פסקי דין על גורש הראל | פסקי דין על הראל חברה לביטוח | פסקי דין על ששון שחר |

4217-10/12 תק     24/03/2013




תק 4217-10/12 גורש הראל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, ששון שחר








st1\:*{behavior: }
בית משפט לתביעות קטנות ברחובות



ת"ק 4217-10-12 הראל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ
ואח'







בפני

כב' השופט בדימוס
גדעון
ברק

התובע
גורש הראל


נגד

הנתבעים
1.הראל חברה לביטוח בע"מ
2.ששון
שחר



פסק דין


1.
התובע נסע ביום 14.2.12 ברח' ירושלים בנס-ציונה ולטענתו, הגיע לפתע מהכיכר רכב בבעלות הנתבע 2, (להלן:"הנתבע") אשר היה נהוג בידי מר מנצור צבי (להלן:"מר מנצור"), שעקף מצד שמאל את הרכבים שנסעו בנתיב הימני ותוך כדי עקיפת רכבם, עבר לנתיב בו נסע התובע ופגע ברכבו.

כתוצאה מתאונה זו נגרמו לתובע נזקים בסכום של 8,727 ₪, הכולל בחובו: נזק ישיר בסך 6,707 ₪, שכ"ט שמאי בסך 900 ₪ וירידת ערך בסך 1,120 ₪.

מאחר והתובע סבור, שהאחריות לתאונה רובצת על מר מנצור, הגיש הוא תביעה זו בבקשה לחייב הנתבעים לשלם לו את נזקיו הנ"ל.

2.
הנתבעים סבורים, שיש לדחות את תביעת התובע, משום שלדעתם האחריות לגרם התאונה רובצת על התובע, משום שהאירוע אירע בעת שמר מנצור ניסה לחנות את רכבו בחניה מצד ימין ולפתע יצא התובע מחניה של אותו צד והחל נסיעתו לכיוון רכב הנתבע, תוך שהוא מתעסק עם טלפון נייד ובלי לבדוק האם הכביש פנוי ותוך כדי כך, פגע בחלקו הקדמי של רכב הנתבע אשר הבחין בו קודם לפגיעה וכבר היה בעצירה מוחלטת.

3.
העובדות המועלות הן על ידי התובע והן על ידי הנתבעים מצביעות על תאונה ככל תאונה אחרת, בה נפגעו שני רכבים, אך התובע הרחיב מעל ומעבר את הדיון הנחוץ בנסיבות המקרה, תוך שערב משפחה ויחסים משפחתיים, כאשר השאלה השנויה במחלוקת בתיק זה היא: כיצד באמת אירעה התאונה ומי אחראי לה. הרחבת הדיון על ידי התובע, משתקפת גם בכך, שעל תאונה רגילה זו, היה צורך לנהל שני ימי דיון.

4.
א.
מעיון בכתב התביעה של התובע עולה, שהתביעה נוסחה בצורה כוללנית ודי מעורפלת בכל הקשור בעובדות המקרה, שכן כל שאמר התובע בכתב התביעה הוא, שהוא נסע ברח' ירושלים ולפתע הגיע הנתבע מהכיכר: "עקף משמאלי את הרכבים שנסעו במסלול הימני ותוך כדי עקיפת רכבם עבר למסלול בו אני נסעתי ופגע ברכבי".

מהעובדות לא מובן, באיזה נתיב נסע התובע – נתיב ימין או נתיב שמאל ולכן גם לא ברור, כיצד תוך כדי עקיפה רכבים שנסעו או חנו בנתיב הימני, עבר מר מנצור לנתיב נסיעתו של התובע – כאשר לא ידוע באיזה נתיב הוא נסע מלכתחילה.


ב.
בעדותו, הזכיר התובע את הקרבה בינו ובין מר מנצור ואת השיחות שהתנהלו בין בני המשפחה בדבר קבלת הפרטים בעת האירוע והתובע הרחיב את הדיון מעל ומעבר לדרוש על ידי הבאת עדים שכלל לא ראו את התאונה, אלא באו לספר על שיחות שהיו לאחר קרות התאונה – ולכך עוד אתייחס להלן.


