פסקי דין על נילי שץ |

1099-12/12 עפ     17/04/2013




עפ 1099-12/12 נילי שץ נ' מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בבאר שבע











בפני
:


כב' ס. הנשיא השופטת ר' יפה – כ"ץ

, אב"ד
ע"פ 1099-12-12
כב' השופט
י' צלקובניק
כב' השופטת
י' רז לוי


המערערת

נילי שץ
באמצעות ב"כ עוה"ד י' ארנון
; ג' נחום
; ד' אליגון



נגד


המשיבה


מדינת ישראל

באמצעות ב"כ עו"ד ק' אלטמן
– מח"ש



פסק דין


השופט י' צלקובניק
:

המערערת הורשעה ביום 17.10.2012, בבית המשפט השלום בבאר שבע (כב' ס. הנשיא, השופט י' עדן), על פי הודאתה, בעבירות של קשירת קשר לביצוע עוון לפי סעיף 499 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, וקבלת דבר בתחבולה לפי סעיף 416 לחוק העונשין, והוטלו עליה 4 חודשי מאסר מותנים למשך שלוש שנים, וכן קנס בסך של 2000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו.

הערעור מופנה כלפי עצם ההרשעה; המערערת מבקשת להימנע מהרשעתה, ולהטיל עליה של"צ, על פי המלצת שירות המבחן בתסקיר מיום 13.9.2012, שהוצג בפני
בית המשפט קמא.

העבירות בהן הורשעה המערערת, ילידת 1974, עורכת דין במקצועה, עניינן, הערמה על חברת הביטוח "הפניקס", בה היה מבוטח רכבה הפרטי של המערערת (רנו מגאן), בדרך של יצירת מצג כוזב, לפיו הרכב נגנב, וזאת לצורך קבלת תגמולי הביטוח בערכו של הרכב. למעשיה של המערערת היו שותפים שני נאשמים נוספים -
האחים רחמים ענקי (להלן:
רחמים
), שהיה באותם ימים שוטר במשטרת ישראל, ותמיר ענקי (להלן:
תמיר
) - שעמדו לדין יחד עם המערערת בכתב אישום משותף.

המערערת, ששימשה כעורכת דינם של רחמים ותמיר באותה תקופה, קשרה קשר עם תמיר להונות את חברת הביטוח, בדרך שתוארה. רחמים יצר קשר עם אחד, אושיק לוי, אותו הכיר במסגרת עבודתו במשטרה, אשר היה אמור "להעלים" את הרכב, בעקבות תיאום עם תמיר.
ביום 6.10.2006, בשעה 16:00, במושב זבדיאל, הועבר הרכב, במסגרת הקשר, לידי תמיר, וזה החנה את הרכב בצומת קסטינה. בשעות הערב נלקח הרכב מהמקום על ידי אדם אחר, בשליחותו של אושיק, ומאז נעלמו עקבותיו של הרכב. כל אותן שעות קיים רחמים קשר טלפוני עם תמיר ואושיק, לצורך תיאום העברת הרכב לידי אושיק. המערערת ניגשה באותו יום, בשעות הערב לתחנת באר שבע, שם דיווחה כי רכבה נגנב.
קודם להגשת התלונה, פנתה המערערת לתמיר בשאלה מה תעשה אם תידרש להציג במשטרה את מפתחות הרכב, אשר היו אמורים להימצא לכאורה בידיה, והועברו לתמיר, וזה פנה לרחמים, שהנחה אותו בדבר המענה השקרי שתמסור המערערת בעניין זה, לחוקר המשטרה.

ביום 26.10.2006, פנתה המערערת לחברת הביטוח, בתביעה שהתבססה על התלונה הכוזבת הנוגעת ל"גניבת" הרכב, וקיבלה לידיה את כספי הביטוח בסך של 49,332 ₪.

משפטם של תמיר ורחמים התקיים בנפרד; תמיר שהורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע עוון וקבלת דבר במרמה, בגין חלקו במעשים, נדון לשישה חדשי מאסר מותנים. על רחמים, שהורשע, בנוסף, בעבירות אחרות שבוצעו בקשר לתפקידיו במשטרה, הוטלו שישה חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן מאסר מותנה.

