פסקי דין על מאפיית מרגלית בע"מ | פסקי דין על ניסים דסה (ניסן יחזקאל)

5774/09 תעא     05/05/2013




תעא 5774/09 מאפיית מרגלית בע"מ נ' ניסים דסה (ניסן יחזקאל)








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


תע"א 5774-09
05 מאי 2013


לפני:
כב' השופטת מיכל לויט
, שופטת בכירה

נציג
ציבור (עובדים)
מר רפי גמליאל
נציג ציבור (מעבידים)
מר אביתר עמיר

ה
תובעת
מאפיית מרגלית בע"מ
(בפירוק)
ח.פ. 511156887
ע"י ב"כ: עו"ד אברהם קורן
(המפרק הקבוע)
-

ה
נתבע
ניסים דסה(ניסן יחזקאל)

ת.ז. 57406340
ע"י ב"כ: עו"ד יובל אזני




פסק דין


1.
התביעה שבפני
נו עניינה עתירתה של התובעת כנגד הנתבע לתשלום חוב בגין סחורות שלטענתה נטל ממנה במסגרת עבודתו כמפיץ ומחלק של תוצרתה ולא העביר לה תמורה בגינן.

להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת, כעולה מהראיות ומרשימת מוסכמות-פלוגתאות שגובשה במעמד הדיון המקדמי שהתקיים בתיק:

2.
התובעת, מאפיית מרגלית בע"מ
(בפירוק), הינה חברה הרשומה כדין בישראל, אשר ניהלה עד לשנת 2003 מאפיה לממכר לחמים ומיני מאפה שונים.

3.
התובעת מצויה בהליכי פירוק מיום 13.7.03. עו"ד קורן מונה למפרק קבוע של התובעת (תיק פש"ר 1690/03 בבית המשפט המחוזי בתל אביב).

4.
הנתבע ביצע עבודה עבור התובעת בין השנים 1993 – 2003 ועם כניסתה להליכי פירוק בשנת 2003 הסתיימה מערכת היחסים בין הצדדים.

5.
הנתבע קיבל תלושי שכר מהתובעת במהלך ההתקשרות בין הצדדים.

טענות הצדדים

6.
לטענת התובעת, היא השתמשה בשירותי הנתבע כמפיץ ומחלק עצמאי של תוצרת המאפיה.
לטענתה, התובע עבד כקבלן עצמאי, קווי החלוקה כללו את לקוחותיו, הוא זה שהכיר את הלקוחות, מכר להם את התוצרת וגבה את הכספים עבורה.

על פי הנטען, הנתבע לקח מהתובעת סחורות ומוצרים רבים לאורך השנים ולא שילם לה את התמורה המלאה בגינם ונותר חייב סכומי כסף מצטברים שתפחו מיום ליום.

התובעת טוענת כי עוד טרם כניסתה להליכי פירוק היא פנתה באמצעות מנהלה בדרישה לתשלום החוב אולם הנתבע התחמק מתשלום החוב וסייע בכך לקריסתה המוחלטת של החברה.
גם פניותיה לנתבע לאחר כניסתה להליכי פירוק בדרישה לפרעון חובותיו לא נענו.

התובעת טוענת כי תביעות שהגישה כנגד מחלקים אחרים הסתיימו בהסדרי פשרה בפני
בית משפט השלום בתל-אביב.

לטענת התובעת, סך חובו של הנתבע נכון ליום 16.12.03 עמד על 678,386 ש"ח ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עמד נכון ליום הגשת התביעה על 848,462 ש"ח.

בשים לב לקשיי גביה שיווצרו ולמצבו הכלכלי של הנתבע העמידה התובעת את תביעתה על מחצית מגובה החוב ובסך הכל על 424,231 ש"ח.

7.
לטענת הנתבע, בינו לבין התובעת התקיימו יחסי עובד-מעביד.
לטענתו, הנתבעת שילמה לו משכורת קבועה, הוציאה לו תלושי משכורת החל מחודש פברואר 1993, העבירה את משכורתו לבנק, תעודות המשלוח של הסחורה היו של התובעת והתובעת שלטה לפי כל מבחני הפסיקה בעבודתו, בין היתר על זמן ואופן העבודה.
לטענתו, הוא מעולם לא מכר סחורה שקיבל אלא שימש כשליח של החברה ומסר את הסחורה למפיצים, מהם עברה הסחורה לתחנות.

