פסקי דין על סלטי פיקניק 2000 בע"מ | פסקי דין על חברון משה - שפע | פסקי דין על משה חברון | פסקי דין על שמעון נעמן ואח' |

52802-10/12 תאק     22/03/2013




תאק 52802-10/12 סלטי פיקניק 2000 בע"מ נ' חברון משה - שפע בע"מ, משה חברון, שמעון נעמן ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"ק 52802-10-12 סלטי פיקניק 2000 בע"מ
ביום 21.6.09 הופסק עדכון מרש נ' חברון משה - שפע בע"מ
ואח'

תיק חיצוני
:




בפני

כב' הרשם הבכיר אבי כהן


התובעת

סלטי פיקניק 2000 בע"מ
ביום 21.6.09 הופסק עדכון מרש


נגד


הנתבעים

1. חברון משה - שפע בע"מ
2. משה חברון
3. שמעון נעמן
4. יהונתן שחר



החלטה

בפני
י בקשה מטעם הנתבעים 1+2+3 לביטול פסה"ד שניתן נגדם בתיק זה ביום 28.12.12 בהיעדר בקשת רשות להתגונן.

עובדות והליכים רלוונטיים עיקריים

ביום 30.10.12 הגישה התובעת נגד ארבעת הנתבעים תביעה כספית ע"ס 579,621 ₪, בסדר דין מקוצר (להלן – "התביעה"). עילת התביעה כנגד הנתבעת 1 הינה אי-פירעון חוב כספי שמקורו בסחורה שהתובעת סיפקה לנתבעת 1 ושתמורתה לא שולמה (עפ"י התחשבנות כספית בין הצדדים), ואילו עילת התביעה כנגד הנתבעים 2+3+4 הינה ערבות אישית שמסרו בגין חובות הנתבעת 1 לתובעת.

ביום 30.10.12 ניתן, לבקשת התובעת, צו עיקול זמני על נכסי הנתבעים הנתבעים 1+2+3 (להלן – "הנתבעים").

ביום 19.12.12 ניתן פס"ד המוחק (בהסכמת הנתבע 4) את התביעה כנגד הנתבע 4, ללא צו להוצאות.

ביום 28.12.12 ניתן פס"ד בהיעדר בקשת רשות להתגונן כנגד הנתבעים (להלן – "פסה"ד). פסה"ד ניתן לבקשת התובעת ולפי כל העתירות שבכתב התביעה. פסה"ד ניתן בהתבסס על מסירת מסמכי התביעה לנתבעים, כאשר המסירה בוצעה ביום 12.11.12 ע"י שליח פרטי מטעם ב"כ התובעת (תצהירי השליח המוסר צורפו לבקשה למתן פס"ד). יצוין כי לבקשה למתן פס"ד צורף גם מכתב מיום 18.11.12 מאת עו"ד דורון מנוסביץ (ב"כ הנתבעים) אל עו"ד עוז רדיע (ב"כ התובעת) (להלן – "מכתב ב"כ הנתבעים") להוכחת קבלת הנתבעים את מסמכי התביעה. יש לציין כי במכתב ב"כ הנתבעים שצורף ושרשום בו "מבלי לפגוע בזכויות" הושחרו 8 מתוך 10 סעיפי המכתב.

ביום 28.1.13 הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסה"ד (להלן – "בקשת הביטול"). הבקשה נתמכה ב-3 תצהירים: תצהירו של הנתבע 2, שהינו גם מנהל הנתבעת 1, תצהירו של הנתבע 3, שגם הוא מנהל הנתבעת 1, ותצהירו של עו"ד דורון מנוסביץ (ב"כ הנתבעים). בבקשה נתבקש גם חיוב התובעת בהוצאות ההליך.

ביום 4.2.13 הגישה התובעת תגובה על בקשת הביטול, בה התנגדה לבקשה ואף ביקשה לחייב את הנתבעים בהוצאות ההליך. התגובה לא נתמכה בתצהיר וצורפו לה נספחים שונים.

