פסקי דין על עדן חשמל | פסקי דין על עדן יצחק | פסקי דין על א.א. מרכז שיטה | פסקי דין על אבידר אבנר |

388/03 הפ     25/08/2004




הפ 388/03 עדן חשמל בע"מ,עדן יצחק נ' א.א. מרכז שיטה בע"מ,אבידר אבנר




1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
הפ 000388/03


בפני
:
כב' השופטת אחיטוב – הרטמן הדסה

תאריך:
25.8.04



בעניין:
1 . עדן חשמל בע"מ

2 . עדן יצחק



ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד פישלר דב

מבקש

נ ג ד


1 . א.א. מרכז שיטה בע"מ

2 . אבידר אבנר



ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד ברנר בנימין

משיב


החלטה – (שמשמעה)

פסק דין


א. רקע עובדתי
1. 1. בפני
נו בקשה, שהוגשה על דרך המרצת פתיחה, בה עותרים חברת עדן חשמל בע"מ
ואחד מבעליה ומנהליה – מר עדן יצחק
(להלן ביחד: "המבקשים") לביטול פסק הבורר עו"ד איתן ארז (להלן "הבורר"), שניתן ביום 15/1/03. (להלן "פסק הבורר").
מאידך גיסא, עותרים בתגובתם לבקשת הביטול א.א.מרכז שליטה בע"מ ואחד מבעליה ומנהליה -אבנר אבדר (להלן "המשיבים") לאשר את פסק הבורר.

מנויו של הבורר הינו חלק מפרי הסדר פשרה, שנערך בין הצדדים שבפני
נו ונועד ליישב מחלוקות כספיות קשות וסבוכות, חילוקי דעות ותביעות הדדיות.


הסדר הפשרה , שקיבל תוקף של פס"ד ביום 16/4/98, כלל בחובו הסכם בוררות לכל דבר וענין. ב"כ הצדדים מינו את הבורר כבורר יחיד ;וזאת בנוסף לתפקידיו כמפרק החברה המשותפת לצדדים היא חברת סן שרון בע"מ (להלן:"החברה") וכמנהל מיוחד לצורך חיסול עסקיהם המשותפים של הצדדים.

כאמור,הבורר מונה בהסכמה כדי "שיכריע בכל חילוקי הדעות שביניהם ובתביעות ההדדיות שיש להם זה כלפי זה, כולל תביעות הקשורות לסן שרון בע"מ".

2. כארבע שנים לאחר שהחלה לפעול החברה, אשר פעילותה התמקדה בעיקר במכירת מוצרי חשמל ואלקטרוניקה בערים רעננה, כפר סבא, הוד השרון וסביבתן, התגלעו חילוקי דעות קשים בין הצדדים.

ביום 1/4/98 הגישו "המשיבים" דכאן, תביעה בביהמ"ש המחוזי, בה עתרו לקבלת סעדים שונים כנגד המבקשים (דכאן) ביניהם: צווי מניעה ועשה וצווים של מתן חשבונות וכמובן תבעו פיצויים כספיים. המבקשת דכאן, עדן חשמל בע"מ
הגישה תביעה שכנגד (עליו חתומה כתובעת יחידה חברת עדן חשמל בע"מ
, למרות שהתביעה העיקרית הוגשה נגדה ונגד מנהלה יצחק עדן).

חודשים ספורים לאחר הגשת התביעה הגיעו הצדדים להסכם הפשרה האמור לעיל, בו מינו בין השאר את עו"ד איתן ארז לבורר בכל חילוקי הדעות שביניהם.

3. הליך הבוררות התנהל משך מספר שנים והסתיים רק בשנת 2003, כאשר בשנים אלו התקיימו כ-100 ישיבות, נשמעו עדים רבים ונאסף חומר רב. כמו כן הועלו בתקופה זו מספר טענות כנגד הבורר (על ידי המבקשים) ביניהן בקשה להעבירו מתפקידו ולמנות תחתיו בורר אחר – בקשה אשר נדחתה על ידי ביהמ"ש.
ביום ה-15/1/03 ניתן

פסק דין
הבורר (להלן: "פסק הבוררות"), לפיו התקבלה תביעת המשיבים ונדחתה תביעתם שכנגד של המבקשים. מכאן הבקשה לביטולו (ע"י המבקשים) של פסק הבוררות בשל טענות שונות עליהן ארחיב בהמשך.

4. התיק הגיע לטיפולי בשלהי שנת 2003.
לאחר יגיעות רבות, נסיונות להסדר, או למצער למיקוד משותף של הפלוגתאות באשר לאישורו או ביטולו של פסק הבורר כולו או חלקו, משכשלו כל הנסיונות והוברר שיש והנסיון למצוא דרך קצרה מביא, במקרה זה להארכתה יותר מכל דרך ארוכה; הוחלט, בדיון שהתקיים ביום ה-11/1/2004 , כי ב"כ המבקשים יסכם טיעוניו בע"פ, ואילו ב"כ המשיבים יגיש טיעוניו בכתב.

ב. טיעוני ב"כ הצדדים:
1. משהאריכו ב"כ המבקשים ב"תמצות" טיעוניהם, רואה אני למקדם על פי ראשיהם, אשר לגבי כל אחד מהם תובא עמדת ב"כ המבקשים, ועמדת ב"כ המשיבים בעקבותיה ובתגובה לה.
בפרק הבא, במסגרת הדיון אתייחס לכל אחד מראשים אלה.

