פסקי דין על אסעד סעיד סרור | פסקי דין על אסעד סרור אסעיד | פסקי דין על אמאל סעיד | פסקי דין על חלבי פהד | פסקי דין על כלל חברה לביטוח |

21150-06/09 א     17/03/2013




א 21150-06/09 אסעד סעיד סרור, אסעד סרור אסעיד, אמאל סעיד נ' חלבי פהד, כלל חברה לביטוח בע"מ








בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 21150-06-09 סרור ואח' נ' פהד ואח'






בפני
כב' השופטת שושנה שטמר


התובעים:
1. אסעד סעיד סרור
2. אסעד סרור אסעיד
3. אמאל סעיד
ע"י ב"כ עו"ד י. יונגר ואח'


נגד


הנתבעים:
1. חלבי פהד
2. כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שגיא ואח'


ובעניין


המודיעה:
כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שגיא ואח'


נגד


צד ג':
אמל סעיד
ע"י ב"כ עו"ד י. יונגר ואח'




פסק דין








הצגת הנושא
1.
לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין [נ"ח] (להלן "פקודת הנזיקין"). התובע 1 (להלן "התובע") נפגע קשות בתאונת דרכים, כתוצאה ממנה נותר קואדרופלג (משותק בארבעת גפיו). אין מחלוקת כי התובע נהג בלא שהיה לו רשיון נהיגה ובהיותו קטין. לפיכך, ובהתאם לסעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975
(להלן "חוק פלת"ד"), התובע לא זכאי לקבל פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו על פי חוק זה. לפיכך, תבעו התובעים בעילה לפי פקודת הנזיקין, בטענה שהנתבע 1 (להלן – "הנתבע") גרם ברשלנותו לתאונה או תרם לה. השאלה שבה יידון

פסק דין
זה היא אם התאונה נגרמה עקב אשמו, המלא או החלקי, של נהג הרכב המעורב, שאם כן – יש לחייבו לשאת בנזקיו של התובע או בחלקם, על פי מידת תרומתו לאירוע התאונה.

יצוין כי הדיון פוצל, ופסק דיני זה דן בשאלת החבות בלבד.

עובדות שאינן במחלוקת

2.
התובע נולד ביום 10/05/1990. בעת אירוע התאונה, היה בן 17 שנים ושלושה חודשים, וכאמור לא היה בעל רשיון נהיגה, וממילא לא היה מבוטח בביטוח חובה לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

התובעת 2 (להלן
- "התובעת") היא אמו של התובע. אביו של התובע הוא הנתבע 3.

הנתבעת 2, כלל חב' לביטוח בע"מ, היתה המבטחת של הרכב מסוג טויוטה, מספר 8949027, שבו נהג התובע בעת התאונה (להלן - "רכב הטויוטה"). רכב הטויוטה היה רשום במשרד הרישוי על שם התובעת.

3.
הנתבעים שלחו הודעת צד ג' לתובעת, בטענה שהיא התירה לתובע את השימוש ברכב הטיוטה ולפיכך תרמה אף היא לאירוע התאונה.

4.
התאונה ארעה ביום 28/08/2007, בשעה 3:00 בלילה לערך. התובע נטל את רכבה של אמו, ככל הנראה כשבני הבית ישנו, נפגש עם חבריו בכפרו, ואחר כך נסע
- כשהוא נוהג וחברו אייל רחרוח (להלן - "רחרוח") יושב בתוך הרכב - מכיוון עוספיה לכיוון חיפה. בסמוך לצומת דמון והפניה לעבר קיבוץ בית אורן, סטה התובע מהנתיב בו נסע, עבר לנתיב שבו הנסיעה היא מכיוון חיפה לכיוון עוספיה, והתנגש עם רכב הנתבע מסוג ג'יפ ניסן מספר רישוי 9928935 (להלן – "הג'יפ" או "רכב הניסן"). רכב הטויוטה של התובע נזרק לכיוון השול שבצד שמאל לנסיעת התובע ובצד ימין לכיוון נסיעת הנתבע. רחרוח נבהל ועזב את המקום ואת חברו הפצוע. הנתבע ונהגים שעברו במקום ועצרו, הזעיקו עזרה.

5.
אין מחלוקת כי ליל התאונה היה "ליל ירח מלא", דהיינו הראות היתה טובה, ותנאי הכביש היו טובים. הכביש, בקטע שבו אירעה התאונה, הוא בעל שני נתיבים - נתיב לכל כיוון. "האימפקט" - מקום ההתנגשות - היה בנתיב הנסיעה של הנתבע, בצד השמאלי כיוון נסיעת הנתבע, והעולה מכך הוא שהתובע חדר לנתיב נסיעתו של הנתבע, כאשר הוא חוצה פס לבן שהיה במקום. עוד אוסיף, כי כלי הרכב נמצאו תקינים במצבם לפני התאונה, כך שיש הסכמה כי התאונה ארעה עקב טעות אנוש, כאשר השאלה לדיון היא לפתחו של מי מוטל האשם.

אוסיף, כי התובע לא היה חגור בחגורת בטיחות בעת התאונה, מחדל שאלמלא הוא, ייתכן שתוצאות התאונה לא היו כה דרסטיות.

