פסקי דין על סמדר סגל-טביבי | פסקי דין על בתיה בן נחום | פסקי דין על יהודה בן-נחום |

1448-12/12 תק     27/03/2013




תק 1448-12/12 סמדר סגל-טביבי נ' בתיה בן נחום, יהודה בן-נחום








בית משפט לתביעות קטנות בראשון לציון



ת"ק 1448-12-12 סגל-טביבי ואח' נ' בן נחום ואח'







בפני

כב' הרשמת הבכירה
רנה הירש


תובעת

סמדר סגל-טביבי


נגד


נתבעים

1.בתיה בן נחום
2.יהודה בן-נחום



פסק דין

עיקר טענות הצדדים
1. עניינן של התביעה והתביעה שכנגד, בהסכם שנחתם בין הצדדים בתאריך 16.06.12 המתייחס להשכרת חדר בקומת הגג של דירת הנתבעים (להלן: "החדר" ו/או "המושכר"), לתקופה של 6 חודשים. החדר נועד למגוריו של בן התובעת (להלן: "דקל").

2. התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") עתרה לפיצוי בסכום של 2,500 ₪ בגין ביטול החוזה באופן חד צדדי על ידי הנתבעים. התובעת טענה כי הנתבעים הודיעו לדקל ביום 04.09.12 שאסור לו לארח חברים ממין זכר במושכר, ולאחר מכן ביום 10.09.12 סירבו לתת לדקל מפתח כניסה נוסף לאחר שאיבד את המפתח שלו. בכך לטענת התובעת ביטלו הנתבעים את ההסכם, וזאת למרות שהיא שילמה ביום 15.09.12 דמי שכירות עבור חודש השכירות הבא. התובעת עתרה להחזר דמי השכירות ששולמו לחודש בו לא יכול היה דקל להשתמש בדירה.
3. הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים") הגישו תביעה שכנגד על סך 5,000 ₪ דמי השכירות לחודשיים הנוספים שנותרו עד לסיום תקופת השכירות. לגישת הנתבעים,
התובעת היא שביטלה את ההסכם, ללא כל סיבה או הצדקה, ומצידם אל היתה כל הפרה שהיא. לטענת הנתבעים הפרת ההסכם או ביטולו נעשו מתוך רצונו של דקל או רצונה של התובעת "לשדרג" את מקום מגוריו של דקל.
4.
בדיון שהתקיים בפני
העידו הצדדים, והם בלבד. דקל לא הגיע למסור עדות למרות שמרבית טענות התובעת התייחסו לפעולותיו ולדברים שנמסרו לו על ידי הנתבעים.
דיון והכרעה
5.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני סבורה שדין התביעה להידחות ברובה, ודין התביעה שכנגד להידחות כולה, הכל כפי שיפורט להלן.
6.
טענת התובעת כי הנתבעים מסרו לדקל שאסור לו לארח חברים ממין זכר לא הוכחה. זאת ועוד, התובעת נמנעה מזימונו של דקל לעדות, למרות שהוא היה הגורם שערך את השיחות עם הנתבעים, הוא זה שנמסר לו (לטענת התובעת) דבר האיסור לארח חברים בדירה והוא שאיבד את המפתח ולא קיבל אחר תחתיו.
הלכה היא, כי
"ככלל, אי

העדת

עד

רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו"

(ע"א 641/87, קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד(1) 239,
245
[1990]), וכי
"מעמידים

בעל

דין

בחזקתו

שלא

ימנע

מבית

המשפט

ראיה

שהיא

לטובתו,

ואם

נמנע

מהבאת

ראיה

רלוונטית

שהיא

בהישג

ידו

ואין

לכך

הסבר

סביר
–
ניתן

להסיק,

שאילו

הובאה

הראיה

הייתה

פועלת

כנגדו"
(ע"א 55/89,

קופל (נהיגה

עצמית)

בע
"
מ

נ.

טלקאר

חברה

בע
"
מ

מ
"
ד (4)
595
, 602 [1990]).
7.
ברור מההסכם כפי שנוסח על ידי הצדדים כי המושכר נועד למגוריו של דקל בלבד, וכי הנתבעים (שהחדר נמצא בדירת מגוריהם) אינם מתירים לאחר לעשות שימוש במושכר, לרבות למגורים משותפים עם דקל – אך אין בכך דבר עם אירוח חברים.
הנתבעת העידה כי דקל נהג לארח חברים על הגג, ניגן ותיקן גלשנים על הגג, ולא היו טענות כלפיו. נטען בכתב ההגנה כי הנתבעת דרשה שלא ייכנסו אחרים לגור בדירה. ובהעדרו של דקל טענה זו לא הופרכה.
8.
לאור האמור, אני קובעת כי דבר האיסור לארח חברים לא הוכח, ולפיכך לא הוכח כי הנתבעים הפרו את ההסכם נשוא התביעה. בהתאם, קביעתי בנוגע למפתח הדירה תהיה הבסיס להכרעה בתביעה דנן.
9.
התקופה הראשונה לאחר שאבד המפתח:
הנתבע העיד כי ביום 13.09.12 סיכם עם דקל שישאיר לו מפתח במקום שהיה ידוע לשניהם, וזאת לאחר שדקל כבר עזב את בחדר ורצה להגיע כדי לפנות את הספה שהשאיר על הגג. לטענתו, לאחר שלושה שבועות הבין שדקל לא מגיע, ואסף את המפתח מהמקום. שוב, בהעדרו של דקל וללא עדותו, לא הצליחה התובעת להפריך את דבריו. התובעת טענה כי היתה נוכחת לצידו של דקל בעת ששוחח עם הנתבעים או על בסיס דברים שמסר לה הבן, אלא שמדובר בעדות מפי השמועה, ואין כל ראיה שלא ניתן היה לזמן את דקל לעדות לקבלת גרסתו. לפיכך אינני מקבלת את עדות התובעת בעניין זה.
התובעת הבהירה כי לאחר שדקל איבד את המפתח
"וכדי לא להפר את ההסכם שכרתי לו דירת מרתף בבנין ממול. הכוונה היתה כאמור לא להפר את ההסכם שיהנה מכל העולמות והמשכתי לשלם."