2. להלן לשון סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), ככל שסעיפי המשנה שלו ישימים ועולים בדיון זה:
"בית-המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת-ביטול), לבטל פסק-בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:

.... (3) הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות;
.... (6) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן;

(7) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;

3. להלן הנקודות שמקומן יכירן במסגרת דיון זה:

א. טיעוני המבקשים:

(1). טיעוני המבקשים בנקודה ראשונה: הבורר לא פסק על פי הדין המהותי

על פי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, ואף קיבל תוקף של

פסק דין
, נקבע כי הבורר – עו"ד איתן ארז – יפסוק על פי הדין המהותי וינמק החלטותיו.
טוען ב"כ המבקשים, כי בפועל הבורר אמנם נימק החלטותיו, אך מנימוקים אלו עולה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי למעשה לא פסק על פי הדין המהותי אלא "על פי הצדק שהוא חשב" (ע"מ 5 לפרוטוקול מיום 20.1.2004), על פי התרשמותו האישית ובעזרת מכשיר האומדנא.
הואיל והצדדים דרשו במפורש הן נימוקים מפורטים להחלטה והן פסיקה על פי הדין המהותי הדרך בה נקט והגיע הבורר להחלטתו היא פסולה ומהווה חריגה מהסמכות שניתנה לו כבורר – חריגה אשר נכנסת בגדרי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק") סעיף משנה 7:
(7) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;

(2). טיעוני המבקשים בנקודה שניה; הבורר נקט בדרך האומדנא.
טוענים המבקשים כי הבורר נענה לבקשת המשיבים ולא אפשר לחוקר להשלים את חוות דעתו; ופסק נזק בגובה של מיליוני ₪ באמצעות מכשיר האומדנא כאשר אף ראש נזק לא הוכח.
אכן, מסכימים המבקשים כי, ניתן להתבסס על דרך האומדן, אך זאת רק וכאשר לא ניתן להוכיח את הנזק שלא בדרך זו.; לשיטתם בענייננו, ניתן גם ניתן היה להוכיח את הנזק לו רק היתה ניתנת האפשרות לחוקר להשלים את עבודתו. מה גם שהחוקר עצמו מדגיש ואומר, כי הסקירה שנערכה על ידו הינה חלקית ואין היא עומדת על כל הממצאים. למרות כל זאת ולמרות האמור בחוות הדעת עצמה כי "אין לראות במסמך זה חוות דעת על נושאי הסקירה" מבסס עליה הבורר את פסק דינו תוך שימוש במכשיר האומדנא , כאמור.
אשר על כן, יש לראות בנסיבות קיומו של סעיף משנה 6 לסעיף 24 לחוק הקובע רשאי בית המשפט לבטל פסק בורר כאשר : "(6) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן;

(3). טיעוני המבקשים בנקודה שלישית: הבורר לא נימק פיסקו.

טוענים המבקשים, כי המשיבים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה, והבורר נתן פסק על דרך הפשרה.
פיסקו מתבסס על התרשמות בלתי מנומקת וכאן החריגה.
הם מפנים ל

פסק דין
מניפטורה דל צ'ירציאו (ת.א. 272/88 פ"ד מט(1) 350) ומצטטים מפי השופט אורי שטרוזמן: " הנמקה של פסק-דין איננה רק חזרה על טענות בעלי-הדין ואמירה גורפת של אמון חלקי בעדי התובעת, אלא הסבר מפורט, שממנו ניתן ללמוד למה הגיע הבורר לכל אחת ואחת ממסקנותיו, מה הן העובדות שעליהן סמך כאמינות, ומדוע סמך עליהן כך, וכיצד ערך את חישוביו עד שהגיע לתוצאה הסופית המובאת בפסקו".

(4). טיעוני המבקשים בנקודה רביעית: הבורר חורג מסמכותו בחייבו לשלם למשיבים ולא לחברה (סן שרון).
על פי כתב התביעה הסכומים הנתבעים צריכים להיות משולמים לסן שרון, ולא ישירות לצדדים. בניגוד גמור לכך, קבע הבורר כי החוב הוא כלפי המשיבים ולא כלפי החברה סן שרון, ובכך סטה פעם נוספת מכתבי הטענות וחרג מהסמכות שהוענקה לו בפועל.
לאמור, להבנתם על הבורר היה לקבוע, כי הסכום שחוייבו בו המבקשים , ישולם לחברה ולא למשיבים, ובכך בעצם להגדיל את קופת החברה ממנה ישולמו החובות לנושים, וממנה יקוזז סך של 1,550,980 ₪ המגיע מהחברה למבקשת כספק.

