמה, שעל כן יש להרשיע בעבירה על סעיף 348(ג) לחוק (ראה עמודים 395-394 להכרעת הדין).

החלוקה בין שתי "חטיבות" המעשים המיניים, כפי שנעשתה על ידי כב' השופטת קמא אפשרית, והנמקתה של כב' השופטת קמא אינה משוללת היגיון.

עדיין, אציע לחבריי להתערב התערבות מצומצמת ומוגבלת בהיקפה במסקנתה של כב' השופטת קמא.

לשיטתי, כיוון שמדובר במערכת יחסים אחת, לאורך תקופה של מספר חודשים, כאשר המתלוננת עצמה אינה מפרידה באופן ברור ומדויק לענין הסכמתה, בין ההליכה לגניזה כדי לאונן למערער, לבין המעשים האחרים, יהא זה מלאכותי ומאולץ להבחין בין החטיבות לענין סוג ההסכמה וממילא לענין העבירה שהוכחה (עבירה על סעיף 348(ג) או (א) לחוק, עבירה על סעיף 348(ה) לחוק או שתיהן כאחת).

כאשר מדובר בסידרת מעשים מיניים, סמוכים זה לזה מבחינת עתויים, קיים לפחות ספק אם המערער נעצר לחשוב ולבחון בכל פעם, האם מדובר בהסכמה למעשה מסויים בשל יחסי עובד מעביד, או שמא בהתנגדות מוחלטת.
לפיכך, אם תישמע דעתי, יקבע באשר לכל המעשים באישום זה, כי מדובר בניצול יחסי מרות בעבודה, דהיינו עבירה על סעיף 348(ה) לחוק ותבוטל הרשעתו בעבירה על-פי סעיף 348(ג) לחוק.

ח. לענין ניצול יחסי מרות:

צדקה כב' השופטת קמא באשר לכוונה הפלילית הנדרשת.

די לענין זה בפזיזות מצדו של המערער באשר לקשר בין הסכמתה של המתלוננת, לבין העובדה שהוא מעבידה הישיר.

בפועל הוכח הרבה יותר מכך:
1. בית משפט קמא האמין לו' א' כי המערער איים עליה בפיטורין, וכי נושא הפיטורין ריחף כל הזמן ברקע המעשים (ראה עמ' 371-370);

2. המערער פיטר את ו' א' והחזיר אותה לעבודה לאחר זמן קצר, למרות שלא חל שיפור בעבודתה (שהרי טענתו היא שהיא פוטרה בשל עבודתה הלקויה).
אין מדובר איפוא רק באיום תיאורטי אלא בהמחשה חד משמעית;

3. המערער סבר כי ו' א' אינה עובדת טובה ולא הסתיר דעתו;

4. המערער אמר כי יתן גיבוי לו' א' בסכסוך עם עובדת אחרת ואף זהו ביטוי להפעלת מרותו.

איום בפיטורין, פיטורין של ממש, מתן גיבוי וכיוצא באלה, הם הביטוי המובהק להפעלה ולניצול יחסי מרות.

הוסף לכך את הנתונים האובייקטיביים: עצם העובדה כי המערער הוא מעבידה של ו' א'; הפער הגדול מאוד בגילים; סירובה של המתלוננת לביצוע מעשים מסויימים המצביע על כך שלא חיבתה למערער הניעה אותה (שאז חזקה עליה שהיתה מסכימה לכל דרישותיו) - והם תומכים במסקנתו של בית משפט קמא.

המערער ידע, ידיעה פוזיטיבית (בהבדל מפזיזות בלבד), כי ו' א' נענית לו רק בשל יחסי עובד מעביד, שעל כן גם טרח "לנפנף" מעל ראשה בחרב הפיטורין.

די בכך כדי להביא למסקנה שמדובר בניצול יחסי מרות.

ט. האם קיימים אירועים או גורמים "מכרסמים" באשר לידיעת המערער?