ביום 17.2.13 הגישו הנתבעים תשובה לתגובת התובעת, בה חזרו הנתבעים על בקשתם. התשובה נתמכה בתצהיר ארוך מאוד (15 עמודים צפופים) של הנתבע 2.

ביום 11.3.13 נערך בפני
י דיון בבקשה הביטול. לדיון זה התייצבו כל הצדדים והמצהירים, פרט לנתבע 3. באשר לתוכן הדיון יצוינו אלה: בראשית הדיון הודיע ב"כ התובעת כי הוא מוותר על חקירת המצהירים מטעם הנתבעים, אך, לאחר שאמר כי הוא מופתע מכך שבדיון ייבחנו גם טענות ההגנה של הנתבעים ולאחר שהנתבעים לא קיבלו הצעת התובעת לבטל את פסה"ד וליתן לנתבעים רשות להתגונן כנגד הפקדה, שינה עמדתו וביקש לחקור את המצהירים מטעם הנתבעים. בהמשך לכך נחקר הנתבע 2 ולאחר מכן נחקר ב"כ הנתבעים. בתום הדיון ובין היתר נוכח התמשכות הדיון הוחלט על הגשת סיכומים בכתב, בשאלת ביטול פסה"ד ובשאלת מתן הרשות להתגונן.

ביום 12.3.13 מסרו הנתבעים הודעה לפיה הנתבע 3 הגיע פיסית לביהמ"ש, מס' דקות לאחר שהדיון הסתיים. בהודעה נמסרה גם סיבת היעדרו של הנתבע 3 מהדיון, אם כי הדברים לא נתמכו בתצהיר.

ביום 13.3.13 מסרה התובעת תגובתה להודעת הנתבעים הנ"ל מיום 12.3.13, ממנה ניתן להסיק שהתובעת מאשרת כי הנתבע 3 אכן הגיע לביהמ"ש מס' דקות לאחר סיום הדיון, אך מסתייגת מהצגת ומתוכן סיבת היעדרו של הנתבע 3 מהדיון.

ביום 14.3.13 הגישו הנתבעים סיכומיהם.

ביום 19.3.13 הגישה התובעת סיכומיה.

ביום 21.3.13 הגישו הנתבעים גם בקשה למחיקת ארבעה סעיפים מסיכומי התובעת.

דיון ומסקנות

מן הראוי להציג תחילה את המסגרת הנורמטיבית של הדיון.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות"), שבה מעוגנת סמכותו של בית המשפט לבטל פס"ד שניתן בהיעדר הגנה, קובעת כך:

"ביטול החלטה על פי צד אחד
ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם."

לפי תקנה 214 לתקנות, הוראות תקנה 201 הנ"ל חלות גם במקרה של ביטול פס"ד שניתן בהיעדר בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על פי צד אחד או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר.

בקשה לביטול פס"ד חייבת להיתמך בתצהיר לגבי כל העובדות הנטענות בה, שאחרת תידחה הבקשה, אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954)).

בהלכה הפסוקה נעשתה אבחנה בין שני סוגים עיקריים של מקרים לגביהם מתבקש ביטול לפי תקנה 201 הנ"ל: מקרים שבהם פסה"ד פגום בהליך נתינתו ומקרים שבהם פסה"ד בלתי פגום, כאשר הפגם המדובר מתבטא בדרך-כלל בכך שמסירת כתב הטענות שעל בסיסה ניתן פסה"ד בוצעה שלא כדין, אם כי הפגם עשוי להתבטא גם בדברים אחרים, למשל בכך שפסה"ד בהיעדר הגנה ניתן למרות שבמועד מתן פסה"ד היה קיים בתיק ביהמ"ש כתב הגנה, שהוגש באיחור
(ראו: ע"א 12/86 עיזבון ריגלר נ' קזרו, פ"ד מב (3) 422 (1988)), או בכך שפסה"ד ניתן מבלי שניתן לבעל הדין יומו בבית המשפט, כגון במקרה שבו פסה"ד ניתן במהלך ישיבה שלא אמורה היתה לעסוק במה שעסקה בפועל ולכן בעל הדין לא קיבל הזדמנות נאותה להיערך לדיון [רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 29.10.00)].

