פסקי דין על בלה נדובה | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

4568/06 בל     28/03/2013




בל 4568/06 בלה נדובה נ' המוסד לביטוח לאומי








בית דין אזורי לעבודה בחיפה


ב"ל 4568/06
ב"ל 2212/08
28 מרץ 2013






לפני


כב' השופטת
(בדימ') מיכל אריסון-חילו


התובעת

בלה נדובה
ת.ז. 306668591
ע"י ב"כ עו"ד אורי רוזן


-

הנתבע

המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד רן נסים


פסק – דין

1.
התובעת הינה אלמנתו של המנוח איליה נדובה ז"ל, ת.ז. 306668484.

2.
המנוח היה יליד 20/9/1941.

3.
המנוח עבד כמכונאי מסגר בחברת משה שוורץ בע"מ משנת 1995.

4.
ביום 30/11/2003 הכיר בית הדין האזורי, בתיק בל 1008/00, בהופעת הפרעת הקצב, בגינה אושפז המנוח ביום 18/5/19999, כב"תאונת עבודה".

5.
המנוח פוטר מעבודתו ביום 1/10/1999 ומאז לא עבד.

6.
המנוח נפטר ביום 6/5/2005.

7.
בתביעתה עותרת התובעת להכיר בכך שפטירתו של המנוח ביום 6/5/2005, נגרמה עקב תאונת העבודה מיום 18/5/2005 ותוצאותיה.

8.
סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן החוק וגם חוק הביטוח הלאומי) קובע:
"מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו, ישלם המוסד לתלויים בנפטר קצבה חודשית או מענק לפי סימן זה."

9.
הצדדים הסכימו למינוי מומחה-יועץ רפואי בתחום הקרדיולוגי, על מנת שיחווה את דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין תאונת העבודה מיום 18/5/1999, שהוכרה כפגיעה בעבודה, לבין פטירת המנוח ביום 6/5/2005.

10.
על כן מיניתי את פרופ' אנדרי קרן לשמש כמומחה-יועץ רפואי (להלן – המומחה).

11.
המומחה התבקש להשיב לשאלות הבאות

:

(א)
מהי המחלה ממנה סבל המנוח, כמפורט במסמכים הרפואיים, בסמוך לפטירתו?

(ב)
מהי סיבת פטירת המנוח?
ככל שלא ניתן לקבוע בוודאות מהי הסיבה מתבקש המומחה להשיב – מהי הסיבה הסבירה ביותר לדעת המומחה לפטירת המנוח בהתחשב בכלל החומר שבפני
ו?

(ג)
האם
האירוע התאונתי שהוכר כ"פגיעה בעבודה" מתאריך 18/5/1999 גרם לפטירת המנוח?
תשומת לב המומחה מוסבת לכך כי בהתאם לפסיקה אין צורך שהפגיעה בעבודה תהא הגורם הבלעדי לפטירה, אולם יש צורך להוכיח קשר של סיבה ותוצאה לרבות בכך שהפגיעה בעבודה היתה גורם מסייע או מחיש של המוות.
כמו כן נפסק שיש צורך בהשפעה משמעותית של הפגיעה בעבודה על מנת להוכיח כי פגיעה זו היא אשר גרמה למוות.

(ד)
האם, בשים לב למצבו הבריאותי של המנוח יש לומר שהאירוע בעבודה מיום 18/5/1999 החיש את פטירתו, כך שאלמלא האירוע, יתכן והמנוח לא היה נפטר במועד בו נפטר?

