פסקי דין על יוסי אסולין | פסקי דין על חנה לאה פרנקל | פסקי דין על אהרן פרנקל ניתן |

17906-10/10 א     01/05/2013




א 17906-10/10 יוסי אסולין נ' חנה לאה פרנקל, אהרן פרנקל ניתן








בית משפט השלום בחיפה



1 במאי 2013

ת"א 17906-10-10 אסולין נ' פרנקל ואח'






בפני

כב' השופט
רמזי חדיד


תובע

יוסי אסולין

– ת.ז.
034584284
באמצעות עו"ד אמיר בירמן


נגד

נתבעים
1. חנה לאה פרנקל

– ת.ז.
025289869
באמצעות
עו"ד שלום אלון
2. אהרן פרנקל
– ניתן
פס"ד




פסק דין



1.
האם על האישה לשאת בחובות בן זוגה כלפי צד שלישי, ובאם כן,
מהו סכום החוב. אלו הם שני העניינים שבמחלוקת בהליך זה והם יידונו ויוכרעו להלן.

2.
מקרה שהיה כך היה:


הנתבעים נשואים זה לזו והם הורים לשמונה ילדים (להלן: "בני הזוג פרנקל"). נתבע מס' 2, מר אהרון פרנקל, הינו סופר סת"ם, תחום בו עסק במועדים הרלוונטיים לתביעה לפרנסת בני ביתו (להלן: "פרנקל").


ביום 15.7.10 חתם פרנקל על שטר התחייבות לפיו הוא אישר כי קיבל מהתובע סך של 723,000 ש"ח ומשך לפקודתו 8 שיקים על סך של 150,000 ש"ח כל אחד, ובסה''כ 1,200,000 ש"ח, ואשר זמן פרעונם הינו ליום 28.8.10 ובכל ה-28 לחודש שלאחריו (להלן: "שטר ההתחייבות" ו-"השיקים" בהתאם). יודגש כי השיקים נמשכו מחשבונו של פרנקל.


בבעלות בני הזוג פרנקל דירת מגורים ברחוב רבי עקיבא 31 בחיפה (להלן: "הדירה"), וביום 25.8.10 חתמו התובע ופרנקל על ייפוי כוח בלתי חוזר לפיו התחייב פרנקל למכור את הדירה לתובע (להלן: "ייפוי הכוח").



התובע הפקיד את שני השיקים הראשונים שמועד פרעונם ליום 28.8.10 ו- 28.9.10, אולם הם חזרו באי פרעון מאחר והחשבון עליו נמשכו היה מוגבל וכן בשל העדר כיסוי מספיק. בעקבות זאת פתח התובע נגד פרנקל תיק הוצל"פ לביצוע כל השיקים, אולם, זמן קצר לאחר מכן פרנקל ברח לחו"ל והחוב לא נפרע.

3.
לטענת התובע, במהלך השנים 2009-2010 הוא הלווה לבני הזוג פרנקל כספים בסך של 1,200,000 ש"ח הן לכיסוי חובות אשר צברו במהלך חייהם המשותפים, הן לצרכי העסק אשר נוהל על ידי בני הזוג במשותף והן לכלכלת הבית (להלן: "ההלוואה"). בחתימתו על שטר ההתחייבות אישר פרנקל קבלת ההלוואה והוא התחייב להשיב אותה ב-8 תשלומים חודשיים ושווים בסך של 150,000 ש"ח כל אחד. ההלוואה הועמדה לבני הזוג פרנקל במזומן ולשיעורין וכל אימת
שנמסר חלק מסכום ההלוואה, מסר פרנקל כנגדו שיקים בגובה הסכום.


בהגיע מועד פירעון השיקים, פנה פרנקל לתובע וביקש דחיית מועד הצגתם וכביטחון נוסף להשבת ההלוואה חתמו הצדדים על ייפוי הכוח, אולם, פרנקל ברח לחו"ל מיד לאחר מכן מבלי לפרוע את החוב, כולו או בחלקו.


