פסקי דין על שמעון סיסו

7772-05/11 גמר     17/04/2013




גמר 7772-05/11 מדינת ישראל נ' שמעון סיסו








בית משפט השלום לתעבורה בנצרת

גמ"ר 7772-05-11 מדינת ישראל
נ' סיסו
תיק חיצוני
:
פמ"צ-תע-1111/11




בפני

כב' השופטת
דלית שרון-גרין


מאשימה

מדינת ישראל


נגד

נאשם
שמעון סיסו
ע"י ב"כ עו"ד אמירה רינגר



החלטה

לפניי טענת אין להשיב לאשמה.

טיעוני הצדדים
עם סיום פרשת התביעה טענה ב"כ הנאשם כי אין להשיב לאשמה, ככל שהדבר נוגע לקשר הסיבתי בין התאונה למותו של המנוח.
לטענתה, אין מחלוקת כי אירעה תאונה בה היה מגע בין רכב הנאשם למנוח, אך לא נערכה נתיחה בגופו של המנוח. עוד טענה, שאין כל ראייה שהמנוח נפטר כתוצאה מהתאונה. נהפוך הוא, קיימת ראייה פוזיטיבית לפיה למנוח, שהיה חולה לוקמיה, היתה גרורה במח, שהינה המקור לדימום התוך מוחי. הרופאים שהעידו מטעם התביעה לא הניחו תשתית ראייתית מספקת.

ב"כ המאשימה יצא נגד טענת אין להשיב לאשמה באופן חלקי, ומכל מקום בקש לדחותה. המנוח שנפגע בתאונה, היה בהשגחה רפואית מתמשכת החל ממספר דקות לאחר התאונה ועד ליום מותו. מדובר בהולך רגל שככל הנראה היה בדרכו לביתו לאחר שערך קניות בסופרמרקט סמוך. לטעמו, הובאה תשתית סבירה להוכחת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין המוות.

טענת אין להשיב לאשמה
סעיף 158 לחוק סדק הדין הפלילי קובע:
"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין ביוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין, הוראות סעיף 182 – 183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה".




על מנת שבית המשפט יזכה נאשם בשלב הדיוני של תום פרשת התביעה, על בית המשפט להיווכח שאין בחומר הראיות שהציגה התביעה ולו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. כך שאף אם יינתן לראיות התביעה מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי, הן לא יבססו את הרשעת הנאשם.

בשלב זה, בית המשפט אינו שוקל שיקולי מהימנות או משקל ואם התביעה הציגה ראיות בסיסיות ואף דלות להוכחת יסודותיה של העבירה, לא יטה בית המשפט אוזן לטענת הנאשם כי "אין להשיב לאשמה" (רא י. קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק שני א' עמ' 1445 – 1447 וע"פ 732/76 מדינת ישראל
נ' כחלון פ"ד לב (1) 179) (להלן "פרשת כחלון").

כך נקבע בפרשת כחלון, עמ' 179 – 180:
"...ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמעותן כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא לדברי בית המשפט העליון בע"פ 28/49 (1), הנ"ל ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאה הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם".

ויודגש, הראיות שהובאו בפרשת התביעה אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא קיימות ראיות המחלישות או אף סותרות את הראיות הללו מאחר שבשלב זה לא נבחנת שאלת משקלן של הראיות לכאורה (קדמי, סדר הדין בפלילים, עמ' 1447 – 1448 וגם בש"פ 153/95 רחאל נ' מדינת ישראל
פ"ד מט (2) 225; בש"פ 4192/97
חסין נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו] פסקה 5).

טענה לפיה אין להשיב לחלק מן האשמה
הטענה שאין להשיב לאשמה, מתייחסת עקרונית לכל עבירה שניתן להרשיע בה בשל האירוע מושא האישום, כך שהטענה מתייחסת לכך שלא ניתן להרשיע אף בעבירות "פחותות" מאלו המצויינות בכתב האישום. על כן, כל עוד יש "ראיות לכאורה" לעבירה אחרת שמקורה באירוע המתואר בכתב האישום, עקרונית – דין הטענה להדחות, בין אם יתוקן כתב האישום והנאשם יחויב בהשבה לעבירה "האחרת" ובין ללא תיקונו. הנטיה היא שלא לתקן את כתב האישום בשלב זה של הדיון.

ואולם, ישנן נסיבות בהן יורה ביהמ"ש על תיקון כתב האישום בהחלטה לפיה על הנאשם להשיב אך ורק לעבירה מסוימת, לה הוא מוצא אחיזה בחומר הראיות, כך שהדיון בפרשת ההגנה מצטמצם אך ורק לעניינה של עבירה מסוימת זו (קדמי, סדר הדין בפלילים, עמ' 1452).