12.
המומחה השיב לשאלות בית הדין בחוות דעתו מיום 15/6/2012, ואלה תשובותיו:
א.
התובע סבל מקרדיומיופתיה אריתמוגנית של חדר ימין, הקרויה גם דיספלזיה אריתמוגנית של חדר ימין, מחלה הנחשבת כגנטית/משפחתית. אצל הנגועים במחלה שריר הלב של חדר ימין מוחלף ברקמה שומנית פיברוטית (לייפת). מצד אחד, האזורים עם הרקמה השומנית הפיברוטית משמשים כבסיס להתפתחות הפרעות קצב חדריות, העלולות לסכן חיים ואף לגרום למוות פתאומי. מצד שני, עם התקדמות המחלה במהלך השנים התחלפות שריר הלב ברקמה השומנית הפיברוטית שאינה מתכווצת גורמת לירידה בכושר ההתכווצות של החדר הימני, ולהופעת סימנים של אי ספיקת לב ימני (בצקות באברי הגוף השונים) ולהיחלשות הדופן של החדר הימני, זו נראים שינויים מפרצתיים.

אם כן, ביטויי המחלה הם מצד אחד הפרעות קצב היכולות לסכן חיים ומצד שני התפתחות הדרגתית של אי ספיקת לב ימנית ההולכת ומחמירה. אין בהכרח קשר בין שני הביטויים העיקריים של המחלה, והפרעות הקצב יכולות להופיע עם וללא אי ספיקת לב ימנית, כשם שאי ספיקת לב ימנית יכולה להופיע עם וללא הפרעות קצב.

על פי עבודות רבות בתחום הפתולוגיה והאקוקרדיוגרפיה, נהוג לחלק את התקדמות המחלה לארבעה שלבים: תחילה החולים הינם אי תסמיניים, בבדיקות שגרתיות (כגון א.ק.ג. או אקוקרדיוגרם) אין ממצאים, אך יכולות להופיע הפרעות קצב, אפילו קטלניות. זהו השלב הסמוי של המחלה. בשלב השני והשלישי מופיעות הפרעות קצב והפרעות בהתכווצות של החדר הימני, והשלב הרביעי הסופי של המחלה, בו החדר הימני חדל להתכווץ, כתוצאה מהתחלפות רקמת השריר ברקמה שומנית פיברוטית בלתי פעילה מבחינת התכווצות שריר הלב.

במקרה של המנוח, כאשר אובחנה המחלה במאי 1999, הקרדיומיופתיה היתה כבר בשלב השלישי. באותו מועד סבל לראשונה מהפרעות קצב סימפטומטיות, ולכן הושתל דפיברילטור. נטייתו להפרעת קצב מסכנת חיים הוכחה גם בבדיקה אלקטרופיזיולוגית לפני השתלת הדפיברילטור. כבר באותה עת הוכח באקוקרדיוגרם כי מדובר בהרחבה של חדר ימין עם ירידה קשה בהתכווצותו. לפיכך הוחל גם טיפול שנועד למנוע את התקדמות המחלה. למרות מאמצים אלה, המחלה הלכה והתקדמה, עד לפטירתו בשנת 2005.

ב.
מאחר ולא בוצעה נתיחה שלאחר המוות, לא ניתן לקבוע בוודאות מוחלטת את הסיבה לפטירתו של המנוח. מאידך, בהתחשב בנתונים הקליניים אשר היו ידועים עובר למותו, כולל הנתונים מהאשפוז ב-28.3.05, ניתן לקבוע בדרגת סבירות גבוהה ביותר, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתקדמות בקרדיומיופתיה אריתמוגנית של חדר ימין, עם אי ספיקת לב ימנית סופנית.

ג.
למיטב הבנתי, על פי החלטות בית הדין וקביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי
מה-15.3.2009, מחלת התובע הוכרה כ"פגיעה בעבודה". אם כן, לא רק האירוע של הפרעת הקצב הקשה בגינה נזקק המנוח למכת חשמל ב-18.5.99 הוכר כ'פגיעה בעבודה' אלא מחלת הקרדיומיופתיה עצמה הוכרה כ'פגיעה בעבודה'.

אם כן, בהתבסס על העובדה כי פטירת המנוח נבעה ישירות ממחלת הקרדיומיופתיה האריתמוגנית של חדר ימין, אשר על פי החלטות קודמות של בית הדין וקביעת הוועדה הרפואית הוגדרה כ'פגיעה בעבודה', אני קובע כי האירוע התאונתי מ-18.5.99 גרם למותו של התובע.

