פסקי דין על שלמה חדי | פסקי דין על מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה | פסקי דין על חולון |

2029/13 רעפ     09/05/2013




רעפ 2029/13 שלמה חדי נ' מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה, חולון




החלטה בתיק רע"פ 2029/13


בבית המשפט העליון


רע"פ 2029/13 - א'


לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן


המבקש:
שלמה חדי



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה
, חולון


בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 6.2.2013 בעפ"א 57639-11-12 שניתן על ידי כבוד השופטת א' כהן
ובקשה לעיכוב ביצוע


בשם המבקש:
עו"ד ד. קירשנבוים

החלטה



לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (עפ"א 57639-11-12, כבוד השופטת
א' כהן
) מיום 6.2.2013.


המבקש הורשע בבית משפט לעניינים מקומיים בחולון
ביום 10.9.2012 בעבירה של שימוש במקרקעין הטעונים היתר – בסטייה מההיתר, על פי סעיף 145 וסעיף 204(ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן:
חוק התכנון והבניה
) ותקנות התכנון והבנייה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן:
תקנות התכנון והבניה
). על פי עובדות כתב האישום שהוגש נגד המבקש וכן נגד חברת הבנייה שהקימה את המבנים בהם עסקינן, ביום 3.6.2007 וביום 7.6.2007 או בסמוך לכך נמצא כי המבקש השתמש במקרקעין בסטייה מהיתר בניה ובניגוד לחוק התכנון והבנייה. זאת, שכן בהתאם להיתר היה על חברת הבנייה ועל המבקש להרוס שני מבנים, משרד מכירות ודירה לדוגמא, עד ליום 10.2.2005, ואותם מבנים טרם נהרסו עד המועדים הנקובים. המבקש הוא המחזיק בפועל של המקרקעין הללו. בשל טענת החברה כי המבקש פלש למקרקעין, הדיון בעניינה ובעניינו הופרד. ביום 29.11.2010 ניתן

פסק דין
מרשיע בעניינו של המבקש מבלי שהוגשו סיכומים מטעמו. על כך ערערו שני הצדדים לבית המשפט המחוזי אשר ביום 16.1.2012 קבע, על בסיס הסכמת הצדדים, כי הדיון יושב לבית המשפט לעניינים מקומיים לבירור העובדות לגופן.


בהכרעת דינו מיום 10.9.2012, בית המשפט סקר בהרחבה את העדויות והראיות שהובאו בתיק וקבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המבנים בהם נמצא המבקש מחזיק, דירה לדוגמא ומשרד מכירות, הם מבנים ללא היתר כאשר בהיתר לבנייתם נכתב מפורשות כי הוא תקף לשלוש שנים ומשלא הוארך הם עומדים על כנם ללא היתר. כן נקבע כי אין מחלוקת כי ההיתר ניתן לחברת הבנייה ולא למבקש וכי החברה הורשעה וניתן לגביה צו הריסה ולכן הוא חל אף על המבנים המדוברים. באשר לטענת המבקש כי קמה לו דוקטרינת ההגנה מן הצדק שכן הוא נפל קורבן לרמייה של חברת הבנייה וכעת אין לו קורת גג, קבע בית המשפט כי גם בהנחה שהמבקש אכן רומה, הוא לא קנה זכות למול הרשויות. בנוגע לטענות המבקש כי הוא אינו מקבל אישור להארכת היתר בנייה בשל טעמים שאינם עניינים בית המשפט קבע כי טענה זו לא הוכחה. עוד נקבע כי המבקש אינו בעל זכות במקרקעין וכי המס ששילם הוא על דירה שלא נבנתה ולא על הדירה לדוגמא בה מתגורר. לבסוף, בית המשפט דחה את טענת המבקש בדבר אכיפה בררנית, שכן הרשות פעלה נגדו ונגד החברה כל אחד בהליכים המתאימים בהתאם למצבו וטענותיו.


ביום 15.10.2012 גזר בית המשפט על המבקש קנס בסך 20,000 ש"ח ונתן צו האוסר עליו לעשות שימוש כלשהו במבנים המתוארים בכתב האישום. בגזר דינו, ציין בית המשפט כי הוא מונחה על ידי תיקון 113 לחוק העונשין אשר מעניק מעמד בכורה לעקרון הגמול וההלימה. במסגרת זאת, ציין בית המשפט את רוחב ההיקף של תופעת עבירות התכנון והבנייה ואת חשיבות ההרתעה מביצוע עבירות מסוג זה. בית המשפט התייחס לעונש שהוטל על החברה בגין אותה עבירה, הוא קנס בסך של 10,000 ש"ח. בית המשפט ציין כי הקנס הראוי אמור להגזר ממשך השימוש, דהיינו אלפי שקלים עבור כל שנת שימוש. עם זאת, נוכח הקנס שנגזר על החברה, גזר עליו בית המשפט סכום נמוך מכך.