לכל אחד משני סוגי המקרים הנ"ל נתייחד דין שונה, כמפורט להלן.

ביטול מחובת הצדק

במקרים מן הסוג הראשון הנ"ל (מקרים שבהם פסה"ד פגום בהליך נתינתו) ההלכה היא שביהמ"ש חייב לבטל את פסה"ד, אך ורק לאור הפגם שדבק בו וללא התייחסות לטענות בעל הדין שכנגדו ניתן פסה"ד ולסיכויי הצלחתן להתקבל וללא התייחסות לשאלה אם פסה"ד מוצדק לגופו של עניין. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק" (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954);
רע"א 5664/09 עו"ד הניג נ' פוריץ (פורסם בנבו, 14.10.09)).



ביטול על-פי שיקול דעת ביהמ"ש


במקרים מן הסוג השני הנ"ל (מקרים שבהם פסה"ד לא פגום בהליך נתינתו) ההלכה היא שביהמ"ש לא חייב לבטל את פסה"ד, אלא נתון בידיו שיקול דעת רחב אם לבטלו, כאשר שיקול הדעת צריך להתחשב בשתי השאלות הבאות: השאלה מהי סיבת מחדלו של בעל הדין להגיש את כתב הטענות במועד או להתייצב במועד (להלן – "שאלת סיבת המחדל"); והשאלה מהו הסיכוי שטענות בעל הדין שחדל לגופו של עניין יתקבלו, אם ייבוטל פסה"ד (להלן – "שאלת סיכויי ההצלחה"). עפ"י ההלכה הנוהגת, שאלת סיכויי ההצלחה היא השאלה החשובה יותר, וזאת מאחר, שבעוד שברגיל ניתן "למחול" לבעל הדין על מחדלו אם ניתן לפצות את בעל הדין שכנגד בפסיקת הוצאות על הנזק והטרחה המיותרים שנגרמו לו בשל המחדל, הרי שאין צידוק ענייני לבטל פס"ד אם ברור מראש שגם אם ייבוטל פסה"ד צפוי להינתן לאחר-מכן פס"ד דומה לאור היעדר טענות ראויות לגופם של דברים
(ראו:
ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954)). יחד עם זאת, "יהיו מקרים בהם המחדל הוא כה משמעותי עד שיהא בו כדי להאפיל על התשובה לשאלה השניה" (ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (פורסם בנבו, 6.4.08)).

מודגש, כי, בהתאם להלכה הפסוקה, יש לברר במסגרת בקשה לביטול פס"ד בהיעדר הגנה את שתי השאלות הנ"ל, בבחינת תנאים מצטברים לביטול פסה"ד, אולם די בקביעה שלא מתקיים אחד משני התנאים כדי לדחות את הבקשה ובמקרה כזה אין צורך בבחינת התקיימות התנאי השני (ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (פורסם בנבו, 2.2.09); רע"א 6379/09 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 19.8.09); רע"א 4861/09 שחיבר נ' לוי (פורסם בנבו, 4.10.09). כך, למשל, באותן הלכות (רע"א 2201/09 + 6379/09 + רע"א 4861/09) קובע בית המשפט העליון כי כאשר בחינת הדברים מלמדת שמחדלו של בעל הדין להתגונן נגוע בזלזול בהליכים המשפטיים הרי שדי בכך כדי להביא לדחיית בקשתו לביטול פסה"ד ואין צורך לבחון כלל את שאלת סיכויי ההצלחה; וכך גם, למשל, בהלכה הנ"ל ב-רע"א 6379/09 קובע בית המשפט העליון כי בהיעדר כל הסבר למחדל אי-ההתגוננות במועד, אין להידרש לסיכויי ההגנה.