ג.
ואם לא די באי הבהירות ובהארכת הדיון שלא לצורך, הרי גם מצינו שהתובע תבע בתביעתו סך של 8,727 ₪, הכולל: נזק ישיר לרכב, שכ"ט שמאי וירידת ערך, בעוד שרק בסוף עדותו של ישיבת יום 10.3.13 הודיע התובע כך:" אני לא תובע כלום. אני תובע רק את ההשתתפות העצמית בלבד" ובהמשך חוזר על כך התובע ואומר:" אני תובע בתביעה זו אך ורק את ההשתתפות העצמית ולא את סכום הנזק הממשי, כי ממילא, את סכום הנזק הממשי תשלם חברת הביטוח שלו".

ומהי השתתפות עצמית זו? פעם אומר התובע, שההשתתפות העצמית מסתכמת בסך 800 ₪, אך מייד לאחר מכן, כבר "העלה" את גובה ההשתתפות העצמית לסך של 1,000 ₪.

(ראה דברי התובע בעמ' 6 לפ',ש' 28- 30 ועמ' 7 לפ', ש' 3- 4).

אם נרצה לדקדק עם התובע, הרי שהייתי צריך לקבוע, שהתובע לא המציא מסמך כלשהו שיש בו כדי לאשר את גובה ההשתתפות העצמית לא של 800 ₪ ולא של 1,000 ₪. (ראה דברי התובע בעמ' 6 לפ',ש' 29- 30).

5.
לגופו של עניין, לאחר ששמעתי את התובע ואת מר מנצור ולאחר שעיינתי בחומר הראיות, אני קובע, שמעדויות המעורבים בתאונה עולה, שיש לייחס אחריות לכ"א מהמעורבים בתאונה, עד כי יש לייחס לכ"א אחריות בשיעור של 50% לגרם התאונה – זאת מהנימוקים הבאים:


א.
א)
מעדותו של התובע עולה גם אחריותו. לטענת התובע, חנה רכבו בנתיב הנגדי וכאשר ירד להשתלב בנתיב שלו ובמקום שהכביש מתעקל שמאלה, הגיע מר מנצור מהנתיב הנגדי והיות ונתיב נסיעתו היה חסום על ידי רכבים חונים, ביצע מר מנצור עקיפה וההתנגשות הייתה באמצע הנתיב בו נסע התובע ותוך שמר מנצור נמצא בעקיפה. (ראה עדות התובע בעמ' 1 לפ',ש' 15- 20).


ב)
התובע גם הסביר את האופן בו נסעו הרכבים ואת מקום ההתנגשות באמצעות תרשים ת/1, שבו נראית הכיכר, ממנה הגיע מר מנצור (כך לטענת התובע בכתב התביעה), נראים הרכבים החונים מימין לכיכר וליד שפת מדרכה המסומנת באדום לבן והתובע לא הסביר לבית המשפט, כיצד ממקום העקיפה שביצע מר מנצור הוא יכול היה להגיע עד למקום הימצא רכבו של התובע – מקום המסומן במספר 1 בתרשים.


ג)
עדותו של התובע בדבר העקיפה שביצע מר מנצור ועצם העובדה, שההתנגשות הייתה באמצע נתיב נסיעתו של התובע, מצביעים על כך, ששני הרכבים אשר נסעו – לדברי התובע- בכיוונים נגדיים נסעו בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, התקרבו יתר על המידה זה אל זה וכתוצאה מכך, נגרמה התאונה.

מיקום הפגיעה ברכבו של התובע ומיקום הפגיעה ברכבו של מר מנצור – וכפי שאומר מר גורש זכריה, אביו של התובע (להלן:"מר גורש")- "זה קיבל מכה בפנס וזה קיבל מכה בפנס" -מוכיח שהתאונה אירעה תוך התקרבות הרכבים זה אל זה. (עמ' 6 לפ',ש' 3).


ב.
א)
גב' ליאורה רפאלי, דודתו של התובע, (להלן:"גב' רפאלי") העידה בבית המשפט. אינני יודע מה באמת היחסים בין הדודה ובין התובע, ברם מעדותה עולה, שאמנם היא לא ראתה את התאונה, אך הייתה עדה לשיחות שהתנהלו במקום לאחר קרות התאונה ושיחות אלו- אם אכן כך נוהלו- לא מחמיאים לא לתובע ולא לאביו, מר גורש זכריה (להלן:"מר גורש").