הסניגור מפנה לענין זה לאותם ביטויים ל"שליטתה" של המתלוננת במצב, ושמא היה בכך כדי לגרום למערער לסבור כי המתלוננת אכן רוצה בו:
כך למשל, הביטוי 'הכל בשליטה, אני אטפל בך';
כך סירובה לבצע מין אוראלי;
כך העובדה שלאחר בילוי מיני, אכלו השניים בצוותא פירות או ממתקים, מעשה המעיד כביכול על קירבה.

אינני סבורה כי יש בעובדות אלה, שאינן שנויות במחלוקת, כדי לכרסם בידיעת המערער כי מדובר בכניעה למרותו ולא לקסמיו.

באשר לביטויים והסירוב לביצוע מין אוראלי:
כפי שנאמר לעיל - הסירוב מצביע על נכונותה של ו' א' להעדיף את קביעות עבודתה על פני רתיעתה ממעשיו של המערער, עד גבול מסוים.
מעבר לגבול זה - גם החשש מפיטורין לא היה בו די כדי להביא את ו' א' לבצע מעשים מסויימים.

הביטוי: "הכל בשליטה" - נועד אף הוא ליצור חיץ, ולהשאיר בידי המתלוננת את השליטה המוגבלת באופי המגעים הפיזיים, כך שהיא תהיה הנוגעת במערער, ולא הוא בה.
בלשונה של המתלוננת: "כשהיינו בגניזה זה לא הייתי אני אלא רובוט. כדי שלא יתקרב אלי אמרתי לו שאני אטפל בו..." (עמ' 51).

באשר ל"פינוקים" שהעניק המערער לו' א' לאחר הבילוי המיני (אכילת ממתקים ופירות):
אכילת הממתקים היא רק צדה האחד של המטבע. הצד השני מתבטא בכך שהמערער צעק עליה והעליב אותה כשלא נענתה לו ולא ירדה אתו לגניזה.

אין סיבה להניח כי הממתקים היו משמעותיים יותר בהסכמתה של המתלוננת, מאשר החשש מן העלבונות.

מכל מקום, אלה כמו אלה הם ביטוי למרותו של המערער עליה: ברצותו מפנק וברצותו מעניש.

סוף דבר באשר לאישום זה: אם תישמע דעתי יורשע המערער בעבירה על סעיף 348(ה) לחוק העונשין, באשר לכל סידרת המעשים עליהם העידה המתלוננת ו' א', ותבוטל ההרשעה בעבירה על-פי סעיף 348(ג) לחוק.

ההרשעה בעבירה על סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן: חוק למניעת הטרדה מינית) תישאר בעינה.
בהודעת הערעור כמו בדיון בפני
נו, אין למעשה התייחסות מפורשת לעבירה זו. כל מאמציו של הסניגור מוקדו בניסיון לקעקע מהימנותה של ו' א' ולא מעבר לכך.
מכל מקום - המעשים המגונים שבהם הורשע המערער מהווים גם עבירה על סעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מינית, על-פי כל אחת מהחלופות שצויינו בכתב האישום.



י. האישום השני - המתלוננת א' ל'
אישום מינורי יותר בהשוואה לאישום הראשון.
א' ל' עבדה כמזכירתו של המערער בהיותה חיילת, ובהמשך - כאזרחית.
במהלך נסיעה משותפת במעלית, חיבק המערער את צווארה וכתפיה (בהיותה עדיין חיילת).
לקראת סיום תקופת עבודתה, בעת שהגישה קפה לשולחן, תפס המערער בידה ונשך אותה. מדובר בנשיכה של ממש שהוגדרה על-ידי המערער כ"לקיחת ביס", והכאיבה לה.

המערער לא חלק על כך שנשך בידה אולם לדבריו מדובר במעשה שובבות.

בית משפט קמא עמד על כך שהמערער סיפק הסברים שונים לנשיכה:
במשטרה טען כי כעס על א' ל' בשל מסמך שכתבה, ומשהושיטה ידה להראות לו משהו, נשך אותה.
בבית המשפט טען, כי הקפה הוגש על-ידי א' ל' ללא עוגיות - וכמעשה שובבות נשך אותה.

