פסקי דין על roland hecht | פסקי דין על jean francois pouchous | פסקי דין על stephane vermeir ואח' | פסקי דין על אדיר שפירא | פסקי דין על בן ציון בצלאל | פסקי דין על בנק דקסיה ישראל ואח' |

415/13 רעא     10/04/2013




רעא 415/13 roland hecht, jean francois pouchous, stephane vermeir ואח' נ' אדיר שפירא, בן ציון בצלאל, בנק דקסיה ישראל בע"מ ואח'




החלטה בתיק רע"א 415/13



בבית המשפט העליון



רע"א 415/13




לפני:

כבוד השופט נ' סולברג


המבקשים:

1.
roland hecht



2.
jean francois pouchous



3.
stephane vermeir


4.
catherine deloutre



נ


ג


ד



המשיבים:

1. אדיר שפירא



2. בן ציון בצלאל

המשיבים הפורמליים:

3. בנק דקסיה ישראל בע"מ


4.
dexia credit local


5. משה קלצ'ין ועוד 10 אחרים


6.
saint lezin


7.
francois plantureux


8. יעקב זאן ברנס


9.
durollet


10.
philippe lamy


בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בתנ"ג 015430-07-12 מיום 27.12.2012 שניתנה על-ידי כבוד השופט י' שינמן



החלטה


1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט
י' שינמן
) בתנ"ג 15430-07-12 מיום 27.12.2012 במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים, אזרחים זרים ללא אזרחות ישראלית, להורות כי לא בוצעה לגביהם המצאה כדין של הבקשה לאישור תובענה נגזרת שהגישו נגדם המשיבים.

עיקרי העובדות
2.
ביום 12.7.2012 הגישו המשיבים בקשה לאישור תובענה נגזרת (להלן:
הבקשה לאישור
), בין היתר, נגד: בנק דקסיה ישראל בע"מ (להלן:
החברה
);
dexia credit local
(להלן:
בעלת השליטה
); הדירקטורים שכיהנו בחברה במועדים הרלבנטיים ובהם גם המבקשים, אזרחים זרים ללא אזרחות ישראלית. בקשת האישור הופנתה נגד החלטות דירקטוריון החברה לאשר חלוקת דיבידנד שלא כדין.

3.
במועד תחילת כהונתם של המבקשים כדירקטורים, פרסמה החברה ביחס לכל אחד מהם את מענם להמצאת כתבי בי-דין בהתאם לתקנה 26(א)(3) לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידים), התש"ל-1970 (להלן:
תקנות הדיווח
) המחייבת כל חברה ציבורית ישראלית לפרסם מען להמצאת כתבי בי-דין עבור כל אחד מהדירקטורים המכהנים בה. לגבי המבקשים 2-4 נמסר מענה של קבוצת
dexia
בצרפת ואילו לגבי המבקש 1 צויין במפורש מענו בחו"ל כפי הרשום במרשם התושבים.

4.
המבקש 1 כיהן כדירקטור בחברה מיום 26.2.2001 ועד יום 3.5.2001 וכיו"ר הדירקטוריון מיום 3.5.2001 ועד יום 17.11.2005; המבקש 2 כיהן כדירקטור בחברה מיום 19.8.2008 ועד יום 6.7.2010; המבקש 3 מכהן כיו"ר הדירקטוריון בחברה מיום 27.5.2009 ועד למועד הגשת הבקשה לאישור; המבקשת 4 מכהנת כדירקטורית בחברה מיום 27.5.2009 ועד למועד הגשת הבקשה לאישור.