התובע מבקש לחייב את הנתבעת לשאת במלוא חוב ההלוואה בהתאם ליתרה המופיעה בתיק ההוצל''פ הן לאור הטענה כי ההלוואה הועמדה לשני בני הזוג פרנקל יחדיו והן מכוח הלכת השיתוף ועיקרון איזון המשאבים הואיל ומדובר בחוב שנצבר מעסקם המשותף של בני הזוג פרנקל במהלך נישואיהם.

4.
לטענת הנתבעת בעקבות הסתבכות כלכלית קודמת של בעלה, פרנקל, היא הגיעה עמו להסכם הפרדה רכושי ובהתאם לכך חתמו הצדדים על הסכם ביום 15.11.07 (להלן: "הסכם הפרדת רכוש"). לנתבעת, כאשה מהעדה החרדית, לא היה כל קשר לעיסוקו של בעלה בתחום תשמישי קדושה. מעולם לא נטלה הנתבעת כל הלוואה מהתובע, עובדה היא, כל ראיות התובע - שטר ההתחייבות, השיקים וייפוי הכוח - חתומים אך ורק על ידי פרנקל ולא על ידי הנתבעת. הנתבעת מכחישה העמדת ההלוואה לפרנקל ומוסיפה וטוענת כי מהראיות שנשמעו במשפט עולה כי ההלוואה הנטענת ניתנ
ה במסגרת מיזם משותף לתובע ופרנקל מבלי שהיא ובני ביתה עשו כל שימוש באותם כספים. בנסיבות העניין, אין להחיל את הלכת השיתוף בחובות.

5.
בדיון שהתקיים בתביעה העידו התובע והנתבעת לאחר שהם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית.

6.
בסיכומיו נטש התובע טענתו כאילו הוא העמיד את ההלוואה לשני בני הזוג פרנקל, ויש לומר כי לא בכדי הוא עשה זאת, שכן, למעט הצהרתו הסתמית בנדון, לא הוגשה כל ראיה התומכת בטענה. אדרבא, העובדה ראיות התובע עצמו - שטר ההתחייבות, ייפוי הכוח והשיקים – חתומים אך ורק על ידי פרנקל ואין בהם זכר לנתבעת מחזקות את המסקנה כי אכן לאחרונה לא היה יד ורגל במעש.

לאור האמור לעיל, יש לדחות מכל וכל טענת התובע כאילו הוא העמיד את ההלוואה לא רק לפרנקל אלא גם לנתבעת.

7.
טענה נוספת שננטשה בסיכומים, ומטעם זה יש לדחותה על הסף, הינה טענת הנתבעת כאילו בינה לבין בעלה מר פרנקל הונהג משטר הפרדה רכושי הבא לידי ביטוי בהסכם הפרדת הרכוש.


למעלה מהצורך, גם לגוף העניין יש לדחות את טענת הנתבעת לעניין משטר ההפרדה הרכושי שהונהג, כביכול,
בינה לבין פרנקל, שכן, הטענה לא נתמכה בכל ראיה לעניין קיומו של הסכם הפרדת הרכוש. כך לדוגמא, הנתבעת טענה כאילו במסגרת משטר ההפרדה הרכושי היא ניהלה חשבון בנק נפרד על שמה, אולם, היא לא טרחה להגיש ראייה כלשהי לאימות הטענה.

מכל מקום, כבר כעת יובהר כי דחיית טענת הנתבעת לקיום משטר הפרדה רכושי בינה לבין פרנקל, אינה מעלה ואינה מורידה מהתוצאה אליה הגעתי במשפט, ועל כך בהמשך.

8.
בפתח סיכומיו טען התובע כי יש לחייב את הנתבעת בחוב ההלוואה הנטען בהתאם לעיקרון איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). אולם, התובע אינו מוטרד כלל ועיקר מהשאלה האם במקרה דנן מתקיימים התנאים לתחולת דוקטרינת איזון המשאבים הקבועה בחוק הנ"ל והוא אף לא טרח להפנות להוראות החוק הרלוונטיות.


את אשר החסיר התובע, אשלים להלן.

9.
סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע את העיקרון ולפיו "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני
הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".