הסתירה בגירסאות - מצביעה על כך שהמערער "התיישר" לפי גירסת א' ל'.
יש בכך כדי להצביע על הבנתו של המערער, כי אין מדובר באירוע תמים וחסר משמעות, שעל כן הסתבך בהסבריו לגביו.

בית משפט קמא זיכה את המערער מחמת הספק מעבירה על סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, והרשיע אותו בתקיפה, בשל הנשיכה.

טיעונו היחיד של המערער הוא, כי מדובר במעשה שובבות, שעל כן לא היה מקום להרשיעו בתקיפה. גם א' ל' לא ראתה זאת כתקיפה, ולראיה - בשלב מאוחר יותר לאחר מעשה, כתבה לו דברי פרידה חמים ואף ביקשה לחזור לעבודה לאחר שעזבה אותה.




יא. אינני סבורה שיש ממש בטיעוני המערער:
באשר לנשיכה עצמה ותגובתה של א' ל': א' ל' העידה כי הנשיכה כאבה לה, והיא שאלה את המערער מה אתה עושה? לאחר מכן ברחה מן החדר והחלה לבכות (עמ' 102).
היא גם שקלה בזמנו להתלונן אלא שהעריכה כי לא תהיה בכך תועלת: "מי יתייחס?" (שם).
הענין הציק לה גם אחר כך, וגם לאחר שהמערער ביקש סליחה.

כאשר תיאור עובדתי זה, בה מפיה של מי שגם לדעת המערער לא נטרה לו כל טינה, ואפילו הרעיפה עליו שבחים, הרי יש ליחס לו את מלוא המשקל.

קשה לראות בנשיכה שהכאיבה עד בכי מעשה שובבות.

יתרה מזו: אפילו אליבא דהמערער הכוונה היתה להביע את כעסו, בין אם כעס מדומה וידידותי (נשיכה כתחליף לעוגיות), ובין אם כעס אמיתי (בגין מסמך שכתבה).

לצורך ביצוע תקיפה די במודעות לעצם המעשה.
כוונה להביע כעס, עונה בוודאי על דרישה זו.

לפיכך אין מקום להתערב במסקנתה של כב' השופטת קמא.

יב. האישום השלישי - המתלוננת ר' פ'
ר' פ' לא היתה עובדת ישירה של המערער, אולם עבדה בהוצאה לאור של משרד הבטחון באותו מבנה, והם נפגשו בהזדמנויות שונות במהלך העבודה.

המחלוקת באישום זה בין התביעה לסניגוריה היא לכל אורך החזית.
ר' פ' מתארת מעשים מיניים שביצע בה המערער וכן התבטאויות מיניות מובהקות.
המערער מכחיש מכל וכל את דבריה: הוא לא נגע בה, לא התבטא כלפיה באופן מיני, ולא הטריד אותה מינית בכל דרך שהיא.

עדותה - היא חלק מקנוניה שרקמו המתלוננות נגדו, הא ותו לא.

בקליפת אגוז, המעשים שמייחסת ר' פ' למערער הם כדלקמן:
1. המערער נהג ללטף אותה בפני
ה ובגבה בעוברה במסדרון;

2. המערער התחכך בה, נצמד אליה מאחור, מישש את גבה כדי לבדוק אם היא לובשת חזיה;

3. בהזדמנות מסוימת צבט אותה, כתגובה לכך שלא אמרה לו שלום;

4. בהזדמנות אחרת, בעוברה במסדרון כשהוא עמד שם ושוחח עם עובד אחר - נגע המערער באיבר מינו, עשה תנועה מגונה ואמר שהוא רוצה לגעת בה;

5. באירוע נוסף, בתגובה לאמירה שלה לחברתה, כי גמרה את העבודה, אמר לה המערער: "את גומרת? את אוהבת לעשות את זה הרבה?" (עמ' 56).

בית משפט קמא האמין לר' פ' למלוא גירסתה.
כיוון שכך קבע בית משפט קמא, כי מדובר בנגיעות שאינן "אבהיות" וכי מדובר במעשים בעלי קונוטציה מינית.
המערער הורשע בעבירות על סעיפים 348(ג) לחוק וכן בעבירה על סעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מינית.