6.
כאמור, התובע
נפגע קשות בתאונה; הוא נמצא מחוסר הכרה וללא דופק, טופל על ידי אנשי מד"א שהוזעקו למקום, והובהל לטיפול בבית החולים "כרמל", ולאחר מכן לבית החולים "רמב"ם", כשהוא במצב אנוש. התובע היה מאושפז
מספר חודשים, ולאחר מכן אושפז בבית חולים "לוינשטיין" לתקופה ממושכת. כתוצאה מהתאונה אובחן כי התובע
סובל, כאמור, מקואדרופלגיה.

למותר להעיר עד כמה התוצאה טרגית, פרי מעשה חסר אחריות באופן קיצוני, אך עדיין מעשה שטות של נער עם תוצאה, לצער כולם, בלתי הפיכה.

טענות התובעים
7.
לטענת התובעים, התובע 1 עמד לפני בחינת טסט (שלישית במספר, לאחר שנכשל בשתיים קודמות) וידע לנהוג. לעמדתם, הנתבע גרם לתאונה ברשלנותו: התובע נסע מכיוון עוספיה לכיוון צומת דמון (לפני הפנייה לכביש המוביל לקיבוץ בית אורן), שם ביצע התובע פניית פרסה בכדי לשוב לכיוון עוספיה, בצורה בטוחה ובתנאי ראות טובים. לאחר שסיים את ביצוע פניית הפרסה על מנת לחזור לעוספיה ואף הספיק להתיישר באופן מלא במסלול הימני, הגיח הנתבע ברכבו, כשהוא נוסע מכיוון חיפה לכיוון עוספיה, ופגע בתובע מאחורנית "פגוש מול פגוש",
כשהוא נוהג במהירות גבוהה, ככל הנראה מכיוון שסבר שבשעות כאלו אין תנועה בלילה ואף בשל עייפותו לאחר שעות עבודה ועירות מרובים. נטען עוד, כי הנתבע לא שמר מרחק ולא בלם במועד, שכן עוצמת ומיקום הפגיעה מלמדת על מהירות הנסיעה, שהייתה לשיטתם מופרזת ו/או לא תואמת את הנסיבות. הנתבע לא בלם את רכבו לפני שפגע בתובע, על אף שהיתה במקום ראות טובה למרחק מספיק והיה לנתבע
די זמן על מנת לבלום במועד ולמנוע את התאונה.
נטען עוד, כי הנתבע 1 לא הסית את רכבו לנתיב הנגדי או לשולי הכביש הרחבים, בכדי להתחמק מרכב התובע 1, על אף שלטענת התובעים "נהג סביר" היה נוהג כך.

משכך, טענו התובעים כי הנתבע לא קיים כלפי התובע את חובות הזהירות המוטלות עליו, והפר חובות חקוקות, וביניהן הוראות פקודת התעבורה.

טענות הנתבעים
8.
הנתבעים טענו שיש למחוק את התובענה נגדם בשל העדר עילה; התובע מחוסר עילה לתבוע לפי סעיף 7 לחוק פלת"ד, מכיוון שנהג ללא רישיון נהיגה וללא כיסוי ביטוחי, וכמו- כן, הוא משולל זכאות לתבוע לפי פקודת הנזיקין, שכן מכוח סעיף 8 לחוק פלת"ד, הקובע את "כלל ייחוד העילה", אין לתובע עילות בנזיקין כלפיהם.

9.
לגופה של התובענה, טענו הנתבעים, שהתאונה נגרמה באשמו הבלעדי של התובע, כי מבחינת הנתבע היתה זו "תאונה בלתי נמנעת", כאשר התובע שבא בנתיב ממול למקום נסיעת התובע, נסע בעיקול במהירות מופרזת, ובשל העדר נסיון ומהירות הנסיעה, איבד את השליטה על רכבו, הסתחרר על הכביש, נסחף לשול הימני בכיוון נסיעתו, ומשם הסתחרר על הכביש חזרה, חדר אל תוך מסלול נסיעתו של הנתבע ופגע בו.

הנתבעים הוסיפו וטענו, כי לנתבע לא היתה שהות למנוע את התאונה וכי הוא פעל כנהג סביר כאשר בלם את רכבו. בנסיבות, לא היתה לו יכולת או שהות לפנות שמאלה או ימינה על מנת למנוע את ההתנגשות ברכב המסתחרר שפלש לפתע לנתיבו ופגע בו. הנתבע הוא נהג ותיק ומיומן.

עוד טענו הנתבעים, כי בנהיגתו הרשלנית, הפר התובע חובות חקוקות, חסם את נתיב הנסיעה של הנתבע, התעלם ממצב התאורה בלילה, נהג בחוסר זהירות ותוך התעלמות מתנאי הדרך, לא שמר על נתיב נסיעה אחד ובטוח, נכנס לנתיב הנסיעה של הרכב האחר, לא אותת, לא וידא כי אין תנועה נגדית ונסע במהירות מופרזת.
בנסיבות אלו, עמדת הנתבעים היתה שהאשם הבלעדי לתאונה, הוא התובע.

