פסקי דין על אייל זיו | פסקי דין על משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים

711/00 ענ     02/09/2004




ענ 711/00 אייל זיו נ' משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים




1


בתי המשפט

ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)
בית משפט השלום חיפה
ענ 000711/00


בפני
:
יו"ר הועדה כב' השופט א. גנון

חבר הועדה - מר ק. בורנשטיין
תאריך:
02/09/2004


בעניין:
אייל זיו



ע"י ב"כ עו"ד
פסקל מיכאל

העורר

- נ ג ד -


משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים



ע"י ב"כ עו"ד
פרקליטות מחוז חיפה

המשיב


פסק דין


1. העורר נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 27.7.1995 שעה שנסע באופנוע בהיותו בדרכו הביתה בזמן שירות מילואים פעיל. התובע הוכר כנכה בגין פגיעה בתאונה – נכותו הצמיתה היתה 10%. ביום 25.5.00 החליט המשיב לבטל את הכרתו הנ"ל לאחר עיון מחדש וראיות חדשות; הטעם לביטול ההכרה היה כי האירוע היה בגדר "התנהגות רעה חמורה" מצידו של העורר, כאמור בסעיף 9 לחוק הנכים תגמולים ושיקום - מאחר ונהג בלא רישיון בר תוקף לסוג האופנוע שבו נהג וללא פוליסת ביטוח.

2. העורר נהג באופנוע שלפי הטענה היה שייך לחבר בשם ויינשטיין אייל. הוא נפגע במשאית שחלפה, ואינו יודע את זהות הנפגע. בתצהירו אמר העורר שלפי מיטב ידיעתו ל"חבר זה פוליסת ביטוח מתאימה". העורר לא הועמד לדין פלילי בעקבות נהיגתו ללא רישיון נהיגה המתאים לסוג האופנוע, וללא פוליסת ביטוח, אולם עובדתית התברר שאכן כך היו פני הדברים.
העורר לא יכול היה להושיט לשלטונות צה"ל עזרה באיתור הרכב הפוגע בהעדר כל ידיעה – כך, לטענתו, בכך נמנעה מקצין התגמולים היכולת לתבוע את הפוגע ולממש זכויותיו על פי החוק.

3. בפני
הועדה נשמעו עדויות, והדיון נמשך ונדחה מספר פעמים כדי לאפשר לשני הצדדים הגשת כל ראיותיהם.

ב"כ המשיב טענה כי גרסת העורר אינה אמינה, היא רצופה סתירות ואי דיוקים המעלים תהיות רבות. גרסתו התמוהה של העורר נוגעת למהות העניין ויש בה לחזק את עמדת המשיב, שראוי לשלול ממנו את התגמולים עקב התנהגות רעה וחמורה.

אכן, העורר מסר עדות שקשה מאוד לומר עליה שהיא כנה ואמיתית במרבית פרטיה. בגרסתו ובסתירות שנמצאו בעדותו ובעדות עדים אחרים מטעמו, גם הם בגדר התנהגות רעה וחמורה – אליבא דגרסת המשיב. רוצה לומר – כי התנהגות העורר אחרי התאונה והניסיון לטשטש את העובדות מנעו בירור העובדות – לרבות העמדה שמסר לקצין התגמולים.

4. העורר הוכר כנכה בעקבות תביעה שהגיש ביום 16.8.95, ובחר לקבל זכותו מכוח חוק הנכים על פי זכות הבחירה בסעיף 36 (2) לחוק הנכים תגמולים ושיקום. העורר חייב היה לסייע למדינה לממש זכויותיה לשיפוי לפי סעיף 36 (4) לחוק הנ"ל.
אכן תקופה ארוכה נמנע העורר מסיוע לקצין התגמולים, ותשובותיו הן בגדר התחכמות והיתממות.

התברר עוד שלעורר רישיון נהיגה לאופנוע בנפח 500 סמ"ק ואילו האופנוע בו נהג בזמן התאונה הוא בעל 750 סמ"ק. גם ביטוח תקף לא היה אותה שעה.