מן העבירה על סעיף 348(ה) לחוק זוכה המערער, משום שבית המשפט קבע כי לא הוכחה מרותו של המערער על ר' פ'.
יג. אלה השגותיו של המערער באשר להרשעתו באישום זה:

1. ר' פ' הביאה לעבודה את חברתה, ד' ה' , המתלוננת באישום הרביעי. לא יעלה על הדעת כי תעשה זאת, אם הוזהרה מראש כי המערער נוהג לעשות מעשים מסוג זה בעובדות (כדבריה), ואף עברה בעצמה את האירועים שהעידה עליהם;

2. מדובר בעדות כבושה. ר' פ' התלוננה רק בעקבות פיטוריה של ד' ה' ;

3. סתירות בגירסתה, ו"העצמת" האירועים;

4. התבטאותו של המערער כלפי ר' פ': "גמרת", אינה יכולה להיחשב כאמירה מינית.
עבור המערער בגילו - המילה "גמרת" אינה מילה טעונה, וכוונתו היא למשמעות הרגילה של המילה.

יד. אין ממש, אף לא באחת מן ההשגות שפורטו לעיל.

ההתייחסות אליהן להלן תהיה תמציתית משום שהן אינן מעלות כל תהיה של ממש באשר לממצאיה של כב' השופטת קמא.

באשר להבאתה של ד' ה' : בית משפט קמא ציין כי המערער לא הציג לר' פ' את השאלה, הכיצד הביאה את חברתה לעבודה בידיעת הנתונים על מיהותו והתנהגותו של המערער.

כיוון שהשאלה לא הוצגה - אין לטענה משקל של ממש, אליבא דבית משפט קמא.




מסקנתו של בית משפט קמא נכונה, וזאת משני היבטים:

1. ככלל, יש לעמת עד עם הנקודות הבעייתיות בעדותו.
לכך נועדה החקירה הנגדית שהוכרה מאז ומעולם כספינת הדגל של השיטה האדברסרית.
מטעם זה - אי הצגת שאלה במרבית המקרים, כמוה כהסכמה לדברי העד בנושא זה או אחר, או רצון מכוון שלא לאפשר לעד לתת הסבר מניח את הדעת לשאלה.

התמודדות העד עם השאלה, הסבריו, אופן מתן העדות - הם המכשיר היחיד המצוי בפני
בית המשפט בהכריעו בסוגיה הספציפית שבמחלוקת.

משנשלל מבית משפט מכשיר זה - אין לצפות כי יסיק מסקנות לחובת העד ומהימנות גירסתו.

2. בהעדר עימות אין בפני
בית המשפט את מלוא הפרטים הרלוונטיים: מתי הוצעה לד' ה' ההצעה? מה קדם לה? מתי בדיוק הוזהרה ביחס להתנהגות המערער יחסית למועד תחילת עבודתה של ד' ה' וכו'.

התשובות לשאלות אלה ואחרות, יכולות להיות מפתח לקבלתה או דחייתה של הטענה כי גירסתה של ר' פ' בשקר יסודה, שעל כן לא חששה להביא את חברתה לאותו מקום עבודה בצמוד למערער.
משלא סיפק המערער את המפתח - המסקנה מתבקשת.

ורק בדרך אגב: ד' ה' סיפרה כי העבודה הוצעה לה גם על-ידי אחר; ושמא, החלטתה לעבוד בהוצאה לאור הושפעה גם מכך.



טו. עדות כבושה.

לענין זה מדגיש הסניגור כי ר' פ' היתה מודעת לכך שהיא מוטרדת מינית, על פי דבריה.
במהלך שירותה הצבאי - עסקה בתלונות בתחום זה.
כיוון שכך - העובדה שלא התלוננה מיד, משמעותית ביותר.

אם יש רכיב בהתנהגות של קורבנות עבירת מין, שהפך זה מכבר למושכלת יסוד, הרי זה נטייתם של קורבנות אלה לכבוש את עדותם, לעתים למשך תקופה ארוכה, עד אשר צץ "הטריגר" שמביא לחשיפתו.

