פסקי דין על ציפחה אינטרנשיונל 1994 בע"מ | פסקי דין על איתן בוחבוט | פסקי דין על אילה בוחבוט |

45948-09/12 הפב     13/04/2013




הפב 45948-09/12 ציפחה אינטרנשיונל 1994 בע"מ נ' איתן בוחבוט, אילה בוחבוט








בית המשפט המחוזי בירושלים



הפ"ב 45948-09-12 ציפחה אינטרנשיונל 1994 בע"מ
נ' בוחבוט ואח'
הפ"ב 29981-10-12 בוחבוט נ' ציפחה אינטרנשיונל 1994 בע"מ






בפני

כב' השופט
בן-ציון גרינברגר


המבקשת

ציפחה אינטרנשיונל 1994 בע"מ

ע"י
ב"כ עו"ד יעקב אלחרר


נגד


המשיבים

1.איתן בוחבוט
2.אילה בוחבוט

ע"י ב"כ עו"ד אלדד- שגב


פסק דין

1.
מונחות לפניי שתי בקשות: האחת לאישור פסק הבורר, אשר הגישה חברת ציפחה אינטרנשיונל בע"מ (להלן: "המבקשת") (הפ"ב 45948-09-12), והשנייה – לביטול פסק בורר, אשר הגיש מר איתן בוחבוט
(להלן: "המשיב") (הפ"ב 29981-10-12).
2.
פסק הבורר ניתן ביום 12.07.2012 על ידי הרכב של שלושה דיינים ב"בית דין לממונות" של הרבנות הראשית לירושלים - הרב אלון פויכטונגר, אב"ד, הרב כתריאל צדוק, והרב דב רוזמן.
3.
המבקשת הינה חברה קבלנית לבניין ולדיור. המשיב ואשתו אילה (להלן: "המשיבה 2") הינם אנשים פרטיים אשר ביקשו לרכוש דירה שבבעלות המבקשת. ביום 07.01.2009 חתמו המשיבים על הסכם לרכישת דירה מן המבקשת במודיעין עילית, המצויה ברח' ר' יהודה הנשיא 34, דירה 16 (הידועה כגוש 63648 חלקה 1144/16).
4.
לטענת המשיב, לא עלה בידו לשלם את התשלום האחרון למבקשת, עקב כך שאיבד את שוברי התשלום; וחרף העובדה כי ביקש לא אחת מן החברה כי תנפיק לו את השוברים, בקשתו נפלה על אוזניים ערלות, והשוברים לא סופקו. עוד טוען המשיב כי החליט שלא לבצע את התשלום האחרון על הדירה, בשל העובדה שקיבל מכתב מן החברה לפיו בחודש הראשון לאכלוס הבניין לא תופעל המעלית, מחשש לתקלות; ולדעתו, אי-תשלום בנסיבות האמורות אינו מהווה הפרת חוזה המכר שבין הצדדים, משום שהמגורים ללא מעלית בדירה שרכש, בקומה השישית, הינם מגורים בלתי סבירים.

5.
לטענת המבקשת, הסיבה האמתית אשר בגינה לא העביר לה המשיב את מלוא התמורה עבור העסקה עד עצם היום הזה, הינה מצבם המשפחתי שלו ובת זוגו, אשר נפרדו לפני כשנתיים, וכן היעדר יכולת כלכלית של בני הזוג. להערכת המבקשת, חובם של המשיבים עומד על כ- 300,000 ₪ לפני חישוב פיצויים וקנסות.
6.
לאחר התראות חוזרות ונשנות מצד המבקשת כי על המבקש לשלם לה את יתרת התמורה, אשר לא צלחו, שלחה החברה ביום 26.10.2010 הודעה למשיבים לפיה מבוטל חוזה המכר. לטענת המשיב, חוזה המכר בוטל שלא כדין, הן משום אי הפעלת המעלית, והן משום שעל פי החוזה הייתה אמורה המבקשת לתת לו הזדמנות לרפא את "ההפרה" הנטענת על ידה.
7.
כיוון שבחוזה המכר שבין הצדדים כלולה תניית בוררות (ס' 16.11 לחוזה), פנתה המבקשת לבית הדין לממונות של הרבנות הראשית בירושלים, בתביעה נגד בני הזוג לאישור ביטול חוזה המכר.
8.
ביום 29.06.2011 (כ"ז סיוון תשע"א) חתמו שני הצדדים על שטר בוררות, ובעקבותיו התקיימו בבית הדין מספר דיונים, נרשמו פרוטוקולים, הוגשו מסמכים רבים, ואף הוגשו סיכומים מפורטים; וזאת, כאשר המשיב מיוצג כל העת על ידי טוען רבני. במהלך אחד הדיונים, הודיעה המשיבה 2 לבוררים כי עמדת המבקשת מקובלת עליה, והיא חתמה על הסכם ביטול המכר ועל תצהיר ביטול מכירה המיועד לרשות המיסים.
9.
ביום 12.07.2012 נתנו הבוררים