ד.
ב-18.5.99 התובע עבר אירוע בעבודתו אשר הוכר כ'תאונת עבודה'. עד לאותה עת לא אובחנה מחלת לב כלשהי. עיון במסמכים הרפואיים מעיד על כך כי כבר ב-27.9.1993 אלקטרוקרדיוגרם הראה היפוך בגלי
t
בחיבורים
v1-v4
. שינויים אלקטרוקרדיוגרפיים אלה מתאימים ביותר לתבנית האלקטרוקרדיוגרפית הטיפוסית של קרדיומיופתיה אריתמוגנית של חדר ימין. גם העובדה שב-18.5.99, כאשר המנוח התקבל לאשפוז לבית החולים, באקוקרדיוגרם כבר היו סימנים לכך שמחלתו נמצאת בשלב השלישי של קרדיומיופתיה של חדר ימין, מעידים על כך כי היה מדובר במחלה עם פגיעה כרונית ההולכת ומחמירה, עם פגיעה בשלמותו האנטומית והתפקודית של החדר הימני. למרות כל האמור לעיל, עד לאותו מועד המנוח היה, כאמור, אי תסמיני ולכן נקבע, לדעתי בצדק, כי המאמץ הפיזי החריג בעבודתו יכול היה לשמש כמנגנון הדק ('טריגר') להופעה, לראשונה בחייו של התובע, של הפרעת קצב, על רקע מחלת הקרדיומיופתיה האריתמוגנית, אשר קיננה בו, ללא סימנים קליניים כלשהם עד לאותו מועד. מאמץ פיזי חריג יכול לגרום להופעת הפרעות קצב קטלניות בחולים עם קרדיומיופתיה של חדר ימין, ולמוות פתאומי באנשים אשר עד לאותו מועד נראו בריאים לחלוטין.

לא ניתן להסביר כיצד אדם עם ירידה משמעותית בתפקודו של חדר ימין יכול להישאר אי תסמיני עד למועד מסוים וממועד זה להתחיל לסבול מסימנים הולכים וגוברים של אי ספיקת לב ימנית, וגם לא ניתן להסביר כיצד יכול אדם לבצע עבודה גופנית פיזית ללא כל הפרעה ובאופן פתאומי לפתח הפרעת קצב קשה ואף קטלנית על רקע קרדיומיופתיה של חדר ימין.

הקדשתי חלק גדול מחיי המקצועיים כקרדיולוג לחקר המחלה ולטיפול בחולים עם קרדיומיופתיות מסוגים שונים בארץ, וגם בעת היותי בהשתלמויות בחו"ל. במהלך עבודתי טיפלתי בעשרות מקרים של קרדיומיופתיות של חדר ימין. אין ספק, כי הממצאים שהתגלו באקוקרדיוגרם הראשון אשר בוצע לאחר שהמנוח אושפז ב-18.5.99, העידו על סימנים שיכלו להתפתח רק במהלך שנים ארוכות של פגיעה הולכת ומחמירה במבנה האנטומי של החדר הימני, והחלפת שריר החדר ברקמה שומנית פיברוטית. גם התקדמות המחלה לאחר גילויה, עם החמרה בתפקוד החדר הימני במהלך השנים, למרות כל הטיפולים אשר המנוח קיבל, נבעו מנטייתו הטבעית, על רקע המחלה הגנטית ממנה סבל, ואשר גרמה מלכתחילה להופעת הקרדיומיופתיה האריתמוגנית של חדר ימין.

העלייה בתסס
cpk
כאשר המנוח התקבל לאשפוז ב-18.5.99 נבעה באופן חלקי ממקור שלדי, בחולה אשר נזקק למכת חשמל לצורך הפסקת טכיקרדיה חדרית. עלייה כזו בערך ה-
cpk
אינה מסבירה את הפגיעה הנרחבת והדיפוזית בשריר הלב, עם אי ספיקה טריקוספידלית קשה אשר התגלתה בבדיקה האקוקרדיוגרפית מה-19.5.99, עוד לפני השתלת הדפיברילטור.