הגרסה "המלאה" נמסרה ע"י העורר רק משנוכח שבידי המשיב הנתונים הנ"ל או אז הודה כי לא נהג באופנוע שבבעלותו הוא אלא על "אופנוע של חבר", שהיה בעל אופנוע בנפח 500 סמ"ק! עוד התברר שלעורר אופנוע משל עצמו בנפח 750 סמ"ק – אופנוע שהשימוש בו אסור עליו בהיותו בעל רישיון המוגבל לנפח עד 500 סמ"ק. לעורר אין כל הסבר מניח את הדעת לעצם החזקתו את האופנוע בעל הנפח 750 סמ"ק. העורר נשאל בנדון אך הכחיש כי נסע באופנוע האמור.

5. העורר נפגע והועבר לבית החולים. על התאונה לא דיווח למשטרה. את חשבון האשפוז בבית החולים לא הגיש למבטח ולא ניסה לעשות כן – למרות שנתבע לשלם.

סביר להניח שהעורר פחד לדווח על התאונה, ביודעו שנהג ללא רישיון וללא ביטוח. העורר הכחיש זאת אולם הכחשתו אינה משכנעת כלל ועיקר. אי דווח על תאונה לשלטונות שתפקידם לחקור את התאונה, מתיישבת עם ההנחה שפחד מתוצאות החקירה.

תעלומה נוספת אופפת את האירוע עצמו והיא שהאופנוע "נעלם" – "לא נעלם" מאזור התאונה מיד לאחריה. מסתבר כי העורר טוען ש"במקרה" עברו במקום מספר אופנוענים מכרמיאל (אזור מגוריו) ולקחו עימם את האופנוע שלא ניזוק.

אשר לאופנוע עצמו, העורר "גילה" את גרסתו כי למעשה נהג באופנוע בנפח 500 סמ"ק ולא 750 סמ"ק כאשר התברר לו שהעובדות נתגלו גם למשיבה או אז סיפר ששאל את האופנוע של חבר של אחיו.

אייל ויינשטיין, שהעורר הזכירו בעדותו העיד בפני
נו, גם עדות זו אינה מותירה לשומע כל אפשרות לקבלה ולהאמין לה. העד סיפר שהאופנוע בעל 500 סמ"ק שייך לו ורשום על שמו אלא התברר אח"כ עם העמקת החקירה שרישומי משרד התחבורה אינם מאשרים גרסה זו כלל. (אישור מב/1). העד היתמם וטען שאינו יודע מדוע ברישומים של משרד התחבורה אינו מופיע אופנוע על שמו. לעזרת העורר נקרא גם צור אלון שהוא... בן דוד של חבר של אחיו של העורר... שבבעלותו אופנוע של 500 סמ"ק. העד סיפר שהאופנוע רשום על שמו אך אין לו עם האופנוע דבר וחצי דבר... מספר הסתירות והתמיהות בין גרסאות העדים מעלה תמיהות רבות – על עיקרן עמדה ב"כ המשיב בסיכומיה – ואנו מסכימים עימה בנדון.

6 באנו למסקנה שגרסת העורר שנהג באופנוע בנפח של 500 סמ"ק בזמן התאונה אינה סבירה, ולא הוכחה. מסכת הראיות והעדויות שהעורר מביא היא מלאכותית ובלתי אמינה. העורר נהג באופנוע בנפח 750 סמ"ק וקרוב לודאי שהיה זה האופנוע שלו עצמו – שהיה בחזקתו וברשותו.
7. השאלה העומדת היא האם, יש בכל התנהגות העורר משום התנהגות רעה וחמורה לפי סעיף 9 לחוק?

סעיף 9 לחוק קובע כי:

"נכה שהתנהגות רעה חמורה גרמה לנכותו לא יחול ו עליו הוראות חוק זה...".


נהיגת העורר בלא רישיון נהיגה ובלא קיומה של פוליסת ביטוח תקפה נידונה בפסיקה מספר פעמים בעבר. בד"כ נמצא כי נהיגת רכב בתנאים כאלה היא בגדר התנהגות רעה חמורה, וכי אין להקל בעניין זה. המעשה חמור.