בבירור שאלת סיבת המחדל יש להתחשב בשאלת המשנה הבאה: האם המחדל נובע מזלזול בבית המשפט וללא כל סיבה סבירה, שאז הנטיה היא לדחות את הבקשה לביטול פס"ד (אלא אם הדבר יגרום ל"עיוות דין בולט"), או שמא נובע המחדל מ"צירוף נסיבות אומלל", מאי-הבנה או מהיסח דעת או אף מרשלנות מסוימת מצד בעל הדין או בא-כוחו, שאז הנטיה היא לקבוע שיש בסיבת מחדל מסוג זה כדי להביא לביטול הבקשה לביטול פס"ד, בתנאי כמובן שמתקיים גם התנאי השני בדבר סיכויי ההצלחה (ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431 (1983); ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (פורסם בנבו, 2.2.09); רע"א 4861/09 שחיבר נ' לוי (פורסם בנבו, 4.10.09).

ואילו בבירור שאלת סיכויי ההצלחה המבחן הוא מבחן של הגנה אפשרית, ולאו דווקא בטוחה. הנטל המוטל על המבקש הוא לשכנע שלכאורה יש לו הגנה אם יוכיח אותה, ואין על המבקש בשלב הבקשה לביטול פסה"ד להוכיח ממש את הגנתו (ע"א 276/62 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד יז 349 (1963); ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431 (1983)).

יש לציין, כי, באופן כללי, הפעלת סמכותו של בית המשפט לפי תקנה 201 לתקנות צריכה להיעשות תוך מתן משקל רב לזכות הגישה לערכאות ותוך חתירה לתוצאה מידתית, כך שעל בית המשפט לשאוף ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט תוך ריפוי מחדלים דיוניים בהטלת הוצאות (ראו: רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה (5) 43 (2001); רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה – ירושלים, פ"ד נה (4) 198 (2001); רע"א 3521/04 רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (פורסם בנבו, 16.1.05). יחד עם זאת, ההתחשבות הנ"ל בזכויותיו הדיוניות של בעל הדין אינה בלתי מוגבלת, וכאשר בעל הדין מפגין זלזול בהחלטות ובהליכים הדיוניים, בית המשפט לא ייעתר לבקשה לביטול פסה"ד, כאשר בית המשפט מבהיר שהגשמת ערך חתירת המשפט לאמת ולצדק צריכה להיעשות על בסיסם של הכללים הפרוצידוראליים (ראו: ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (פורסם בנבו, 6.4.08); רע"א 7151/09 שלומוביץ נ' מדינת ישראל – רשות המיסים (פורסם בנבו, 1.10.09)). בנוסף, ביהמ"ש מעמיד אל מול זכות הגישה לערכאות את "האינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט", וכך הוסברו הדברים במקרה שבו הוחלט לדחות בקשתו של נתבע לביטול פס"ד שניתן בהיעדר התייצבותו: "בית המשפט הוא נאמן של הציבור. הוא מצווה להבטיח שהדיונים יתקיימו במועדם וכסדרם, ושזמנו של הציבור, הוא המשאב המצומצם המופקד בידי בית המשפט, לא יהא הפקר. אם ינהגו בתי המשפט בסלחנות כלפי בעלי דין המבזים את החלטותיהם וגורמים לבזבוז הזמן השיפוטי, תהא בכך פגיעה לא רק ביריביהם של אותם בעלי דין, אלא, בעיקר, במערכת המשפט כולה. מתן הזדמנות נוספת לחלה פירושה שבעל דין אחר, שעניינו יכול להיות דוחק, יישמע במועד רחוק יותר" [רע"א 1957/12 חלה נ' כהן (פורסם בנבו, 22.5.12)].

קיימת מגמה כללית של ריפוי מחדל דיוני שהביא לביטול פסה"ד שניתן במעמד צד אחד בחיוב בהוצאות, אך, למרות מגמה זו, אין לבטל פס"ד שניתן במעמד צד אחד כאשר אין סיכוי שטענות מבקש הביטול יתקבלו [ע"א 2503/11 עיזבון המנוחה בועז ז"ל נ' בנק אוצר החייל בע"מ (פורסם בנבו, 18.12.11)].