הפלוגתאות
10.
כעולה מעמדות הצדדים, הרי הפלוגתאות הן אלו:

א. זכות התביעה לפי פקודת הנזיקין.
ב. האם התאונה ארעה עקב אובדן שליטה והסתחררות, או שמא ביצע התובע פניית פרסה מבוקרת.
ג. האם "נהג סביר" היה מונע את התאונה בכך שהיה רואה את הרכב המסתחרר או הפונה פניית פרסה לנתיבו ומספיק לעצור, כך שרכבו לא היה מתנגש עם רכב התובע.
ד. האם "נהג סביר" בנסיבות, היה מונע את התאונה בהטיית רכבו ימינה או שמאלה.

לפני שאבוא לדון בפלוגתאות המתייחסות לתאונה ולאשם בה, ועל אף שההלכה ידועה לעניין זכות התביעה בנזיקין, כאשר נשללת הזכות לתבוע לפי חוק פלת"ד, אתייחס לטענה זו של הנתבעים.

עילת התביעה בנזיקין
11.
עיקרון יסוד בחוק פלת"ד הוא, שנפגע בתאונת דרכים זכאי לפיצויים על נזקיו הגופניים בלא שיידרש להוכיח אשם מצד הנהג או אשם של אחרים.
פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970,
מחייבת לבטח את השימוש ברכב (סעיף 2 (א) לפקודה). החבות לפצות את הנפגע בתאונת דרכים תוטל, ככלל, על חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב. אם פטורה חברת הביטוח, כיוון שהנוהג ברכב לא היה מבוטח או שחל אחד הפטורים שבחוק פלת"ד, חלה חובת הפיצוי על קרנית (ראו סעיף 12(א)(2) לחוק פלת"ד). כאמור, במהלך העניינים הרגיל, נפגע תאונת דרכים יזכה בפיצוי מחברת ביטוח או מקרנית, אולם לכלל זה נקבעו חריגים בסעיף 7 לחוק פלת"ד, שאם התקיים אחד מהם, נשללת זכותו של נפגע לפיצויים לפי חוק פלת"ד, הן מהמבטח והן
מקרנית (ראו
רע"א 460/91 קרנית נ' עיזבון בוסקילה, פ"ד מו
(4) 476, 480).

סעיף 7 לחוק פלת"ד קובע את הסייגים לזכאות לפיצויים על פי חוק זה: סעיף 7(3) פוטר מחבות כאשר הנהיגה היתה ללא רשיון, וסעיף 7(5) – כאשר הנהיגה היתה ללא תעודת ביטוח.

12.
תכליתו של סעיף 7 היא עונשית, במטרה לחנך את הציבור ובשל טובת הציבור ותקנת הציבור. סעיף 7(3) לחוק שולל את זכות הפיצויים, ממי שנפגע בתאונה בהיותו נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה מתאים, או ללא רישיון כלל, במטרה להעניש ולהרתיע מי שנוהגים ללא רישיון ומגדילים בכך את הסיכונים שבדרכים. תכליתו של סעיף 7(5) לחוק פלת"ד היא לשלול את זכות הפיצויים, ממי שנפגע בגופו במהלך תאונת דרכים, בהיותו נוהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו, לא כיסה את שימושו ברכב. נוהג חסר ביטוח הוא משולל זכאות, אין לו תביעה כלפי המבטחת ואין לו תביעה כלפי קרנית (ע"א 595/80 בן איון ואח' נ' חסונה ואח', פ"ד לה(4) 462).

13.
סעיף 8(א) לחוק פלת"ד, שולל את הזכאות לתבוע על פי פקודת הנזיקין, מכוח "ייחוד העילה". התביעה על פי פקודת הנזיקין מתאפשרת אם נגרמה התאונה במישרין על ידי אחר במתכוון, ובמקרים אחרים בהם אין לנפגע זכות לתבוע על פי חוק פלת"ד (מכוח הוראת סעיף 7 או בשל סוג נזק שאינו מוסדר בחוק). סעיף 8(ג) לחוק פלת"ד קובע כי:
"אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי
פקודת הנזיקין
של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה
."

לנפגע שנהג ללא רישיון נהיגה עומדת, עקרונית, כמו ליתר משוללי זכאות, האפשרות לתבוע על פי דיני הנזיקין; אם יוכיח את אשמו של מזיק אחר, יוכל לקבל פיצויים על מלוא נזקו. אם היעדר הרישיון גרם לו לנהיגה רשלנית, דבר שאין בו הכרח, תופחת זכותו לפיצויים על פי דיניהנזיקין הכלליים (יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשס"ה- 2005). במסגרת עיקרון האשם העצמי התורם לפי סעיף 68 לפקודת הנזיקין, יחול דין זה על כל מעשה של רשלנות תורמת (ראו

ד"נ 30/83 כהנקא נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ,
פד"י ל"ח
(4) 543; בע"א 5773/95
נבולסי ואח' נ' אבומנה ואח',פ"ד נג
(5) 542; ע"א 2591/09 אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל

, ניתן ביום 22/2/11 ופורסם בנבו. ראו גם סקירת ההלכה בע"א (י-ם) 2317/08
בגים נ' כוכב
ניתן ביום 8.3.09 ופורסם בנבו).