אם כן, על בסיס נתונים רפואיים בלבד ניתן לקבוע כי הפרעת הקצב הקשה מ-18.5.99 התרחשה כתוצאה מאירוע חריג בעבודתו של התובע, על רקע שלב מתקדם של קרדיומיופתיה של חדר ימין, אשר היתה אי תסמינית עד לאותו מועד ולכן לא אובחנה. האירוע בעבודה, אשר גרם להופעת הפרעת הקצב, חשף למעשה את קיום המחלה אך לא גרם להופעתה וגם לא השפיע באופן משמעותי על התקדמותה.

למיטב הבנתי, בתשובתי לשאלה זו עלי להסתמך לא רק על הנתונים הרפואיים ועל ניסיוני כמומחה בתחום הקרדיומיופתיות אלא גם על החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי
מיום 15.3.09, אשר הכירה ב'מחלת המנוח' כ'פגיעה בעובדה'.

מאחר והתבקשתי לקבוע את הקשר הסיבתי האפשרי בין האירוע החריג בעבודה מ-99 לפטירתו של המנוח, על סמך מכלול הנתונים, כולל העובדה כי 'מחלת המנוח' הוכרה על יד הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי
מיום 15.3.09 כ'פגיעה בעבודה', אני מגיע למסקנה כי הפגיעה בעבודה היתה גורם 'מסייע או מחיש' למוות, ואלמלא האירוע ייתכן והמנוח לא היה נפטר במועד בו נפטר."

13.
ב"כ הנתבע ביקש להפנות למומחה שאלות הבהרה ולהורות לו להשיב במפורט לשאלה 8(ג) לשאלות בית הדין בדבר הקשר הסיבתי המשמעותי בין האירוע התאונתי משנת 1999 לבין פטירת המנוח. ב"כ הנתבע טען כי יש להורות למומחה להמנע מלהתייחס להחלטות הועדות הרפואיות.

14.
בהחלטתי מיום 21/10/20012 ציינתי את הדברים הבאים:

"המנוח מר איליה נדובה ז"ל הגיש בשעתו תביעה לבית הדין לעבודה בתיק בל 1008/00 להכיר בהתקף של אירוע קרדיאלי, בגינו אושפז בבית החולים ביום 18/5/1999 כ'תאונת עבודה'. בית הדין מינה כמומחה רפואי מטעמו, את ד"ר יעקב פרידמן. ד"ר פרידמן קבע בחוות דעתו מיום 28/5/2003 את הדברים הבאים:
'אני סבור שאין קשר בין מחלתו הבסיסית של החולה
arvd
ממנה הוא סבל מזה עשרות שנים (היות המחלה גנטית). לעומת זאת אני סבור שיש קשר סיבתי בין ארועי העבודה והפרעת הקצב בגינה הוא התאשפז. (המאמץ הגופני היוצא דופן שהנ"ל נאלץ לבצע באותו יום ה-18.5.99).'

בית הדין (מותב בראשות כב' השופטת נאוה וימן) קיבל את התביעה ובפסק דינו מיום 30/11/2003 פסק את הדברים הבאים:

'ניתן לומר, אפוא, בסבירות גבוהה ואף למעלה מכך, כי המחלה הבסיסית ממנה סבל התובע .... – לא נגרמה עקב עבודתו, שהיתה כרוכה בדרך כלל במאמץ פיזי – אך הופעת הפרעת הקצב הקשה (טכיקרדיה חדרית), בגינה הוא אושפז ביום 18.5.99, בעיתוי בו היא הופיעה – קשורה ונובעת מהמאמץ הבלתי רגיל באותו יום, אשר הוגדר על ידי בית הדין כ'ארוע חריג'.