גם המחוקק הכיר בכך, כאשר האריך את תקופת ההתיישנות במקרים מסויימים.

בעניינה של ר' פ' אין אפילו צורך להישען על מושכלת יסוד זו, שכן היו בפיה הסברים.
לדבריה, לקח זמן עד שהבינה, כי אין מדובר בנגיעות אבהיות שהן על גבול "הנחמדות", היא לא היתה להוטה להתלונן, ורק משהתברר לה כי היו גם בנות נוספות - התלוננה.
השתלשלות העניינים שקדמה לתלונה הרשמית (פניה לעובד בשם חבקוק) - סבירה והגיונית.

אין גם פסול בהתרשמותה של כב' השופטת קמא, כי אין מדובר בעדה שתעליל עלילה, אך ורק כדי לנקום את נקמתה של חברתה.

טז. סתירות בעדותה והעצמת האירועים.

הסניגור מפנה בהקשר זה ל"התפתחות" גירסתה של ר' פ' באשר לאירוע של עשיית תנועה מגונה ותפיסת איבר מינו, בחולפה במסדרון.

בחנתי בקפידה את הבדלי הגירסאות כמופיע בעמ' 13 סעיף 3 להודעת הערעור.
מדובר בהבדלי ניואנסים, כאשר הגרעין המרכזי בגירסה לא השתנה לאורך כל הדרך.
לאירוע זה היה עד, אותו חבקוק, שגם סיפר על כך לר' פ'.

מהימנותה של ר' פ' נשענת גם על התמיכה לדבריה המצויה בעדותו של חבקוק.

יז. התבטאותו של המערער:
משמעותה של התבטאות כזו או אחרת אינה נבחנת רק על פי פרשנותה המילולית של המילה בה נעשה שימוש.
אם פורנוגרפיה היא ענין של גיאוגרפיה, משמעות התבטאות - היא ענין של סיבות והקשר הדברים.

בהקשר הנוכחי, כל פרשנות המעקרת את ההתבטאות ממשמעותה המינית היא אבסורד.

סוף דבר: קביעתה של כב' השופטת קמא בדבר מהימנותה של ר' פ' מעוגנת בחומר הראיות, הכולל גם עדויות נוספות התומכות בדבריה.

אין מקום להתערב בה, שעל כן ההרשעה תישאר בעינה.

יח. האישום הרביעי - המתלוננת ד' ה'
ד' ה' היתה חשופה להתחככויות בה על-ידי המערער, נגיעות בישבן, והתנהגויות או התבטאויות מיניות נוספות.

כך למשל - כאשר שאלה באחת ההזדמנויות מה זה "ניט", ענה לה המערער בכך שפתח את חגורת מכנסיו והמכנסיים עצמם, והדגים לה על החגורה מהו ניט.

מבין ההתבטאויות המשמעותית ביותר הינה אמירתו של המערער עם שובו מהשתלמות שעסקה בהטרדה מינית. מה שלמד המערער באותה השתלמות הוא כי בוס צריך לעמוד במרחק כאורך איבר המין שלו מהעובדת, ונעמד ממנה מרחק רב.
המערער אישר חלקים מסויימים מעדותה של ד' ה' .
כך למשל אישר חלקית את נושא ה"ניט", ואת התבטאותו בענין המרחק מעובדת, אם כי לדבריו מדובר בהתלוצצות.

בית משפט קמא נתן אמון גם בעדותה של עדה זו, וקבע כי אין מדובר בעלילה, הגם שד' ה' חשפה את הפרשה רק לאחר שפוטרה.

יט. השגותיו של הסניגור:

1. תלונתה של ד' ה' באה לעולם עם פיטוריה. בתאריך זה היא גייסה את חברותיה (המתלוננות באישומים 1 ו-3), והגישה את התלונה. זה מקרה מובהק של נקמנות ובית המשפט קמא לא ייחס משקל מספיק למניע של ד' ה' ;

2. אין זה הגיוני שעובדת שהוטרדה בעבודתה עושה מאמצים להיאחז במשרתה;

3. לגבי אירוע הדגמת ה"ניט" - כל שעשה המערער הוא לפתוח את חגורתו ולהדגים. הוא לא פתח את מכנסיו. המתלוננת אישרה כי היא לא הסתכלה במדוייק.