"כך למשל רשאי בית המשפט לפטור נאשם מלהשיב לעבירה חמורה ... ולחייבו להשיב ... לאשמה של גרימת מוות, בדרגה פחותה. ...בדרך כלל ינהג כך בית המשפט כאשר יש לתיקון כזה השלכה רבת משקל בכל הקשור לאופי הדיון – ובמיוחד להבאת הראיות – בפרשת ההגנה" (קדמי, סדר הדין בפלילים, עמ' 1453).
אין ספק כי אם אקבל את טענת ההגנה, תהיה לכך השלכה משמעותית על אופי הדיון ועל הצורך בהבאת ראיות במהלך פרשת ההגנה.

הקשר הסיבתי
הקשר הסיבתי בין האחריות לתאונה לבין תוצאותיה הקטלניות, הנו חלק מיסודותיה של העבירה של גרם מוות ברשלנות. ואולם, בשלב דיוני זה על בית המשפט לבדוק האם התביעה הניחה תשתית עובדתית לכאורית למעשה רשלני מצד הנאשם, שכן, סברה כזו או אחרת כי מותו של המנוח נגרם בשל סיבה אחרת יכולה להבחן רק בשלב פרשת ההגנה (תפ (רמ') 1981/02 מדינת ישראל
נ' אנדרי אורלוב ואח' [פורסם בנבו], פסקה 11. להלן: "פרשת אורלוב"). לעניין נטל הראיה בעבירה של גרם מוות ברשלנות ראו גם ת"ד 10033-08 (פ"ת)
מדינת ישראל
נ' פיראס אזברגה [פורסם בנבו].

עוד נקבע בפרשת אורלוב (פסקה 8.ג., על בסיס ע"פ 24/49, פס"ע ב' 418):
"אם מתוך ראיותיה של התביעה עולות שתי אפשרויות חלופיות, האחת מתיישבת עם אחריות פלילית של הנאשם והאחרת עם תוצאה הפוכה, אין מקום לקבוע שלא קיימות ראיות לכאורה".

כך שאם יש בראיות לכאורה חוות דעת רפואית התומכת לכאורה בקשר הסיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח, יש לדחות את הטענה לפיה, אין להשיב לאשמה (ראו ת"פ (ב"ש) 5454-06 מדינת ישראל
נ' עופר גור ואח' [פורסם בנבו] בכללותו).

מן הכלל אל הפרט
אכן לא בוצעה בגופתו של המנוח נתיחה אחרי המוות.
במהלך פרשת התביעה הוגשו שלל מסמכים רפואיים, והעידו מספר רופאים. קשה לאמר כי פרשת התביעה, ככל שהדבר נוגע להוכחת הקשר הסיבתי, התנהלה באופן מסודר וענייני.
יחד עם זאת, בסופו של יום, מונחת לפניי תשתית ראייתית לכאורית, לפיה נחבל המנוח בתאונה מושא כתב אישום זה, שאירעה ביום 16.12.10, והגיע לביה"ח כשהוא סובל מחבלת ראש ומדימום תוך מוחי.
המנוח היה בהשגחה רפואית עד ליום מותו 9.1.11.
הסיבה המיידית למוות, כפי שנכתב בתעודת הפטירה (ת/27) הינה הלם זיהומי על רקע דלקת ריאות. הסטטוס פוסט הינו חבלת הראש.
מסיכום האשפוז בביה"ח רמב"ם (ת/34) עולה כי המנוח אושפז לצורך טיפול בדימום מוחי, שנמצא לאחר תאונת הדרכים בבדיקת
ct

מח. האבחנה הראשונה בסיכום הינה חבלת הראש, לצד מחלות
או מצבים כרוניים.

במהלך אשפוזו נבדק המנוח גם על ידי אונקולוג, שעפ"י הדוח שערך (ת/36) בדק כשאלה אבחנתית האם הדימום המוחי הינו על רקע גרורה במח. סיכומו מעלה כי המצב "מחשיד לגרורה עם דימום בתוכה", והמלצתו היא: "בשלב זה ללא צורך בהתערבות אונקולוגית, כאשר יתאושש ממצבו ובמידת הצורך נשקול בירור הנגע המוחי וטיפול". בסייפא ציין כי מבחינה אונקולוגית החולה "משוחרר".

כך, שלא הונחה ראייה פוזיטיבית לקיומה של גרורה במח, בוודאי לא לכזו שהינה הגורם המיידי או הבלעדי לדימום התוך מוחי, וממילא לא למותו של המנוח.

בשלב זה, אינני בודקת, כמובן, את שאלת משקלן של הראיות שהונחו לפניי במסגרת פרשת התביעה, ואינני קובעת דבר באשר לדיותן. בהתחשב בכך ובכל האמור לעיל, אני סבורה כי התשתית הראייתית שהונחה לפניי בדבר הקשר הסיבתי מצריכה ואף מחייבת תשובת הנאשם לאישום.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה ומחייבת את הנאשם להשיב לאישום, ובכלל זה לנושא הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח.

המזכירות תעביר החלטתי זו בדחיפות לב"כ הצדדים
.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ג, 17 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.








גמר בית משפט לתעבורה 7772-05/11 מדינת ישראל נ' שמעון סיסו (פורסם ב-ֽ 17/04/2013)