......
משקיבלנו את גרסת התובע וקבענו על פיה כי הארועים שהתרחשו בעבודתו, ביום 18.5.99, סמוך לפני הופעת הפרעת הקצב הקשה..., גרמו לו מאמץ פיזי בלתי רגיל והיו לגביו 'אירוע חריג' בהשוואה לעבודתו הרגילה, ומשקבע המומחה הרפואי כי קיים קשר סיבתי מובהק בין הארוע החריג בעבודה לבין עיתוי הופעת הפרעת הקצב – משמע שנתמלאו התנאים להכיר בתופעה של הפרעת קצב הלב, בגינה אושפז התובע ביום 18.5.99 כ'תאונת עבודה' '.

ועדה רפואית לעררים, שהתכנסה ביום 15/3/2009 ודנה בקביעת דרגת נכותו של המנוח מעבודה, כתוצאה מתאונת העבודה מיום 18/5/2009 (ולא וועדה שדנה בעניין נכות כללית כטענת הנתבע) קבעה:

'הועדה עיינה בכל החומר הרפואי שבתיק התביעה. טרם הפגיעה הנדונה לא היתה ידועה המחלה של חדר ימין. בעקבות הארוע הוכרה המחלה כפגיעה בעבודה, לפיכך אין לנכות מצב קודם בגין פגיעה זו.' "

15.
בהחלטה זו (מ- 21/10/2010) קבעתי כי ועדה רפואית מוסמכת לקבוע את גובה דרגת הנכות והאם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה, ברם ועדה רפואית אינה מוסמכת לשנות הכרה של בית הדין ב"פגיעה בעבודה". בית הדין, על סמך חוות דעתו של ד"ר פרידמן, לא הכיר במחלה הבסיסית של המנוח כ"פגיעה בעבודה", אלא רק בהפרעת קצב הלב, בגינה אושפז המנוח ביום 18/5/1999. משכך קביעת הועדה הרפואית כי "בעקבות האירוע הוכרה המחלה כ"פגיעה בעבודה" אינה
נכונה ואינה בסמכותה של הועדה הרפואית.

בנסיבות אלה הוריתי למומחה להתעלם מקביעת הועדה הרפואית לעררים מיום 15/3/2009 וליתן את תשובותיו בשים לב לאמור בחוות הדעת של ד"ר פרידמן ובפסק הדין של בית הדין מיום 30/11/2003, אשר הכיר בפגיעה בעבודה, ומשכך נתבקש המומחה להשיב פעם נוספת על שאלות 8(ג) ו-8(ד) להחלטה מיום 22/4/2012, בשים לב לאמור בחוות הדעת של ד"ר פרידמן ובפסק הדין מיום 30/11/2003.

16.
המומחה השיב לשאלות, בהתאם להחלטתי מיום 21/10/2012, בחוות דעתו מיום 16/11/2012 וכך ציין:


"בהמשך לחוות דעתי מ-15.6.2012, קבע בית הדין בהחלטתו מ-21.10.2012 כי עלי להשיב שוב על שאלת הקשר הסיבתי האפשרי בין תאונת העבודה שאירעה למנוח ב-18.5.1999 לפטירתו ב-6.5.2005. בית הדין קבע כי 'עלי להתעלם מקביעת הוועדה הרפואית לעררים מיום 15.3.2009' ועלי לתת את תשובתי 'בשים לב לאמור בחוות הדעת של ד"ר פרידמן ולפסק הדין מיום 30.11.2003, אשר הכיר בפגיעה בעבודה'.