כמו כן, לטענתו, הוא מעולם לא היה עוסק עצמאי, במשך כל תקופת עבודתו בתובעת לא היה לו תיק במס הכנסה ובמע"מ והוא מעולם לא הוציא לתובעת או קיבל ממנה חשבוניות.

עוד טען התובע לחוסר יריבות שכן כרטיס הנהלת החשבונות עליו מבוססת התביעה הוא על שם אדם אחר בשם ניסן יחיאל.

בנוסף טען התובע להתיישנות מרבית החוב. לטענתו, מאחר והתביעה הוגשה ביום 25.8.08, חלה התיישנות על חובות המופיעים בכרטסת הנהלת החשבונות הקודמים ליום 31.8.01 למעט חוב בסך 5,037 ש"ח.
עוד טען הנתבע, כי כרטיס הנהלת החשבונות שהציגה התובעת הינו פיקטיבי ואינו מתאר נכונה את מעבר הסחורה והכספים, כי הוא לא היה אחראי על גביית הכספים מהמפיצים, כי ספריה של התובעת נוהלו בכאוס מוחלט וכי הרישומים בכרטיס כלל לא תאמו את המציאות.

הנתבע טוען כי כלל לא ברור כי קיים חוב כלשהו וכי מכל מקום, החוב הנתבע אינו חובו.

כן טען כי העובדה שבמשך כל השנים לא באה התובעת בטענה או תביעה כלפיו ותביעה זו באה לעולם רק על ידי מפרק החברה, וגם זאת רק חמש וחצי שנים לאחר מתן צו פירוק זמני, מדברת בעד עצמה.

לאור האמור טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה.

תצהירים ועדויות

8.
מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר דורון אברוך, מנהל החברה שבפירוק ובעל מניות בה, תצהיר של הגב' גילה מוריה, פקידה בכירה של החברה ותצהיר של הגב' אוה ממן, מנהלת חשבונות ראשית של החברה.

הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

העדים מטעם התובעת והנתבע נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בפני
נו.

דיון והכרעה

האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים?

9.
הצדדים כאמור חלוקים באשר לשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד ביניהם.
בעוד לטענת הנתבע, בינו לבין התובעת התקיימו יחסי עובד-מעביד במשך כל תקופת ההתקשרות, התובעת טוענת כי הנתבע היה קבלן עצמאי.

10.
שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים הינה מהותית להכרעה בענייננו, שכן סביר יותר לייחס את החוב הנטען שנוצר מסחורה שיוצרה על ידי התובעת ללקוח שלה שהינו עוסק עצמאי אשר הינו הלקוח של המאפיה מאשר לעובד במשכורת אשר תפקידו להעביר את הסחורה ללקוחות של המאפיה.
11.
שאלת קיומם או היעדרם של יחסי עובד – מעביד, נדונה בפסיקה לא אחת, ובתוך כך התפתחו מבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"עובד". לעניין זה נפסק:

"...היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים אלא נקבע מבחינה משפטית על סמך נסיבות המקרה כהווייתן. לשם הכרעה בשאלה יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסממנים ועובדות המקרה הספציפי"
(ע"ע (ארצי) 176/09 מואב - תפנית וינד בע"מ (9.11.10)).

12.
המבחן המקובל בפסיקה לשם בחינת קיומם של יחסי עובד ומעביד, הוא "המבחן המעורב", אשר המרכיב המרכזי בו הוא "מבחן ההשתלבות", הבוחן את מידת השתלבותו של "העובד" במפעלו של "המעסיק". בנוסף נעזרים בתי הדין במבחני משנה נוספים, כגון שאלת קיומו של קשר אישי בין הצדדים, מבחן הפיקוח, הכח לשכור ולפטר עובד, מקום ביצוע העבודה, מי מספק את כלי העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים למוסד לביטוח לאומי.