פסק דין
, המאשר את ביטול ההסכם. וכך קבעו:
א.
מהמסמכים עולה כי בשעתו התשלום נדחה ולא שולם בזמנו עקב חוסר יכולת תשלום. בדיעבד טוען הנתבע כי החברה לא עמדה בתנאי מסירת הדירה עקב אי פעילותה של המעלית, וע"כ אין הוא נחשב מפר חוזה. ביה"ד סבור כי אין טענה זו מועילה בדיעבד על מנת להחשיב את אי התשלום לאי הפרת חוזה,

[טענות שונות שטוען בוחבוט, כגון שאפשר להפריד את רכישת הדירה מהמחסנים, נדחו – ב.ג.], אשר ע"כ ולאור כל ההתראות שקיבל הקונה, נחשב אי התשלום האחרון במועדו להפרת חוזה.
ב.
לאור הנ"ל על איתן בוחבוט
לחתום לאלתר על מסמכי ביטול חוזה שיומצאו ע"י החברה לביה"ד, מסמך זה יישאר ביד ביה"ד עד לתום ההתחשבנות הכספית.
ג.
לאחר הנ"ל על החברה לסלק את המשכנתא שהדירה משועבדת לה במלואה, ולהמציא אישור על כך לביה"ד, וכן להגיש לביה"ד את החשבון לגבי יתרת התשלום ע"מ לקבל על כך אישור מביה"ד, ולהפקיד סך זה בביה"ד, לאחר זאת החברה תקבל את מסמך ביטול החוזה.
10.
בסמוך לאחר מכן, החליט המשיב להגיש ערעור לאותם בוררים על פסק הדין האמור. ביום 26.08.2012, לאחר שנידון הערעור בפני
אותו הרכב שנתן את פסק הדין, דחה בית הדין את הערעור, חזר על נימוקיו מפסה"ד המקורי ונתן פס"ד סופי בעניינם של המשיבים.
11.
לצורך ביצוע פסק הדין ברשויות השונות (כדוגמת רשות המיסים, הבנק הממשכן וכיוצא באלה) ומאחר שבפסק הדין שניתן בערעור, היו חסרים מספר פרטים טכניים, כגון, מספר החברה המבקשת, וכן תעודות הזהות של הצדדים ומספר הנכס, ביקשה המבקשת מן הבוררים מעין פסיקתא, אשר ניתנה ביום 20.09.2012, המאשרת את שנפסק בעבר, וכן מאשרת את הפרטים הטכניים שהושמטו. וכך נקבע: "בהמשך לפסה"ד והחלטות קודמות ... ולבקשת התובעת, ניתן בזה פס"ד שמסכם את אשר נפסק בעבר".
12.
ביום 23.09.2012 הגישה המבקשת בקשה לאישור פסק בורר. לטענתה, פסק הבורר הומצא למשיב עוד באותו היום, עת הגיע במקרה לבית הדין. עוד לטענתה, המשיבה 2 קיבלה את כתבי הטענות בדואר רשום, וכן שוחחה עם ב"כ המבקשת אודות תוכן בקשת המבקשת לאישור הפסק; כך שברי כי קיבלה לידיה את הבקשה לאישור פסק הבורר.
13.
ביום 18.10.2012 הגיש המשיב את בקשתו לביטול פסק בורר. הבקשה מבוססת על העילות שבסעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968

(להלן: "החוק") ("
הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות")

, בצירוף סעיף 24(7) לחוק ("
הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן"

)

; סעיף 24(5) לחוק ("
הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו"

)

; וסעיף 24(9) לחוק ("
תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור"

)

, כפי יפורט להלן.
שאלת סף
: האם בקשת הביטול הוגשה במועד הקבוע בחוק
14.
לטענת המבקשת, דינה של בקשת הביטול להימחק על הסף, מאחר שהמשיב הגישה באיחור. לטענתה, פסק הדין הסופי של הבוררים ניתן ביום 26.8.2012, וממנו מתחיל מרוץ הזמן להגשת הבקשה לביטול; שכן לדידה, מאחר שבפסיקתא מיום 20.9.2012 אין כל שינוי מהותי, והיא בבחינת "פסיקתא משקפת" ותו לא, הרי שלפי הוראות ס' 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968

(להלן:
"החוק"), המועד להגשת בקשת ביטול הפסק הוא לכל המאוחר 45 יום "מיום מתן הפסק" (סעיף 27 , אשר במקרה דנן הינו 26.8.12, מועד מתן פסק הבורר הסופי לאחר הדיון שבערעור. אי לכך, המועד האחרון להגשת בקשת הביטול, לטענת המבקשת, הינו ביום 10.10.2012; בעוד שהבקשה הוגשה רק ביום 18.10.2012.