מן הכלל אל הפרט

כהערה מקדמית אציין, כי שני הצדדים גם יחד הכבידו מאוד האחד על השני ושניהם יחד על ביהמ"ש, בכך שהעלו טענות רבות וביקשו למצות עד תום כל הליך והליך. אין בכוונתי להיגרר אחר הצדדים, ובהחלטתי אתייחס רק לעיקר ולרלוונטי ולא לטפל ולשולי.

שאלת ביטול פסה"ד מחובת הצדק

הנתבעים טוענים כי יש לבטל את פסה"ד מחובת הצדק, הן בשל אי-חוקיות מסירת מסמכי התביעה לידיהם והן בשל כך שבמסמכי התביעה שנמסרו להם לא צוין מס' התיק בביהמ"ש ולא צורפו הזמנות לדין.

לאחר שעיינתי בכל מסמכי וטענות הצדדים ונתתי דעתי לממצאי חקירת המצהירים בפני
י, איני מקבל טענה זו של הנתבעים, ואני אף סבור שהיה ראוי לנתבעים מלטעון טענה זו, שאין בה כל ממש.

הנתבעים מודים ומאשרים כי מסמכי התביעה נמסרו להם

והיו בידם בפועל עוד בטרם ניתן פסה"ד. הנתבעים אף יוצגו ע"י עו"ד בזמן אמת (בטרם ניתן פסה"ד), ועו"ד זה אף שיגר כאמור, בעקבות קבלת מסמכי התביעה אצל הנתבעים, את מכתב ב"כ הנתבעים (שתאריכו מוקדם בלמעלה מחודש מתאריך מתן פסה"ד!), שבו לא העלה כל טענה לגבי פגם כלשהו שנפל לכאורה במסמכי התביעה שנמסרו לנתבעים!. עובדות אלו מדברות בעד עצמן ומפריכות את טענות הנתבעים הנ"ל.

ואם לא די בכך, הרי שהנתבעים טוענים כי ב"כ הנתבעים הגיע למזכירות ביהמ"ש (במועד שקדם למועד מתן פסה"ד) כדי להגיש בקשת רשות להתגונן בשם הנתבעים, אך מאחר שבמזכירות לא אותר תיק ביהמ"ש הרלוונטי, בקשת הרשות להתגונן לא הוגשה בפועל ולכן ניתן פסה"ד. לאחר ששמעתי את עדות ב"כ הנתבעים אני מקבל עדות זאת, אך סבורני שיש לתמוה על דרך פעולתו זו של ב"כ הנתבעים. הרי ב"כ הנתבעים ידע שקיימת תביעה משפטית וידע גם מי הגיש אותה (שכן שיגר את מכתב ב"כ הנתבעים), ומכאן שכלל לא ברור מדוע לא עשה ב"כ הנתבעים את הפעולה המתבקשת של פניה (טלפונית, אישית, מיוחדת ודחופה) לב"כ התובעת במטרה לקבל ממנו את מס' תיק ביהמ"ש החסר לדבריו. שאלתי על כך את ב"כ הנתבעים בדיון ותשובתו לא שיכנעה אותי בסבירותה, גם אם היא משקפת את שהתרחש במציאות.

לסיכום, טענות הנתבעים לפיהן יש לבטל את פסה"ד מחובת הצדק – נדחות.

שאלת ביטול פסה"ד עפ"י שיקול דעת ביהמ"ש

באשר לתנאי הראשון של סיבת מחדל אי-הגשת בר"ל במועד, נחה דעתי כי לא הוכח שהנתבעים גילו זלזול מופגן כלפי התובעת וכלפי ביהמ"ש, ושוכנעתי כי הם כן פעלו, גם אם לא בסבירות המצופה כאמור, משעה שקיבלו את מסמכי התביעה.