ערעורם של השניים – תמיר ערער אף הוא כנגד עצם הרשעתו - נדחה במסגרת עפ"ג 3618-05-10 (ניתן ביום 15.10.2010). יצויין, כי תמיר טען במסגרת ערעורו, כי לא קיבל כל טובת הנאה מהמעשים, וכי "הודח" לבצעם על ידי המערערת; שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעתו נוכח נסיבות אישיות חיוביות והזמן שחלף מאז ביצוע העבירות. תמיר טען בנוסף, כי הרשעתו עלולה למוטט עסקי מכבסה הנמצאת בבעלותו, נוכח פגיעה אפשרית ברישיון רעלים שהוא נזקק לו לצורכי עבודתו, ובקשריו המקצועיים עם משרד הביטחון; כן טען, כי הרשעה עלולה למנוע אפשרות של רכישת משק בישוב בו הוא מתגורר.
כאמור, נדחה ערעורו של תמיר, והרשעתו נותרה על כנה.

גזר הדין

על פי תסקיר שירות המבחן, המערערת, נשואה ואם לשלושה, בעלת משרד עצמאי לעורכי דין, נאלצה לעזוב את עיסוקה המקביל, כמנכ"לית של לשכת עו"ד במחוז הדרום, בשל החקירה שנפתחה; שירות המבחן הסתמך בהמלצתו על תפקודה הנורמטיבי של המערערת; היעדר עבר פלילי; חלוף הזמן; השאיפות להמשיך בעיסוק עריכת דין; קבלת האחריות ותחושת החרטה והבושה שהביעה המערערת. שירות המבחן התרשם כי המערערת מסוגלת לערוך בדיקה פנימית ביקורתית ביחס להתנהגותה, ולבחון את הקשר בין נסיבות חייה – בעניין זה צויינו קשיים לא מבוטלים עימם התמודדה המערערת, על רקע נסיבות אישיות ומשפחתיות – לבין מעורבותה במעשי העבירה.
המערערת טענה בפני
שירות המבחן, כי ניסתה למכור את רכבה ללא הצלחה, ותמיר, אותו ייצגה בהליכי הוצל"פ, שכנעה להעביר אליו את הרכב כדי לקבל את כספי ביטוח, והיא נענתה להצעתו. שירות המבחן סבר כי ההרשעה תהווה פגיעה משמעותית ביכולתה של המערערת להמשיך בתחום עיסוקה, תפגע במערכות חייה השונות ובדימויה העצמי, ומכאן המלצתו להימנע מהרשעתה.

בנוסף על האמור בתסקיר, העידו עדים שונים, ובהם בכירים בלשכת עורכי הדין, על תפקודה הנורמטיבי של המערערת, המטפלת בהתנדבות במאות תיקים משפטיים; עלה, כי המערערת פיתחה וריכזה את פרוייקט "שכר מצווה" של לשכת עורכי הדין במחוז הדרום, והיא מסייעת בייצוג משפטי לנעדרי יכולת כלכלית. מאז שחדלה לשמש כמנכ"לית של הלשכה במחוז הדרום, ממשיכה המערערת לעבוד בהתנדבות בפרוייקט, וקיבלה תעודות הוקרה רבות על פעילותה הנרחבת. בעניין זה מציין בית המשפט בגזר הדין, כי -
"התמונה העולה מהראיות שבפני
איננה רק של מי שחיה חיים נורמטיביים, וממלאת תפקידים שונים וחשובים באופן רציני ומסור, אלא גם עוסקת בהתנדבות בהיקף משמעותי, תורמת תרומה חברתית משמעותית." (ע' 93 לפר').