5.
בסמוך לאחר הגשת הבקשה לאישור, המציאו המשיבים בקשה זו, באמצעות חברת
“ups”
עם אישורי מסירה, לידי המבקשים, באותו מען שנמסר על-ידם וכאמור פורסם על-ידי החברה לכלל ציבור המשקיעים. עוד צירפו המשיבים לבקשה לאישור מכתב מלווה בשפה האנגלית שבו הוסברה למבקשים מהות הבקשה לאישור, תוך הפנייתם לבאי-כוחה של החברה ובעלת השליטה בה. המשיבים המציאו בדואר רשום את בקשת האישור גם לבא כוחה בישראל של בעלת השליטה, עו"ד אריה דנציגר, וגם לבא כוחה של החברה עצמה, עו"ד אלון יואלי. המשיבים המציאו את בקשת האישור גם לגורמים נוספים (המשיבים הפורמאליים בבקשה זו) שמסרו את מענהּ של בעלת השליטה כמענם להמצאת כתבי בי-דין, ולגבי אחד מהם, מר
philippe lamy
, נשלחה הודעה מבעלת השליטה למשיבים כי אדם זה אינו מועסק עוד ב-
dexia
. מכתב דומה לא נשלח על-ידי בעלת השליטה ביחס למבקשים בהליך זה.

ההליכים בבית המשפט המחוזי
6.
ביום 30.10.2012 הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי להורות כי לא בוצעה המצאה כדין של הבקשה לאישור הגשת תובענה נגזרת. טיעונם הראשון של המבקשים התמקד בכך שמאחר ומדובר בנתבעים שהם אזרחים זרים, היה מקום לבקש היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
תקנות סד"א
), הנתמך בתצהיר מתאים בהתאם להוראות תקנה 501 לאותן תקנות; טיעונם השני התבסס על תגובתו של בא כוחה בישראל של בעלת השליטה, עו"ד אריה דנציגר, מיום 17.7.2012, לפיה הוא אינו מהווה כתובת לקבלת כתבי תביעה נגד המבקשים וכי הוא איננו מחזיק בייפוי כוח מתאים לייצג מי מהם.

7.
מנגד, בתגובתם מיום 19.11.2012 התמקדו המשיבים בטענתם כי המציאו את הבקשה לאישור לכל אחד מן המבקשים, בהתאם לכתובות שפרסמה החברה לפי הוראות תקנות הדיווח, וכן כי הבקשה לאישור הומצאה לבא כוחה של בעלת השליטה. עוד הוסיפו המשיבים וציינו כי בשים לב לעובדה כי המבקשים אינם מכחישים את עצם קבלת הבקשה לאישור בפועל, וכי במסגרת בקשתם לבית המשפט המחוזי להורות כי ההמצאה הייתה פסולה התייחסו לטענות שהועלו בבקשת האישור לגופה, הרי שיש להעדיף, בנסיבות אלה, את "כלל הידיעה" על-פני "כלל ההמצאה".

8.
בהחלטתו מיום 27.12.2002 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהחלטה נקבע כך:
"מעיון בבקשה עולה כי המבקשים אינם מכחישים כי בקשת האישור התקבלה אצלם בפועל ובמסגרת הבקשה התייחסו המבקשים גם לטענות שהועלו בבקשת האישור לגופה... ובשל כך אני סבור כי יש להחיל ביחס אליהם "כלל הידיעה" אודות ההליך המתנהל נגדם"

(פסקה 4 להחלטת השופט
י' שינמן
).
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור הנדונה ביום 16.1.2013.

טענות המבקשים
9.
בבקשה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקיבל את טענת המשיבים בדבר החלת החריג ל"כלל ההמצאה" וזאת על-אף שלא נקבע כל ממצא עובדתי ביחס לתום ליבם של המבקשים. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שנטל השכנוע רובץ לפתחם של המשיבים אשר כלל לא טענו כי הבקשה לאישור אכן תורגמה לשפתם של המבקשים, אזרחים זרים שאינם דוברי השפה העברית, או לחלופין לשפה האנגלית.

10.
לטענת המבקשים, "דרך המלך" בהמצאת כתבי בי-דין לנתבע זר היא באמצעות הגשת בקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500 לתקנות סד"א, הנתמכת בתצהיר מתאים בהתאם להוראות תקנה 501 לאותן תקנות. לדידם, בנסיבות אלה, בהן המשיבים כלל לא טרחו לקבל היתר זה, אין מנוס מהמסקנה כי לא בוצעה כלל המצאה, כנדרש בדין, של הבקשה לאישור. עוד טוענים המבקשים כי החלת "כלל הידיעה" צריכה להעשות בנסיבות חריגות בלבד ובמצבים קיצוניים של התנהגות חסרת תום-לב מצד בעל הדין שמנגד, שיש בה כדי להצדיק סטייה מן הכלל הנוהג. לעמדתם של המבקשים, אין בנמצא כל ממצא המוכיח חוסר תום-לב בהתנהלותם בכל הקשור לטענה בדבר ידיעתם על הבקשה לאישור וכי בהתייחסותם לגופן של הטענות המצויינות בבקשה לאישור אין כדי להעיד על חוסר תום-לב, שכן אחרת היה בכך כדי לפגוע בזכויות יסוד בסיסיות, כגון: זכות הטיעון וזכות הגישה לערכאות.