הנה אם כן,
בהתאם להוראה הנ"ל, העובדה כי בני הזוג נישאו זה לזו אינה מקנה, כשלעצמה, למי מהם זכויות בנכסי משנהו כפי שאינה מטילה עליו לשאת בחובותיו של בן הזוג האחר. יחד עם זאת, עיקרון זה נסוג בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 5 או 5א' לחוק יחסי ממון לטובת משטר איזון המשאבים, לפיו, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג ובניכוי החובות המגיעים ממנו (סעיף 6 לחוק).
להלן דרישות חוק יחסי ממון שבהתקיימם מופעל משטר איזון משאבים:

א.
כאשר הנישואין הותרו או פקעו עקב מותו של בן זוג וזאת בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון. ברור כי הוראה זו אינה רלוונטית למקרה דנן שכן אין חולק כי קשר הנישואין בין בני הזוג פרנקל
נמשך נכון להיום.

ב.
איזון משאבים מוקדם
בהתאם לסע' 5א' לחוק יחסי ממון, בו נקבע כדלקמן:

"הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן:

1.
חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים האלה:

א.
הליך להתרת נישואין.
ב.
תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, תביעה ל

פסק דין
הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש, בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11;
2.
קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של 9 חודשים לפחות מתוך
תקופה רצופה של שנה; בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו אם ניתנ
ה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג".


מהמצוטט לעיל עולה כי איזון משאבים מוקדם ובטרם סיום קשר הנישואין מותנה בקיום תנאים מתנאים שונים שאין חולק כי הם אינם מתקיימים במקרה דנן ולפיכך ברור כי אין תחולה להוראות הסעיף.

העולה מן המקובץ, טענת התובע לתחולת תורת איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון
הינה סתמית ומוטב היה לולא עלתה מאשר עלתה.

10.
בהתעלם מהשאלה באם חוק יחסי ממון שולל תחולת הלכת שיתוף הנכסים והחובות בין בני זוג (בנדון לא הוגשה ראיה לעניין המועד בו נישאו בני הזוג פרנקל), אדון להלן בתחולת ההלכה הנ''ל בנסיבות מקרה דנן.


11.
ב-ע"א 5774/91 יהלום ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ"ד מח(3) 372 נפסק לעניין הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג כדלקמן:

"במוקד הלכת השיתוף בנכסים מונחת החזקה, המבוססת על אורח חיי הנישואין של בני הזוג והתנהגותם הכללית בענייניהם הכספיים והחומריים, שעל פיהם מתכוונים ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם, וזאת בהעדר כוונה אחרת המתגלה מן הנסיבות...

ודוק: החזקה אינה קמה באופן אוטומטי מכוחו של קשר נישואין בין בני הזוג, קיימים זוגות נשואים רבים אשר חזקת השיתוף אינה מופעלת בעניינם, ותחת זאת ניתן
תוקף מלא לבעלותו הנפרדת של כל אחד מבני הזוג בנכסיו הוא..."
(שם, עמ' 237 ד-ה).

על אותה הלכה לעיל חזר בית המשפט ב-ע"א 4373/98 עצמון נ' עו"ד רף ואח', פ"ד נז(3) 433, 445 ד-ה.

12.
לחזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג פן נוסף, הוא צידו השני של המטבע, והכוונה היא לחזקת השיתוף בחובות.
הסוגיה החלה את דרכה באימרה שנאמרה ב-ע"א 446/69 לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג נ' גולדברג, פ"ד כד(1) 813 , לפיה:

"... הצדק דורש והדעה נותנת שבן זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק
הנהנה מהשותפות עם בן הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה" (שם, עמ' 820 ג').

ב-ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין ואח', פ"ד מו(5) 661 הלך בית המשפט לפי אותו קו מחשבה אשר נקבע ב

פסק דין
לוי לעיל, באומרו:

"... כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשה ידיו של בן זוגו, מדוע יהיה שותף לרווחים בלבד, ואילו בהפסדים ובהוצאות יישא בן הזוג האחר לבדו?
אם מתחלק בן הזוג האחד עם בן הזוג השני במה שזה הרוויח מעסקיו, כיוון שקרה 'למאמץ המשותף' במישור המשפחתי, מדוע לא יתחייב עימו גם בהתחייבות בהן התחייב השני למען אותו 'מאמץ משותף'?" (שם, עמ' 665 ד').