תשובות מחדש לשאלות בית הדין

ג.
לאירוע בעבודה מה-18.5.1999 היתה חשיבות מכרעת בהופעת הפרעת הקצב וחשיפת מחלתו הגנטית של התובע, אשר היתה אי תסמינית עד לאותו מועד. מאידך, האירוע בעבודה לא גרם להופעת המחלה ולא השפיע על התקדמותה. להערכתי, ניתן לקבוע בסבירות גבוהה ביותר, כי המנוח נפטר כתוצאה מהתקדמות מחלת הקרדיומיופתיה ממנה סבל על רקע גנטי. לפיכך, ניתן לקבוע בדרגת סבירות גבוהה ביותר, כי האירוע בעבודה מ-18.5.1999 לא גרם ולא תרם לפטירתו של המנוח.

ד.
ניתן לקבוע בדרגת סבירות גבוהה ביותר, כי האירוע בעבודה מ-18.5.1999 לא החיש את פטירתו של המנוח ולא ניתן לומר כי אלמלא האירוע המנוח לא היה נפטר במועד בו נפטר."

עיקר טענות הצדדים

17.
התובעת טוענת

, כי יש למנות מומחה רפואי אחר או נוסף, הואיל וחוות הדעת של פרופ' קרן לוקות בפגמים משמעותיים, לרבות קביעת מימצאים הנוגדים את פסק דינו של בית הדין וסתירות פנימיות שאין כל אפשרות ליישב ביניהן.

לחלופין, מבקשת התובעת לקבל את התביעה, הואיל ופרופ' קרן מציין בחוות הדעת שלו, כי המאורע בעבודה מיום 18.5.1999 חשף את מחלתו של המנוח, אשר היתה אי תסמינית עד לאותו מועד, משמע שאלמלא האירוע בעבודה הנ"ל, היתה המחלה ממשיכה להיות סמויה ואסימפטומטית, כפי שהיתה במשך 48 שנה, ולא היתה פורצת כלל, או פורצת במועד מאוחר יותר, ולפי ההלכה, כאשר מדובר בפגם סמוי הרי שחשיפתו כתוצאה מתנאי העבודה, והפיכתו מפגם סמוי ואסימפטומטי למחלה פעילה של ממש, מהווה גרימת המחלה עקב השירות.

18.
הנתבע טוען מנגד

, כי אין כל מקום ועילה למנות מומחה רפואי אחר ובשים לב לחוות הדעת של המומחה מיום 16/11/2012, אין קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה שהוכרה לבין פטירת המנוח, לא כל שכן שאין קשר סיבתי משמעותי, הנדרש בתביעת תלויים ולפיכך יש לדחות את התביעה.

דיון
והכרעה

19.
אין אני מוצאת מקום למנות מומחה רפואי אחר או נוסף. לא מצאתי פגמים בחוות הדעת של המומחה, כך גם לא מצאתי שהמומחה קבע מימצאים הנוגדים את פסק דינו של בית הדין מיום 30/11/2003, או שיש סתירות פנימיות בחוות הדעת של המומחה.

בחוות דעתו הראשונה מיום 15/6/2012, דעתו המקצועית של המומחה על בסיס נתונים רפואיים בלבד
היתה:
"אם כן, על בסיס נתונים רפואיים בלבד ניתן לקבוע כי הפרעת הקצב הקשה מ-18.5.99 התרחשה כתוצאה מאירוע חריג בעבודתו של התובע, על רקע שלב מתקדם של קרדיומיופתיה של חדר ימין, אשר היתה אי תסמינית עד לאותו מועד ולכן לא אובחנה. האירוע בעבודה, אשר גרם להופעת הפרעת הקצב, חשף למעשה את קיום המחלה אך לא גרם להופעתה וגם לא השפיע באופן משמעותי על התקדמותה."
(ההדגשה שלי, מ.א.ח.)