עוד לטענתה, המשיב אף מודה בעובדה שאיחר, שכן בכותרת הבקשה לביטול, הוא מציין: "בקשה לביטול פסק בורר והארכת מועד ככל שיש בכך צורך".
15.
לטענת המשיב, בקשתו לא הוגשה באיחור, מאחר שבניגוד לטענת המבקשת, בקשת אישור הפסק לא נמסרה לו באופן אישי, והיא התקבלה לידיו אך מספר ימים לפני חג הסוכות ולא ב-23.9.12 כנטען. משכך, ייתכן שכלל לא התעורר כל צורך לבקש הארכה, ועל כן אף ציין בכותרת הבקשה רק "ככל שיש בכך צורך". שנית, המשיב הגיש בקשה לקבל ייצוג באמצעות הסיוע המשפטי, וקיבל אישור עקרוני לייצוג רק ביום 27.09.12, וב"כ המשיב קיבל אישית את מינויו מטעם הסיוע המשפטי רק ביום 09.10.12; ומסיבה זו ביקש המשיב מבית המשפט להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול הפסק, היה וייקבע כי חרג מן המועד.
16.
דין טענה זו של המבקשת להידחות. גם אם מניין הימים להגשת בקשת הביטול אכן החל מיום מתן הפסק הסופי, קרי, 26.8.2012, חישובה של המבקשת לפיו הסתיימו 45 הימים ב- 10.10.13 אינו מדויק כלל, מאחר שהוא אינו מתחשב בכך שימי פגרת הקיץ מ- 26.8.12 עד 31.8.13 אינם נחשבים (רע"א 5617/09 פורוש נ' דייטש (26.10.10)), וכמו כן לא התחשבה המבקשת בימי פגרת חג סוכות, שחלה אותה שנה מיום 30.9.12 ועד 07.10.12; ואי לכך, הגשת הביטול ביום 18.10.13 ודאי עמדה במקרה דנן בלוח הזמנים הסטטוטורי שבס' 27 לחוק.
17.
למעלה מן הצורך אומר כי, אף אם הבקשה לא הייתה מוגשת במועד, קרי בחריגה של 8 ימים כפי שטוענת המבקשת, או אף יותר, הרי שבית המשפט מוסמך להאריך את המועד להגשת בקשת הביטול,

"מטעמים מיוחדים שיירשמו..".

כאמור, המשיב פנה

לסיוע המשפטי לקבלת ייצוג בסמוך לאחר שקיבל את הפסק לידיו; בקשתו אושרה ביום 27.09.12; ומינוי עו"ד מטעם הסיוע ניתן ביום 09.10.12. משום כך, בקשת הביטול הוגשה תוך זמן סביר לאחר קבלת המינוי, ועל כן, הייתה ניתנת הארכה לאותם ימים ספורים של איחור כמבוקש.

אולם, כפי שצייני לעיל, איני רואה צורך במתן הארכה, משלא התבצעה כל חריגה מן המועד הקבוע בחוק.
טענות הצדדים
חריגה מסמכות
18.
לטענת המשיב, יש לבטל את פסק הבורר על בסיס העילה שבסעיף 24(3) ל
חוק

("

הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות")

,
משום שהבוררים לא פסקו לפי הדין הישראלי, כי אם לפי דין תורה, וזאת בניגוד למוסכם בסעיף 16.13 שבהסכם הבוררות בין הצדדים. משום כך, סבור המשיב כי יש לבטל את הפסק אף משום העילה שבסעיף 24(7) לחוק ("
הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן"

)