14.
לסיכום: על פי סעיפי חוק פלת"ד והפסיקה, אליהם הפניתי לעיל, עומדת
לתובעים הזכות לתבוע את הנתבעים מכוח פקודת הנזיקין ולהוכיח את אשמו של הנתבע, בין אשם מלא ובין אשם תורם לאירוע התאונה.

גרסת התובע
15.

התובע לא מסר עדות במשפט על אופן אירוע התאונה. לטענתו, שקיבלתי אותה, הוא איבד כל זכרון באשר למה שקרה בעת התאונה או בסמוך לה. הוא זוכר כי נטל את רכבה של אמו ללא רשותה וללא ידיעתה, נסע עם הרכב בכפר, והאירועים לאחר מכן, נמחקו מזכרונו. אעיר כאן, כי גם הטענה, שהוא נטל את הרכב ללא רשות אמו, מקובלת עלי. היה זה באמצע הלילה, כך שסביר הוא שאמו לא ראתה אותו לוקח את המפתחות ואת הרכב ושהיא לא היתה מסכנת את בנה בהרשותה לו לנהוג ללא רשיון וללא ביטוח.

16.
באשר לאופן אירוע התאונה, עולה מכתב התביעה גרסה, המנסה להסתמך, ככל הנראה, על
חוות דעתו (ת/4) של אינג' גדי וייסמן, המומחה מטעמו של התובע, ועל פרשנות שנתן התובע והמומחה לממצאים בשטח או לסצנריו סביר לטענתם. לפי גרסה זו, התובע נסע ברכבו לכיוון חיפה, ובהיותו בסמוך לצומת כלא דמון וקיבוץ בית אורן, כשאורות רכבו דולקים ויש ראות מלאה, הסתובב בפני
ית פרסה, בצורה מבוקרת וזהירה. התובע לא הכחיש כי ביצע את פניית הפרסה במקום בו יש קו הפרדה רצוף בין שני הנתיבים. לאחר שהסתובב והתיישר באופן מלא, הגיח רכב הנתבע במהירות בלתי סבירה בהתחשב בתנאי השטח, ופגע בו באחורי רכבו.

גרסת הנתבע
17.
הנתבע טען, שנהג ברכבו, בדרכו הביתה מעבודתו במשמרת לילה בנמל חיפה, מכיוון חיפה לכיוון עוספיה. כאשר הגיע קרוב לצומת, בעיקול, הבחין לפתע בתובע, שהיה במרחק של כ-10-15 מטרים ממנו, כאשר התובע איבד שליטה על רכבו, הסתחרר, ירד לשול הימני ואחר כך חזר לכביש, עבר נתיב ופגע ברכב הנתבע. עוד נטען כי התובע נכנס לפתע למסלול נסיעתו של הנתבע ופגע ברכב הנתבע. הנתבע טען כי מיד כאשר הבחין בתובע המסתחרר מולו, הוא בלם את רכבו.

הודעתו ועדותו של רחרוח
18.
כאמור, רחרוח היה ברכב עם התובע בעת אירוע התאונה. הוא מסר עדות במשטרה ביום 10/09/07 (ת/7י"ד). תחילה מסר גרסה לפיה, הוא והתובע שהו בחוף הים, ולאחר מכן נסעו
מכיוון חיפה לכיוון עוספיה. ליד כלא דמון, בסמוך לעיקול, החליטו לעצור ולחכות לחבריהם. בעודם עומדים, הגיע רכב הנתבע ופגע בהם מאחור. רכבם נזרק מהכביש לתעלה בצד ימין. הוא הלך לביתו, כיוון שחש לא טוב.

19.
רחרוח, מסר בעדותו, כי יש בינו לבין התובע קרבת משפחה (עמ' 42) וכי תחילה לא מסר את האמת בחקירתו במשטרה. רק לאחר אזהרה לגבי מהות עדות שקר והשלכותיה מצד החוקרים, אמר להם את האמת לגבי התאונה (כך העיד בעמוד 39 לפרוטוקול מיום 26.10.11). בהודעתו מסר כי הם נסעו מכיוון עוספיה לכיוון חיפה. בעיקול ליד הפניה לכלא דמון, איבד התובע את השליטה על הרכב, הסתחרר והתנגש עם החלק האחורי שלו ברכב הנתבע. כתוצאה מההתנגשות הם נזרקו לתעלה על השיחים. באשר למהירות, אמר רחרוח כי "לא יודע מה היתה מהירות נסיעתו - אבל הוא נסע די מהר, איבדנו שליטה, היסתחררנו והתנגשנו בניסן שבא מולנו" (עמ' 3 להודעה, ת/4).

בעדותו בבית המשפט חזר רחרוח על הגרסה לפיה הם נסעו מכיוון עוספיה לכיוון חיפה, אולם טען כי התובע עשה פניית פרסה. מאוחר יותר במהלך עדותו אישר כי פניית הפרסה נעשתה תוך כדי נסיעה, מבלי לעצור, כאשר אף הוא הופתע ממנה (עמ' 44 לפרוטוקול). כאשר נשאל אם אמר את האמת במשטרה, אישר כי אמר את האמת (הכוונה לגרסה השניה
- עמ' 47 לפרוטוקול).