כ. נראה לי, כי די באמירה שבה מודה המערער (לענין המרחק שבו צריך לעמוד "בוס" מעובדת), כדי להביא לכלל מסקנה שאין להתערב בממצאיה של כב' השופטת קמא.

זוהי אמירה נוטפת מיניות וולגרית, המצביעה על הלך מחשבתו ויחסו של המערער לד' ה' ולעובדות הנוספות.

אפילו נאמרו הדברים בהתלוצצות - האמירה היא חד משמעית.

המרחק בין אמירה מסוג זה, לבין נגיעות בעלות אופי מיני אינו רב, ומי שמסוגל לאמירה - שמא לא ירתע גם מהנגיעה.

בטיעונו בפני
נו בנושא זה אמר הסניגור: "היא לקחה בבסיס את הדברים שאכן היו".
ואם כך - הדברים היו, ואת הכוונה - סיפק המערער בקול רם וברור כאשר אמר מה שאמר.

בקצרה לגבי הטענות הנוספות:
1. אין היגיון שעובדת שהוטרדה תרצה לשמור על מקום עבודתה: זהו טיעון מתחסד המתעלם מהמציאות.
מציאת מקום עבודה - אינה דבר קל בכל מצב, והנטיה הראשונית והבסיסית היא לשמור עליו. במיוחד כך, כאשר מתברר שד' ה' היא דיסלקטית ואינה בעלת הכשרה מיוחדת;

2. אירוע ה"ניט": בהודעת הערעור נכתב בנושא זה כך: "המערער טוען כי במכנסי גבר רגילים אין ניטים, והוא מודה כי ההדגמה נעשתה על חגורתו אותה אכן פתח" (עמ' 15 להודעת הערעור, פיסקה 3).

דא עקא: השאלה שנשאלה ד' ה' בחקירתו הנגדית של הסניגור ועליה השיבה בחיוב היתה כדלקמן:
"הוא פתח את החגורה והצביע במכנסיים על דבר שהוא קרא לו ניט?".
ואם כך: יש, או אין, במכנסיים ניטים?
לסניגור הפתרונים.

מכל מקום, עצם פתיחת החגורה היא מעשה בעל קונוטציה מינית שאין בו כל צורך. אפשר להצביע על חפץ אחר, או להסתפק בהסבר מילולי.

סוף דבר: גם בעניינה של ד' ה' אין מקום להתערב בקביעות המהימנות של בית משפט קמא.
המערער אישר כי האירועים עליהם העידה ד' ה' התקיימו, ובכך הסיר כל ספק באשר לאמינותה.

כא. האם מדובר בקשר שנקשר בין המתלוננות לאחר פיטוריהן (או התפטרותן) של שתיים מהן (ד' ה' ו-ו' א')?

זוהי הטענה המרכזית העוברת כחוט השני לאורך הערעור.

העובדות האובייקטיביות אינן שנויות במחלוקת וניתן להביאן דווקא מפי המערער.

לגירסתו: התקיימה ישיבה שד' ה' בעבודתן הגרועה של ד' ה' וו' א'. הוחלט לפטר את ד' ה' .

ו' א' באה ודרשה לפטר אותה (במקום את ד' ה' ), ובסופו של דבר התפטרה מרצונה.

באותו יום עצמו חשפה המתלוננת את הפרשה. הן פנו לעד חבקוק (עורך בכיר בהוצאה לאור), וביקשו כי יפגישן עם הכתבת כרמלה מנשה וכך קרה.

אין ספק כי פיטורין הם פגיעה קשה בכל עובד, שעל כן הם יכולים בעיקרון להוות מניע לעלילת שקר.
אלא - שלעולם כל מקרה ונסיבותיו ובמקרה הנוכחי החשש התיאורטי - אינו מתגבש לכלל חשש ממשי.

