פסקי דין על דורון יצחקי | פסקי דין על יצחק הרוני | פסקי דין על שלמה אהרוני |

14094-03/12 עא     08/04/2013




עא 14094-03/12 דורון יצחקי נ' יצחק הרוני, שלמה אהרוני








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 14094-03-12





לפני:
כבוד השופט יצחק ענבר

, יהודית שבח
, שאול שוחט


המערער
דורון יצחקי
ע"י עו"ד מ' סאסי


נגד

המשיבים
1. יצחק הרוני
2. שלמה אהרוני
ע"י עו"ד ג' קסטנבאום



פסק דין


1.
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כב' השופטת א' פרוסט-פרנקל) אשר ניתן ביום 22.1.12 בת.א. 32811-07-10, לפיו נדחתה התנגדותו של המערער לביצוע שטר בסך 480,000 ₪ שהוגש נגדו לביצוע על ידי המשיב 1 (להלן: "המשיב") ללשכת ההוצל"פ.

2.
העובדות העיקריות הצריכות לענין הינן כדלקמן:

ברחוב הרצל 5 כפר יונה, מצוי מגרש (להלן: "הנכס"), אשר הבעלות בו הינה, בחלקים שווים, לשלושה אלו: אביו המנוח של המערער, מר משה יצחקי ז"ל (להלן: "יצחקי"); משיב 2, מר שלמה אהרוני
(להלן: "אהרוני"), והמשיב.

ביום 22.10.02 השכיר המשיב את חלקו הבלתי מסויים בנכס (1/3) לחברת סופרמרקט כפר יונה בע"מ (להלן: "חברת כפר יונה"), אשר יוצגה ע"י מנהליה יצחקי ואהרוני (הסכם השכירות צורף למוצגי המשיבים כמוצג מש/2). בהינתן שיצחקי ואהרוני, ביחד עם המשיב, היו כל הבעלים של הנכס, ניתן לקבוע, כי עסקת השכירות נעשתה בהסכמתם של שלושת השותפים.

עובר לחתימת הסכם השכירות, החזיק המשיב ב- 33% ממניות חברת כפר יונה, ובמעמד חתימת ההסכם העביר את מניותיו ליצחקי ולאהרוני בחלקים שווים, כך שמרגע חתימת הסכם השכירות, בין המשיב לחברת כפר יונה, הבעלים של החברה היו יצחקי ואהרוני בלבד, בחלקים שווים.

תקופת השכירות על פי סעיף 7 להסכם השכירות נקבעה ל- 60 חודשים, דהיינו עד 22.10.07. סעיף 19 להסכם השכירות קבע, כי "מיד בתום תקופת השכירות... מתחייב השוכר לפנות את המושכר ולמוסרו לחזקתו הבלעדית של המשכיר כשהוא פנוי וריק מכל אדם וחפץ השייכים ו/או הקשורים בשוכר...".

בסעיף 20 להסכם נקבע, כי אם "לא מילא השוכר התחייבותו כאמור בסעיף 19 לעיל, ישלם השוכר למשכיר סך בשקלים השווה ל-200$ ארה"ב כדמי נזק קבועים ומוערכים מראש בגין כל יום של פיגור בפינוי המושכר, וזאת מבלי לפגוע בזכותו של המשכיר לקבל כל סעד אחר על פי כל דין עקב הפרה זו...".

על פי סעיף 22א' להסכם הפקידה חברת כפר יונה, להבטחת התחייבויותיה, ערבות בנקאית אוטונומית ע"ס 120,000 ₪ צמודים לדולר - ארה"ב, וכן שטר חוב ע"ס של 480,000 ₪, צמודים אף הם לדולר – ארה"ב. יצחקי, אהרוני והמערער חתמו על שטר החוב.

בהתאם לסעיף 7 להסכם השכירות, מספר חודשים עובר לסיום תקופת השכירות של חברת כפר יונה, נפגשו המשיב, המערער, יצחקי ואהרוני, על מנת לדון בדבר המשך השכירות. על פי ממצאו העובדתי של בית משפט קמא, המעוגן היטב בחומר הראיות, הבהירו המשיב ואהרוני למערער וליצחקי, כי אינם מעוניינים להאריך את הסכם השכירות ואף לא להשכיר את הנכס לאחרים (עמוד 10 לפסק הדין, שורות 5-10, וכן עמוד 13 שורות 29-32). המערער ויצחקי, מצידם, הודיעו, כי אין בדעתם לגרום לפינוי המושכר בתום תקופת השכירות (עמוד 10 שורות 18-21 וכן עמוד 13 שורות 30-32 לפסק הדין).