11.
עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי יש להחיל את חריג "כלל הידיעה" בהתבססו על העובדה כי המבקשים אינם מכחישים את קבלת הבקשה לאישור, וזאת על-אף שלא הוּכחה ידיעה מלאה וברורה של המבקשים על אודות האמור בה, נוכח השוני בין שפתם (צרפתית) לבין השפה שבה נוסחה הבקשה לאישור (עברית).

טענות המשיבים
12.
בתגובתם מיום 5.3.2013 טוענים המשיבים כי יש לדחות את ניסיון המבקשים לערער על הקביעה העובדתית לפיה הם קיבלו את בקשת האישור בפועל והכירו את תוכנה. לדידם, מדובר בטענה חדשה שלא נטענה בבית המשפט המחוזי, ועל-כן יש לדחותה על הסף, הגם שלעמדתם אין כל ספק כי המבקשים למדו את תוכנה של בקשת האישור וכי הגרסה העובדתית הנטענת בגדרהּ מוכרת להם היטב. עוד מוסיפים המשיבים וטוענים כי הקביעה לפיה קיבלו המבקשים בפועל את בקשת האישור והבינו את תוכנה היא קביעה שבעובדה, ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בה.

13.
לטענת המשיבים, התנהלותם של המבקשים היא חסרת תום לב בעיקר נוכח החלטתם להסתתר מאחורי טענות טכניות, וכן לאור העובדה שהם מושתקים מלטעון נגד ההמצאה בכתובות שבהן הומצאה בקשת האישור משום שמדובר בכתובות אשר הם עצמם מסרו לחברה לצורך פרסומן כ"מען להמצאת כתבי בי-דין". המשיבים גורסים כי ההמצאה למבקשים בוצעה כדין גם בשל שני טעמים נוספים: האחד, החשש מריקון מתוכן של הוראות תקנות הדיווח; השני, ביצוע המצאה נוספת באמצעות באי-כוחם של בעלת השליטה והחברה שבה כיהנו המבקשים כדירקטורים.

דיון והכרעה
14.
לאחר עיון בטענות הצדדים ושקילת טענותיהם, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, בהתאם לתקנה 410 לתקנות סד"א. כזאת עשיתי חרף התנגדות המשיבים, משום שאינני סבור כי תיפגע זכותם כבעלי דין. לגופו של עניין, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. השאלה העומדת לדיון היא זאת: האם יש בפרסום המען של המבקשים לצורך המצאת כתבי בי-דין מכוח תקנות הדיווח כדי לאפשר סטייה מהוראות תקנה 500 לתקנות סד"א המסדירה את המסלול הדיוני להמצאת כתבי בי-דין לנתבעים זרים.

15.
ככלל, מקום בו מדובר בהמצאת כתבי בי-דין למי ששוהה מחוץ לישראל, וכתובתו שם ידועה, יש לעשות שימוש במסלול הדיוני הקבוע בתקנה 500 לתקנות סד"א, שכן סמכות השיפוט של בית המשפט נקנית במובן הבינלאומי מכוח ביצוע המצאה לנתבע על-פי ההיתר שנתן בית המשפט להמצאה מחוץ לתחום השיפוט (
אורי גורן
, סוגיות בסדר דין אזרחי, 44 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). ואולם, דבר המצאת ההזמנה אל מחוץ לתחום השיפוט מחייב זהירות רבה כיוון שכמוהו כהפעלת הריבונות של ישראל – בתוך תחומי מדינה אחרת, והדבר עשוי להיחשב לכדי פגיעה בריבונות של מדינה זרה.