13.
לימים, בית המשפט קבע חריגים לחזקת השיתוף בחובות. בנדון נפסק
ב-ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין ואח', פ"ד מט(3), 5 כדלקמן:

"חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף – הרווח מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים ... נטל
ההוכחה הוא על הצד הטוען כי חוב מסוים איננו משותף. יש להדגיש כי הלכת השיתוף בחובות קורלאטיבית להלכת השיתוף בנכסים... חריגים לחזקה זו הינם חובות בעלי אופי אישי" (שם, עמ' 16-17)
(ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

בית המשפט
נדרש לאותו חריג לחזקת השיתוף בחובות ב-ע"א 5598/94 נניקאשווילי נ' נניקאשווילי ואח', פ"ד מט(5) 163, ופסק באומרו: "רק אם החוב מסווג כחוב שנוצר מפעילות אישית מובהקת, לא תחול עליו הלכת השיתוף" (שם, עמ' 168 ב').

(לחריג בדבר חובות בעלי אופי אישי מובהק, ר' גם כן ע"א 7442/97 עמית נ' עמית פ"ד נד(4) 625).

14.
בפסק הדין שניתן
ב-רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ ואח', פ"ד סב(1) 165 (להלן: "

פסק דין
שלם") חזר בית המשפט על ההלכה לעניין
חזקת שיתוף הנכסים והחובות, כמו גם על החריגים לכלל. באותו עניין הוסיף בית המשפט ופסק לעניין המועד בו מתגבש השיתוף בזכויות ובחובות בין בני הזוג, מועד שממנו מוענקת זכות לצד שלישי לדרוש מבן הזוג שלא יצר את החוב כלפיו, לפרוע אותו חוב, באומרו:

"בעניין זה תיתכנה שלוש גישות אפשריות. גישה אחת גורסת כי השיתוף מתגבש עם תחילת אורח החיים התקין והמאמץ המשותף בין הצדדים... על-פי
גישה זו, בהתקיים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כל זכות וחובה, אשר בן זוג אחד רוכש במהלך הקשר ביניהם כלפי צד שלישי או כלפי כולא עלמא, מועברות מיד לבן הזוג האחר. גישה שנייה גורסת כי השיתוף בין בני הזוג אינו מלווה את חיי השיתוף באופן נמשך. על-פי
גישה זו, השיתוף מתגבש רק כאשר מתרחש במערכת היחסים בין בני הזוג אירוע קריטי המביא למשבר ביחסיהם או לסיום חיי השיתוף,
ולצורך לגבש את דיני המשפט הפרטי בעניין השיתוף. מועד קריטי כזה הוא מות אחד מבני הזוג, גירושין או אירוע אחר המעמיד את היחסים
בין בני הזוג בסכנה של ממש. כל עוד אירוע כזה אינו מתרחש, הזכויות והחובות כלפי צד שלישי או כלפי כולא עלמא הן של בן הזוג שפעל לרכישתם, ואין הן מועברות לבן הזוג השני. עם התרחשותו של האירוע הקריטי, מתגבש השיתוף וחלות התוצאות שעליהן עמדנו. גישה שלישית – גישת ביניים – גורסת כי יש להבחין בין נכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובמרכזם דירת המגורים, לבין שאר הנכסים. לגבי הנכסים המשפחתיים, מתגבש השיתוף עם תחילתם של חיי השיתוף – כלומר, אורח חיים תקין ומאמץ משותף – והוא מלווה את בני הזוג באופן שוטף ונמשך. נמצא כי לגבי נכסים משפחתיים מובהקים תחול הגישה הראשונה. לגבי שאר הנכסים, מתגבש השיתוף – כאמור בגישה השנייה – רק בהתרחש אירוע קריטי..." (שם, סעיף 24 לפסק הדין).