.
19.
בתשובה טוענת המבקשת כי לפי שטר הבוררות, לא חלה על הבוררים כל חובה לפסוק לפי הדין המהותי האזרחי, מאחר שנקבע בו מפורשות כי "בית הדין יהיה רשאי לפסוק בהתאם לשיקול דעתו, בין לדין בין לפשרה", ובכך אמצו הצדדים את הוראות סעיף י"ד לתוספת הראשונה לחוק ("הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך.. הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי.."). בהקשר זה מוסיפה המבקשת וטוענת כי אין להידרש לסעיף 16.13 של חוזה המכר אליו מפנה המשיב, ואשר מחייב כי סכסוכים בין הצדדים יוכרעו בהתאם לחוק הישראלי, מאחר שלפי אותו חוזה מכר התחייבו הצדדים לפנות
להליך של בוררות לבית הדין לממונות בירושלים, ומשפנו לבורר, חתמו על שטר בוררות מפורט, לפיו ידון ביה"ד בין לדין ובין לפשרה, לפי שיקול דעתו; ושטר הבוררות – שהוא מאוחר לחוזה המכר – הוא הקובע ככל שמתייחס לסוגיית הדין החל על הבוררות.
20.
מסקנתי היא כי דין טענת המשיב להידחות. כאמור, טוען המבקש, בהתבססו על ס' 24(3) לחוק הבוררות, כי בית הדין חרג מסמכותו כאשר לא דן לפי הדין הישראלי. הדבר מהווה לדעתו חריגה, משום שבס' 16.13 לחוזה המכר שבין הצדדים, המכונה על ידו "הסכם הבוררות", קבעו הצדדים כדלהלן:
הצדדים מקבלים עליהם את החוקים הבאים של מדינת ישראל: חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1993.. הצדדים קיבלו עליהם את החוקים האמורים כמשמעותם לפי הפרשנות המחייבת על פי דיני מדינת ישראל. כל אחד מן הצדדים מתחייב לשלם לחברו כל חוב המוטל עליו לפי החוקים הנ"ל ומקנה לחברו כל זכות העומדת לחברו על פי החוקים הנ"ל.
הצדדים הסכימו כי אם ייערך דיון, בכל גוף שיפוטי או מעין שיפוטי, בין בבית דין של תורה ובין בערכאה אחרת- הדיון יהיה לפי החוקים הנ"ל בכפוף לפרשנותם הנ"ל.
21.
ראשית אציין, כי מה שמכונה על ידי המשיב כ"הסכם בוררות" הינו, כאמור, חוזה המכר שנחתם בין הצדדים, אשר בו מופיעה תניית בוררות. ברם, סעיף 16.13 האמור אינו סעיף הבוררות, והוא אינו כלול בו, אלא, הינו סעיף נפרד של חוזה המכר. דיוק זה הינו חשוב לענייננו, מאחר שסעיפים 24(3) ו-24(7) לחוק הבוררות מפנים להסכמות הצדדים שבהסכם הבוררות, והוא אשר קובע את המשטר הדיוני אשר לפיו יפעלו הבוררים.

אי לכך, חרף העובדה כי בסעיף 16.13 הנ"ל, התחייבו הצדדים להתדיין בבוררות לפי הדין הישראלי, הרי משחתמו הצדדים על שטר בוררות במועד מאוחר יותר, וקיבלו על עצמם כי "בית הדין יהיה רשאי לפסוק בהתאם לשיקול דעתו, בין לדין בין לפשרה", כמקובל בהסכמי בוררות המבוססים על דין תורה; ומן המפורסמות הוא כי המונח "דין" בהקשר זה, מכוון לדין התורה, ולא לדין האזרחי. המסגרת הרלוונטית של הבוררות הינה, אפוא, זו אשר נקבעה בשטר זה, וההיגיון מורה כי בחתימתם המאוחרת על שטר הבוררות, בעודם מודעים להוראה שבחוזה המכר המורה לכאורה אחרת, ויתרו הצדדים על תנאי חוזה המכר, ככל שנוצרה סתירה כלשהי - אם נוצרה - בין החוזה הקודם לבין שטר הבוררות.
22.
אמנם, בהקשר זה מוסיף המשיב וטוען כי החובה לדון לפי הדין הישראלי אף הודגשה בפתח הדיון הראשון מיום י"ט כסליו התשע"ב, ולדברי אב בית הדין, כפי שהובאו בפרוטוקול: "אם אתם חותמים בוררות זה לא סותר את זה (את ההסכם לדון לפי הדין האזרחי - ב.ג.). אם זה ההסכמות בחוזה, השטר בוררות לא מבטל את זה". טוען המשיב, כי הבוררים עצמם הכירו בחובתם לפסוק לפי התחייבות הצדדים בחוזה המכר; ואם כן, הרי שבפועל לא עשו כן, ועל כן קמה עילת הביטול האמורה.
23.
לטענה זו יש להשיב: משיש לקבוע, כמפורט לעיל, כי שטר הבוררות גובר על חוזה המכר, הרי שלפי השטר, לביה"ד ניתן שיקול הדעת לבחור לפי איזה דין לדון, "בין לדין ובין לפשרה", ועל כן היו מוסמכים לדון לפי הדין הישראלי או לפי דין תורה, כראות עיניהם.