"המצאת כתב תביעה אל מחוץ למדינה אינה אלא ביטוי דיוני להטלת מרות שיפוטם של בתי המשפט בישראל על נתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט,
מרות שכרוכה בה סכנה להתנגשות סמכויות ולפגיעה בכללי הנימוס הבינלאומי...
כאשר נתבע אינו כפוף לשיפוט המדינה, אין להביאו לדין בישראל אלא בעניינים המנויים בתקנה 500. תקנה זו קובעת רשימה סגורה של עילות שבהן מוסמך בית המשפט להרחיב את יריעת השיפוט על-ידי כך שיתיר המצאת הזמנה מחוץ למדינה. בעל-דין הפותח בהליך נגד אדם הנמצא מחוץ לתחום השיפוט חייב לקבל היתר להמצאה, כאמור בתקנה 500 לתקנות" (
גורן
, 728-729).

16.
החלופה, אשר מכוחה יכלו המשיבים לבקש היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, היא, כאמור, זו הקבועה בתקנה 500 (7) לתקנות סד"א, ולפיה:
"רשאי בית-המשפט או רשם שהוא שופט להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה:

....
(7)
התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה".

ואולם – אפילו נתקיימו התנאים הקבועים בתקנות, לעולם אין זכות קנויה בידי התובע לקבלת ההיתר (ראו
י. זוסמן
, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית,
ש' לוין
עורך, 1995), 240-241 (להלן:
זוסמן
)). קרי – לפי תקנה 500 לתקנות סד"א, כאשר עסקינן בנתבע זר שמבקשים להמציא לו כתבי בי-דין מחוץ לתחום השיפוט, אכן יש לקבל את היתר בית המשפט להמצאה (ראו
זוסמן
, 239)). הלכה פסוקה היא כי גם אם שוכנע בית-המשפט כי קמה אחת העילות המנויות בתקנה למתן היתר המצאה, עדיין נתון לבית המשפט שיקול דעת לבחון האם זה מן הראוי, בנסיבות המקרה, להתיר את ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט הישראלי (ראו למשל: רע"א 2705/97
הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ'
the lockformer co
.
, פ"ד נב(1) 109, 112 (1998)). הטעם לגישה הזהירה שמצוּוה בה בית-המשפט בהקשר זה נעוץ בעובדה שהמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט מקנה לבית-המשפט בישראל סמכות לדון בתביעה שבדרך כלל אין לו סמכות לדון בה, והדיון בה עלול להביא להתנגשות סמכויות ולפגיעה בכללי נימוס בינלאומיים (ראו למשל: ע"א 837/87
הוידה נ' הינדי
, פ"ד מד(4) 545 (1990)).

17.
סבורני כי בנסיבות העניין שלפנינו, "כלל הידיעה" לבדו אינו יכול להקנות סמכות בינלאומית לבית המשפט הישראלי, וכי על מנת להמציא

כדין את בקשת האישור למבקשים באופן שיקנה לבית המשפט סמכות בינלאומית לדיון בבקשה לאישור תובענה נגזרת, היה על המשיבים לפנות לבית המשפט בבקשה לקבלת היתר המצאה אל מחוץ למדינת

ישראל, כקבוע בתקנה 500 לתקנות סד"א (לעמדה דומה ראו את החלטת בית המשפט המחוזי בת.א. 44747-03-10
נגר כדורי וזמירה בע"מ נ'
atlas estates (vagany) ingatlanforgalmazo kft
(21.6.2011))
. משלא עשו כן, הבקשה לאישור הומצאה למעשה בלא נטילת רשות מבית המשפט למסירתה מחוץ לתחום השיפוט ולפיכך, ההמצאה חסרת תוקף (
גורן
, 729). אם-כן, בנסיבות אלה, החלת "כלל הידיעה" ככלי לקניית סמכות שיפוט בינלאומית בניגוד למסלול הדיוני שנקבע בתקנה 500 לתקנות סד"א, אינה אפשרית. קניית סמכות בינלאומית היא שאלה מהותית וספק אם ניתן לקבוע כי הסמכות הזו נקנית באמצעות 'כלל הידיעה':

"שעה שבית המשפט דן בבקשה להיתר המצאה אל מחוץ למדינה עליו לנקוט זהירות,
שהרי כל ספק פועל לטובת תושב החוץ
ונגד הזמנתו להתדיין בישראל. הסוגיה מוסדרת אמנם בתקנות,
אך אין זו שאלה דיונית גרידא כי אם מהותית"
(
גורן
, 731).