מסקנותיו ועדותו של הבוחן המשטרתי - דודי כהן
20.
הבוחן המשטרתי, דודי כהן, הגיע למקום התאונה בשעה 03:30 (ראו דו"ח בוחן ת/7ו' וכן את תרשים הבוחן, שנעשה על ידו עוד בשטח בצילום תיק המשטרה). הבוחן
כתב כי הכביש היה ללא תאורה, אולם מזג אויר תקין וראות טובה. לא נמצא חומר שמנוני על הכביש. הנהג ברכב ב' (הוא רכב הנתבע) יכול היה לראות את מקום התאונה ממרחק של 30
מ' ואף יותר. רכב הנתבע נמצא תקין. צורת הפגיעה היתה מעיכת מגע הרסנית בחלק האחורי לטויטה. מעיכת מגע בחלק הקדמי.
נמצאו שברי זכוכית ובקליט
ולפי מקום המצאם נקבע מקום האימפקט. רכב התובע נהדף לתעלה מימין לכוון נסיעה רכב הנתבע. הבוחן הוסיף "עפ"י כיוון הנזק ברכב א' מימין ושמאלה ומאחור לפנים דבר המצביע על כך שרכב א' התנגש ברכב ב' תוך כדי היסתחררות"
בקטע המסקנות, כתב הבוחן כדלקמן:

"לאור הממצאים שאספתי אני קובע כי:
1) רכב א' נסע בכביש 672 כיוון עוספיא לכיוון כללי חיפה.
2) רכב ב' נסע בכביש 672 מכיוון חיפה לכיוון כולל עוספיא.
3) רכב א' איבד שליטה הסתחרר וסטה מנתיב נסיעתו תוך כדי היסתחררות ופגע עם פינה אחורית ימנית וחלקו האחורי בחזית רכב ב' ונהדף אל התעלה מצד ימין בכוון נסיעת רכב ב'.
4) הגורם לתאונה הינו הגורם האנושי"


בעדותו מסר הבוחן כי הוא משוכנע, שהתאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתו של הנתבע (וראו עמ' 77 ש' 17-19, עמ' 82 ש' 8-10, עמ' 80 ש' 9-10).

עיקריה של חוות דעתו של המומחה מטעם התובע - אינ' גדי וייסמן.
21.
אינג' וייסמן, שנתן חוות דעת מומחה מטעם התובע, הוא בהכשרתו מהנדס אזרחי, שלמד בטכניון במגמת תנועה, ובין היתר בעל תעודת "מהנדס מומחה בהנדסה תנועה ותחבורה" מטעם המכון לבטיחות בדרכים של הטכניון בחיפה. לעמדתו של אינג' וייסמן, אין לקבל את מסקנות הבוחן המשטרתי ואת מסקנות הנתבע באשר לאופן אירוע התאונה: לא נמצאו במקום סימני סחרור על הכביש. לא יתכן, כגרסת הנתבע, כי רכבו היה במצב של עמידה בעת ההתנגשות, לא נמצאו סימני בלימה על הכביש. לגרסתו של המומחה, התאונה אירעה כמתואר בכתב התביעה, דהיינו, התובע ביצע סבוב פרסה מבוקר, והנתבע פגע בו מאחורה.
המומחה ערך ניסוי המחקה את מצב כלי הרכב, וכתב: "צומת דמון נמצא בעקומה שמאלה (מכיוון חיפה) מהירות הנסיעה האפשרית והבטוחה בנסיעה בעקומה זו הוא 60 קמ"ש לערך. יודגש כי זו המהירות הסבירה בעקומה זו". כשביצע את הניסוי במהירות זו, הבחין ברכב במקום התאונה עוד בהיותו במרחק של 150-200 מ' לפנים. בלקחו בחשבון כי נהג בתנאים אמיתיים מופתע, יצא מהנחה כי מרחק הראיה הוא 75-100 מ' קדימה. רכב הנוסע במהירות 60 קמ"ש יהיה מרחק העצירה (תגובה +בלימה) 46.79 מ', ואילו זה הנוסע במהירות 50 קמ"ש - 36.2 מ'. מכאן שהנתבע חייב היה להבחין ברכב התובע מבעוד מועד. אם הוא היה בולם בלימת חירום, כי אז היה מצליח למנוע את התאונה.

כמו כן מדד המומחה את המרחק הדרוש לרכב להתחיל בפני
ית הפרסה ולהגיע למצב בו נפגע מהתאונה, ומסקנתו היתה שנדרש לכך זמן ממוצע של 3.8 שניות. אם יוחזר רכב התובע במהירות של 50 מ' אחרונים מנקודת הפגיעה, הרי הוא היה נמצא במרחק של 53 מ' ממנה, ולכן היה לו די זמן לעצור גם כאשר הבחין בתובע העושה פניית פרסה, והוא היה נמצא, לאחר שנעצר, במרחק של 17 מ' ממקום התאונה. לא יתכן שהנתבע הבחין בטויוטה רק ממרחק של 10 מ' ואף הספיק לעצור, כגרסת הנתבע במשטרה. מכאן שהנתבע יכול היה למנוע את התאונה, אולם בשל התרשלותו
הוא לא עשה כך.