בית המשפט ציין כי הינו ער לכך ש"תרומתה וזכויותיה" של המערערת "תומכות באי הרשעה", וכי ניתן לצאת מנקודת הנחה כי קיים חשש להמשך חברותה בלשכת עורכי הדין, במקרה של הרשעה.
עם זאת, נקבע, כי לא ניתן להימנע מהרשעת המערערת נוכח נסיבות העבירה, ואין "להימנע מהטבעת חותם פלילי על סדרת הפעולות שביצעה...במסכת המתוארת לעיל". בהקשר זה עמד בית המשפט על כך כי מדובר "במהלך מתמשך ומאורגן", הכולל "הן את תהליך קשירת הקשר, התכנון וההכנה, והן שני מופעים של מתן הודעה כוזבת – פעם אחת למשטרה ופעם שניה לחברת הביטוח". צויין בנוסף, כי בטענת ב"כ המערערת כי הרווח שהיה צפוי לה עקב המעשים, הינו של "אלפי שקלים בודדים" בלבד -
בשל ההפרש בין תגמולי הביטוח שהתקבלו, לבין הכספים שהיו צפויים להתקבל ממילא, בגין מכירת הרכב - אין כדי להמעיט מחומרת המעשה, שאינה נעוצה בגודל ההפרש הכספי, אלא במכלול הפעולות "אשר בוצעו להשלמת המעשה העברייני".
עוד עמד בית המשפט קמא על כך שערעורו של תמיר כנגד הרשעתו נדחה, וכי למרות שנאשם זה הורשע בעבירה חמורה יותר של קבלת דבר במרמה, בשונה מהמערערת, הרי שחלקה של המערערת במעשים היה "גדול ומשמעותי יותר" מזה של תמיר, נוכח כך שמדובר היה ברכבה של המערערת, דרך מסירת ההודעות הכוזבות על ידה, וקבלת כספי הביטוח.

בית המשפט ציין כי ככל שהנסיבות האישיות, צרכי שיקום ואף פגיעה אפשרית בפרנסה, נסוגים מפני האינטרס הציבורי שבהרשעה, יש בהם כדי להטות להקלה במידת העונש. נקבע כי מתחם העונש ההולם במקרה זה נע בין מאסר על תנאי לבין תשעה חודשי מאסר, ולנוכח הנסיבות האישיות והפגיעה הצפויה מההרשעה, ניתן להסתפק בענישה מותנית ובקנס.

עיקר נימוקי הערעור

ב"כ המערערת טען בערעורו בכתב – במהלך הדיון בפני
נו הסתייג מכך - כי המערערת כפרה תחילה במעשים המיוחסים לה, וכי לאחר "ניסיון גישור, שבו הבינה המערערת כי לא תורשע כפוף לקבלת תסקיר חיובי, הגיעו הצדדים להסדר לפיו סעיף העבירה...ישונה לקבלת דבר בתחבולה שאין בו מרמה (סעיף 416 לחוק העונשין), והמערערת תודה בכתב האישום המתוקן".
למען הסר ספק נציין, כי ל"הבנה" זו לא היה כל בסיס בטיעון שעלה בבית המשפט קמא;
בפרוטוקול הדיון (ע' 69), נרשם מפי ב"כ המאשימה, בהסכמת סניגורה של המערערת, כי בהסדר שהוצג תעתור המדינה, לאחר תיקון כתב האישום וקבלת תסקיר,
"להרשעה, מאסר שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס, וההגנה תהיה רשאית לטעון להעדר הרשעה".
גם בתגובתה בפני
נו חזרה ב"כ המשיבה על כך שזו, אכן, הייתה עמדת המדינה כפי שהוצגה בבית המשפט קמא.

עוד נטען על ידי ב"כ המערערת, כי מעשה העבירה היה בבחינת מעידה חד פעמית. מדובר באירוע עבירה יחיד ובודד, ולא היה מקום לפרקו למרכיביו לצורך בחינת העונש, באופן שישווה למעשה חומרת יתר, שלא לצורך. למעשי המערערת קדם "פיתוי של מי שיזם את המהלך כולו". נטען, כי תמיר היה זה ששכנע את המערערת לבצע את המעשה, והיה הרוח החיה בביצועו. תמיר ניצל קשריו עם המערערת, שהייתה עורכת דינו כאמור, כדי לשכנעה לעבור את העבירה, וכך להימנע מתשלום שכר טרחה. המערערת לא פעלה מתוך בצע כסף, אלא מתוך "נפילה מנטאלית" בעקבות הלחץ שהפעיל עליה תמיר.
עוד צויין, כי המערערת שילמה את חובה לחברת הביטוח, וחברת הביטוח הודיעה לבית המשפט כי אין לה עוד כל תביעה נגד המערערת.
נטען, כי ניתן היה להימנע מהרשעה גם נוכח הזמן שחלף מאז מועד ביצוע העבירות (כשש שנים), ומשכתב האישום הוגש רק לאחר למעלה משלוש שנים מזמן ביצוע העבירות. המערערת סבלה מעינוי דין מתמשך, ומחוסר ודאות לגבי תוצאות ההליך הפלילי ועתידה המקצועי; בית המשפט לא נתן משקל ראוי להמלצת שירות המבחן להימנע מההרשעה; לא ניתנה הדעת במידה מספקת, לכך שהמערערת הודתה באשמה והביעה חרטה כנה ואמיתית; לחרדה הקשה שהיא נתונה בה נוכח הליכי המשפט והקיפוח האפשרי של פרנסתה כעורכת דין, במקרה של הרשעה והליכי השעיה צפויים. עוד צויין, כי כיום המערערת הינה מפרנסת יחידה במשפחתה.
עוד נטען, כי לא היה מקום להשוות בין עניינה של המערערת לבין עניינו של תמיר, שהינו בעל מכבסה פרטית ואין בהרשעתו כדי לפגוע בפרנסתו.
המערערת טוענת בנוסף, כי יש ליתן משקל משמעותי יותר לתרומתה במתן שירותי משפט חינם לאנשים נזקקים; בהרשעה יש כדי לסכן את המשך עשייתה של המערערת, ואין יחס הולם, נוכח ההרשעה, בין המעשה החד פעמי שביצעה לבין פעילותה ההתנדבותית ארוכת השנים.