ישומו של מבחן ההשתלבות נעשה בבחינת הפן החיובי והפן השלילי.
הפן החיובי – קובע כתנאי להשתלבות במפעל קיומו של מפעל יצרני לשירותים, או אחר, שניתן להשתלב בו, כאשר הפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, ושהמבצע את העבודה מהווה חלק אינטגרלי מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, ועל כן אינו "גורם חיצוני" ועבודתו אינה רק נלווית לו ואינה מיועדת להשלים את פעולת המפעל (דב"ע לד/3-9 אדמון - מדינת ישראל, פד"ע ה 169 (1974)).
בפן השלילי - נבחן שהאדם בו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (דב"ע לא/3-27
עיריית נתניה - בירגר, פד"ע ג 177 (1971); מ. גולדברג "עובד ומעביד – תמונת מצב", עיוני משפט יז (1992) 19, 30).

להלן נבחן את מהות היחסים בין הצדדים במקרה שבפני
נו על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה.

הפן החיובי של מבחן ההשתלבות

13.
התובעת ניהלה עד לשנת 2003 מאפיה לממכר לחמים ומיני מאפה שונים.

הנתבע שימש כמחלק של תוצרת המאפייה ובמסגרת תפקידו לקח סחורה של המאפיה והעביר אותה למפיצים.

על פי עדות הנתבע, הוא התייצב מדי יום במאפיה בשעה קבועה ועבד מספר שעות קבוע מדי יום (ר' עדותו, עמ' 32, ש' 13-14, עמ' 33, ש' 1-6).

14.
מדובר בתפקיד הנדרש לצורך הפעילות העסקית הרגילה של הנתבעת – ייצור ושיווק התוצרת ללקוחות.

יש לציין כי על פי עדותו של הנתבע, הוא נדרש אף לעיתים לבצע עבודות נוספות מלבד תפקידו הרגיל (עמ' 31, ש' 16-20), דבר המתיישב עם היותו עובד של המאפיה.

15.
מהאמור עולה כי הנתבע השתלב בעסקיה של המאפיה, שהיא "מפעל" המייצר לחמים ומיני מאפה שונים ומשווק אותם ללקוחותיו.
משכך, מתקיים בנתבע הפן החיובי של מבחן ההשתלבות.

הפן השלילי של מבחן ההשתלבות

16.
לא הובאה ולו ראשית ראיה על כך שהנתבע ניהל עסק עצמאי ובאמצעות עסק זה נתן שירותים לתובעת.

התובע הצהיר כי לא היה עוסק עצמאי וכי מעולם, בתקופת עבודתו בתובעת, לא היה לו תיק במס הכנסה או במע"מ.

אין חולק כי הנתבע לא הוציא חשבוניות מס כנגד התמורה שקיבל.

כמו כן, תעודות המשלוח, הקבלות והחשבוניות היו של התובעת, אשר ניהלה חשבון נפרד לכל מפיץ.

17.
יש לציין כי גם מעדותו של מר אברוך עולה כי הוא היה מודע לכך שלתובע לא היה תיק במס הכנסה וכי ההגדרה כ"עצמאי", לשיטתו, אינה קשורה לשאלה אם יש לו תיק במס הכנסה:

"ש. תסביר לי מה אתם הייתם צריכים לנהל כרטיסי לקוחות של דסה בהנהלת החשבונות שלכם?
ת. ניסים דסה לא רצה לפתוח תיק במס הכנסה ולהתחיל לנהל חשבונות וזאת היתה הדרך שבה הוא יוכל לעבוד, למשוך סחורה ולמכור לאנשים.
ש. האם זה מסתדר עם תשובה שענית לי בהתחלה ששאלתי אותך האם אתה יודע אם ניסים דסה היה עצמאי או לא?
ת. אני זוכר מה עניתי. אתה לא הבנת מה אני אמרתי. עצמאי במאפיה זה לא הקטע אם יש לו תיק במס הכנסה או לא אלא אם הקו שלו עם הלקוחות או לא שלו עם הלקוחות"
(עמ' 10, ש' 34 – עמ' 11, ש' 2).