כפי שצויין לעיל - המערער מאשר חלק נכבד מן העובדות.

האישור - מסיר את החשש מפני קבלת גירסאותיהן של המתלוננות באותם נושאים ספציפיים שאושרו, ומשליך כללית על אמינותן, בהשוואה לזו של המערער.
האישור - משליך אור גם על אישיותו של המערער, ובגדרה - היתכנות המעשים עליהם התלוננו המתלוננות.

לתלונתן של המתלוננות (כל אחת באשר לאירועים הקשורים בה), נמצאו חיזוקים גם בעדויות נוספות:
העדה א' ל' באישום השני, שתלונתה שונה באופיה, וגם המערער אינו סבור שרצתה להזיק לו, ראתה נגיעות, מכות בישבן, מסז'ים שנעשו בעובדות אחרות;
העד חבקוק ראה את האירוע במסדרון, באשר לר' פ';
וכן האישור שסיפקו המתלוננות זו לעדותה של זו כגון ד' ה' שנתבקשה על-ידי ו' א' להחליף אותה בהזדמנויות שונות שבהן נקראה על-ידי המערער לחדרו, כדי שלא תצטרך להימצא בחברתו.

הוסף לכך את העובדה שגם הסניגוריה הסכימה כי: "האמת ניתנת להיאמר אין עסיקנן בעד אשר יקל על בית המשפט במצב רגיל לקבל את עיקרי גירסתו ולהעדיפה על זו של המתלוננות".

ההסבר שניתן לכך, שהמערער הקשה על בית המשפט לקבל את דבריו הוא, כי מדובר "במבוכה שפקדה אותו כשצריך היה להסביר הכיצד גבר נשוי חושק בגברת צעירה ושואף להתייחד עמה" (עמ' 45 לפרוטוקול).

החלק הראשון בהצהרת הסניגוריה דלעיל מאשר את מה שקבע בית המשפט, דהיינו כי המערער אינו אמין.
החלק השני מספק הסבר מאולץ ולא משכנע, שאותו דחה הסניגור ביחס למתלוננות.

כב. ועוד באשר לפיטורין:
אין מחלוקת כי פיטוריה של ד' ה' והתפטרותה של ו' א' הם אירוע חשוב ודומיננטי בפרשה זו, שהרי הן הביאו לחשיפת התלונה בפני
הגורמים הרשמיים.

יחד עם זאת: הפיטורין או ההתפטרות של ו' א', הביאו גם לכך שהיא חשפה בפני
חברותיה את המעשים שביצע המערער בגופה, העולים בחומרתם עשרת מונים על אלה שבוצעו במתלוננות האחרות.

חשיפת המעשים שנעשו בה, הביאה לכך שהמתלוננות הנוספות החליטו להתלונן.
המחלוקת היחידה לענין משמעותם של הפיטורים היא בשאלה האם היוו "טריגר" לחשיפה, או שמא בסיס להעללת עלילה.

אישורו של המערער באשר לחלק גדול מהמעשים שיוחסו לו, כשהוא מצטרף לעובדה שאינה שנויה במחלוקת כי באותו יום סיפרה ו' א' לחברותיה על מה שעולל לה המערער, וההשפעה שהיתה לגילוי זה על המתלוננות, מצביע ברמת הוודאות הנדרשת, שמדובר בחשיפה ולא בעלילה.

סוף דבר - אציע לחבריי לדחות את הערעור על ההרשעה.

אינני רואה מקום לדון בנפרד בעבירה על סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית.

בכל אחד מהאישומים 1, 3 ו-4 ישנו מעשה מגונה ברור.
בכך נתמלאו דרישות חלופה (3) בסעיף 3(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, שזו לשונה: "מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין".

אין לפיכך חשיבות לבחינת החלופות הנוספות שהוצעו בכתב האישום.

למעלה מן הנדרש אוסיף, כי ההתבטאויות שהוזכרו לעיל, מהוות "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו", שעל כן הוכחה גם חלופה (5) לסעיף 3(א) לחוק למניעת הטרדה מינית.