השילוב של "התנהגות רעה" ביחד עם "התנהגות חמורה", נידון אף הוא בפסיקה, והקו המנחה העולה ממנה הובהר לאחרונה בפס"ד ברע"א 7473/96 ניזאר נגד קצין התגמולים, פד"י נא (4) 647. כב' השופטת בייניש דנה בעניין זה בהרחבה וסברה שעסקינן במידרג של חומרה כאשר מצידה האחד של הקשת עומד המעשה הרשלני ובצידו האחר מעשה הזדון. לא האופי הפלילי כשלעצמו של המעשה הוא הגורם המכריע אלא יש לבחון כל נסיבותיו של המקרה, הקשר הדברים, מצבו הסובייקטיבי של החייל ועוד. בדברי בית המשפט נמצא:

"...ברי כי לא כל התנהגות רעה ולא כל מעשה אסור נכנסים לגדרו של הסעיף שכן משדרש המחוקק לא רק התנהגות רעה בלבד אלא הוסיף ודרש התנהגות רעה וגם חמורה לא היתה כוונתו למעשה או למחדל של התרשלות בעלמא ואף לא למעשה של חריגה מסמכות בדרך השגרה... התנהגות רעה בלב כגון נהיגה בלתי זהירה בכלי רכב...".
בע"א 1490/00 בבית המשפט המחוזי בחיפה, איתן הררי נגד ק.ת. נידון עניין דומה, והדעות נחלקו. כב' השופט ברלינר סבר שיש לדחות את ערעור החייל בהתבסס על הלכת ניזאר והמדיניות השיפוטית הראויה, ואילו כב' השופטים גילאור ודר סברו שיש לקבל את הערעור ולדחות טענת קצין התגמולים שעסקינן בהתנהגות רעה וחמורה.

כב' השופט גילאור, העירה כי:

"... אני מצטרפת לעמדתו של חברי כב' השופט דר כי התנהגותו של המערער לא היתה "רעה וחמורה"... לי נראה כי ועדת הערר אשר דנה בעניינו של המערער התייחסה בחומרה רבה להימנעותו של המערער לגלות למשיב שנהג בלא רישיון ושהורשע בגין התאונה גם בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה... בעירוב השיקולים הנדרשים לפי סעיף 19 לחוק לבין אלו המשמשים את סעיף 35 לחוק".

גם בפרשת ע"א 1490/00 הנ"ל החליט המשיב על סמך "ראיות חדשות" לבטל את הכרתו בעורר, לפי סעיף 35(א) לחוק. הראיות החדשות שם היו כי נהיגת העורר באופנוע היתה בלא שהיה לו רישיון נהיגה לאופנוע מאותו גודל, והתנהגות זו היא רעה וחמורה. ואף הוגש נגדו כתב אישום שבו הורשע בפלילים – מידע זה לא היה ידוע לקצין התגמולים שעה שדן בתביעת החייל תחילה. עניין זה דומה לענייננו – מבחינת העובדות הבסיסיות (אם כי הנסיבות שונות מאוד).

סעיף 9 לחוק תולה את ההתנהגות הרעה והחמורה של החייל לאירוע שגרם את הנכות, (לשון החוק), ומוציא מכלל חשבון את ההתנהגות שנוגעת להגשת התביעה ולהליך התביעה בפני
קצין התגמולים, יחד עם זאת התנהגות החייל כפי שבאה לביטוי ברקע נסיבות האירוע תובא גם תובא בחשבון השיקולים, אם כי ברור שלאלה יש לתת המשקל הראוי ולא להפריז בו. יש לשים, אפוא, את הדגש על התנהגות החייל לעצם האירוע, ולא על התנהגותו כלפי קצין התגמולים – לאחר האירוע כאשר הוא מגיש את תביעתו.

גם בענייננו, אין ספק שיש לראות בחומרה רבה את הימנעות העורר מלגלות למשיב את העובדות כהווייתן, הוא הסתיר את העובדה שנהג באופנוע בלא רישיון נהיגה המתאים לנפחו ובלא ביטוח – אלא שהשאלה היא בסופו של דבר – האם יש בעובדות אלה בנסיבות העניין כדי להוות כשלעצמן התנהגות רעה וחמורה.