18.
טעם נוסף המחזק את מסקנתי האמורה מתבסס על העובדה כי ההשלכות של אישור ידיעתו של בעל דין כהמצאה כדין, הן חריפות

בהרבה כאשר מדובר באישור המצאה לחו"ל – אשר אמורה להקנות למדינת ישראל סמכות שיפוט בינלאומית בבקשה לאישור תובענה נגזרת, ולא בנקל יאשר בית המשפט המצאה שכזו. לפיכך, המצאה לחו"ל תתאפשר רק לאחר קבלת היתר המצאה כדין; ורק לאחר שיינתן היתר כאמור, אולי

ניתן יהיה להחיל את "כלל הידיעה" ובכך להכיר בידיעתו של בעל דין כהמצאה בפועל.

19.
נתתי דעתי גם לתיקון מספר 16 לחוק החברות (התשע"א-2011), במסגרתו הוסף סעיף 349א(ב) לחוק הקובע כי המצאה לכתובת בחו"ל שמסר תאגיד חוץ שהפסיק פעילותו העסקית בארץ תיחשב כהמצאה כדין ואין צורך לפעול על-פי הוראות תקנה 500 לתקנות סד"א. נשאלת השאלה, האם יש להחיל דין דומה בענייננו? תשובתי לכך
שלילית
. סעיף 346(א)(3) לחוק החברות מחריג במפורש תאגיד חוץ מהוראות תקנה 500 וקובע כי תאגיד חוץ המעוניין לקיים בישראל מקום עסקים ימסור לרשם החברות את שמו ומענו של אדם היושב בישראל המורשה לקבל עבור החברה כתבי בי-דין והודעות שיש להמציא לחברה, קרי – מדובר במסלול עוקף תקנה 500. לא כך הדבר לגבי תקנה 26(א)(3) לתקנות הדיווח – הדין מחייב לגבי כלל הדירקטורים באשר הם מסירת מען להמצאת כתבי בי-דין, כחלק מדרישות הגילוי, ותו לא. בשום מקום לא נאמר כי דרישה זו מהווה תחליף להוראות תקנה 500 לתקנות סד"א. אילו כוונת המחוקק הייתה להחריג דירקטורים, תושבי חוץ, מתחולת תקנה 500 האמורה, היה מציין זאת במפורש כשם שהדבר נעשה לגבי תאגיד חוץ. הוראות דומות בנוגע לשותפויות חוץ מצויות בסעיפים 76 ו-79 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975.

20.
שאלה
נפרדת היא מבחינת
הדין הרצוי
, ובעיקר נוכח הרצון בשמירת ענייניו של ציבור המשקיעים בניירות ערך, שמא ראוי לשקול החרגה מפורשת בדין לתחולת הוראות תקנה 500 לתקנות סד"א במקרה שכזה, שבו המבקשים, במסגרת תפקידם כדירקטורים בחברה ציבורית ישראלית, פרסמו
ביודעין
באמצעות החברה את מענם לצורך המצאת כתבי בי-דין. על כל פנים,
הדין המצוי
אינו מאפשר 'לעקוף' את תקנה 500 לתקנות סד"א בנסיבות העניין דנן.

21.
אשר-על-כן, ולאחר שהחלטתי כאמור לעיל לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, החלטתי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, להורות כי אין להחיל ביחס למבקשים את "כלל הידיעה", ולקבוע כי לא בוצעה המצאה כדין למבקשים של הבקשה לאישור שהוגשה על-ידי המשיבים.

המשיבים ישלמו למבקשים שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.



ניתנה היום, ל' בניסן התשע"ג (10.4.2013).




ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

13004150_o07.doc

עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






רעא בית המשפט העליון 415/13 roland hecht, jean francois pouchous, stephane vermeir ואח' נ' אדיר שפירא, בן ציון בצלאל, בנק דקסיה ישראל בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 10/04/2013)