18.
מעבר לאמור, מכרטסת הנהלת החשבונות עולה כי הכספים ששולמו על ידי הלקוחות החיצוניים (המפיצים) שולמו ישירות למאפיה ולא נכנסו לחשבונו של הנתבע.

19.
בנסיבות המתוארות בהן לא הוכח שהנתבע היה בעל עסק עצמאי, מתקיים בו גם הפן השלילי של מבחן ההשתלבות.

מבחני עזר נוספים לקיומם של יחסי עובד-מעביד

צורת תשלום השכר

20.
אין מחלוקת כי הנתבע קיבל את שכרו באמצעות תלושי משכורת.

מר אברוך טען כי הוציא לנתבע תלושי משכורת לבקשתו כשלטענתו, המשכורת ששולמה לתובע היתה העמלה שקיבל כאחוז מהמכירות (עמ' 4, ש' 35 – עמ' 5, ש' 8).

אולם מעיון בתלושים שצורפו לתצהיר הנתבע עולה כי שכרו חולק ל"שכר יסוד" ולתשלום בגין "משמרות", כששכר היסוד במרבית החודשים היה דומה.

מנהלת החשבונות העידה כי את תלושי המשכורת הוציאה לפי מה שהורו לה מנהלי התובעת (עמ' 26 לפרוט', ש' 1-4).

כשנשאל מר אברוך באשר למשמעות רכיב "שכר היסוד" במשכורת הנתבע טען כי "בהנהלת חשבונות שחקו עם זה ומה שחשוב זה הברוטו של השכר שהוא אחוז מהמכירות" (עמ' 5, ש' 5-8).

21.
מעבר לכך שמנהלי החברה אפשרו להנהלת החשבונות "לשחק" עם הרכיבים המשולמים, דבר אשר ברי כי אינו תקין, מר אברוך לא סיפק כל הסבר סביר להסכמתו לתשלום שכרו של התובע באמצעות תלושי שכר, לא סיפק כל הסבר לחלוקת השכר לרכיבים כמפורט לעיל ואף לא הסביר מדוע זכאי היה התובע לעמלות בגין מכירות אם לא היה עובד של המאפיה.

22.
לאור האמור, אופן תשלום שכרו של הנתבע מהווה אינדיקציה נוספת לכך שבין התובעת לנתבע התקיימו יחסי עבודה וכי מעמדו של הנתבע היה של "עובד".

אופן הצגת ההתקשרות בפני
רשויות המס והמוסד לביטוח לאומי

23.
הנתבע צירף לתצהירו העתקים של תלושי משכורת ושל טופס 106 (נספח א' לתצהיר הנתבע).

בתלושי המשכורת ובטופס 106 בו צויין כי התובע היה עובד במשך כל שנת 2001, מופיעים ניכויי חובה לביטוח לאומי, מס בריאות ומס הכנסה.

מר אברוך נשאל לעניין זה:
"ש. מה פתאום אתה מוריד לו מס הכנסה וביטוח לאומי?
ת. כי כשאני מוציא תלוש אני צריך לנכות מס הכנסה וביטוח לאומי. היות והיה מגיע לו לדוג' 1000 ש"ח עמלה זה כולל מס הכנסה וביטוח לאומי ואת מה שניכיתי העברתי למס הכנסה וביטוח לאומי
" (עמ' 5, ש' 13-15).

24.
הסבר זה של מר אברוך אינו סביר בנסיבות העניין ולא יכולה להיות מחלוקת שגם כלפי הרשויות הוצגה ההתקשרות כהתקשרות של עובד – מעביד.

כיצד ראו הצדדים את ההתקשרות ביניהם


25.
לא הוצג בפני
בית הדין כל מסמך המעגן את היחסים בין הצדדים, ממנו ניתן ללמוד על האופן בו ראו את ההתקשרות ביניהם.