(5) טיעוני המבקשים בנקודה חמישית: חיוב המבקש ביחד ולחוד עם המבקשת. בהחלטתו חרג הבורר מכתבי הטענות, ובניגוד מוחלט לאמור בהם חייב אישית את מר עדן יצחק
. בסעיף 33.5 לכתב התביעה עותרים המשיבים לחייב את המבקשים ביחד ולחוד סך של כ-300,000 ₪. ראש נזק זה נדחה וכך גם ראשי נזק אחרים במסגרתם עתרו המשיבים לחיוב אישי של המבקש, ועל כן אין לחייבו אישית.
בגין ראשי נזק בסעיפים אחרים, כגון סעיפים 33.4 ו-33.7 לכתב התביעה שם עותרים המשיבים לחייב את הנתבעת בלבד, אפילו נקבע, כי על המבקשים לפצות את המשיבים, אין לחייב את המבקש – מר עדן יצחק
– אישית כי אם את המבקשת בלבד. הבורר סבר וקבע, כי ייתכן ומר עדן הבריח רכוש ועל כן יש לחייבו אישית, כאשר הדרך המשפטית בה נעזר היא "הרמת מסך", וזאת כדי "להגיע לצדק הפנימי שלו". בין כה וכה בפני
נו חריגה נוספת מסמכותו ומהדין המהותי.


(6). טיעוני המבקשים בנקודה השישית:
הבורר לא דן בכל הטענות שהועלו בפני
ו.

טענה אחת שלא זכתה להתייחסות מצידו של הבורר ענינה בחובות ספקים לזכותה של המבקשת. לטענתה, חוב ספק, שעוגן בהסכם הפשרה לא זכה כלל להתייחסות, למרות תצהירו של מר עדן ורישומים ברורים בספרים, אלא נכלל במסגרת "השתתפות במחצית הפסדי סן שרון" – להם אין קשר לחוב האמור לעיל.
טענה נוספת שלא זכתה להתייחסות הבורר הינה בקשה לקבלת החזר תקבולים ששולמו ביתר. גם כאן הבורר לא התייחס ו/או נימק את החלטתו לעניין הטענה, אלא רק הזכיר את הנושא והפנה לעניין זה לקביעותיו בתביעה העיקרית.

לא זו אף זו - באופן כללי טוענים המבקשים - הבורר לא התייחס לעדויות חיצוניות שהובאו בפני
ו, התעלם מטענות שונות נוספות של המבקשים בדבר אי דיוק בחישובים הנוגעים לעסקאות ספציפיות ופעל כאילו שיקול דעתו מוטה לטובת המשיב.

ב. טיעוני המשיבים
טיעוני המשיבים לנקודה הראשונה - הבורר פסק על פי הדין המהותי.
1. טענת המבקשים הנדונה כאן, הינה כללית ואינה מבהירה כיצד באה הסטייה מהדין המהותי לידי ביטוי. ההלכה היא ,כי על הטוען לבטלות פסק בורר להוכיח שהבורר התעלם מהדין ביודעין ובמכוון (רע"א 5653/02 נאות מזרחי בע"מ נ' אברהם קופ, תק-על 2002(2), 2621). כמו כן, אין בהתרשמותו האישית של הבורר ממכלול הראיות שהובאו בפני
ו כדי להעיד על סטייה מהדין. ההפך הוא הנכון. " אין בין קביעת הבורר כי התרשם מעד זה או מראיות אלו ואחרות, משום פגיעה בדין המהותי". בפועל, טענת המבקשים היא כנגד קביעתו העובדתית של הבורר אשר נסמכה על אותן ראיות שהיו בפני
ו (בפני
הבורר), ואשר נמצאו כמהימנות בעיניו, ולכן אין לראות בה פסיקה שלא על פי הדין המהותי.

2. הבורר עשה שימוש גם בדרך האומדנא. בהתייחס לטענת המבקשים באשר לשימושו של הבורר במכשיר האומדנא וחריגה מסמכות בשל כך, טוענים המשיבים, כי למרות שהבורר ציין כי ביסס חלק מהנזקים שמצא על דרך האומדנא, הרי שההליך שבוצע על ידו בפועל הושתת על נתונים יחסיים מהמחזור, המהווים חלק ניכר ממנו (כ-75%). פועלו בשיטה זו נבעה מהעובדה שהמבקשים לא הציגו בפני
החוקר את מלוא התיעוד שנדרש על ידו, לא שיתפו עמו פעולה וטענו כי אין בידם מסמכים כאלו ואחרים; מסמכים אשר המשיבים הראו בצורה חותכת שהיו גם היו. משמע, הם (המבקשים) אלו שהביאו את הצורך בשימוש האומדנא ועל כן אל להם להלין על כך. לא זו אף זו, הרי שגם אם אכן נקט הבורר בדרך של אומדנא, הגדרה אליה מתנגדים המשיבים, לא הייתה בכך חריגה מסמכות. ראשית, השימוש במכשיר האומדנא איננו מיושם בכל ראשי הנזק בהם פסק הבורר. שנית, האומדנא, גם כשנעשתה, לא בחלל ריק נעשתה והיא הסתמכה על נתונים חשבונאיים שהיו בפני
הבורר. שלישית, גם על פי דעתו של המומחה מטעם המבקשים – רו"ח קנה – כאשר אין נתונים כיוון שאלו הוסתרו מעיני החוקר/בורר, יש לחשב את הנזק על דרך האומדנא. רביעית, גם על פי דין ניתן לפסוק על דרך האומדנא: " ואכן, כשם שבבואו לקבוע פיצויים יכול בית משפט להכריע על דרך של אומדנה, הן בתחום דיני החוזים והן בתחום דיני הנזיקין, כך גם סמכותו של הבורר, שהרי פסיקה על-פי אומדנה דדינא אינה נמצאת מחוץ לגדר סמכותו" (ה"פ 589/01 מוסא עווידה נ' מחמד יוסף גאבר, דינים מחוזי, לב
(10),661.