ביום 22.10.07 נחתמו שני הסכמים: האחד, הסכם מכירת מלאי בין חברת כפר יונה, באמצעות יצחקי, לבין חברת מחסני מזון חינם פלוס בע"מ (להלן: "חברת חינם פלוס"), שהינה בבעלות
המערער, למכירת מלאי חברת כפר יונה, השאלת עובדיה ושימוש במוניטין. במבוא להסכם צויין כי חברת כפר יונה יודעת שפעילותה תסתיים בנכס ביום 22.10.07 בחצות, וכי היא אמורה לפנות ותתפנה ממנו במועד האמור; השני, הסכם שכירות בלתי מוגנת שנחתם בין יצחקי לבין חברת חינם פלוס, לפיו השכיר יצחקי לחברת חינם פלוס את המושכר. גם בהסכם זה מצוין, כי במושכר מחזיקה חברת כפר יונה וכי עליה לפנותו עד ליום 22.10.07 (מוצג מש/5, סעיף 3).

להשלמת התמונה נוסיף, כי ביום 24.10.07 נכנסה חברת כפר יונה להליכי פירוק, זאת בעקבות בקשת פירוק שהגיש אהרוני (סעיף 2 לעיקרי הטיעון של המערער).

3.
המערער טען בהתנגדותו לביצוע השטר, בין היתר, כי "שטר החוב הוגש להוצל"פ כשלוש שנים לאחר שחב' סופרמרקט פינתה את המושכר, שטר החוב ניתן לזוכה בכפוף להסכם השכירות, כשטר בטחון, אלא ששטר חוב זה בטל ומבוטל כי הסכם השכירות הסתיים זה מכבר ולא ידוע לי על כל חוב שהוא של סופרמרקט כפר יונה כלפי הזוכה וגם לא נדרשתי לתשלום חוב כלשהו של סופרמרקט כפר יונה כלפי הזוכה" (סעיף 3 להתנגדות).

המשיב טען, מנגד, כי המערער היה אחד הערבים להתחייבויות חברת כפר יונה, אשר הפרה את הסכם השכירות, כאשר באמצעות המערער ואביו יצחקי, לא פינתה את המושכר במועד, לא השיבה את החזקה בו לידי המשיב, אלא השכירה אותו לחברת חינם פלוס שבבעלות המערער. משכך, טען המשיב, על חברת כפר יונה, ועל המערער כערב, לשלם לו את הפיצוי היומי המוסכם הקבוע בסעיף 20 להסכם השכירות, אשר רק חלק ממנו מכוסה על ידי סכום השטר.

4.
בית משפט קמא קיבל את עמדתו של המשיב, כאשר בתוך כך קבע כלהלן: שטר החוב ניתן להבטחת תשלום כל חוב שחברת כפר יונה חייבת בו על פי הסכם השכירות; לא נפל פסול בהחלטתו של המשיב שלא להמשיך להשכיר את המושכר לחברת כפר יונה; יצחקי לא היה רשאי לחתום על הסכם שכירות בשמם של המשיב ואהרוני; חברת כפר יונה, באמצעות המערער ויצחקי, לא מילאה את התחייבויותיה על פי הסכם השכירות, לא פינתה את הנכס במועד, לא השיבה את מפתחות המושכר והציוד למשיב, אלא בחרה להשכירו בשכירות משנה לחברת חינם פלוס; אמנם מדובר לכאורה בשתי חברות שכל אחת מהן אישיות משפטית שונה ובעלי מניות שונים, אולם, מצד שני מדובר בחברות משפחתיות של המערער ויצחקי, כאשר חברת חינם פלוס הוקמה רק כדי להמשיך לנהל את הסופרמרקט במקום חברת כפר יונה, כך שסיווגה של העסקה שנרקמה בין שתי החברות הינו "מכר עצמי". במילים אחרות, מסקנתו של בית משפט קמא הייתה, כי יצחקי, שחבש שלושה כובעים -
בעלים של 1/3 מהנכס, בעל מחצית המניות בחברת כפר יונה ואביו של המערער שהוא בעל השליטה בחברת חינם פלוס – "גלגל" את השכירות לחברת חינם פלוס באופן שתואר לעיל. על יסוד כוחם המצטבר של נתונים אלו דחה בית משפט קמא את התנגדות המערער וחייבו לשלם למשיב את סכום השטר. בה בעת דחה בית משפט קמא את ההודעה לצד ג' שנתן המערער לאהרוני.

5.
המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש את הערעור שלפנינו. הערעור אינו מתייחס למערכת היחסים שבין המערער לבין המשיב ולה בלבד. כפועל יוצא מכך צורף אהרוני כמשיב פורמאלי בלבד.

6.
המערער פרש בעיקרי הטיעון ובהשלמת הטיעון לפנינו יריעת מחלוקת רחבה, אשר במסגרתה מחזר את כל הטענות שהעלה בבית משפט קמא, ואף הוסיף עליהן טענות חדשות כהנה וכהנה. המשיב, מנגד, תמך בפסק הדין.