עם זאת, יש ללמוד מכך שהמאפיה הנפיקה לתובע מדי חודש תלושי משכורת, על פי הנטען עוד מתחילת ההתקשרות, מכך שהתובע מעולם לא נדרש להגיש חשבוניות, ומכך שמנהל התובעת ידע כי הנתבע אינו רשום כעצמאי בפני
הרשויות ובחר בכל זאת להתקשר עמו, על כי הכוונה היתה להתקשרות של עובד ומעביד.

26.
התובעת טענה כי יש ללמוד מכך שהנתבע לא דרש מעולם דמי הבראה או זכויות סוציאליות אחרות במשך כל תקופת עבודתו (10 שנים) ואף לאחר פירוק החברה על כי הוא עצמו לא ראה את היחסים בין הצדדים כיחסי עובד-מעביד.

אין אנו מקבלים טענה זו.

כשנשאל התובע מדוע לא דרש במשך כל שנות עבודתו דמי הבראה השיב "לא עניין אותי הייתי צריך את העבודה לכן לא ביקשתי" (עמ' 30 לפרוט', ש' 17) וכשנשאל מדוע לא דרש את זכויותיו כעובד לאחר שהמאפיה פורקה, השיב כי לא ידע שהוא יכול לדרוש זכויות מעסק שפשט את הרגל וכי כשהגיע לבא כוחו התברר לו כי עקב חלוף הזמן לא ניתן עוד לדרוש זכויות (עמ' 30, ש' 18-21).

הסבר זה של התובע הינו סביר. לא אחת עובדים אינם עומדים על זכויותיהם בין אם מחוסר ידיעה ובין אם מחשש לאבד את מקום עבודתם. מכל מקום, לא ניתן להסיק מאי פנייתו של הנתבע לתובעת בדרישה לקבלת זכויות סוציאליות על כך כי לא ראה את היחסים בין הצדדים כיחסי עובד- מעביד.

מבחן הפיקוח ואספקת כלי עבודה

27.
יתר מבחני ההעסקה לא הובררו די הצורך ושנויים במחלוקת בין הצדדים.
כך למשל, בעוד לטענת הנתבע, הוא היה נתון לפיקוח של התובעת ולא היה לו כל שיקול דעת בשאלת כמות הסחורה, עצם חלוקתה, אופן חלוקתה וכיו"ב, לטענת התובעת, לא היה כל פיקוח על עבודתו והנתבע עשה כרצונו.
כמו כן, הגם שאין מחלוקת כי לצורך חלוקת הסחורה עשה הנתבע שימוש ברכב שלו, סממן אשר עשוי להצביע על היותו עצמאי, הצדדים חלוקים באשר לשימוש שעשה התובע בדלק שסיפקה המאפיה לרכביה.

לסיכום

28.
בנסיבות המתוארות לעיל, בחינת מרבית המבחנים והסממנים הרלוונטיים לצורך קביעת מהות היחסים בין הצדדים מובילה למסקנה כי בתקופת ההתקשרות בין הצדדים, שררו ביניהם יחסי עובד ומעביד.



הוכחת החוב

29.
המסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד הינה מהותית בנסיבות בהן מבקשת התובעת לחייב עובד שלה בחובות שנוצרו עקב אי תשלום כספים על ידי לקוחות חיצוניים, שכן ככלל, אין מקום לחיוב עובד בחובות של לקוחות המעביד.

30.
אלא שלטענת התובעת, גם אם התקיימו יחסי עובד- מעביד בין הצדדים, עדיין יש לחייב את הנתבע בתשלום סכום החוב המצוי בכרטיסו מכח אחריותו לגביית הכסף מלקוחותיו שלו.

התובעת מבססת את האמור על טענתה כי לנתבע היה קו חלוקה שהלקוחות בו היו לקוחותיו, לקוחות שכלל לא היו מוכרים למאפיה, וכי הוא זה שהיה אחראי לגביית הכספים מאותם לקוחות.

הנתבע מנגד טען כי החובות שנוצרו הם של לקוחות של התובעת וכי לכל היותר, הוא שימש כעובד שליח של התובעת שתפקידו היה לחלק את הסחורה ללקוחות ולעיתים העביר לתובעת כספים שניתנו לו על ידי הלקוחות.