שנית, דברי אב בית הדין אינם בהכרח סותרים את שאירע בפועל, ואף אם היו מחויבים הדיינים לפסוק לפי הדין האזרחי, אין בפני
ניו מקרה בו קיימת עילת ביטול לפי סעיף 24(7) לחוק. זאת, מאחר שעיון בפסה"ד מיום 26.08.12 מלמדנו, כי הדיינים התייחסו לשאלת סבירות המגורים בקומה השישית ללא מעלית, כפי שהיה מתחייב אילו היו דנים לפי הדין האזרחי:
מכיוון שההחלטה לא לפתוח את המעלית לתקופת מה עקב אכלוס הבניין, הייתה החלטה שיש בה מן הסבירות, ובנוסף אין הדבר חד משמעי נחשב למגורים בלתי סבירים, ביה"ד סבור כי אפשר וטענה זו הייתה מועילה בזמנו אבל לא בדיעבד על מנת שלא ייחשב אי התשלום להפרת חוזה, וע"כ פסה"ד בעינו עומד על כל סעיפיו.

24.
עיננו הרואות, כי הבוררים דנו בטענת המשיב כי מן הפסיקה האזרחית עולה באופן חד משמעי, כי מגורים בקומה השישית ללא מעלית מהווים מגורים בלתי סבירים, והם אכן התמודדו עם השאלה האם ההחלטה שלא לפתוח את המעלית בבניין לתקופת אכלוס הבניין, הינה החלטה סבירה אם לאו. אלא, שלטענת המשיב, מסקנת הבוררים מנוגדת למסקנת הפסיקה, ועל כן, היא אינה מקובלת עליו; ומשכך, הוא טוען כי הבוררים פסקו בניגוד לדין הישראלי.
25.
דא עקא, אף אם נניח כי היה על בית הדין לפסוק על פי הדין הישראלי, וגם אם בית הדין סטה מהוראה זו, במובן זה שפסק בניגוד לתקדים מסוים, או, פירש את החוק באופן שונה מן הרגיל, נראה שלמרות זאת, אין עילה להתערבותו של בית המשפט; שכן, מן הפסיקה עולה כי לא תקום עילה לביטול פסק הבורר לפי סעיף 24(7) לחוק אלא אם יימצא כי חרף קביעת הצדדים כי על הבורר לדון לפי הדין המהותי, החליט הבורר, בין אם במוצהר ובין אם במשתמע, כי אינו רואה את עצמו מחויב לדין המהותי וכי הינו חופשי לפסוק לפי דין אחר או לפי שיקול דעתו הבלעדי. השוו,
רע"א 470/08

כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל
(4.3.10) (להלן: "פס"ד כרמל"),
שם קבע בית המשפט בדעת רוב כדלהלן:
פיקוחו של בית המשפט בהתאם לעילה זו (ס' 24(7) - ב.ג.) אינו ביקורת "ערעורית", אלא מדובר בביקורת האם אכן פעל הבורר בהתאם להתנאת הצדדים, קרי, לפסוק על פי הדין. אלא שעל פי פסיקתו העקבית של בית משפט זה, גם אם טעה הבורר בדין, לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתו בשיקול דעת הבורר (
אוטולנגי
,
בוררות דין ונוהל
, מהדורה רביעית מיוחדת
כרך ב, עמ' 1072). 'רק מקום שהבורר (אשר חויב לפסוק בהתאם לדין) מחליט ביודעין להתעלם מן הדין המהותי ולפסוק שלא בהתאם לו, תעמיד פסיקתו עילת ביטול לפי סעיף 24(7)' (עניין
בן חיים
, עמ' 832).

כאמור, אם הבורר התעלם מהדין ביודעין ובמכוון - יבוטל הפסק, אולם אם הבורר התכוון לפסוק בהתאם לדין וטעה לגביו - אין זו עילה לביטול הפסק
(
אוטולנגי
, כרך ב, עמ' 1073). (ההדגשות אינן במקור – ב.ג.)
יפים הם לענייננו גם דברי כב' השופט דנציגר ברע"א 3083/10
שירותי בריאות כללית נ' עיריית באר-שבע
, תק-על 2010(3) 822, 825 (25.7.10):
דומני כי יש ממש בקביעת בית המשפט המחוזי כי הטענות שמעלה המבקשת בהקשר זה אינן אלא טענות באשר לטעויות ביישום הדין המהותי, שכידוע, אינן מקימות עילה לביטול פסק בוררות (ראו:
רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה
(5) 511, 516 ...)...