3. חובת ההנמקה
לעניין ההנמקה, מפנים המשיבים לקביעתו של כב' השופט יעקב טירקל בפס"ד חסיד [רע"א 2470/02 ציון חסיד נ' עוזי רחמים, תקדין-עליון 2002 (2)1190] שיפה לעניננו בעיקר בנקודה המסוימת: "אפילו חייב בורר לפי הסכם הבוררות לנמק את פסק הבוררות אין בכך כדי לחייבו להתייחס בפסקו בנפרד ובמפורש לכל ראיה וראיה שהובאה במהלך הבוררות ולעמוד בנפרד ובמפורש על כל טענה וטענה שנטענה. אפילו בית משפט - החייב בהנמקה מכוח הוראת תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 - אינו חייב לפרט עד כדי כך, ובורר לא כל שכן". בענייננו, הבורר ביסס קביעותיו על סמך הראיות שהיו בפני
ו (מסמכים, עדויות, תמלילי שיחות וכו'), כאשר לצד כל עילה העולה מכתבי הטענות של הצדדים ישנו פירוט ונימוק ורק לבסוף סכום הנזק שנפסק.

4. חריגה מסמכות
טענת המבקשים כי הבורר חרג מכתבי הטענות בכך שחייב את המשיב באופן אישי - גם אם היא נכונה אינה מהווה עילה לביטול פסק בורר.
בנוסף, טוענים המשיבים, הטענה איננה נכונה, וחיוב המבקש עלה מכתב התשובה של המשיבים.
יתרה מזו, הסיבה לחיובו האישי של המבקש הינה כפולה: ראשית המבקשים אינם מצהירים כי המבקשת בעלת יכולת פירעון החיובים האמורים בפסק הבורר, וזאת כנראה לא בכדי.
שנית, המבקש עצמו עשה פעולות להברחת נכסים שונים שהיו בבעלותו ובבעלות המבקשת, "וזאת על מנת להכביד על ביצוע פסק הדין, אם לא לסכלו".

5. לגבי הטענה לפיה, הבורר חייב את המבקשים לשלם ישירות לידי המשיבים את הסכומים הנקובים בפסק הבורר במקום לשלמם לקופת סן שרון, ובכך חרג מכתבי הטענות ולכן יש לבטל את החלטתו, תגובת המשיבים היא, כי אין בפסיקה זו משום חריגה מכתבי הטענות, ואפילו היתה - אין היא מהווה עילה לביטול פסק בורר.
טענה זו אינה נכנסת בגדרי סעיף 24 לחוק ; ואם בכך אין די, הרי הצדדים הסכימו בסעיף 5 להסכם הבוררות שהבורר ידון "בכל חילוקי הדעות שביניהם ובתביעות ההדדיות שיש להם זה כלפי זה כולל תביעות הקשורות לסן שרון". משמע, אפילו לא מבוקש במפורש בכתב התביעה שפסק הדין יינתן לטובת המשיבים, היתה לבורר הסמכות לקבוע כך.
עוד טוענים המשיבים: טענה של חריגה מסמכות יש להעלות בהזדמנות הראשונה, ולעניין זה לא פעלו המבקשים בדרך זו מיד לאחר שחקרו את המומחה מטעם המשיבים על חוות דעתו. חוות דעת אשר עליה סמכו המשיבים את בקשתם לבורר שכל סכום שיפסוק ישולם ישירות למשיבים, אותה שעה ובאותו שלב היה עליהם להעלות טענת חריגה מסמכות, ומשלא עשו כן אחרו את המועד. דין טענתם להידחות ואין להם להלין אלא על עצמם.

6. באשר לחוב הנטען על ידי המבקשים, לא זו בלבד שלא הוכח אלא אף אינו נובע מיחסי ספק לקוח בלבד. כוונת הצדדים המשתקפת בהסכם הבוררות היתה להקפיא את הסכומים הנטענים להיות בגדר חוב סן שרון למבקשת ורק לאחר ההתחשבנות בבוררות לחלק את הכספים בהתאם. בסופה של הבוררות, קבע הבורר בפסקו, כי דווקא המבקשים הם אלו שחייבים כספים למשיבים, ולא ההפך כנטען, ובכך דחה את טענת המבקשים (באופן מפורש ותוך התייחסות) בדבר חוב סן שרון למבקשת.
התחשבנות שנתית, עליה מבססים המבקשים טענתם זו, לא נעשתה והמשיבים מעולם לא קיבלו כספים בהתחשבנות שכזו. כספים שקיבלו המשיבים נבעו מעבודתם של אנשים מטעמה, ועל כך אל להם למבקשים להלין.
לעניין הטענות שהועלו לפיהן לא התייחס הבורר לעדויות חיצוניות ופסק בניגוד לראיות וכו', יפה טענה זו בבימ"ש לערעורים אך לא בבקשה לביטול פסק בורר. "הטענות כאילו הבורר לא התייחס בפסקו אל כל הראיות שהיו בפני
ו, או שפסק בניגוד לראיות שהיו בפני
ו, טענות אלו יכול להיות להן משקל בבית משפט לערעורים, אך לא בבית משפט היושב לדון בבקשה לביטול פסק בורר" [ה"פ (ירושלים) 505/99 אליהו מלכה נ' שייה אליהו, תק-מח 99(4),899].