ב)

גב' רפאלי אמנם לא ראתה את התאונה, אך ידעה לומר, שהתאונה אירעה בחנייה של הדירה שלה, ליד השער, בעוד שמתברר הן מעדותו של התובע והן מעדותו של מר מנצור, שהתאונה עצמה לא אירעה בחניה אלא לאחר שהתובע כבר יצא מהחניה וירד להשתלב בנתיב. (ראה בעמ' 3 לפ',ש' 18, לעומת דברי התובע בעמ' 1 לפ',ש' 15).


ג)
עם זאת, מציינת גב' רפאלי, שהיה זה דווקא התובע אשר הודה בכך שהוא אשם ובאותו זמן, הגיע מר גורש אשר אמר לתובע לשתוק, רוצה לומר, שלא יודה ואז החל מר גורש לנהל את העניינים. באותו שלב, הציע מר מנצור להביא משטרה על מנת שיבדוק העניין ויחליט מי אשם, אך התובע הודיע שהוא לא מוכן, משום שהוא ממהר לעבודה ונסע מהמקום.

גב' רפאלי גם הוסיפה כיצד ניסה מר גורש לשכנע את מר מנצור שהוא אשם בתאונה.
(ראה עדותה בעמ' 3 לפ',ש' 23- 32).


ד)
לאור עדותה של גב' רפאלי, כפי שהיא מתייחסת לתובע ולמר גורש ולבקשת התובע, החלטתי לקבל בקשת התובע לזמן את מר גורש לעדות מטעמו ולשמוע את תגובתו להאשמותיה של גב' רפאלי.


ג.
א)
אם להתייחס לעדותו של מר גורש, הרי שעדותו רק מאששת את מסקנת בית המשפט על האחריות המשותפת של שני המעורבים בתאונה, שכן, בעוד מר גורש עומד על המדרכה, הוא רואה את רכב התובע נוסע כ- 30 מטר ופתאום הוא רואה ששתי המכוניות נפגשו אחד עם השני.

מר גורש קובע, שמי שנכנס לרח' ירושלים – רחוב בו הם גרים- צריך להסתכל, אך אפשר לומר למר גורש, שגם מי שיוצא מרחוב ירושלים ו"נותן גז"- גם הוא צריך להסתכל. (ראה דברי מר גורש בעמ' 5 לפ',ש' 21- 26).


ב)
לטענתו של מר גורש, אירעה התאונה לאחר שהתובע הספיק לנסוע כ-30 מטרים ואילו התובע אומר בתחילת דבריו, שהוא רק יצא מהחניה והספיק להשתלב, אך מהמשך עדותו של התובע עולה, שהוא כבר נכנס לנתיב הימני והתאונה אירעה בעת שכבר הגיע כמעט לסוף הכיכר ואכן נראים במקום שברי הזכוכית, כפי שנראה מהתמונה ת/3 ולכן איני מקבל את טענת התובע, שמר מנצור היה חייב לראות את רכבו של התובע ואילו התובע לא היה חייב לראות את רכבו של מר מנצור. (ראה דברי התובע בעמ' 6 לפ',ש' 22- 25).


ג)
למרות שאפשרתי לתובע להביא את מר גורש להעיד בבית המשפט ולהתייחס לטענותיה של גב' רפאלי, לא התייחס מר גורש לדבריה של גב' רפאלי בדבר השכנוע שניסה לשכנע את מר מנצור להודות באחריות וכלל לא התייחס לשאר דבריה של גב' רפאלי.

בנוסף לעדים הנ"ל, העידה גם גב' מלכה גורש, שהיא אחותה של גב' רפאלי, (להלן:"גב' גורש") אך עדותה לא עוזרת כלל למי מהצדדים על מנת להסביר על אופן קרות התאונה, אלא מתייחסת אך ורק לשלב של מסירת הפרטים, שזהו עניין משני לשאלה העיקרית השנויה במחלוקת והיא: כיצד אירעה התאונה.

מכל מקום, כפי שעולה מעדותה של גב' גורש היא כבר ידעה – בטרם הגיעה להעיד בבית המשפט- מה נאמר בעדותה של גב' רפאלי, שכן לטענתה:"אני יודעת מה שהיא אמרה בבית המשפט, כי הבן שלי סיפר לי" ותוך אמירה כללית המשיכה:" זה לא נכון". (ראה בעמ' 6 לפ',ש' 10- 13).