בית המשפט אימץ את הגישה השלישית - גישת הביניים, כמפורט לעיל, והוסיף בעניין פועלה של הגישה ביחס לנכסים משפחתיים מובהקים, שבמרכזם דירת המגורים,
באומרו:

"הקביעה אודות השיתוף המיידי בזכויות דירת המגורים במהלך הנישואין מנביעה גם שיתוף מיידי בחובות
הקשורים
ישירות בדירת המגורים. השיתוף בדירה מצמיח אחריות משותפת בין הצדדים לחובות שנוצרו בקשר לנכס המשותף. כל בן זוג אינו רק נהנה מהשיתוף בדירת המגורים. הוא גם נושא בעול חובות שנעשו בקשר לרכישת הדירה או לשכירתה, לתחזוקתה, לאבזורה ולהוצאות השוטפות הנוגעות לה"(שם, סע' 32 לפסק הדין)(ההדגשה אינה במקור -ר.ח.).

משהגענו עד הלום, קלה היא הדרך להכריע בשאלה האם על הנתבעת לשאת בחוב ההלוואה הנטען. לצורך כך יש לבחון האם עסקינן בחוב שנוצר בקשר ישיר לנכסים משפחתיים מובהקים של בני הזוג פרנקל. באם התשובה לשאלה הנ''ל היא בחיוב, אזי השיתוף ביחס לחוב ההלוואה מתגבש עם תחילת חיי בני הזוג פרנקל במשותף, באורח תקין ובמאמץ משותף ובהתאם לכך על הנתבעת לשאת בחוב כלפי התובע. מאידך, באם תאמר כי חוב ההלוואה אינו קשור לנכסי המשפחה המובהקים, ומאחר והלכת השיתוף מתגבשת ביחס לחוב הנ''ל רק בהתרחש אירוע קריטי, אזי יש לבדוק באם אכן התרחש אירוע כאמור, ורק אם התשובה בחיוב, על הנתבעת לשאת בחוב ההלוואה.

15.
בסעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1, טען התובע באומרו:

"במהלך השנים 2009 ו-2010 על-פי
בקשתם של הנתבעת ובעלה, אהרון פרנקל (להלן: "פרנקל"), נתתי לנתבעת ולפרנקל הלוואות כספיות בסך כולל של 1,200,000 ש"ח ... (להלן: "ההלוואה"). ההלוואה ניתנ
ה לנתבעת ולפרנקל על מנת לכסות חובות שצברו במהלך חייהם המשותפים, לצורך עסק אותו ניהלו במשותף ולצורך כלכלת ביתם" (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

דומה כי בטיעונו לעיל באשר למטרת ההלוואה, ביקש התובע לסווג את החוב שנוצר כחוב בעל אופי משפחתי מובהק. אולם, מתברר כי גרסת התובע בנדון לוקה, בלשון המעטה,
בחוסר דיוק, שכן, בשטר ההתחייבות שהגיש התובע עצמו, נרשם כדלקמן:

"אני הח"מ מודה שקיבלתי מיוסף אסולין סך שבע מאות עשרים ושלוש אלף ש"ח בתורת פיקדון להשקיע בעסק טוב ומובחר ובכל צורת השקעה טובה המניבה רווחים
ואם אשתמש בכסף זה לצורכי הפרטיים הריני מקנה לו חלק בשווי הכסף הנ"ל בכלל עסקי המניבים
רווחים ואותו חלק יהיה בידיי בתורת פיקדון..." (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

גם משנחקר התובע בבית המשפט הוא הדגיש את אופי "ההלוואה" כהשקעה אשר בחר להשקיע במשלח ידו של פרנקל,
והעיד באומרו:

"ש.
הוא לא החזיר ואתה הסכמת לתת לו עוד כסף למרות שהוא לא החזיר לך כלום בינתיים?