עם זאת, המומחה יצא מנקודת הנחה מוטעית כי מחלת הקרדיומיופתיה עצמה הוכרה כ"פגיעה בעבודה" ולא רק האירוע של הפרעת הקצב הקשה, בגינו אושפז המנוח ביום 18/5/1999, וזאת בהסתמכו על האמור בחוות הדעת של הוועדה הרפואית לעררים מיום 15.3.2009, שציינה בטעות כי "בעקבות הארוע הוכרה המחלה כפגיעה בעבודה". בנסיבות אלה קבע המומחה כי "בהתבסס על העובדה כי פטירת המנוח נבעה ישירות ממחלת הקרדיומיופתיה האריתמוגנית של חדר ימין, אשר על פי החלטות הקודמות של בית הדין ובקביעת הוועדה הרפואית הוגדרה כ'פגיעה בעבודה', אני קובע כי האירוע התאונתי מ-18.5.99 גרם למותו של התובע."
(ההדגשה שלי, מ.א.ח.).

לאחר שהוברר למומחה, בהחלטה מיום 21/10/2012, כי המחלה לא הוכרה כ"פגיעה בעבודה" וכי עליו להתעלם מהאמור בחוות הדעת של הוועדה הרפואית לעררים מיום 15/3/2009, וליתן את חוות דעתו רק על פי חוות הדעת של ד"ר פרידמן מ-28/5/2003 ופסק הדין מ- 30/11/2003, קבע המומחה, בהתאם לדעתו המקצועית, כי האירוע בעבודה מ-18.5.1999 לא גרם ולא תרם לפטירתו של המנוח וכי האירוע לא החיש את פטירתו של המנוח.

בנסיבות אלה אין אני מוצאת, כי נפלו פגמים בחות הדעת של המומחה, כך גם אין אני מוצאת כל סתירות פנימיות בחוות הדעת של המומחה או קביעות בניגוד לפסק הדין של בית הדין מיום 30/11/2003. משכך אין כל עילה למינוי מומחה רפואי אחר או נוסף.

20.
טענתה החלופית של התובעת היא, שיש לקבל את התביעה, הואיל ומדובר בפגם סמוי שחשיפתו כתוצאה מתנאי העבודה, והפיכתו מפגם סמוי ואסימפטומטי למחלה פעילה של ממש - מהווה גרימת המחלה עקב השירות. אין בידי לקבל טענה זו של התובעת. טענה זו סותרת את שנקבע בחוות הדעת של ד"ר פרידמן, שאין קשר בין המחלה לבין עבודתו של המנוח וכן סותרת את פסק הדין מיום 30/11/2003 שקבע כי: "ניתן לומר, אפוא, בסבירות גבוהה ואף למעלה מכך, כי המחלה הבסיסית ממנה סבל התובע .... – לא נגרמה עקב עבודתו". קביעה זו של בית הדין מיום 30/11/2003 היא קביעה חלוטה וכיום מבקשת התובעת ממני לשנות החלטה זו, היינו לקבוע כי המחלה נגרמה עקב עבודת המנוח ולכך אין אני מוסמכת, משאין אני יכולה לשנות את קביעתו החלוטה של בית הדין בפסק דינו מיום 30/11/2003 וברי כי אין אני יושבת כערכאת ערעור על פסק הדין מיום 30/11/2003.

21.
בנסיבות אלה טענות התובעת נדחות.

22.
משקבע המומחה כי - "ניתן לקבוע בדרגת סבירות גבוהה ביותר, כי האירוע בעבודה מ-18.5.1999 לא גרם ולא תרם לפטירתו של המנוח", וכן כי - "ניתן לקבוע בדרגת סבירות גבוהה ביותר, כי האירוע בעבודה מ-18.5.1999 לא החיש את פטירתו של המנוח ולא ניתן לומר כי אלמלא האירוע המנוח לא היה נפטר במועד בו נפטר" – לא השכילה התובעת להוכיח, כי פטירתו של המנוח ביום 6/5/2005, נגרמה עקב תאונת העבודה מיום 18/5/2005 ותוצאותיה, ומשכך התביעה נדחית.

23.
אין צו להוצאות.

24.
לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.






ניתן היום, י"ז בניסן תשע"ג, (28 במרץ 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.











מיכל אריסון-חילו
,
שופטת (בדימ')









בל בית דין אזורי לעבודה 4568/06 בלה נדובה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 28/03/2013)