פסקי דין על חאלד סלאמה |

3248/13 עפ     08/05/2013




עפ 3248/13 חאלד סלאמה נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק ע"פ 3248/13



בבית המשפט העליון


ע"פ 3248/13



לפני:

כבוד השופט א' שהם


העורר:
חאלד סלאמה



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 2.5.2013, בעפ"ת 46738-04-13, שניתנה על-ידי כב' השופטת מ' ברנט

תאריך הישיבה:
כ"ז באייר התשע"ג

(7.5.2013)



בשם העורר:
עו"ד נירה שגב
; עו"ד יגאל כהן
בשם המשיבה:
עו"ד חיים שווייצר

החלטה

1.
לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 2.5.2013, בעפ"ת 46738-04-13, שניתנה על-ידי כב' השופטת
מ'

ברנט
, ובמסגרתה נדחתה בקשתו של העורר לעכב ביצוע עונש מאסר בפועל, אשר הושת עליו בבית המשפט לתעבורה.

רקע והליכים קודמים

2.
נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (להלן:
בית המשפט לתעבורה
), במסגרתו יוחסו לו העבירות הבאות: נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן:
פקודת התעבורה
); נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.


העורר כפר באשמות שיוחסו לו, ולאחר משפט הוכחות הוא הורשע בעבירות שבכתב האישום (הכרעת דין בתע"א 2463-04-12, שניתנה על-ידי כב' השופטת
ט' אוסטפלד-נאוי
). יצוין, כי העורר הודה בבית המשפט כי הוא היה נתון, במועד הרלבנטי לכתב האישום, תחת פסילת רשיון נהיגה, אך לדבריו לא הוא נהג ברכב.


מטעם התביעה העידו חמישה אנשי משטרה, אשר מסרו כי ראו את העורר, ביום 11.4.2012, כשהוא יוצא מרכבו, לאחר שעצר את הרכב בשול הדרך, לפני מחסום שהוצב במקום, ועוד טענו כי לא היה אדם נוסף ברכב.


העורר טען בעדותו בבית המשפט, כי אדם בשם עבד שריף הוא שנהג ברכב, כאשר העורר יושב לצידו, ובשלב מסויים עצר הנהג בצד הדרך על-מנת להתפנות, ובדיוק ברגע זה הגיעו אליו אנשי המשטרה. במסגרת פרשת ההגנה, העידו מספר עדים וביניהם אותו עבד שריף, על-מנת לתמוך בטענה כי לא העורר נהג ברכב.

3.
בית המשפט לתעבורה נתן אמון מלא בעדותם של עדי התביעה וקבע כי עדות זו "
מביאה למסקנה חד משמעית כי
[העורר]
הוא שנהג ברכב
". אשר לעד ההגנה, עבד שריף, נקבע על-ידי בית המשפט, כי עדותו "
איננה אמינה, העד איננו מהימן ואינני יכולה לקבל גרסתו
". בנוסף, נמצאה גם עדותו של העורר עצמו בלתי אמינה, שעה שבהזדמנות הראשונה הוא טען בפני
איש משטרה, כי הוא הוסע למקום על-ידי חברו, וירד מהרכב, מבלי שסיפר, כגרסתו בבית המשפט, כי הנהג הלך להתפנות.


לאור האמור, נמצא העורר אשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

4.
בבואו לגזור את דינו של העורר, הזכיר בית המשפט לתעבורה את עברו התעבורתי המכביד, שעה שהוא צבר לחובתו 49 הרשעות קודמות, מתוכן 5 הרשעות בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. עוד צויין, כי העורר כבר נדון ל-20 חודשי מאסר לריצוי בפועל (כולל הפעלת תנאי) בגין ביצוע עבירה דומה, אך נראה כי לא היה בכך כדי להרתיעו מלשוב ולבצע עבירה זו. בית המשפט התחשב בעובדה, כי העורר מחזיק כיום ברשיון נהיגה תקף, ואף נתן דעתו למאמצים שהעורר עושה, כדי לצאת ממעגל הפשע.


לבסוף, גזר בית המשפט לתעבורה על העורר את העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הופעל עונש מאסר על-תנאי בן 12 חודשים, שהוטל על-ידי בית המשפט לתעבורה בנתניה בתיק פל"ן 1264-07-09, וזאת במצטבר לעונש שהושת על העורר; 6 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים לבל יבצע העורר אחת העבירות בהן הורשע; 24 חודשי פסילה בפועל; 12 חודשי פסילה על-תנאי; וקנס בשיעור של 5000 ₪ או 100 ימי מאסר תמורתם. ביצוע עונש המאסר עוכב על-ידי בית המשפט לתעבורה עד ליום 25.4.2013.

5.
העורר הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, הן על הרשעתו והן על חומרת העונש שנגזר עליו. בד בבד עם הגשת הערעור, ביקש העורר לעכב את ביצוע עונש המאסר, וטען, באמצעות באי-כוחו החדשים, כי סיכויי הערעור על ההרשעה טובים, לנוכח סתירות ותמיהות בעדויות עדי התביעה, ובשים לב למחדלי חקירה שהתגלו בתיק זה. לחלופין, נטען כי העונש שנגזר על העורר מוגזם בחומרתו וכי קיים סיכוי טוב שערכאת הערעור תקל בעונש זה, באורח משמעותי. יצוין, כי במועד הדיון בבית המשפט המחוזי כבר החל העורר לרצות את עונשו.