31.
כלל בסיסי וידוע הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה".
על התובעת הטוענת לחובו של הנתבע להביא, אפוא, די ראיות לקיומו של החוב הנטען ולאחריותו של הנתבע לשאת בו.
לטעמנו, מהעדויות שנשמעו בפני
נו עולה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לכך שהחוב, ככל שנוצר, הוא חובו של הנתבע.

32.
ראשית, כאמור, לא הוצג בפני
נו כל הסכם המעגן את יחסי העבודה בין הצדדים, כך שאין בפני
נו כל אסמכתא בכתב לטענת התובעת בדבר אחריות הנתבע לגביית הכספים מהלקוחות ולחובתו לשאת בתשלום הכספים ככל שכשל בגביית הכספים.

33.
שנית, התובעת מבססת את תביעת החוב על כרטסת הנהלת חשבונות שצורפה בחלקה לתביעה ומאוחר יותר ל"הודעה על הצגת מסמכים".

מעיון בכרטסת הנהלת החשבונות עולה כי זו רשומה ע"ש "ניסו יחיאל" ולא ע"ש הנתבע.

התובעת הסבירה רישום זה בכך שהנתבע הציג עצמו תחילה כ"ניסו יחיאל" וכי רק לאחר שהציג בפני
ה תעודת זהות לצורך הוצאת תלוש שכר התברר ששמו הוא ניסים דסה.
גם אם נקבל הסבר זה, לא ברור מדוע המשיכה התובעת לרשום את העסקאות המיוחסות לקו הלקוחות של הנתבע במשך כל השנים ע"ש "ניסו יחיאל", כשברי כי אי ההתאמה בין שמו של הנתבע לבין השם המופיע בכרטסת הנהלת החשבונות בעייתית, מקום בו מבקשת התובעת לייחס לנתבע חובות המצויים בכרטסת זו.

34.
מעבר לאמור, התובעת טענה כי החובות שנוצרו הם ההפרש הכספי שבין הסחורה שנטל הנתבע מהמאפיה כמצויין בתעודת ההעמסה לבין הסכומים המצויינים בתעודות המשלוח שנחתמו על ידי הלקוחות, כשלטענתה, חתימת הלקוחות אישרה את קבלת הסחורה.

אלא שלטענת הנתבע, הלקוחות אליהם הועברה הסחורה כלל לא חתמו על תעודות המשלוח (עמ' 35, ש' 15-19), כך שלא ברור על בסיס מה נוצר החוב, אם תעודות המשלוח כלל לא נחתמו וקבלת הסחורה לא אושרה.

35.
יתרה מכך, בחינת תהליך הפצת הסחורה שנוהל במאפיה כמו גם האופן בו התנהלה הנהלת החשבונות במאפיה מחזקת את מסקנתנו כי לא ניתן לייחס לנתבע את החוב הנטען, שכן הלקוחות אליהם הועברה הסחורה הם לקוחות של המאפיה ולא של הנתבע עצמו.


על פי עדותו של הנתבע, הלחמניות אותן לקח מהמאפיה לצורך חלוקתן הגיעו עם תעודת העמסה והיו מחולקות לחבילות על שם הלקוחות - המפיצים, כשביחד עם הלחמניות היתה תעודת משלוח של התובעת על שם כל מפיץ ומפיץ בנפרד (עמ' 32, ש' 19-27).

על פי עדותה של מנהלת החשבונות, הגב' ממן:
"למיטב ידיעתי ואמונתי כל תעודת משלוח שקיבל מחלק מהחברה, הוקלדה למחשב ועל סמך תעודות משלוח אלו הופקו חשבוניות ללקוחות. כל תשלום הוקלד אף הוא למחשב. היתרה שנוצרה לגבי כל לקוח של המחלק מופיעה בכרטסת של אותו מחלק כך שניתן היה לדעת בכל עת מה חובו של אותו לקוח
" (סעיף 5 לתצהיר הגב' ממן).