מטענת התובעת עלה כי שכרה עבור בנה שתי דירות – דירת חדר על הגג בבית הנתבעים, ודירת מרתף בבנין ממול, והכל בשים לב לכך ש
"הדירה הזו היתה בעיקר בשביל תחושת העצמאות, אבל רוב הלילות ישן בבית ואכל בבית".



בהתאם למייל מיום 06.10.12 ת/1
"המפתח לדירה נילקח מאת השוכר (דקל טביבי)."
מאחר והובהר כי המפתח לא נלקח מדקל, אלא הוסר מהמקום שבו הונח, אין בידי לקבל באופן מהימן את תוכן הדברים שנרשמו באותו מייל.


לאור מכלול האמור לעיל, אני מקבלת את עמדת הנתבעים, כי בכך ששכרה התובעת דירה אחרת לבנה – ומידע על כך הועבר לנתבעים – הם הבינו שדקל אינו מתכוון לגור בדירה, ולא היה עליהם להשאיר לו מפתח במקום נגיש לכל לתקופה בלתי מוגבלת.
טענה זו שהמפתח הונח באותו מקום למשך שלושה שבועות לא הוכחשה ולא נסתרה, ולפיכך אני קובעת כי בתקופה זו יכול היה דקל לעשות שימוש בדירה, והוא בחר שלא לעשות כן, ולפיכך הנתבעים זכאים לתשלום דמי השכירות עבור אותה תקופה.
10.
התקופה מיום 10.10.12 ואילך :
קביעתי לעיל זו נכונה עד למועד קבלת המכתב הרשום הנושא תאריך 07.10.12 ת/2, ושונה המצב לאחר קבלת המכתב האמור .
המכתב האמור נשלח בדואר שליחים ביום 09.10.12 בשעה 10:01 בבוקר, ולפיכך יש להניח כי התקבל אצל הנתבעים לא יאוחר מיום 10.10.12. במכתב זה טענה התובעת כי הנתבעים מסרבים להעביר מפתח נוסף לדקל, וכי הנתבעים מסרו לבעלה שההסכם מבוטל.
באותו מועד, לו התכוונו הנתבעים לעמוד בהתחייבויותיהם, היה עליהם להבין כי התובעת (או דקל) מבקשים לאפשר להם גישה חופשית לדירה, ומאחר ושילמו דמי שכירות, לא היתה כל סיבה למנוע זאת. הנתבעים יכלו להשיב למכתב בכל דרך שהיא ולהעביר מפתח לדקל, באופן שהיה מאפשר לו לעשות שימוש בדירה.
אמנם, הנתבעים סברו - וכך טענו - כי בשל הודעת התובעת שדקל עזב את הדירה ההסכם בוטל על ידה, אלא שעם קבלת המכתב האמור הועמדו על טעותם, ויכלו לפעול להעברת המפתח לדקל ולהמשך תקופת השכירות כסדרה.
לפי גרסת הנתבע, בסמוך לאותו מועד (כשלושה שבועות לאחר 13.09.12) נלקח המפתח שהונח במקום עליו סוכם, וזאת חרף המכתבים שאין מחלוקת על קבלתם (בניגוד למחלוקת בנוגע לקבלת המייל ת/1).
לאור האמור אני קובעת כי עם לקיחת המפתח, ו/או בשל כך שהמפתח לא הוחזר למקום המסוכם ולא הועבר לדקל לאחר 10.10.12, הרי שמאותו תאריך מנעו הנתבעים את השימוש של דקל ביחידת המגורים בגג, ולפיכך אין הנתבעים זכאים לדמי שכירות עבור תקופה זו.
אבהיר כי אין בקביעתי זו כל קשר לבקשת הנתבעים כי לא יגורו אחרים בדירה, בין עם חברים, או חברות, חיילים או אחרים.
סוף דבר

11. על התובעת לשאת בדמי השכירות עד ליום 10.10.12, קרי, ב- 25 ימים מתוך החודש עבורו שילמה (ביום 15.09.12) את השכירות בסך 2,500 ₪. התובעת זכאית להשבת דמי השכירות עבור 5 ימים, היינו, 417 ₪.
לאור העובדה שמרבית טענות התובעת נדחו, מצאתי כי אין מקום לחייב את הנתבעים בהוצאות מעבר לחיוב האמור.
הסכום שנפסק ישולם על ידי הנתבעים לתובעת בתוך 30 יום ממועד קבלת

פסק דין
זה אצל הנתבעים או מי מהם, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 02.12.12
ועד התשלום בפועל.
הגשת בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.



ניתן היום,
ט"ז ניסן תשע"ג, 27 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.












תק בית משפט לתביעות קטנות 1448-12/12 סמדר סגל-טביבי נ' בתיה בן נחום, יהודה בן-נחום (פורסם ב-ֽ 27/03/2013)