ת.
כל ההלוואה שניתנ
ה זה לא הלוואה, זה לא נבנה על סמך הלוואה......זאת היתה השקעה שאני שותף כביכול זה מין שותפות שאני רק נותן כסף נגד סכום מסוים שקבענו שאני מקבל מנגד, ואם הוא רוצה להתעסק במשהו אחר אז זה הופך להיות כהלוואה.
ש.
אני מצטט את שורה 2, זה בעצם השקעה בעסק משותף.
ת.
זה לא עסק משותף, אלא מימנתי לו ספרי
תורה שהוא היה נותן לסופרים לכתוב והיה אמור למכור אותם ואת זה ספציפית מימנתי, לא הייתי קשור לעסק הזה
.
לשאלת בית המשפט
מה אני מקבל
בתמורה למתן הכספים אני משיב שהוא אמר לי שהוא קונה את הספרים באיקס מחיר ומוכר אותם במחיר יותר גבוה ועל ההפרשים היינו אמורים להתחשבן ולהתחלק. לא ביחס של 50:50. זה היה בשלב ראשון, בשלב מאוחר יותר זה הפך להיות הלוואה שאני מקבל עליה 4 אחוז כולל מע"מ ריבית לחודש" (שם, עמ' 22 שורה 16 לפרוטוקול הדיון).

אין לקבל את גרסתו ''המשופצת'' של התובע, לפיה, בשלב ראשון הכספים אשר הלווה, כגרסתו, לפרנקל היו לצורך השקעה בספרים ובשלב מאוחר יותר הם הפכו להיות הלוואה, שכן עסקינן בטענה כבושה שעלתה בראשונה בחקירה הנגדית בניסיון "לגשר" בין הסתירה בגרסת התובע ביחס למטרת ההלוואה כנטען בסעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית, לעומת האמור בשטר ההתחייבות ובחקירתו הנגדית.

לא זאת אלא זאת, התובע לא טען בתצהירו, מקל וחומר לא הוכיח, כאילו פרנקל אכן השתמש בכספי ההלוואה לצרכיו הפרטיים. אדרבא, בסעיף 10 לתצהיר הוסיף התובע באומרו: "עוד אטען כי החוב שנוצר כתוצאה מלקיחת ההלוואה הינו חוב של הנתבעת ... בשל היות החוב חוב מעסקים המשפחתיים של הנתבעת ושל פרנקל, שנצבר בתקופת הנישואין, ושהם היו מקור לפרנסת ביתם".

16.
תאמר אפוא מעתה כי חוב ההלוואה הנטען
נוצר בעקבות מיזם והשקעה אשר השקיע התובע בעסק של פרנקל ועל פי סיכום דברים עימו. אין כל הוכחה לכך כי לנתבעת היה חלק ונחלה בעסק של פרנקל וכן אין יותר טענה כי לנתבעת היה חלק כלשהו בהעמדת ההלוואה.
בנסיבות העניין,
אין לומר כי העסק של פרנקל נמנה על הנכסים המשפחתיים המובהקים של בני הזוג פרנקל. לפיכך, ובהתאם לגישה השלישית שנקבעה ב

פסק דין
שלם לעיל, השיתוף בין בני הזוג פרנקל ביחס לחוב ההלוואה מתגבש אך ורק עם התרחשות אירוע קריטי.

יצויין כי גם ב

פסק דין
שלם קבע בית המשפט כי החוב נוצר בקשר לעסק של הבעל, ופסק באומרו:

"החוב כלפי המשיבים (נושי הבעל – ר.ח.)

הוא חוב שבו התחייב המשיב 3
(בן הזוג – ר.ח.)

במסגרת עסקיו. לחוב אין כל זיקה
לנכסים משפחתיים מובהקים של המערערת
(היא בת הזוג – ר.ח.)

ושל המשיב 3.
מקורו של החוב נעוץ במערכת היחסים העסקית בין המשיב
3 למשיבים. המערכת העסקית תזכה את המערערת בזכויות ותחייב אותה בחיובים רק בהתגבש השיתוף הכללי בין בני הזוג וזאת ב'מועד קריטי' בחיי הנישואין. בטרם הגיע 'המועד הקריטי', הזכויות מכוח היחסים בין המשיבים למשיב 3 אינן זכויות משותפות למשיב 3 ולמערערת והחוב אינו חוב משותף של
שני בני הזוג. החוב הוא של משיב 3 לבדו. והמערערת אינה זכאית ואינה חייבת כלפי המשיבים. למשיבים אין כל עילת תביעה כלפיה, וכל עוד לא הגיע 'מועד קריטי' שבו מתגבש השיתוף בכלל הזכויות והחובות, אין הם רשאים לרדת לנכסים השייכים לה"
(שם, סע' 38 לפסק הדין).