ג. דיון
1. 1. על פי סעיף 24(7) לחוק הבוררות בית המשפט רשאי לבטל פסק בוררות כאשר: "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן".
בעניננו, אין חולק, כי הצדדים התנו במפורש בהסכם הבוררות שביניהם כי על הבורר יהיה לנמק החלטתו ולפסוק על פי הדין המהותי.
אולם, טוענים המבקשים כי הבורר לא עשה כן ואף לא נימק החלטותיו על פי הנדרש. אני רואה לדחות טענה זו בשל הסיבות הבאות.
ראשית, מעבר לטענה כללית והאשמות חוזרות ונשנות של המבקשים כלפי הבורר, אין הם מבהירים מהי סטייתו הנטענת של הבורר מהדין המהותי וכיצד היא באה לידי ביטוי בפסקו.
מעבר לכך, אפילו היה ממש בטענה באשר לסטיית הבורר מהדין – ולו רק בחלק מהחלטותיו – הרי שלא קיימו המבקשים את נטל ההוכחה המוטל עליהם.
הטוענים לביטול פסק הבורר, לא יצאו ידי חובתם אפילו יוכיחו שהייתה פסיקה הסוטה מהדין, שומה עליהם להוכיח שסטייה זו נעשתה במכוון וביודעין. "משמעות עילת הביטול שבס' 24(7) אינה אלא זאת, שאם הבורר חויב בהסכם לפסוק לפי הדין עליו לעשות כן. התעלם מהדין ביודעין ובמכוון – יבוטל פסקו" (פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל – מהדורה שלישית מורחבת, ע"מ 456). משלא עשו כן, אין טענתם זו נכנסת בגדרי סעיף 24(7) לחוק הבוררות.

2. מלינים המבקשים על כך שהבורר נעזר במכשיר האומדנא, להבדיל מהסתמכות על נתונים עובדתיים ומוכחים בלבד, וסבורים הם, שבעצם כך חרג מסמכותו ומטעם זה יש לבטל את פסק הבוררות. אמנם מסכימים המבקשים כי יש וניתן להעזר במכשיר האומדנא, אך זאת יש לעשות רק במידה ונבצר מהבורר להשיג את כל הנתונים הנדרשים לו לשם החלטה. במקרה זה, טוענים המבקשים, מנע הבורר מהחוקר להשלים את חוות דעתו, ובכך ביטל אפשרות של השגת הנתונים הרצויים ויצר מצב בו חויב לעשות אומדנים אף על פי שהיתה קיימת אפשרות אחרת אשר יכלה להביא לתוצאות מדויקות יותר.
אכן שימוש בדרך האומדנא אינה הדרך הראשונה בה יבחר בורר זה או אחר ללכת, ותמיד ראוי ואף ייקל עליו לכמת ראשי הנזק בהסתמך על נתונים מלאים המהווים 100% מנשוא הבדיקה. עם זאת, רבים המקרים כאשר מסיבות כאלו ואחרות נבצר להשיג את מאת האחוזים של הנתונים ואו אז יש להשתמש במכשיר האומדנא, המתבסס כמובן על הנתונים שבנמצא. שיטה זו אינה נחלת הבוררים בלבד, ושופטי בתי המשפט השונים אף הם נעזרים בה לא אחת כאשר לא הועמדו לרשותם ולא הובאו בפני
הם מספיק נתונים שיהא בהם כדי להשית החלטה בעניינים הנידונים בפני
הם. בפסק הבוררות נשוא הדיון בפני
נו, לא חרג הבורר מסמכותו כאשר נעזר בשיטת האומדן ועשה כן על פי הנוהג ובהסתמך על הנתונים שהיו בפני
ו. יצוין כי אותם נתונים, הגם שלא ביטאו את כל היקפי המחזור בהם דן הבורר, היוו חלק בלתי מבוטל ממנו ונראה שאפשרו לפסוק ראשי נזק בהסתמך עליהם. באשר לאי השלמת דו"ח החוקר, הסיבות לכך נימנו על ידי הבורר ואינני נדרשת להיכנס לסוגיה זו, אך זאת אציין, כי נראה שגם המבקשים עצמם תרמו במעשיהם לאי השלמת דו"ח זה. כאמור, אין בשימוש במכשיר האומדנא להוות חריגה מסמכות, אלא אם כן נאמר במפורש בהסכם הבוררות שאל לו לבורר להעזר בשיטה זו. מכיוון שהשיטה נהוגה וידועה ולכל, כמו גם הצורך הבלתי שכיח להעזר בה, לא התנו הצדדים את החלטת הבורר בהימנעות מלהשתמש בה. על כן, בחירתו של הבורר להעזר בשיטת האומדן, בנסיבות שהיו לפניו, איננה מהווה חריגה מסמכות.