ד.
א)
אני מקבל את עדותו של מר מנצור, שבטרם האירוע, חנה רכב התובע בנתיב השמאלי, שכן גם התובע מאשר, שרכבו חנה בנתיב הנגדי וירד להשתלב בנתיב שלו (עמ' 1 לפ',ש' 15) ואני מקבל את טענתו של מר מנצור, שתוך כדי יציאתו של התובע בכיוון הנגדי, ולאור זאת אני קובע, ששני הרכבים המשיכו בנסיעה בכיוונים נגדיים ומבלי ששניהם ישימו לב ותוך כוונתו של מר מנצור להיכנס לחנייה – התקרבו שני הרכבים ונגרמה התאונה. (ראה עדותו של מר מנצור בעמ' 2 סיפא ועמ' 3 רישא לפ').


ב)
אני מקבל את טענתו של מר פרידמן משה, נציג הנתבעת 1, שהעדויות והתמונות שהוצגו לבית המשפט מוכיחות, שאכן המקום בו נסעו הרכבים – בכיוונים נגדיים- מאפשר לכל אחד מהם לראות את הרכב השני ובשל כך, יכלו בהחלט שני הצדדים לנהוג ביתר זהירות ולמנוע את התאונה. (ראה בעמ' 6 לפ',ש' 16- 17).

העובדה, ששני הרכבים נפגעו בצד שמאל קדמי של הרכבים – מאששת את המסקנה של נהיגה אי זהירה של שניהם והתקרבות בין הרכבים, אשר בסופו של יום הביאה להתנגשות ולפגיעה באותם חלקי רכב, כאמור. (ראה גם תמונות הרכבים שנפגעו – נ/2- נ/3).

6.
א.
סוף דבר, כפי שעולה מהעובדות ומהנימוקים שפורטו לעיל, עסקינן בתאונה רגילה, אשר הפכה במקרה זה לעניין ולהתערבות משפחתית – כאשר זה טוען כנגד זה- ולכן אין תימה, מדוע האריך התובע את הדיון בתיק זה לשני ימי דיון.

בנוסף לכך, עולה גם מהנימוקים שפורטו לעיל, שהתביעה עצמה הוגשה בחוסר בהירות, על סכום שהתובע כלל לא התכוון אליו, אלא התכוון מלכתחילה לתבוע רק השתתפות עצמית, אשר בעצם התובע אינו יודע מה באמת סכום ההשתתפות העצמית.


ב.
שקלתי אם בכלל יש לקבל תביעה כפי שהגיש התובע, ברם לאחר שהצדדים המעורבים בתאונה התייחסו גם לגופו של עניין ולאור הראיות שהגישו הצדדים במהלך הדיון ניתן היה להגיע למסקנה בדבר האחריות לגרם התאונה עצמה ולאחר ניתוח ושקילת חומר הראיות – כאמור לעיל- הגעתי למסקנה, ששני המעורבים בתאונה אחראים במידה שווה לקרות התאונה וגלל כן החלטתי לחלק האחריות ביניהם באופן כזה, שיש לייחס לכ"א מהם אחריות בשיעור של 50%.


ג.
א)
בהתאם לחלוקת האחריות כנ"ל והיות והתובע תבע רק ההשתתפות העצמית ומאחר והתובע לא המציא מסמך כלשהו על גובה ההשתתפות העצמית, אני מקבל את עדות התובע- כפי שאמר לראשונה- שגובה ההשתתפות העצמית היא בסך 800 ₪ ולאור חלוקת האחריות, אני מחייב את הנתבעים, שניהם ביחד ו/או כ"א מהם לשלם לתובע סך של 400 ₪ (מחצית מגובה ההשתתפות העצמית) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה – 9.10.12- ועד התשלום בפועל.

ב)
לאור ההערות שפרטתי לעיל המתייחסות לאופן בו הוגשה התביעה ולהארכת הדיון מעל ומעבר לדרוש, החלטתי שלמעט הסך הנ"ל – אין צו להוצאות.
הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.
ניתן היום 24.3.13 (יג' בניסן התשע"ג) בהיעדר הצדדים והמזכירות תעביר העתק פסק הדין לכ"א מהצדדים.








תק בית משפט לתביעות קטנות 4217-10/12 גורש הראל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, ששון שחר (פורסם ב-ֽ 24/03/2013)