חוות דעתו של היועץ התחבורתי, דב גל, מטעם הנתבעים
22.
מומחה זה, שנתן חוות דעת לנתבעים, הוא בוגר קורס בוחנים במשטרת ישראל. הבוחן גל, קיבל את קביעתו של הבוחן מטעם המשטרה, דודי כהן, וקבע כי על פי הפגיעה בשני כלי הרכב וכיוון הפגיעה, הרי הג'יפ היה במצב עמידה ואילו הטויוטה היתה במצב של סבסוב נגד כיוון השעון. מכאן שיש לדחות את טענת התובעים, שהפגיעה היתה פגוש אל פגוש. אין כל ראיה ואין לקבל את טענת התובעים, כי התובע ביצע פניית פרסה מבוקרת.
עוד כתב המומחה כי מרחק העצירה של נהג הג'יפ היה 30.02מ'. כאשר הוא הבחין בסכנה, דהיינו כי נהג הטויוטה מסתחרר, היה זה במרחק ההולך ומתקצר. "לפי ממצאי הבוחן המשטרתי, שערך ניסוי שדה ראיה במקום, שדה הראיה מכיוון נסיעת הג'יפ אל מקום התאונה, היה 30 מטרים ויותר. מכאן, שמרגע שנהג הג'יפ יכול היה להבחין בסכנה (רכב פרטי מגיע מעבר לעקומה שמאלית במצב של סחרור ומעבר קו ההפרדה הרצוף מן הנתיב הנגדי אל הנתיב הימני) הוא זקוק למרחק עצירה של לפחות 30 מטרים. התאונה מבחינתו היא בלתי נמנעת, ובמיוחד לאור המצב של נסיעת הרכב הפרטי בכיוון הנגדי, מצב המצמצם את המרחק העומד לרשות נהג הג'יפ".

חוות דעתו של המומחה בועז מוגילבקין, מטעם הנתבעים.
23.
המומחה מוגילבקין שמאי ובוחן מוסמך, קצין בטיחות מורשה ומוסמך להנדסת תעבורה, נתן חוות דעת לנתבעים. בהסתמכו על הממצאים בשטח ועל אופן הפגיעה סבר מוגילבקין, שבעת האימפקט היה התובע באלכסון ברוחב הכביש בסטיה מימין לשמאל, ואחרי ההתנגשות המשיך עם כוון הסחרור אל מחוץ לכביש. רכב התובע לא היה ישר בעת התאונה, ולא נפגע מאחורה פגוש אל פגוש כטענת התביעה. הנתונים האובייקטיביים מראים כי אין שחר לגרסת התביעה לפיה התובע עשה פניית פרסה, התיישר ואז נפגע. אם כך היה המצב, הרכב היה מועף קדימה ושמאלה ולא כפי שנמצא בתעלה מימין. מכאן לעמדתו, התאונה ארעה עקב אובדן שליטה וסחרור של התובע. סטייתו הפתאומית של התובע לנתיב הנסיעה של הנתבע הפתיעה אותו, וזמן התגובה שעמד לו, לא יכול היה למנוע את התאונה.

דיון והכרעה
24.
אפתח בכך שבין יתר העדים שהעידו, היו החשובים שבהם: רחרוח, דודי כהן הבוחן המשטרתי, אינג' גדי וויסמן, והמומחים גל ומוגילבקין מטעם הנתבעים. עדים אלו נחקרו על ידי הצדדים בחקירה מפורטת וממצה.

אופן אירוע התאונה
25.
השתכנעתי כי התאונה ארעה, כפי שטענו הנתבעים: התובע הגיע במהירות לעיקול, בשל חוסר מיומנותו והמהירות בה נסע, איבד את השליטה על הרכב, הסתחרר, נכנס לנתיב הנגדי, ופגע ברכב הנתבע. שוכנעתי שכך אירעה התאונה מהסיבות שלהלן:

רחרוח לא היה עד שמסר את גרסתו ברצון. אין ספק שהיה לו אינטרס להגן על חברו ולמסור גרסה נוחה לו. דא-עקא, שמשהבין במהלך חקירתו כי גרסתו זו לא אמינה, ביקש למסור את האמת, ומסר את הגרסה באשר לנסיעה במהירות "די גבוהה", באובדן השליטה ברכב ובסחרור הרכב, עד למעבר לנתיב הנגדי, שם אירעה התאונה. האמנתי כי גרסתו זו, היא הנכונה. נכון הוא שבבית המשפט ניסה ל"רכך" עדותו זו ולהתאימה לגרסת התובע בכתב תביעתו, בהעידו כי לא היה סחרור אלא פניית פרסה, אולם לא האמנתי לגרסה זו. מבחינת ההגיון ונסיון החיים, כשלא ניתן הסבר לשינוי בגירסאות, הרי יש מקום להעדיף את הגירסה המוקדמת שמסר עד על זו המאוחר, לאחר שהיה לו זמן לבדוק מהי הגירסה המתאימה לו. .