7.
נקדים מסקנה לדיון ונאמר, כי דין הערעור להידחות.

8.
בפתח הדברים יצוין, כי לא ראינו להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. על פי ההלכה הפסוקה, התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אינה נעשית אלא במקרים יוצאי דופן, אשר המקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם.

9.
לא מצאנו טעות במסקנתו של בית משפט קמא, לפיה יצחקי לא היה רשאי להשכיר את הנכס לחברת חינם פלוס חרף התנגדותם המפורשת של שני הבעלים הנותרים: המשיב ואהרוני. ראו לעניין זה: סעיף 30 לחוק המקרקעין, התשכ"ט -1969; ע"א 304/72

ביאלר
נ' ביאלר, פ"ד כ"ז (1), 533. יוטעם, כי בענייננו התנגדו להשכרה רוב הבעלים, אשר יצגו יחדיו 2/3 מהבעלות בנכס. המערער מנסה להיבנות מסעיף 31 לחוק המקרקעין וטוען, כי יצחקי היה רשאי, בלי הסכמת יתר השותפים, "לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר למניעת נזק העלול להיגרם למקרקעין ולהגנת הבעלות והאחזקה בהם", ובכלל זה להשכירם לחברת חינם פלוס. דא עקא, עריכת הסכם שכירות לתקופה של 5 שנים, עם שתי אופציות נוספת של 5 שנים כל אחת, כפי שנעשה בענייננו על ידי יצחקי, איננה יכולה להיחשב כפעולה הדרושה באופן סביר למניעת נזק שעלול היה להיגרם, אם בכלל, לנכס או להגנת הבעלות והחזקה בו. ככל שיצחקי סבר שהחלטתם של המשיב ואהרוני שלא להוסיף ולהשכיר את המושכר מקפחת אותו, היה עליו לפנות לבית המשפט בבקשת הוראות כאמור בסעיף 30(ב) לחוק, במקום לעשות דין לעצמו. הרושם הברור המתקבל הוא, כי יצחקי והמערער "ניכסו" לעצמם את המושכר באופן חד-צדדי, תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיהם של שני הבעלים הנותרים וביניהם המשיב.

10.
בהתאם לסעיף 7 להסכם השכירות התחייבה חברת כפר יונה לפנות את המושכר ולהחזירו לחזקתו הבלעדית של המשיב, כשהוא פנוי וריק מכל אדם וחפץ "השייכים ו/או הקשורים" לחברת כפר יונה, כאשר המערער ערב, בין היתר, לקיומה של התחייבות זו. לא מצאנו טעות במסקנתו של בית משפט קמא, לפיה הפרה חברת כפר יונה התחייבות זו. אמנם ביום 22.10.07 חדלה חברת כפר יונה עצמה להחזיק במושכר, אולם בתוך כך הועברה ההחזקה במושכר – על ידי יצחקי, שהיה הבעלים של מחצית ממניותיה – לחברת חינם פלוס הנמצאת בשליטת בנו של יצחקי – המערער. במצב דברים זה אין קושי לקבוע, כי חברת חינם פלוס "קשורה" לחברת כפר יונה, כמשמעותו של היגד זה בסעיף 7 להסכם,
והמסקנה המתחייבת היא, כי חברת כפר יונה הפרה את התחייבותה דנן. לעניין זה אין לנו אלא להפנות לדברים הנכוחים שנאמרו על ידי סגנית הנשיא ו' אלשיך בהחלטתה מיום 9.7.08 בתיק הפירוק של חברת כפר יונה (פש"ר 2428/07 בש"א 2806/08):

"אכן, צודק עו"ד סאסי בטענתו, כי כל אחד מהמשיבים והחברות שברשותם הינו "ישות משפטית נפרדת" אלא שאין בכך כלל ועיקר בכדי למנוע את סיווגה המובהק של העסקה שרקמו כ"
self dealing
", מכר עצמי בו עומדים אותם צדדים (או מקורביהם) משני צידי המתרס."