נוכח אלה, טוענת המערערת, כי התוצאות הקשות של ההרשעה מצדיקות הימנעות מהרשעה, שאין בה כשלעצמה, כדי להסיר חותם של פליליות, נוכח הגשת כתב האישום והקביעה כי המערערת ביצעה את מעשי העבירה. בנוסף נטען, כי קיימים מקרים אחרים שנדונו בפסיקה, בהם נמנעו ערכאות מהרשעתם של בעלי תפקיד שונים, שהיו מעורבים בביצוע עבירות.

ב"כ
המשיבה
ציינה בתגובתה כי אין מקום לשנות את החלטת בית המשפט קמא, נוכח חומרת מעשיה של המערערת, ולנוכח הנמקות גזר הדין. באשר לחלוף הזמן, צויין, כי עניינם של תמיר ורחמים – כולל הליכי הערעור - הסתיים עוד בשנת 2010, וכי לא הייתה הצדקה עניינית להמשך ההליכים על ידי המערערת,
נוכח כך, שבסופו של יום, לא חלקה עוד על עובדות כתב האישום.

דיון והכרעה

כידוע, הכלל הינו כי הליך פלילי סיומו בהרשעה; בע"פ 5102/03
מדינת ישראל
נ. דני קליין,
ניתן ביום 4.9.2007 (להלן: עניין קליין), עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה עמדה על מטרת ההרשעה
הנועדת-

"להעביר מסר של הרתעת היחיד והרבים, ולשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה שגמול עונשי בצידו. חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת." (עניין קליין, פסקה 77).

בפרשת ביטון (ע"פ 9150/08
מ"י
נ. איתמר ביטון,
ניתן ביום 23.7.2009), נאמר כי -


"הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות" .

כדי לעמוד על הפגיעה הצפוייה עקב הרשעה, ייבחן עניינו של הנאשם –

".... לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ולהשפעת ההרשעה על חייו, ועל סיכויי שיקומו; יש לקחת בחשבון נסיבות אישיות שונות – גיל, עבר פלילי קודם, ונתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי. יש לבחון את השפעת ההרשעה על עיסוקו המקצועי של הנאשם, ועל מצבו הכלכלי והמשפחתי. בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה – האם, בנסיבות המיוחדות של הענין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין." ( (ע"פ 9893/06,

אוסנת לאופר נ. מ"י
, ניתן ביום

פסקה 11).

עורך דין העומד בפני
סיכון של הרשעה פלילית, צפוי לעמוד לדין משמעתי בפני
בית דין של לשכת עורכי הדין, מכוחו של סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961,
הקובע כי בית הדין המשמעתי המחוזי רשאי להטיל את אחד העונשים המפורטים בסעיף 68 לחוק, אם
"בנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון".
אחד מהעונשים המנויים בסעיף 68 הינו עונש של השעיה, אולם אין כל
הכרח
כי כך ייקבע בסופו של ההליך המשמעתי.
עוד יש לציין, כי אין חפיפה בין מטרות הענישה המשמעתית לאלה של הענישה הפלילית:
"תכלית הענישה המשמעתית בשמירה על התדמית הראויה של המערכת המקצועית ועל התיפקוד הראוי של העוסקים במקצוע שונה במהותה ממטרות הענישה הפלילית, המבקשת לאזן בין עניינו של הציבור בהגנה על שלומו ובטחונו לבין ענישת הפרט, הבנויה על שיקולים של גמול, הרתעה ושיקום."
(עלע 2531/01
שמעון חרמון נ. הועד המחוזי של לשכת עו"ד,
ניתן ביום 16.3.2004, פסקה 8).