26.
הטענה כי מדובר בסחרור ולא במצב בו הרכב של התובע עומד, והרכב של הנתבע פוגע בו מאחורה, נתמכת באופן ברור בחוות הדעת של המומחים באשר לפגיעה: זו של דודי כהן הבוחן המשטרתי, שהוא עד ניטראלי, אשר בחן את השטח מיד לאחר אירוע התאונה, של דב גל ושל מוגילבקין, ואף בצילומים של הפגיעה. לא למותר לחזור על מה שכתב הבוחן המשטרתי, למסקנתו הצטרפו המומחים גל ומוגילבקין, "כיוון הנזק ברכב א' מימין למשאל ומאחור לפנים
דבר המצביע על כך שרכב א' התנגש ברכב ב' תוך כדי הסתחררות".

אף הנתבע מסר גרסה דומה, לפיה הבחין ברכב הטיוטה מסתחרר, עצר ואז פגעה בו הטויוטה תוך כדי הסתחררותה על הכביש, בצד הנתיב שלו. עדותו של הנתבע היתה מהימנה עלי, גם משום שהשתלבה עם עדותו של רחרוח ועם הממצאים בשטח.

27.
כזכור לא נמצאו סימני סחרור על פני הכביש.
אולם שוכנעתי, כי אין בכך ראיה שלא היה סחרור של הרכב של התובע כפי שטען הנתבע וכפי שטען רחרוח במשטרה: אולם לא חייבים להיות סימני סחרור על הכביש. העיד על כך הבוחן דודי כהן באומרו:

"שאלה לבית המשפט
ש. סחרור חייבים להשאיר סימנים על הכביש?
ת. לא חייב. נתקלתי בתאונות שבהם לא היו סימנים
(עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 29-28).

אף המומחה מוגילבקין אישר בעדותו (עמ' 92 לפרוטוקול) שקורה שאין כלל סימני בלימה או סחרור.

28.
לסיכום חלק זה של פסק דיני, נראה כי הגרסה בדבר עשיית פרסה מבוקרת, כאשר הרכב של התובע נמצא על הנתיב כשהוא כבר במצב שפניו כלפי עוספיה, ואז פגע בו רכב הנתבע מאחור, איננה אלא "עצת חכמים" לקראת המשפט, ואין לקבלה.
התאונה אירעה כפי שתיאר אותה רחרוח בחקירתו במשטרה, כפי שהעיד עליה הנתבע וכפי שהיו ממצאיהם של הבוחן דודי כהן, גל ומוגילבקין.

האם התאונה היתה בלתי נמנעת

29.
נותר לבדוק אם בנסיבות התאונה, אותן קבעתי, יכול היה הנתבע למנוע את התאונה. ונא דוק: אין מחלוקת כי רשלנותו של התובע היתה גדולה: הוא נהג ללא רשיון, במהירות "די גדולה" (כדברי רחרוח במשטרה) בעיקול הדרך, איבד את השליטה, עבר מנתיב לנתיב במקום בו יש פס לבן. ובכל זאת, אם יימצא כי הנתבע יכול היה למנוע את התאונה, יש לבדוק מהי מידת "תרומתו" לאירוע, ואין לומר כי מעשיו של התובע מנתקים את הקשר הסיבתי בין התרשלותו של הנתבע, ככל שתמצא, לבין אירוע התאונה, אלא יש לקבוע כיצד יחולק הנזק ביניהם. נהג חב חובת זהירות כלפי משתמשים אחרים בדרך ועליו להיות ער לכל הסיכונים שעלולים להימצא בדרכו (
ד"נ 22/83
מדינת ישראל נ' בן עובדיה,
פ"ד לח
(2) 285 (1984)). וזאת יודגש- חובתו של כל נהג לצפות את הסיכונים הקיימים בכביש, לרבות סיכונים שנוצרים מנהיגתם של אחרים המשתמשים בכביש, אף אם מדובר בסיכונים שיוצרים נהגים רשלניים (
ע"פ 70337/01
ויצמן נ' מדינת ישראל
, פורסם בנבו 1.1.02).
לפיכך, שלא כגרסת הנתבעים, הדיון אם התאונה היתה בלתי נמנעת - איננו מיותר.

30.
אקדים ואקבע כי שוכנעתי שהתאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתו של הנתבע. אבוא לנמק.


שוכנעתי, בהאמיני לדברי הנתבע, כי הוא בלם את רכבו משהבחין ברכב המסתחרר מולו. התעוררה מחלוקת אם יש להאמין לגרסת הנתבע שהוא בלם ועצר עצירה מוחלטת, שכן בעת שמסר גרסתו לפני החוקר מטעם התובע, מסר כי הוא נעצר בעת התאונה.
אינני סבורה כי יש חשיבות לכך. יתכן שהנתבע אכן הפריז באומרו כי הוא עמד, ויתכן כי כוונתו היתה שהוא ביקש לעצור ולאו דווקא שהיה במצב של עצירה מוחלטת (וראו דבריו בעמ' 100 לפרוטוקול). כאמור האמנתי לו כי משהבחין בתובע המסתחרר, הוא לחץ לחיצת חירום על מנת לעצור את הרכב. סביר בעיני להניח, כי הוא היה במהלך של עצירה, אם כי לא הספיק לעצור עצירה מוחלטת (וראו עדותו של מוגילבקין בעמ' 95 לפרוטוקול).