אדגיש כי איני מקבל את טענת המבקשת לפיה בעת בחינת טענה בדבר עילה לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968
(להלן: חוק הבוררות), על בית המשפט לבחון האם הבורר פעל על פי הדין המהותי.
משמעות קבלת טענה זו אינה אלא בחינה מהותית של פסק הבוררות, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם המגמה שבבסיס
חוק הבוררות
והיא עידוד העברת סכסוכים לבוררות תוך הכרה בסופיות הכרעה בבוררות, וצמצום התערבותו של בית המשפט בהכרעות אלה... ".
(ההדגשה אינה במקור – ב.ג.)
26.
על כן, משקבעה הפסיקה כי טעותו של הבורר ביישום הדין אינה מהווה עילת להתערבות לפי ס' 24(7), הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה דנן, גם אילו הייתה חובה על בית הדין לדון לפי הדין המהותי, חזקה שעמד בתנאי זה משהתייחס לעניין אי סבירות המגורים ללא מעלית, וזאת אף אם דחה את טיעון המשיב בעניין זה.
27.
מסקנה זו מצטרפת לקביעה דלעיל, ששטר הבוררות, שהוא החוזה המאוחר עליו חתמו הצדדים, הסמיך את הדיינים לדון בין לדין ובין לפשרה, ואי לכך, לא תתקבל טענת המשיב כי קמה לדיינים חובה לדון דווקא לפי הדין הישראלי. משכך, אין לי אלא לדחות טענותיו של המשיב בכל הנוגע לטענות חוסר סמכות, ואי-שפיטה לפי הדין הישראלי.
טענת המשיב בנוגע ל"חוזה אחיד"
28.
בתצהיר שנלווה לבקשת הביטול, טוען המשיב כי פעולות המבקשת בביטול עסקת המכר באופן חד צדדי, ובלא שניתנה התראה כדין, וכן אמירותיה כי המשיב מחל על עניין המעלית, משום שלא מחה על כך בהזדמנות הראשונה, סותרת חוקים שנחקקו בנושא "חוזים אחידים", שכן לדידו, "אם כן על אחת כמה וכמה כשחותמים על חוזה ב"קום ועשה" שיקרא מחילה ולא יהיה אפשר לטעון על סעיף שהוא מקפח ודבר זה נוגד את תקנת הציבור".

בהמשך לתצהירו כותב המשיב, בנוגע לנושא החוזים האחידים, כך: "אני גם טענתי שמדובר בחוזה אחיד וכי לפיכך הסעיפים בהם השתמשה חברת ציפחה על מנת להראות כי למרות היעדר מעלית הדירה נקראת מוכנה, או כי למרות שהסיבה לאי התשלום לא הייתה תלויה בי, אני מפר הסכם, אך בית הדין כלל לא התייחס לטענה זו".

לדידו של המשיב, משלא הכריעו
הדיינים בעניין
ה"חוזים האחידים" שהובא לפניהם, על פסק
הדין להתבטל בהתאם להוראת ס' 24(5) לחוק.

רק בתגובתו האחרונה לתשובת המבקשת לבקשת הביטול טוען המשיב בצורה ברורה כי "
ברי כי תנאי בהסכם הקובע כי

מסירת דירה בנסיבות אלו תיחשב למסירה כדין הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד
!"
29.
בתגובה טוענת המבקשת כי יש לדחות טענה זו של המשיב בראש ובראשונה מאחר שבבקשת הביטול, כפי שהוגשה, טענת ה"חוזה האחיד" אינה נהירה, וכלל לא מובנת, לא רק משפטית אלא אף מילולית. שנית, היא טוענת כי לאורך כל ההתדיינויות בין הצדדים, לא עלה כל טיעון הנוגע ל"חוזה אחיד" או כל טיעון דומה לו, וכי המשיב העלה טיעונים אלו לראשונה רק בבקשה לביטול הפסק. לדידם, משלא עלה נושא זה מעולם בפני
הבוררים, קל וחומר שלא עלה בידם להכריע בו, וזאת מעבר לעובדה כי טענה בדבר אי התייחסות לסוגיית "החוזה האחיד" מהווה הרחבת חזית.
30.
לאחר עיון בטענת המשיב בנושא זה, אין אלא להסכים עם הערת המבקשת כי דברי המשיב בבקשת הביטול אינם מובנים, והמשיב לא הצליח להעלות על הכתב בצורה מובנת מה בדיוק הוא טוען. המשפטים הבודדים המצוטטים לעיל מתוך הבקשה נוסחו בצורה לקונית ומעורפלת, אשר אינה מאפשרת כל התייחסות עניינית.
31.
מעבר לכך, המשיב לא הוכיח כי אכן העלה את טיעוניו בנוגע ל"חוזים אחידים" בפני
הדיינים להתייחסותם. כך, למשל, לא צורף לבקשתו כתב טענותיו בפני
הבוררים, ממנו ניתן היה ללמוד האם אכן העלה את הטענות האלו בפני
הדיינים; וכן, לא צורפו לבקשה פרוטוקולים של הדיונים הרבים, שבכוחם להוכיח שהנושא האמור אכן עלה בדיונים האמורים. בסופו של דבר, לא סתר המשיב את טענת המבקשת, לפיה העלה את טיעוניו אלו לראשונה בבקשת הביטול, ואף אם בשלב הסיכומים בבית משפט זה הצליח המשיב לבטא את טענתו בצורה ברורה, כמצוטט לעיל, הרי המדובר בהרחבת חזית. טענת המשיב באשר לאי-הסבירות של אכלוס דירה בקומה השישית ללא הפעלת המעלית נדונה בבוררות, כמפורט לעיל, ברם לא הוכח כי טענה זו הועלתה בהקשר של היות החוזה שבין הצדדים "חוזה אחיד", ועל כן, אין למצוא כל פגם בכך שהדיינים לא התייחסו לטענה זו בפסק דינם.
32.
משלא הרים המשיב את הנטל להוכיח כי הדיינים לא הכריעו בעניין שהונח בפני
הם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענתו לביטול הפסק מכוח ס' 24(5) לחוק.
תקנת הציבור