במאמר מוסגר יצוין, כי גם אם שימוש במכשיר האומדנא הביא את הבורר לעשות אי אלו טעויות חישוביות בפסיקותיו, הרי שאין בכך לספק עילה למבקשים עליה יוכלו לבסס את בקשתם לביטול פסק הבוררות. עילת הביטול "טעות על פני הפסק" בוטלה כליל על ידי המחוקק עם חקיקת חוק הבוררות, בו מנויות 10 עילות ביטול, אשר רק הן מהוות את העילות לביטול פסק בורר.
לא זו אף זו, על פי פרופ' אוטולנגי (ר' שם) הפסיקה המשיכה וצמצמה את תחולתן של עילות אלה תוך התייחסות דווקנית אליהן במגמה להימנע מהתערבות בפסקי בוררות.

3. כאמור, מוסיפים המבקשים וטוענים כי לא זו בלבד שהבורר סטה מהדין המהותי, אלא אף נמנע מלנמק החלטותיו כפי שהוסכם על ידי הצדדים בהסכם הבוררות. דרישת הנימוק הינה מהותית ביותר, והיא מאפשרת לצדדים לבחון את החלטת הבורר באופן יסודי. יתרה מזו,הנמקת פסק בוררות מצביעה על התייחסות רצינית ויסודית של הבורר, מונעת טעויות ושוללת טענה שהבורר לא החליט בכל השאלות שבמחלוקת (פרופ' אוטולנגי, ר' שם). אם כן, במידה ואכן דרשו הצדדים מהבורר את הנמקת הפסק , שומה עליו להסביר ולנמק את השיקולים והסיבות שהביאוהו להחלטה כפי שהתקבלה. על פי סעיף 24(6) לחוק הבוררות ("הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן"), רשאי בית המשפט לבטל פסק בוררות במידה ולא נימק הבורר את החלטתו, וזאת כמובן רק באותם מקרים בהם כן נדרש לעשות כן על ידי הצדדים.
ברם, לאחר בחינת החומר שבפני
מבלי לבחון את הפלוגתאות, המחלוקות וההנמקות לגופן הגעתי למסקנה שאין ממש בטענה זו של המבקשים. הבורר הזכיר בפסקו את טענות הצדדים דן בהן והגיע לכל החלטה והחלטה לאחר שקילת הנתונים שהיו בפני
ו.
גם אם לעיתים הסתמך או נעזר בהתרשמותו האישית מהעובדות שהובאו לפניו, אין בכך לפגוע או להעיד על אי מלוי חובת ההנמקה שהוטלה עליו. ובל נשכח, שהדברים אמורים בפסק בוררות ולא ב

פסק דין
של בית משפט. גם שופט בבית המשפט, המחויב לפעול על פי התקסד"א, תשמ"ד-1984 וביניהן תקנה 192 ("

פסק דין
בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתי של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה") מנמק החלטותיו, מפורטות ומנומקות ככל שיהיו, עד גבול מסוים. על כן, לא די בהתייחסות חלקית אחת או אי נימוק מלא ומפורט לעניין מסוים כדי להצדיק ביטול הפסק כולו. צעד נוקשה זה יש להצדיק רק באותם מקרים קיצוניים כאשר הפסק כולו או מרביתו אינו מנומק דיו במשמע שאינו מאפשר התייחסות הצדדים להחלטות הבורר ובחינתן.
אינני נכנסת לפרטי הנמקותיו של הבורר ובחינתן שהרי, כפי שציינתי לעיל, אין בפני
"ערעור" על פסק הבורר כי אם בקשה לביטולו מטעמים הקבועים מפורשות בחוק ועל פי ההלכה.

4. בהסכם הבוררות קובעים הצדדים את תפקידו של הבורר ואת סמכויותיו לאותו עניין הנדון בפני
ו. סעיף 24(3) לחוק הבוררות מאפשר לבית המשפט לבטל פסק בורר במידה ו: " הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות". האם בענייננו חרג הבורר מהסמכות שהוקנתה לו (על פי הסכם הבוררות) כפי שטוענים המבקשים?
אם היתה חריגה כזו האם היא אכן מהווה עילה לביטול פסק הבורר? בפועל, על פי פרופ' אוטולנגי (ר' שם בע"מ 438-439), יכולים הצדדים להרחיב את סמכותו של הבורר במפורש (בהתנהגות ו/או בהסכמה מפורשת) או מכללא (אי העלאת הטענה בדבר חריגה מסמכות במועד), ונוסף על כך תתכן הרחבת סמכות גם על דרך של פרשנות הסכם הבוררות. על כן, לעניין חריגה מסמכות ישנה חשיבות בלתי מבוטלת לנוסח הסכם הבוררות ולכתבי הטענות של הצדדים לו.
בהסכם הבוררות נשוא הדיון דכאן, נכתב בסעיף 5: " הצדדים ממנים בזה את עו"ד איתן ארז לתפקיד בורר דן יחיד בכל חילוקי הדעות שביניהם ובתביעות ההדדיות שיש להם". על הסכם זה חתומים הן המבקשת והן המבקש בנפרד, המסקנה המתחייבת מנוסח סעיף זה ומעובדת חתימתו של המבקש על הסכם הבוררות כי בחיובו האישי של המבקש עדן יצחק
על ידי הבורר אין משום חריגה מסמכות כלל וכלל.