31.
הנתבע יכול היה להבחין ברכב הבא ממולו ממרחק של 30 מ', אולם מרחק זה איננו בעל משמעות מכרעת, שכן כל עוד הרכב שהגיע ממול כשהוא נוסע בנסיעה רגילה, אין הוא מהווה סכנה. חושיו ומיומנותו של הנתבע היו צריכים להיכנס לפעולה מרגע שניתן היה להבחין כי הנהג מאבד את השליטה וכי הוא עלול לחדור לנתיב הנסיעה של הנתבע. הנתבע טען כי הוא הבחין בסחרור של התובע רק בהיותו במרחק של כעשרה מטרים ממנו, ואזי ברור שהוא לא עמד בטווח יכולת הבלימה של הנתבע, כך שלא יפגע ברכב הסוטה.

לא הוכח כי הנתבע הבחין ברכב המסתחרר כבר מרגע שהיתה לו יכולת להבחין ברכב, דהיינו בהיותו במרחק של כ-30 מ' ממנו. לעניין זה העיד הנתבע כי :

"ש. לפני שהוא הסתחרר ראית אותו.
ת. אחרי הסיבוב לכיוון עוספיה יש עמוד. העמוד הוא באמצע הסיבוב. לפני העמוד לא רואים. אחרי העמוד ראיתי, הוא נסע בסדר ואז פתאום הוא ירד"
(עמ' 106, ש' 18).

גם במרחק של כ-30 מ', התאונה היא בלתי נמנעת (כיון שמרחק הבלימה הוא בין 46.79 מ' ל- 36.2 מ' וראו חוות דעתו של ויסמן). טענתו של ויסמן כי ניתן היה להבחין ברכב הנתבע עוד במרחק של כ-75 מ', עומדת בסתירה לממצאי בוחן התנועה. כותב על כך מוגילבקין כי טענתו של ויסמן שניתן היה להבחין במקום התאונה במרחק של כ-150-200 מ' מוטעית ועומדת בניגוד לדיווחי בוחן התנועה המשטרתי לגבי מקום אירוע התאונה בין שני עמודים אותם סימן הבוחן המשטרתי (וראו חוות דעת גל סעיף 46 ה). גם אם ניתן היה להבחין בו במרחק העולה על 30 מ' כשהוא מאבד שליטה ומסתחרר, הרי יש להניח כי גם רכבו של התובע התקדם תוך כדי איבוד השליטה ועד להסתחררות כלפי הנתבע. בנסיבות אלו, לא ניתן להסתמך על חישוביו של המהנדס וייסמן, אשר יצא מהנחה כי התובע עשה סיבוב פרסה מבוקר במקום או ברדיוס קטן, והתובע שהתקדם מולו יכול היה להספיק לעצור.

מסקנתי היא, אם כן, כי הנתבע מהרגע בו הבחין בתובע כשהוא במצב של סחרור, לא יכול היה למנוע את התאונה על ידי עצירה ובלימה, וכי לא הוכח שהוא לא הבחין בו במועד, דהיינו במועד בו נהג סביר היה מבחין בו.

32.
נותר לדון בטענות התובע, כי הנתבע יכול היה, לו היה נוהג כנהג מיומן סביר, להטות את רכבו לאחד הצדדים, ימינה או שמאלה, על מנת למנוע את ההתנגשות.


אינני מקבלת טענה זו: משהבחין הנתבע ברכב התובע המסתחרר וסוטה לעבר נתיבו, התגובה האינסטינקטיבית היא לעצור, על מנת למנוע את המשך התקרבותו של רכבו לעבר הרכב שעלול לפגוע בו.
זאת ועוד: הנתבע הסביר, והסברו מקובל עלי, כי הוא לא יכול היה לסטות משום שלא ידע באיזה צד יפגע בו התובע.
(עמ/ 102 ש' 24, וראו גם דבריו של דודי כהן לעניין סבירות התנהלותו של הנתבע בעמ' 79 ש' 25 ואילך).
בנסיבות אלו, כאשר הזמן שעמד לרשותו של הנתבע היה של שניות ספורות, כשהוא מופתע על ידי התנהלות התובע, אינני מוצאת את התנהלותו של הנתבע כבלתי סבירה בכל שלא משך לכיוון שמאל או ימין על מנת למנוע התנגשות ברכב המסתחרר ופוגע בו.

33.
לסיכום פרק זה, אני קובעת כי מקובלת עלי, בהסתמכי על עדותו של רחרוח, של הנתבע, של המומחים כהן, גל ומוגילבקין וכן של צילומי הפגיעה ברכב והממצאים בכביש – מקום הפגיעה – כי התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתו של הנתבע.

התוצאה
34.
עם כל הצער למצבו של התובע, הגעתי למסקנה, על פי הנמקתי לאורך פסק הדין, שיש לדחות את התביעה.

בשל דחיית התביעה, יש לדחות גם את תביעת צד ג', אשר הוגשה כנגד התובעת.
בנסיבות המקרה ומטעמים הומניים ולפנים משורת הדין, החלטתי שלא לתת צו להוצאות, ואני מורה שכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום,
ג' ניסן תשע"ג, 17 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 21150-06/09 אסעד סעיד סרור, אסעד סרור אסעיד, אמאל סעיד נ' חלבי פהד, כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 17/03/2013)