11.
בא כוח המערער טען כי המשיב היה מנוע, מכוח דוקטרינת ה"השתק השיפוטי", להגיש את הבקשה לביצוע השטר, זאת לאחר שבמסגרת תביעת החוב שהגיש למפרקה של חברת כפר יונה טען, כי "אין לי כל בטוחה מאיזה סוג שהוא להבטחת סילוק תביעתי או
חלק ממנה...". אין בידינו לקבל טענה זו: ראשית, הטענה לא הועלתה בהתנגדות לביצוע השטר (וראו את סעיף 23 להתנגדות, שבו מתאר המערער את תביעת החוב, מבלי שנטענת מילה או חצי מילה הקשורה להצהרתו הנ"ל של המשיב); שנית, גם בעיקרי הטיעון ובמהלך הדיון לפנינו, הועלתה הטענה בצורה סתמית וכללית, מבלי שנתמכה באסמכתאות כלשהן, ומבלי שניתנה הדעת, בין היתר, על השאלה: האם הדוקטרינה כלל חלה בענייננו, וזאת בהינתן שהליך הראשון התנהל לפני מפרק, ולא בבית המשפט. כך גם לא התייחס בא כוח המערער לשאלה: האם הדוקטרינה בת תחולה בהינתן שתביעת החוב נדחתה, היינו, ההצהרה לא הצמיחה למשיב תועלת כלשהי; שלישית, בחינת תביעת החוב מלמדת, כי בד בבד עם הצהרתו דלעיל צירף המשיב לתביעת החוב את הסכם השכירות, שבו מצוין דבר מתן שטר החוב; רביעית, נוכח העובדה שההצהרה ניתנה במסגרת תביעת חוב בהליכי פירוק, ספק אם שטר החוב יכול להיחשב כלל כ"בטוחה" כמשמעה בטופס תביעת החוב, וזאת נוכח טענת המשיב כי "בטוחה" בהקשר זה אינה אלא בטוחה בת מימוש מיידי, כגון: ערבות בנקאית או פיקדון כספי, וזאת להבדיל משטר חוב שפירעונו אינו מובטח.

12.
אסופת טענות נוספת של המערער התייחסה למשמעותן של החלטות שונות שניתנו על ידי המפרק ועל ידי בית משפט של פירוק, המהוות, לטענת המערער, "מעשה בית-דין", המונע מהמשיב לטעון כי חברת כפר יונה הפרה את הסכם השכירות בכך שלא פינתה את המושכר במועד. בהקשר זה הפנה בעיקר להחלטת המפרק שדחתה את תביעת החוב שהגיש המשיב נגד חברת כפר יונה, וכן להסכם הפשרה שאושר על ידי בית המשפט המחוזי וקיבל תוקף של

פסק דין
בערעור שהגיש המשיב על החלטה זו (מוצגים ו' ו- ח' למוצגי המערער). לא מצאנו ממש בטענה זו ולו מהטעם שמסעיף 1 להסכם הפשרה, אשר החלטת המפרק "נבלעה" בו, עולה, כי המשיב יוכל להעלות את כל טענותיו בדבר הפרת הסכם השכירות בבית המשפט המוסמך. אין צורך לומר, כי לעניין זה אין בהחלטתו הנוספת של המפרק (מוצג ד' למוצגי המערער) כדי להעלות או להוריד, שהרי הסמכות לפרש את פסקי דינו של בית המשפט המחוזי לא הוקנתה למפרק.

13.
המערער הוסיף והלין על כך שבית משפט קמא לא דן בטענתו לפיה יש להורות על הקטנתו של הפיצוי המוסכם ואולם, לא זו בלבד שהטענה לא הועלתה בהתנגדותו של המערער לביצוע השטר, אלא שגם לפנינו נטענה באופן סתמי וכללי, מבלי שנפרשה תשתית עובדתית או משפטית היכולה להצדיק את הקטנת הפיצוי.

14.
עוד טען המערער, כי שגה בית משפט קמא כאשר נמנע לקזז מסכום השטר את סכום הערבות הבנקאית בסך 120,000 ₪ אשר חולטה על ידי המשיב, אלא שגם דין טענה זו להידחות: בהינתן שמדובר בתביעה שטרית, נטל השכנוע להראות שהמשיב מבקש להיפרע ביתר מוטל על שכמו של המערער, אך נטל זה לא הורם על ידו.

15.
המערער ביקש להגיש ראיות נוספות בערעור וביניהן תביעות לדמי שכירות ראויים שהגישו המשיבים נגד חברת חינם פלוס, המחזקות, להשקפתו, את הטענה, כי המשיבים הסכימו "מכללא" שחברת חינם פלוס תמשיך ותחזיק במושכר. בחנו את הראיות (מוצגי כו למוצגי המערער) אך לא מצאנו יסוד לטענה ולו מהטעם, שהגשת תביעה לדמי שכירות ראויים כנגד פולש המחזיק במושכר (כמוסבר בסעיף 2 לבקשה) אינה מלמדת על הסכמה להחזקתו.

16.
אנו דוחים את הערעור.

המערער ישלם למשיב את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪. העירבון יועבר למשיב באמצעות בא כוחו על חשבון החיוב הנ"ל.




המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום,
כ"ח ניסן תשע"ג, 08 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.







יצחק ענבר
, שופט
אב"ד

יהודית שבח
, שופטת


שאול שוחט
, שופט








עא בית משפט מחוזי 14094-03/12 דורון יצחקי נ' יצחק הרוני, שלמה אהרוני (פורסם ב-ֽ 08/04/2013)