הגב' ממן הסבירה בחקירתה כי החשבונית היתה יוצאת על יסוד תעודת המשלוח, לגבי כל עסקה ועסקה, ישירות ללקוח (עמ' 21, ש' 6-27).

הגב' ממן נשאלה בחקירתה הנגדית:
"ש. תסבירי בבקשה לבית הדין מי זה הלקוח בתיק שלנו?
ת. זו קבוצת לקוחות.
ש. כתבת בתצהיר שלך, בסעיף 5, את עושה הבחנה בין הלקוחות לבין המחלק?
ת. יש את המחלק שהוא מחלק והוא אחראי על קבוצת הלקוחות שהוא מחלק להן לחם. זה נקרא קו חלוקה. זה נכון לגבי כל קווי החלוקה.
ש. בעניין שלנו, מי זה הלקוח?
ת. כל אחד באותו קו חלוקה שמקבל לחם.
ש. מי זה מחלק?
ת. מי שלוקח את הלחם מהמאפיה ומחלק ללקוחות.
ש. במקרה שלנו, ניסן הוא המחלק?
ת. נכון
." (עמ' 22, ש' 10-20).

בהמשך עדותה, תוך שהופנתה לכרטיסי הלקוחות (נספח 1 להודעה על הצגת מסמכים), אישרה הגב' ממן כי הלקוחות הם אלו ששמם רשום בחלק העליון של הכרטיס (עמ' 22, ש' 21 – עמ' 23, ש' 8).
כן אישרה הגב' ממן כי החשבוניות הוצאו על שם הלקוחות בגין העסקאות שבוצעו עם כל אחד מהם, כשלכל לקוח היה כרטיס בו נרשמו העסקאות שבוצעו איתו (עמ' 23, ש' 9-22).

36.
עצם העובדה שהתובעת ערכה לכל אחד מהלקוחות כרטיס הנהלת חשבונות נפרד בו הופיעו חיובים בגין עסקאות שבוצעו עמו וזיכויים בגין כספים שהעביר למאפיה, ולא ניהלה כרטיס הנהלת חשבונות אחד על שמו של הנתבע, מעידה על כך שהתובעת עצמה ראתה בכל אחד מהם לקוח נפרד של המאפיה.


גם העובדה שהתובעת הוציאה חשבוניות שלה על שם הלקוחות החיצוניים אינה מתיישבת עם טענתה כי הנתבע הוא שמכר את הסחורה ללקוחותיו וכדבריה "מערך הפעילות של המאפיה כלל רכישת לחמים ודברי מאפה ע"י הנתבע ומכירתם ללקוחותיו בקו החלוקה שלו" (ר' סעיף 16 לסיכומים).

37.
יתרה מכך, ישנה סתירה בין טענת התובעת לפיה הלקוחות היו של הנתבע לבין טענתה כי תפקידו של הנתבע היה לגבות כספים מהלקוחות עבורה.

מר אברוך נשאל על כך ולא סיפק תשובה ברורה:
"ש. מפנה לסעיף 8 מה פירוש גבה את הכספים עבור תוצרת זו?
ת. אם בן אדם לקח סחורה מהמאפיה ונתן ללקוח שלו הוא צריך לגבות את הכסף מהלקוח.
ש. נתת לו סחורה, שישבור את הראש. מה זה מעניין אותך אם הוא גובה או לא גובה מהלקוחות שלו?
ת. אין לי תשובה
" (עמ' 11, ש' 38 – עמ' 12, ש' 3).

38.
המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי תהליך ההפצה של הסחורה וכן הנהלת החשבונות של המאפיה בתקופה בה עבד הנתבע עבורה התנהלה בכאוס, ללא כל ארגון, סדר או נהלים ברורים.
אף מפרק התובעת ציין בסיכומים כי "נראה שהמסגרת הכספית אצל התובעת, קודם לפירוקה, היתה בעייתית" (סעיף 22 לסיכומים).
לא פלא אפוא כי התובעת נקלעה לקשיים כלכליים ונכנסה להליכי פירוק.