כג. באשר לעונש

נראה לי, כי לא יתכן שהענישה בגין מסכת העובדות שהוכחה לא תכלול רכיב של מאסר בפועל.

מעשיו של המערער, בכל אחד מהאישומים הם ביטוי מובהק לניצול כוח השררה, ונורמת התנהגות מכוערת במיוחד.
זאת לצד הנזק הקונקרטי שנגרם למתלוננות, האווירה הלא בריאה שהתנהגות זו יוצרת, והנזק לשמו הטוב של המשרד הממשלתי שבו מדובר.

לא ברורה לי טענתו של הסניגור, לפיה "בהטילו עונש מאסר לריצוי בפועל העלה בית המשפט קמא את רף הענישה הנהוג לעבירות אלה בלא שהיתה לכך כל סיבה של ממש".

מעשיו של המערער, בוודאי לגבי ו' א', נמצאים ברף הגבוה של המעשים המגונים.

העונש בגין מעשים מגונים מסוג זה כולל, במרבית המקרים, רכיב של מאסר בפועל.

לענין הנסיבות האישיות:
אין ספק שמדובר בנסיבות כבדות משקל: גילו של המערער; העדר עבר פלילי; תרומתו לחברה כפי שבאה לידי ביטוי בעדויות האופי שנשמעו בעניינו והמסמכים שהוגשו; הפסקת עבודתו וכן הפירסום הנלווה לפרשה.

לרוע המזל - סדרת המעשים שבה הורשע המערער יוצרת יותר מאשר משקל נגד, לכל הזכויות שצבר.

חובתנו כחברה, שחרטה על דגלה את השמירה על כבוד האדם, לנסות ולהילחם בתופעות מסוג זה שהתגלו בתיק הנוכחי.
לצד החינוך - הענישה היא הכלי הנוסף שיכול לתרום תרומה של ממש במלחמה זו.

כל זכויותיו של המערער נלקחו בחשבון לענין אורך תקופת המאסר.

התוצאה הסופית, 10 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשים על תנאי, משקפת איזון ראוי, אם לא הליכה לקראת המערער.

אציע לחבריי לדחות גם את הערעור על העונש.





ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ
אב"ד


השופט ז' המר
: אני מסכים.






ז' המר
, שופט


השופטת י' שיצר
:

אני מסכימה עם חברתי אב"ד השופטת ברלינר, ולענין העונש ברצוני להוסיף: לכאורה עונש של 10 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח לאדם בגילו של המערער שמעולם לא היה מעורב בפעילות עבריינית עשוי להיראות כחמור.
אולם, העונש במקרה דנן צריך לשקף את עמדת בית המשפט והמסר החברתי ביחס לחומרת העבירות כפי שהמחוקק נתן להן ביטוי.

המערער ניסה במהלך עדותו לשוות להתנהגותו רוח של משובה ויחס "ידידותי". אין לקבל גישה כזו ויש להרתיע מפניה.

מקום עבודה הוא מקום בו אדם מבלה חלק נכבד מיומו וזמנו. הוא זכאי לעשות זאת באווירה ניטרלית ו"נקיה" מקונוטציות מיניות.
אין לכפות עליו השקפות והעדפות של עובד אחר, אשר מנסה להפיק מ"אווירה" שהוא עצמו יוצר סיטואציות של ניצול הזולת ופגיעה בערכיו.

המחוקק מצא לנכון לקבע את הנורמות בתחום רגיש זה, ואין להקל בהן ראש.

התנהגות עבריינית ראויה לענישה משמעותית. לפיכך אופי העבירות ומספר הנפגעות אכן מצדיק את העונש שהוטל על המערער על-ידי בית משפט קמא.





י' שיצר
, שופטת


לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של אב"ד השופטת ברלינר, לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר הדין שהוטל בערכאה קמא על כנו.

ניתן היום, ט"ז באלול תשס"ד (02 בספטמבר 2004), במעמד הצדדים.
ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ
אב"ד

ז' המר
, שופט

י' שיצר
, שופטת









עפ בית משפט מחוזי 71609/03 אמנון בן זכריה צברי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 02/09/2004)