על פסק הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. במסגרת זאת, טען טענה שנקבע כי היא לא הועלתה קודם לכן ונוגעת לסעיף 5 להיתר שלשונו "היתר זה יפקע תוקפו בתוך 3 שנים מיום נתינתו, התחלת הבנייה בתוך שנה היום קבלת ההיתר ביד" (כך במקור). לטענתו, ההיתר אינו פוקע בתוך שלוש שנים אם הבנייה אכן מתחילה ומסתיימת בתוך שלושת השנים המנויות וכי קביעה בהתאם לכתב האישום מנוגדת לתקנה 20 א' לתקנות התכנון והבנייה. בית המשפט קבע כי דין הטענה להדחות כיוון שההיתר ניתן לשני מבנים זמניים מלכתחילה ובמסמך של מהנדס העיר אף ניתן לראות כי הוא היה מיועד להריסה לאחר שלוש שנים. חיזוק לקביעה זו מצא בית המשפט בהרשעת החברה אשר במהלך משפטה לא טענה כי ההיתר הוא בר תוקף. עוד נקבע כי אין מחלוקת שהמבקש הוא אינו בעל ההיתר אלא טוען כי הוא בעל זכויות בנכסים מכוח חוזה לבניית דירה שהופר לטענתו כלפיו ועל כן ניתנה לו כבטוחה האפשרות לדור שם על ידי החברה המפרה. בית המשפט קבע כי אף אם רכש המבקש זכויות כלפי החברה אין הוא יכול לרכוש זכויות טובות מאלו שהוקנו לחברה כך שיותר לו שימוש במבנים. בית המשפט אף דחה את טענות המבקש בדבר אכיפה בררנית והגנה מן הצדק וקבע כי נימוקי בית המשפט לעניינים מקומיים מקובלים עליו במלואם. לעניין גזר הדין מצא בית המשפט כי הוא הולם את סוג העבירה וכי נלקחו בחשבון כלל השיקולים וכן תיקון 113 ועל כן אין מקום להתערב בו.


מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה שב וטוען המבקש כי הוראות תקנות 20(א) ו- 20(ב) לתקנות התכנון והבנייה מציינות כי ההיתר מורה לבעליו שעליו לבצע את עבודות הבנייה בתוך שלוש שנים מיום הוצאתו ובאם הוא לא החל בבנייה עליו להוציא היתר חדש. לטענתו, שגה בית המשפט שפרש את הסעיף כך שיש להרוס את המבנה לאחר שלוש שנים בהם פג ההיתר. לגרסתו, כלל האזרחים המתגוררים במבנים בהם פג היתר הבנייה יכולים להיות מורשעים בפלילים. עוד מוסיף המבקש ומגולל את סיפורו לפיו הוא נפל קורבן לרמייה של חברת הבנייה אשר התחייבה בפני
ו כי יותר לו לגור במבנים המדוברים משלא נבנתה הדירה שרכש.


דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ
, פ"ד לו(3) 123 (1982)). במסגרת זו, בית המשפט המחוזי דן בטענת המבקש שהוצגה לפניי, על אף שהועלתה לראשונה בערעור. משמצא בית המשפט המחוזי כי אין לקבל במקרה זה את פרשנות המבקש, לא מצאתי כי לפנינו סוגיה המצריכה דיון בגלגול שלישי.



למעלה מן הצורך אציין כי טענתו של המבקש הנוגעת לפרשנות הראויה של היתר הבנייה, על אף שהיא "שובת לב", כפי שציין בית המשפט המחוזי, אינה יכולה להתקבל שכן היא אינה מתיישבת עם לשון ההיתר שם צוין במפורש כי "היתר זה יפקע תוקפו בתוך 3 שנים מיום נתינתו.
התחלת הבנייה בתוך שנה היום קבלת ההיתר ביד
"
(ההדגשה שלי –
ס' ג''
). חציו השני של המשפט מתייחס במפורש למועד בו יש להתחיל את הבנייה וקובע כי יש לעשות זאת עד לתום שנה מיום קבלת ההיתר. מכאן, ברי כי שלוש השנים המצוינות מדברות על תוקפו הכללי של ההיתר ולא על מועד התחלת הבנייה ומשהן חולפות ההיתר אינו בר תוקף ויש להוציא היתר חדש. משזה לא הוצא, יש להרוס את המבנים. תימוכין לכך שהמבנה נועד מראשיתו להיות זמני הוצגו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולא מצאתי כי יש להתערב בהחלטתו.



טרם סיום אציין כי לא נעלם מעיניי מצבו הסבוך של המבקש, אשר עלול למצוא עצמו ללא קורת גג לאחר פרשיה סבוכה זו. בפני
המבקש פתוחה הדרך לפנות לרשויות המתאימות לצורך קבלת סיוע בדיור.


סוף דבר, הבקשה נדחית. משכך, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.


ניתנה היום, כ"ט באייר התשע"ג (9.5.2013).





ש ו פ ט



_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

13020290_h01.doc

נט

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעפ בית המשפט העליון 2029/13 שלמה חדי נ' מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה, חולון (פורסם ב-ֽ 09/05/2013)