במסגרת השיקולים אם יש מקום להימנע מהרשעת עורך דין, נקבע כי
"עלינו לשאול את עצמנו האם האפשרות, ומדגישים אנו שמדובר אך באפשרות, שיוטל עונש של השעיה בהליך המשמעתי צריכה להביא לביטול ההרשעה".
(ע"פ 3336/10
עבדאללה דכוור נ. מ"י,
ניתן ביום 10.3.20119); עוד מן הראוי להביא בהקשר זה, את הנאמר בע"פ 9893/06, היינו:

"לא יכול להיות ספק בכך שהרשעה פלילית של אדם שעיסוקו במשפט הינה כתם כבד העלול להישקל לחובתו בידי גורמים שונים בעולם המשפטי המקצועי, ולהשפיע על החלטתם בדבר העסקתה של המערערת במסגרת פעילות משפטית-מקצועית כזו או אחרת... " (פסקה 22


לפסק הדין).







לעניינה של המערערת

מעשי העבירה בהם מעורבת המערערת, הינם בעלי חומרה ממשית. בעניין דומה, שבו נדון מקרה בו חברו שניים ל"העלמת" רכבו של אחד מהם, שוטר, בדרך של הצתה, כדי לקבל תגמולי ביטוח בטענה כוזבת כי הרכב נגנב, נאמר ברע"פ 4117/05
מיכאלוב ואח'
, נ. מ"י, (ניתן ביום 29.9.2005):
"המבקשים בצעו מעשי מרמה חמורים המחייבים ענישה ממשית. מדובר בקשר פלילי בין שותפים להונות במרמה חברת ביטוח על ידי ביום גניבה ושריפה של רכב, תוך מעשי הונאה הן כלפי המבטח והן כלפי
המשטרה. עבירות אלה חמורות וקשות מעצם טיבן. הן מקבלות מישנה חומרה לגבי מיכאלוב ששימש אותה עת בתפקיד שוטר. בתי המשפט דלמטה לא רק שלא החמירו עם השניים, אלא נקטו בענישה מתונה, וזאת גם בהינתן העובדה כי מדובר בנאשמים בעלי עבר נקי..."

במקרה אחר (תפ (ב"ש) 8051/07
מדינת ישראל
נ' אלעד מנחם הזיזה

,
ניתן ביום 28.5.2008), צויין כי –
"ה
הונאות בתחום הפשיעה הנוגעת לכלי רכב, הינן בבחינת חזון נפרץ, ונראה כי ההתפתות לביצוען מקורה בקלות היחסית של תכנון גניבות הרכב, מכירתו והעברתו לתחומי הרשות הפלשתינית, לעיתים קרובות גם תוך שיתוף פעולה מלא של בעלי הרכב עצמם המשתתפים בתכנון המעשה, תוך גלגול הנזק אל כתפי חברות הביטוח, ולמעשה, על ציבור המבוטחים כולו..."

(וכן ראו בעניין דומה, רע"פ 4129/99
צביקה סין נ. מ"י
, ניתן ביום 7.7.99).

גם במסגרת ערעורו של
תמיר
שנדון, כאמור, בגין חלקו במעשי המערערת,


צויין כי -
"יש ממש בטענת המערער כי העבירות בהן חטא המערער... הינן "מכת מדינה", אלו עבירות, שלא במעט מקרים, נעברות על ידי נאשמים נטולי רישום פלילי. ייתכן שחלק מהציבור לא תופס את המעשים נשוא האישום הראשון כעבירות פליליות חמורות, ולפיכך, נכשל בביצוען. הימנעות מהרשעה - אלא בנסיבות יוצאות מן הכלל- כפי שניתן להיווכח אף מהפסיקה שהוגשה על ידי באת כוח המערער 2 - עלולה לפגוע בצורכי החברה למיגור התופעה... ".