33.
לבסוף טוען המשיב, כי מכיוון שפסק הבוררות קובע כי הצד "התמים" והחלש בעסקה, קרי הצד הקונה את הנכס, הוא זה שהפר את ההסכם, ולא הצד החזק, קרי הקבלן; בעוד שבפועל, עשה המשיב מאמצים לקיים את ההסכם, הרי שהפסק נוגד את תקנת הציבור ועל כן, דינו להתבטל בהתאם לאמור בסעיף 24(9) לחוק ("

תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור"

)

. מנגד
טוענת המבקשת כי כיוון שתקנת הציבור, בהקשר של סעיף 24(9) לחוק נוגעת אך לפגיעה בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, לעקרונות דמוקרטיים, ולעניינים של אינטרסים ומדיניות, אין בינה לבין הסכסוך הספציפי בין הצדדים ולא כלום. הליך הבוררות נוהל כדת וכדין, ארך כשנה וחצי, וכלל מספר בלתי מבוטל של ישיבות והתכתבויות אשר בהן נשמעו טענותיו של המבקש בעל פה ובכתב בפני
הבוררים; ואף לאחר מתן הפסק, נענו הבוררים לדרישתו של המשיב לחזור ולדון שוב בעניינו בערעור שהגיש, ושוב ישבו על המדוכא והוציאו

פסק דין
נוסף, בהתאם לכל החומרים שהונחו לפניהם, אשר גם בו פסקו נגדו. כמו כן מציינת המבקשת כי המשיב היה מיוצג בכל שלבי ההליכים האמורים על ידי טוען רבני אותו כינתה המבקשת "מהעילית שביניהם". נוכח האמור, לדידה של המבקשת, לא ניתן לטעון כי נפלו אי אלו פגמים, או לחלופין שנעשתה פגיעה באינטרסים ועקרונות חשובים אשר מקימים טענה של פגיעה בתקנת הציבור.
34.
בסוגיה זו אציין, ראשית, כי גם טענות אלו של המשיב בדבר פגיעה בתקנת הציבור, הובאו בתמציתיות, באופן אשר אינו מפרט את הנסיבות בגינן הינו טוען כי קמה לו עילה זו.

שנית, טוען המשיב כי כיוון שהוא הצד "התמים" של העסקה, ולא הוא שהפר את החוזה, כי אם המבקשת, לא ייתכן שיינתן

פסק דין
נגדו, ועל כן הפסק נוגד את תקנת הציבור.
35.
לדידי, הדין גם בעניין זה עם המבקשת. אכן כפי שטוענת המבקשת, על מנת להוכיח כי נגרמה פגיעה בתקנת הציבור, יש להוכיח כי זכויותיו הדיוניות של מי שטוען לפגיעה, לא כובדו, ובכך נפגעו העקרונות המשפטיים, האינטרסים, ומדיניות משפטינו. ברי הדבר כי עצם העובדה שבסכסוך שלפנינו עומד קונה "תמים" מול קבלן מנוסה אינה כשלעצמה מחייבת כי הקונה יזכה בדין; ועל זה אמרה תורה, "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג,ג). לאור העובדה כי הדיינים לא חרגו מן המסגרת הדיונית שקבעו הצדדים בשטר הבוררות, טענותיו של המשיב נשמעו, והוא היה מיוצג כל העת על ידי טוען רבני, לא נגרמה כל פגיעה הנוגעת לתקנת הציבור.