בפרשת ע"א 1490/00 לא ראה הרוב בבית המשפט את התנהגות העורר שם כרעה וחמורה לפי סעיף 9 ובין היתר נאמר:

"בבואי לבחון את התנהגותו של המערער וגם אם אני מתעלמת מנסיבות מצבו הנפשי עובר לאירוע... לאחר תעסוקה מבצעית קשה בלבנון, אני מודה שעל אף שהתנהגות רעה או גם אם תרצה לומר התנהגות חמורה, היא אינה רעה וחמורה ביחד... אין להתעלם מכך שלא היתה מחלוקת בין הצדדים שהמערער דאג להוצאת ביטוח חובה והיה לו רישיון נהיגה תקף לאופנוע מסוג קטן יותר... והיה אמור לגשת למבחן נהיגה מעשי שלושה ימים לארח שארעה התאונה... ניתן לומר כי משובת נעורים והתנהגות רשלנית פזיזה, שאין בה כוונה, ובוודאי שלא זדון רב שהביאו אותו לביצוע העבירה".


הדברים רחוקים מאוד מלהיות ישימים למקרה שלפנינו.

בענייננו, פעל העורר במודע וכאשר נפגע פעל לטשטש את עקבות מעשהו החמור. אין עסקינן במשובת נעורים או טעות רגעית. מדובר באדם שעשה שימוש ברור ומודע באופנוע גדול שהיה ברשותו בשעת שירות מילואים ולא היו כל נסיבות מיוחדות שהוו צורך דחוף להשתמש באופנוע דווקא שעה זו. העורר לא התכוון להשיג רישיון נהגיה מתאים, גם לא טיפל בעניין ביטוח החובה הנדרש – לא עשה כל פעולה בנדון ולא הראה כל כוונה לעשות כן. נהפוך הוא, העורר נהג כך בחוסר אכפתיות מופגן תוך הסוואת מעשיו בשקרים.

דומה שאין כמעט שום נסיבה שיכולה להקל על העורר דנן את הדין. אם נאמר בנסיבות מקרה זה, שלא מדובר בהתנהגות רעה חמורה, נחטא לכוונת המחוקק ולתכלית החקיקה. הטעמים שנתן כב' השופט ברלינר בע"א 1490/00 משכנעים ויפים לענייננו מקל וחומר. גם אנו סבורים שלמשיב היתה הסמכות לפתוח מחדש את עניינו של העורר לאור הראיות החדשות, ואשר לגופן מצביעות על התנהגות רעה וחמורה של העורר. גלל כן יש לדחות הערר ולהשאיר על כנה את החלטתו של המשיב נשוא הערעור.

8. העורר ניסה במשך פרק זמן לא קטן להתעלם מכל דרישה של המשיב ליתן לו עזרה ומידע הנוגע לנסיבות התאונה, ולנושא הביטוחי, שכן היה לו נוח "לחסות בצילה" של ההחלטה המכירה בו כנכה. בחירתו של העורר בתביעה לפי חוק הנכים לא היתה כה תמימה כפי שאפשר לשער, משום שאילו תבע מכוח חוק הפלת"ד היה קרוב לודאי נחסם בתביעתו מאותם טעמים (ראה בתנאים שבחוק הפלת"ד).
לאור כל האמור לעיל החלטנו גם לחייב את העורר בהוצאות הערעור בסך 3,000 ₪.

9. פסק הדין ניתן במותב קטוע בהסכמת הצדדים עקב פטירת ד"ר שני ז"ל לפני מתן פסק-הדין.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

ניתן היום ט"ז באלול, תשס"ד (2 בספטמבר 2004).



א. גנון
, שופט
יו"ר הוועדה



ק. בורנשטיין
חבר הוועדה


קלדנית: רחל











ענ ועדת הערעורים לפי חוק הנכים 711/00 אייל זיו נ' משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים (פורסם ב-ֽ 02/09/2004)