5. יתרה מזו, הבורר מתייחס ומנמק את החלטתו לחייב את המבקש אישית . משתמע חד משמעית כי חיוב זה נקבע לאחר שיקול דעת עניינני ולא באופן שרירותי.
באשר לטענה כי הבורר חרג מכתבי הטענות, אין היא מהווה עילה לביטול פסק בורר שכן אינה נכנסת בגדרי סעיף 24 לחוק הבוררות.

למעלה מן הנדרש אוסיף ואומר, כי המשיבים טוענים בסיכומי התשובה מטעמם (נספח ג' לתגובה לבקשה לביטול פסק בורר) לחיובו האישי של המבקש באופן שאינו משתמע לשני פנים, ועל כן אינני מסכים עם טענתם זו של המבקשים לחריגה של הבורר מכתבי הטענות.

6. טענה נוספת שמעלים המבקשים, גם היא לדידם מהווה עילה לביטול פסק הבורר, היא כי הבורר קבע בפסק הבוררות כי החוב ישולם ישירות למשיבים, ולא כפי שנדרש בכתב התביעה שישולם לחברת סן שרון. שוב, ומבלי להתייחס לנכונות הטענה, אין אני רואה לנכון לבטל פסק בורר עקב חריגה מכתבי הטענות שכן חריגה זו אינה נכנסת בגדרי סעיף 24 לחוק הבוררות. מה גם שהבורר קבע את אופן החיוב על פי הנתונים והעובדות שהיו בפני
ו ולא בכדי. זהו חלק משיקול הדעת הניתן לו כבורר וכל עוד לא ביצע חריגה מסמכות הנכנסת בגדרי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, אין עילה לביטול פסקו. יתרה מזו, הרי שהבורר חייב את המבקשים רק ב-49% מהנזקים המיוחסים להם, וזאת על פי חלקם היחסי של המשיבים בחברה. משמעות החיוב לחברה ולא ישירות למשיבים, תביא למצב בו המבקשים מפצים על הנזק רק כפי חלקם היחסי בחברה, ומתשלום יחסי זה לוקחים חזרה 51% - תוצאה אבסורדית הסותרת את קביעות הבורר ונפקותן.

7. מוסיפים המבקשים וטוענים, כי הבורר לא דן בכל הטענות שהועלו בפני
ו, ועל כן קמה להם עילת ביטול על פי סעיף 24(5) לחוק הבוררות שמאפשר ביטולו של פסק בוררות במידה ו: " הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו". טענה זו איננה נכונה עובדתית. ייתכן וההתייחסות אותה נתן הבורר לטענות כאלו ואחרות אינה משביעת רצון מבחינתם של המבקשים ו/או שאינם מסכימים עם קביעותיו, אך בחינת פסק הבוררות מראה כי הבורר אכן נתן מענה לכל טענה וטענה וזאת תוך נימוק והסבר כיצד ומדוע הגיע להחלטותיו. גם נושא חוב הספק אותו מעלים המבקשים בבקשתם לביטול פסק הבוררות, וגם נושא החזר התקבולים נידונים בפסק הבוררות באופן מפורש. בסעיפים 45-47 לפסק בורר בתביעה שכנגד שניתן ב-15/1/03 (להלן: "פסק הבורר בתביעה שכנגד"), כותב הבורר: "לטענת התובעת שכנגד, יתרת החוב של סן שרון לתובעת שכנגד הינו סך של 1.5 מיליון ₪ בגין אספקת סחורה...הנתבעים שכנגד טוענים כי יש לדחות טענה זו...אילולא פעלה התובעת שכנגד כדי 'לחסל' את עסקיה של סן שרון ולהעביר לעצמה חלק ניכר מרווחיה של סן שרון [לרבות חיובה של סן שרון במחירים מופקעים] הרי שהחוב הנטען כביכול, כלל לא היה נולד. מטעם זה בלבד הנני מוצא לנכון לדחות את התביעה בראש נזק: השתתפות במחצית הפסדי סן שרון". אמנם בסוף החלטתו לעניין חוב הספק נותן הבורר שם אחר לנושא אך אין חולק כי ההתייחסות בשלושת הסעיפים הנ"ל נוגעת במישרין לטענת חוב הספק אותה העלו המבקשים. לעניין הטענה בגין החזרי תקבולים, ישנה התייחסות מפורשת לכך בסעיפים 44-42 בפסק הבורר בתביעה שכנגד: " אשר על כן, הנני דוחה את התביעה בראש נזק: החזר תקבולים". במקרה זה ניתן להבין בנקל כי הבורר התייחס במפורש לטענת המבקשים בעניין החזר התקבולים ודחה אותה על הסף.
שאר טענותיהם של המבקשים בדבר אי התייחסותו של הבורר לעדויות חיצוניות וראיות מסוימות – מקומן אינן בבקשה לביטול פסק בורר, כי אם בבקשה לערעור על פסק בורר (ספרה של פרופ' אוטולנגי בע"מ 426-425 , ר' שם). עמדה זו מקובלת גם בפסיקה שניתנה לאורך השנים לסוגיה זו.

במאמר מוסגר אציין, כי לראשונה בסיכומיהם כאן העלו המבקשים את טענתם לפיה פסק הבורר על דרך הפשרה - בבקשת הביטול לא מצאתיה - ומקומה לא יכירנה אף מהבחינה הדיונית.