באשר לטענות הנתבעים כנגד התביעה: הנתבעים טוענים כי התביעה לא כשירה להתברר בסדר דין מקוצר, בהיעדר מסמכים המעידים על חוב הנתבעים לתובעת. טענה זו נטענה גם בבקשת הביטול וגם בסיכומי הנתבעים. התובעת, מצידה, לא התמודדה באופן ממשי עם הטענה, באופן שבו מסקנתי היא שהתובעת הסכימה למעשה עם הטענה, או למצער לא התנגדה לה: בתגובת התובעת לבקשה בחרה התובעת להגיב על הטענה בסעיף אחד קצר (סעיף 38 לתגובה), שנוסח באופן כללי ואין בו מענה של ממש לטענה. לכך יש להוסיף כי גם בכתב התביעה לא מבהירה התובעת מהי בדיוק ראשית הראיה בכתב שמכוחה הגישה התובעת תביעה בסדר דין מקוצר. לכל אלה יש להוסיף כי בסיכומיה של התובעת מתעלמת התובעת לחלוטין מטענה זו. אוסיף, כי למקרא כתב התביעה ונספחיו אכן נראה כי כלל לא ברור מדוע הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר: לא נטען כי בין הצדדים ישנו הסכם בכתב, ולא צורף כל הסכם כזה; לכתב התביעה צורפו בעיקר מסמכים פנימיים וחד-צדדים שהופקו ע"י התובעת (חשבוניות, דוחות וכו') אך אלו לא יכולים להוות ראשית ראיה כאמור; לגבי תעודות המשלוח שצורפו לא נטען ע"י התובעת בכתב התביעה או במקום אחר כי הן (כולן או חלקן) חתומות ע"י הנתבעים, כאשר לפי כתב התביעה המשלוחים נעשו ע"י נהג התובעת; ובאשר לשלושת השיקים שצורפו, הרי שסכומם המצטבר הינו כ- 80,000 ₪ בלבד, סכום הרחוק מאוד מסכום התביעה, מה גם, שלפי האמור בכתב התביעה, שיקים אלה כלל לא מהווים חלק מהתביעה, ובגינם פתחה התובעת תיק הוצל"פ נפרד לגבייתם. המסקנה הינה אפוא כי יש למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר" מכתב התביעה, ולהעביר את התביעה לפסים של תביעה בסדר דין רגיל.

נוכח מסקנתי לפיה יש למחוק את הכותרת, אני לא מוצא להידרש למחלוקות בין הצדדים בשאלה האם הצביעו הנתבעים על טענות הגנה הראויות להתברר, ורק אזכיר כי לפי ההלכה הפסוקה די בטענות הגנה לכאורה ולו דחוקות, שזה רף נמוך מאוד, ודומה כי עצם המחלוקות הרבות והעמוקות בין הצדדים על נסיבות הסכסוך ביניהם, כשיש לזכור שהצדדים לא השכילו לחתום על חוזה המעגן את התקשרותם ואת התחייבויותיהם ההדדיות, מלמד לכאורה כי ראוי לברר הדברים במשפט, אך דבריי אלו נאמרים מבלי לטעת מסמרות ולמעלה מן הצורך, כאמור.

בנסיבות, אין צורך להידרש לבקשת הנתבעים האחרונה למחיקת סעיפים מסיכומי התובעת.

סיכום

בקשת הנתבעים לביטול פסה"ד – מתקבלת.

אני מורה על מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" מכתב התביעה, ועל העברת התביעה לפסים של תביעה בסדר דין רגיל.

הנתבעים יגישו כתב הגנה בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תפתח את תיק ביהמ"ש מחדש.

המזכירות תרשום כי התביעה עוברת לפסים של תביעה בסדר דין רגיל.

מאחר שטרם הוגש כתב הגנה, המזכירות תעביר התיק למנגנון של מחיקה מחוסר מעש, לצורכי מעקב.

בנסיבות כולן ונוכח תוצאת החלטתי, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

החלטתי תישלח לב"כ שני הצדדים, בדואר רשום.




ניתנה היום, י"א ניסן תשע"ג, 22 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.









תאק בית משפט שלום 52802-10/12 סלטי פיקניק 2000 בע"מ נ' חברון משה - שפע בע"מ, משה חברון, שמעון נעמן ואח' (פורסם ב-ֽ 22/03/2013)