כפי שנאמר בפס"ד כרמל (שהובא לעיל), בעמ' 27:
בהתחשב בטיבו של המונח 'תקנת הציבור' בשילוב עם הגישה המצמצמת לפרשנותן של עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 ל

חוק הבוררות
, הרי שבית המשפט יבטל פסק בוררות אשר תוכנו נוגד את
תקנת הציבור מקום שיש בתוכנו של פסק הבוררות 'כדי לפגוע באינטרסים, בעקרונות ובערכים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר...' פרופ' אוטולנגי ז"ל הביעה בספרה את העמדה שלפיה 'לפסוק בניגוד לתקנת הציבור משמעו לפסוק דבר בלתי מוסרי, בלתי מקובל על הציבור, דבר שאינו עולה על הדעת' (אוטולנגי, כרך ב', עמ' 1101).
יש להדגיש, כי בית המשפט רשאי לפסול פסק בוררות רק אם
תוכנו
של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, להבדיל מתוצאתו [
אוטולנגי
, כרך ב', עמ' 1091, עמ' 1093;
רע"א 10567/08

הוברמן נ' בורוכוב
(15.5.2009)].
36.
מן האמור עולה כי בית המשפט רשאי לבטל את פסק הבוררות רק אם תוכנו של הפסק נוגד את תקנת הציבור, להבדיל מן התוצאה, ואילו במקרה דנן, אין כל פגיעה בתקנת הציבור, לא בתוכן ואף לא בתוצאה. המשיב תולה את יהבו בתוצאה, המעוותת בעיניו, שכן, אם הוא הצד התמים בעסקה, הכיצד פסק בית הדין נגדו? כאמור, אין ולא כלום בין טענה זו לבין טענת הפגיעה בתקנת הציבור, ומשההליך התנהל כדת וכדין, אין לי אלא לדחות את טענתו של המשיב בעניין זה, ולקבוע כי לא נגרמה כל פגיעה הנוגעת לתקנת הציבור.

סיכום
37.
לאור כל האמור, לא מצאתי כי קיימת כל עילה לביטול פסק הדין שניתן על ידי בית הדין, ומשום כך, אני דוחה את הבקשה לביטול הפסק בהפ"ב 29981-10-12

.
אישור הפסק
38.
לאחר שבקשת המשיב לביטול הפסק נדחתה בזה, אני מאשר את פסק הבורר כמבוקש בהפ"ב 45948-09-12.
39.
למען הסר ספק, האישור האמור חל גם כלפי המשיבה 2. כאמור לעיל, המבקשת הגישה את בקשתה לאישור הפסק נגד שני המשיבים, לאחר שחוזה המכר נחתם בין המבקשת לבין שניהם, ולאחר ששניהם היו צד להליך הבוררות. ברם, כבר בשלב הדיונים בבוררות חתמה המשיבה 2 בפני
הרכב הבוררים על הסכם ביטול המכר, ועל תצהיר ביטול מכירה המיועד לרשות המיסים; ורק המשיב 1 לבדו הגיש את הבקשה לביטול הפסק בתגובה לבקשת המבקשת לאישור הפסק, בעוד שהמשיבה 2 החליטה שלא להשתתף כלל בהליכים שבבית משפט זה, ולא הגישה כתב טענות מטעמה.
40.
על כן, מבקשת המבקשת, בהתאם לתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט- 1968, כי משלא הגישה המשיבה 2 את התנגדותה לאישור הפסק, ייתן בית המשפט כלפיה

פסק דין
בהיעדר הגנה.
41.
אמנם יצוין, כי המבקשת לא דייקה בכותרת בקשתה עת ביקשה "

פסק דין
בהיעדר הגנה" נגד המשיבה 2, שכן אין המדובר באישור הניתן תוך "היעדר הגנה". לפי תקנה 10 האמורה, משהוגשה בקשה לאישור פסק, ומשלא הוגשה כל התנגדות מצד המשיבה 2, זכאי הפסק אוטומטית לאישור כלפיה, ואין המדובר באישור הניתן עקב מחדל כלשהו מצד בעל הדין שכנגד.
42.
כללו וסיכומו של דבר, הבקשה לביטול הפסק (הפ"ב 29981-10-12

)
נדחית, והבקשה לאישור הפסק (הפ"ב 45948-09-12) מתקבלת.
43.
המשיב 1 יחויב בזה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המבקשת בסך 3,000 ₪.







ניתן היום,
ג' אייר תשע"ג, 13 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.














הפב בית משפט מחוזי 45948-09/12 ציפחה אינטרנשיונל 1994 בע"מ נ' איתן בוחבוט, אילה בוחבוט (פורסם ב-ֽ 13/04/2013)