ד. סיכום הדברים

1. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה לביטול פסק בורר ,אשר ניתן על ידי עו"ד איתן ארז ביום 15/1/03, להידחות מכל וכל. עיון מעמיק בפסק הבורר, תוך התייחסות לטענות המבקשים, הביאני לקבוע זאת חד משמעית.
לא מצאתי כלל ועיקר, שהיה בדרך פעולת הבורר , אם במחדל ואם במעשה, משום שיש בו כדי להצדיק כהוא זה ביטול הפסק. הבורר קיבל בהסכמת כל הצדדים (אשר חתומים על הסכם הבוררות) את הסמכות לדון בעניינם ולקבוע בכל המחלוקות והפלוגתאות שביניהם וכך עשה. אין בהחלטותיו או בדרך בה הגיע אליהן משום חריגה מסמכות או התנהלות כלשהי הנכנסת בגדר סעיף 24 לחוק הבוררות על סעיפי המשנה שבו, הקובעים ומונים את המקרים בהם רשאי ביהמ"ש לבטל פסק בוררות.

עוד אציין, עיון בחומר הרב שהיה בפני
הבורר מלמדנו, כי לא רק זמן רב הושקע בהליך בוררות זה, אלא מאמץ גדול הכרוך באיסוף נתונים, שמיעת עדויות, קיום פגישות רבות והתיחסות מעמיקה לכל הנ"ל.
מצאתי כי פסק הבורר מנומק כדבעי כשהוא דן במחלוקות שהיו בפני
ו ושהוסמך לדון בהן.
ביהמ"ש אכן רשאי ולא אחת מוצא עצמו חייב לבטל פסק בורר, אולם זאת רק כאשר התקיימו אחד או יותר מהתנאים המנויים בסעיף 24 לחוק הבוררות וכאשר נסיבות המקרה מצדיקות זאת; נסיבות אשר לא התקיימו במקרה דנן בשום פנים ואופן.

2. תחושתם האישית של המבקשים כי הבורר העדיף את הצד שמנגד (עובדה אותה הם דואגים להזכיר לאורך כל בקשת הביטול) ויצא מגדרו להגן על זכותו, איננה מבוססת, ולבד מתחושה לא מצאתי בה ממש. תחושה אשר בוודאי אין בה כדי להצדיק ביטול פסק בורר.

3. מעבר לטענות עליהן הרחבתי לעיל, הועלו על ידי ב"כ המבקשים טענות נוספות (כגון טענות הקשורות בעילות הפירוק, בהפרשי מחירי מכירה מעדן לחברה, אשראי, חיוב בגין מחירי העברה, תמריצי עובדים, סלקום, הוצאות פרסום ועוד) הדורשות בחינה מעמיקה ומקיפה של כל תיק הבוררות, בחינת הראיות והכרעה למעשה בדברים שנידונו כבר בפני
הבורר, הוחלטו על ידו ואף נומקו. נראה כי המבקשים מנסים בעזרת בקשת ביטול זו לעקוף ו/או לשנות החלטות שכבר ניתנו בפסק הבוררות, ומכיוון שלא זה המקום להעלות טענות כגון אלה לא ראיתי לנכון להידרש להן ולדון בהן. נסיונותיו של ב"כ המבקשים להעלות בהליך דכאן שאלות מהותיות שהוצעו במסגרת פסק הבורר נדונו לכשלון חרוץ אין זו הדרך ואין זה



המקום בהליך של אישור או ביטול פסק בורר להעלותן מחדש ולפתחן לדיון. על כן לא נדרשתי להן כל עיקר.

לעניין זה ר' דברי כבוד השופטת דליה דורנר בפס"ד גניזדוביץ אוריאל: "ניכר כי המבקש חפץ למעשה כי בית-המשפט שלערעור יצלול לעומק התיק, יעיין בראיות שהוגשו לבורר ויכריע מחדש בטענות שנטענו בפני
הבורר ובפני
בית -המשפט המחוזי. מובן כי בקשה זו אינה יכולה להתקבל - לא בגדר ערעור "רגיל" ולא כל שכן במסגרת בקשה לביטול פסק בורר... אדון איפוא רק בטענותיו הצריכות לעניין של המבקש, הסומכות עצמן על עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: החוק)" (רע"א 2468/98 - גניזדוביץ אוריאל נ' רופא שמעון ו-2 אח' תק-על 98(3), 1314).

ה. סוף דבר
התוצאה היא, איפוא, שהבקשה לביטול פסק הבורר נדחית מכל וכל.
פסק הבורר מאושר בזאת, ככתבו וכלשונו.

אשר על כן - החלטה זו הינה

פסק דין
.




המבקשים ישאו, במאוחד ובמיוחד, בהוצאות המשיבים ובשכ"ט עו"ד בסך
30.000 ₪ בצירוף מע"מ, סכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק ממועד מתן

פסק דין
זה ועד לתשלום בפועל.

ניתנה היום בלשכתי ח' באלול, תשס"ד (25 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים בדואר רשום



הדסה אחיטוב-הרטמן,
שופטת









הפ בית משפט מחוזי 388/03 עדן חשמל בע"מ,עדן יצחק נ' א.א. מרכז שיטה בע"מ,אבידר אבנר (פורסם ב-ֽ 25/08/2004)