עניינה של המערערת אינו שונה.

המערערת הייתה בעלת עניין ראשון במעלה בהשלמת מעשי העבירה, מכוח היותה בעלת הרכב ורצונה לקבלת תגמולי ביטוח מוגדלים, ביחס למחיר השוק הצפוי של הרכב, במכירה רגילה. גם אם היה זה תמיר שהעלה לראשונה בפני
המערערת את האפשרות ל"היפטר" מהרכב בדרך המתוארת, הרי שהמפתח למימוש המעשים נתון היה בידי המערערת; לנוכח מצג השווא שיצרה המערערת בפני
המשטרה וחברת הביטוח, בשתי הזדמנויות שונות, לאחר שגם נועצה בתמיר בדבר הדרך בה תציג את תלונתה בפני
המשטרה, ומשקיבלה לידיה את תגמולי הביטוח בסכום של עשרות אלפי ₪, הרי שברי כי המערערת גמרה אומר בדעתה להשלים את מעשה העבירה, בלא קשר לפנייתו של תמיר.

טענת ב"כ המערערת כי תמיר זכה לטובת הנאה כלשהי בשל מעורבותו במעשים, לא עלתה כלל מגזרי הדין שניתנו בפרשה, וקביעת בית המשפט בדבר חלקה הבכיר של המערערת במעשה העבירה, מעוגן בעובדות שעלו בפני
ו. בהקשר זה, ראוי לציין, כי המערערת – שלא כמו תמיר, שהורשע בקבלת דבר במרמה - הורשעה אומנם בעבירה קלה יותר של קבלת דבר בתחבולה, שהינה עבירה "הגובלת ב"מרמה", "אך אינה באה בהכרח בגידרה" (ראו הדיון בעבירת התחבולה, עניין קליין, פסקה 49). עם זאת, נוכח
מעשיה של המערערת, הרי שמהותה של ה"תחבולה" בה נקטה, גובלת במרמה ממשית, ואין בכסות המשפטית השונה כדי להמעיט מחומרת ההתנהגות.

לבסוף יצויין, כי קיימים פנים נוספות לחומרה, נוכח מעמדה של המערערת כעורכת דין, הן ביחס ליצירת הקשר הפלילי עם מי שהיו לקוחותיה, והן לעניין מצגי השווא בפני
המשטרה וחברת הביטוח.

המערערת הינה אדם נורמטיבי. היא לא הסתבכה מימיה במעשי עבירה אחרים. היא פעלה רבות למען הזולת בתחום עיסוקה, ואין ספק כי נגרמה לה פגיעה מקצועית ואישית לא מבוטלת נוכח ההליך הפלילי שננקט; יש להניח כי המערערת למדה היטב לקחה, כפי שעלה מתסקיר שירות המבחן, וכעולה מההודאה והבעת החרטה.
עם זאת, אין עניינה של המערערת נופל במסגרת אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים הימנעות מהרשעה. למערערת עומדות אומנם זכויות רבות, אולם אלה אינן גוברות על האינטרס הציבורי שבהרשעה בגין מעשה פלילי, בעל חומרה ממשית, שבוצע מתוך רצון להוצאת כספים מחברת ביטוח, תוך יצירת קשר בין מספר מעורבים, וכאשר נלוו למעשה מרכיבי תכנון, בשלבי הביצוע השונים. נסיבותיה האישיות של המערערת, הזמן שחלף מאז המעשים, עמדת שירות המבחן – כל אלו נשקלו בתשומת לב רבה על ידי בית המשפט, שנתן לנתונים אלה משקל רב בהטלת עונשים מתונים במסגרת גזר הדין.

בנסיבות אלה אין אנו רואים מקום לקבלת הערעור, והוא נדחה לפיכך.

נוכח ההסכמה שניתנה בדיון, המזכירות תשלח את פסק הדין אל הצדדים באמצעות הדואר.


ניתנה היום,
ז' אייר תשע"ג
,
17 אפריל 2013
, בהעדר הצדדים
.





ס.הנשיא, רויטל יפה-כ"ץ
אב"ד


יורם צלקובניק, שופט

יעל רז-לוי, שופטת











עפ בית משפט מחוזי 1099-12/12 נילי שץ נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 17/04/2013)