אף במקרה דנן, טרם התרחש "אירוע קריטי" ואשר רק בהתקיימו יש לחייב את הנתבעת בחוב ההלוואה הנטען כלפי התובע.
מהעדויות שנשמעו במשפט עולה שעל אף כי פרנקל ברח לחו"ל, קשר הנישואין בין בני הזוג פרנקל ממשיך להתקיים והנתבעת אף התגוררה יחד עימו בחו"ל במשך תקופה ממושכת עד אשר חזרה לארץ לצורך חקירתה במשפט. דומה כי הדברים אינם במחלוקת בין הצדדים והתובע עצמו חזר עליהם בסיכומיו. בנסיבות העניין, התובע אינו יכול להיפרע מהנתבעת את חוב ההלוואה הנטען, שכן החוב, ככל והוא קיים, הוא חובו של פרנקל ולא של הנתבעת.

17.
לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל מתייתר הצורך לדון ולהכריע בשאלת גובה החוב. על אף זאת, אתייחס להלן, בקצרה, לעניין זה.


גם ביחס לגובה ההלוואה התגלו סתירות ותהיות רבות בגרסת התובע ובראיותיו.
סתירה ראשונה התגלתה בשטר ההתחייבות גופו בו, מחד גיסא אישר פרנקל כי הוא קיבל מהתובע סך של 723,000 ש"ח, ומאידך גיסא, הוא מסר בידיו 8 שיקים לפירעון ההלוואה על סך כולל של 1,200,000 ש"ח, כחצי מיליון ש"ח יותר מסכום ההלוואה. התובע נשאל לעניין זה בחקירתו הנגדית ובתגובה הוא העלה בראשונה את הטענה כאילו פרנקל קיבל ממנו סכום נוסף של 100,000 ש"ח ומיד לאחר מכן הוסיף וטען כי סכום ההלוואה היה 950,000 ש"ח לפחות הואיל והוא נתן סכום נוסף של 100,000 ש"ח לאדם אחר ופרנקל התחייב בהשבתו (שם, עמ' 25 שורה 20 לפרוטוקול הדיון). למותר לציין, כי עסקינן בטענות כבושות שאין לתת בהן כל אמון, ומכל מקום, אין בטענות הנ''ל כל הסבר לפער בין סכום
ההלוואה המצויין בשטר ההתחייבות (וגם בתוספת 200,000 ש"ח) לבין סכום השיקים.


סתירה נוספת עלתה בגרסת התובע. בסעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי כספי ההלוואה הועמדו לפרנקל לשיעורין, וכל אימת שפרנקל קיבל סכום כלשהו, הוא מסר באותו מעמד שיקים בשווי הסכום שקיבל.
מנגד, בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא קיבל את כל השיקים במועד בו נחתם שטר ההתחייבות (שם, עמ' 24 שורה 11 לפרוטוקול הדיון), ובהמשך משנשאל התובע באם פרנקל מסר לו את השיקים באותו יום, הוא שוב תיקן את גרסתו והעיד כי הוא לא זוכר וכי היו חסרים לפרנקל שני שיקים שהביא אותם כעבור יום-יומיים (שם, עמ' 35 שורה 15 לפרוטוקול הדיון).

לאור האמור לעיל, אין לקבל את גרסת התובע באשר לסכום ההלוואה.

18.
לסיכום כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.


התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסכום כולל של 30,000 ש"ח וזאת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


ניתן
היום,
כ"א אייר תשע"ג, 01 מאי 2013, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 17906-10/10 יוסי אסולין נ' חנה לאה פרנקל, אהרן פרנקל ניתן (פורסם ב-ֽ 01/05/2013)