6.
בהחלטה שניתנה על-ידי כב' השופטת
מ' ברנט
, ביום 2.5.2013, נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. נקבע בהחלטה כי עיקר טענותיו של העורר, אם לא כולן, מכוונות נגד ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, וכלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעניינים כגון דא.


אשר לעונש, הפנתה השופטת ברנט להרשעותיו הרבות של העורר ולעובדה כי הוא חוזר, פעם אחר פעם, לנהוג ברכב בזמן פסילה, כאשר הוא אף נדון בשנת 2009, ל-20 חודשי מאסר, בגין ביצוע עבירה דומה. בנסיבות אלה, קבעה השופטת ברנט, כי גם אם תופחת תקופת המאסר בפועל, אין סיכוי כי ערכאת הערעור תקל, באורח משמעותי בעונש.


לפיכך, נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר.

הערר על ההחלטה שלא לעכב את ביצוע העונש

7.
בערר "
בהול ביותר
" נטען, כי סיכויי הערעור על הכרעת הדין טובים, שכן קיימים בתיק זה מחדלי חקירה משמעותיים, ובכלל זה: לא נבדקה טענת אליבי שהעלה העורר; לא נעשו איכונים של מכשירים ניידים; ולא נבדקו טביעות אצבע שהיו על הגה המכונית, על מנת לברר את זהותו של הנהג. עוד נטען, כי לא היה ביכולתם של אנשי המשטרה לזהות את נהג הרכב, ולאשש את טענתם כי ברכב היה אדם אחד בלבד, בשים לב למרחק מקום עמידתם מהרכב, ולנוכח סינוורם על-ידי קרני השמש.


לעניין העונש, נטען כי אין תקדים לענישה כה חמורה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, גם אם מדובר במי שהורשע בעבירות מעין אלה, בעבר. עוד נטען, כי בית המשפט לתעבורה לא נתן דעתו לנסיבותיו האישיות הקשות של העורר.

לפיכך, התבקשתי לקבל את הערר ולהורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר, גם אם העורר החל בריצוי עונשו.

דיון והכרעה

8.
בפתח הדברים, מן הראוי להזכיר את הכלל, לפיו יש להורות על ביצוע מיידי של עונש מאסר אשר הושת על נאשם, והחריג הינו עיכוב ביצועו של העונש. עם זאת, לבית המשפט נתון שיקול דעת להורות על עיכוב ביצוע העונש, לאחר שנתן דעתו לשיקולים הרלבנטיים, העריך את עוצמתם ואיזן ביניהם. בין השיקולים הצריכים לעניין, ניתן למנות את אלה: חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם ונסיבות ביצוען; אורכה של תקופת המאסר שנקבעה; טיב הערעור וסיכוייו להתקבל; עברו הפלילי של הנאשם; התנהגותו במהלך המשפט ונסיבותיו האישיות (ראו, לעניין זה, ע"פ 111/99
שוורץ נ' מדינת ישראל

, פ"ד נד(2) 241 (2000), וכן ע"פ 8113/12
מחלב נ' מדינת ישראל

(19.12.2012)).


עוד ראוי להזכיר כי מדובר בערר על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע העונש, ועל העורר להראות כי נפל משגה בהחלטה זו, הדורש את תיקונו על-ידי בית משפט זה.

9.
לאחר שבחנתי את כתב הערר ואת החומר הנלווה אליו, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות.



ראשית
, סיכויי הערעור לעניין ההרשעה אינם טובים, מבלי לקבוע מסמרות בדבר. ההרשעה מבוססת, רובה ככולה, על קביעות מהימנות וממצאי עובדה שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר לא התעלמה מטענות העורר בדבר סתירות ותמיהות בעדויות אנשי המשטרה. לבסוף, קבעה הערכאה המבררת כי יש ליתן אמון בגרסתם של עדי התביעה, והחליטה מנגד שלא לסמוך על עדות העורר ועדי ההגנה האחרים. כפי שהובהר לעיל, סיכויי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאים אלה אינם גבוהים, ולא אוסיף מעבר לכך. יצוין, כי בא-כוחו הקודם של העורר, לא העלה טענות הנוגעות למחדלי חקירה, והנני מתקשה לראות כיצד טענות מעין אלו יש בהן כדי להועיל לעורר, בשלב הערעור.


אשר לעונש, לא שמעתי מענה לדברי המשיבה, לפיהם העורר נשפט בעבר ל-20 חודשי מאסר (כולל הפעלת 6 חודשי מאסר על-תנאי, במצטבר), בגין נהיגה בזמן פסילה, אך עונש זה לא הרתיעו מלשוב לסורו, זמן לא רב לאחר שחרורו מהכלא. עוד ראוי להזכיר את עברו התעבורתי המכביד ביותר של העורר, אשר הורשע, בין היתר, גם בחמישה מקרים של נהיגה בזמן פסילה.


בנסיבות אלה, אין חשש של ממש כי העורר ירצה את מלוא, או אף חלק נכבד מתקופת מאסרו, טרם שישמע הערעור. ועוד ראוי להזכיר, כי בהחלטת השופטת ברנט נאמר מפורשות כי ערעורי תעבורה נשמעים בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, תוך חודשים ספורים, ויש להניח כי כך יעשה גם במקרה זה.

10.
משלא מצאתי בסיס להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי, שלא לעכב את ביצוע העונש, ובשים לב למשך תקופת המאסר שנגזרה על העורר, הנני דוחה את הערר.



ניתנה היום, כ"ח באייר התשע"ג (8.5.2013).






ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

13032480_i01.doc

עפ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 3248/13 חאלד סלאמה נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 08/05/2013)