39.
עם זאת, מאחר והנטל להוכיח את קיומו של החוב ואת חובתו של הנתבע לשאת בו מוטל על כתפי התובעת ומאחר ומהעדויות והראיות שהוצגו בפני
נו לא ניתן לקבוע כי התובע הוא הגורם אשר צריך לשאת בחוב שנוצר, אשר אף הוא לא בוסס, אין מקום לחייבו בתשלום החוב הנטען.

40.
על האמור יש להוסיף את העובדה שעל אף החוב הגבוה של כ- 600,000 ש"ח (קרן) שלכאורה נצבר לתובע במשך כעשר שנות עבודה, לא הוצגה בפני
בית הדין ולו פניה אחת של המאפיה לנתבע במשך כל השנים בדרישה לשלם את החוב, כשעל פי עדותו של מר אברוך, הוא אף המשיך לשלם לנתבע מדי חודש עמלות באמצעות תלוש משכורת (ר' עדותו, עמ' 5, ש' 19-28) ולא קיזז מהן את החובות הנטענים.

גם התנהלות זו מעידה על כי התובעת עצמה (לפני כניסתה להליכי פירוק) לא ראתה בנתבע כבעל חובה.

41.
לאור כל האמור, אין לנו אלא לקבוע כי תביעת התובעת לתשלום החוב על ידי הנתבע לא הוכחה ודינה – דחיה.

התיישנות התביעה

42.
למעלה מן הצורך נציין כי אף היינו מניחים כי החובות הנתבעים על בסיס כרטסת הנהלת החשבונות הם חובותיו של הנתבע, ממילא מרבית התביעה התיישנה.

43.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשמ"ח – 1958 קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

מעיון בכרטסת עולה כי בכל שורה נרשם סכום סופי שהצטבר על סמך סכומי העסקאות היומיים שנעשו, כשלמעשה כל שורה בכרטסת מבטאת עסקה בדידה ועילת תביעה נפרדת והתובעת יכולה היתה לדרוש את התשלום בגין כל אחת ואחת מהעסקאות מיד לאחר ביצועה.

מנהלת החשבונות, הגב' ממן, נשאלה על כך והשיבה:

"ש. כל שורה שהיא חיוב לתשלום היא חשבונית?
ת. כן.
ש. ואמרנו כבר שחשבונית זהה לתעודת משלוח?
ת. או לכמה תעודות משלוח.
ש. תסכימי איתי שאני יכול לבוא אחרי יום, זכותך היה לדרוש עבור כל סכום תשלום מיידי?
ת. כן.
ש. תסכימי איתי שכל חשבונית מבטאת עסקה נפרדת עם לקוח?
ת. כן
." (עמ' 22, ש' 1-9).

44.
בענייננו, כל עסקה שבוצעה בכל יום ונרשמה בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת בשורה, גיבשה אפוא עילת תביעה עבור התובעת, בהיותה עסקה נפרדת מיתר העסקאות.

לתובעת היתה אפוא זכות לתבוע את הסכומים המגיעים לה בגין כל עסקה ועסקה ובלבד שטרם חלפו 7 שנים ממועד היווצרות העסקאות והחוב הנטען בגינן.

45.
התביעה הוגשה לבית משפט השלום ביום 25.8.08, כך שחלה התיישנות על כל החובות המופיעים בכרטסת הנהלת החשבונות הקודמים ליום 25.8.01.

לאור האמור, אף אם היה מוכח כי הנתבע הוא בעל החוב הנטען, סכום החוב שנוצר החל מיום 25.8.01 ואילך עומד על סך של 5,037 ש"ח בלבד והתביעה ליתרת החוב - התיישנה.

סוף דבר

46.
התביעה נדחית.

47.
התובעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח שישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל לנתבע.


ניתן היום,
5 מאי 2013,
בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.








נציג ציבור עובדים
מר רפי גמליאל

מיכל לויט
,שופטת

נציג ציבור מעבידים
מר אביתר עמיר








תעא בית דין אזורי לעבודה 5774/09 מאפיית מרגלית בע"מ נ' ניסים דסה (ניסן יחזקאל) (פורסם ב-ֽ 05/05/2013)