פסקי דין על פיליפ גרינהולץ | פסקי דין על מרכז תצוגה וסחר חיפה | פסקי דין על יעקב מרמלשטיין

293/90 עא     28/12/1994




עא 293/90 פיליפ גרינהולץ, מרכז תצוגה וסחר חיפה בע"מ נ' יעקב מרמלשטיין




בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 293/90
השופטים: כבוד השופט ג' בך

כבוד השופט ת' אור

כבוד השופט י' קדמי
המערער: 1. פיליפ גרינהולץ

2. מרכז תצוגה וסחר חיפה בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אהרוני
נ ג ד

המשיב: יעקב מרמלשטיין

ע"י ב"כ עו"ד צימרמן
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31.12.89 בתיק מס' ת.א. 1627/86 שניתן על ידי כבוד השופט מ. סלוצקי
פסק דין
השופט י. קדמי

1. פתח דבר

א. זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (בת.א.
1627/86), על-פיו חויבו המערערים (הנתבעים בביהמ"ש המחוזי), יחד ולחוד, לשלם לתובע (המשיב בערעור) סכום של 150,000 דולר של ארה"ב - בתוספת ריבית בשיעור של 11% לשנה - כהחזר הלוואה שניתנה להם על ידו בדרך של פתיחת מכתב אשראי בחו"ל.

כן חויבו המערערים לשלם למשיב את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪.

ב. הערעור הוא כנגד חיובם של המערערים בהחזר ההלוואה למשיב; והוא מופנה ברובו כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. טענתם העיקרית של המערערים הינה: כי לא קיבלו מהמשיב את ההלוואה שבית המשפט המחוזי חייבם להחזירה לו; וכי כתב ההתחייבות שנתנו למשיב בדבר חבותם "לשלם את ההלוואה" - שעליו מבוססת התביעה - ניתן על ידם בהקשר לעיסקה שלא בוצעה.

ג. הערעור שכנגד מופנה כנגד פסיקת הריבית, כאשר המשיב (המערער שכנגד) מבקש לקבוע: כי שיעור הריבית כפי שנפסק על ידי בית המשפט קמא ישונה ויקבע שיעור של 12.5% לשנה; וכי הריבית תשולם עבור כל התקופה שחלפה מיום מתן כתב ההתחייבות (ולא מיום 1.5.85 כפי שנקבע), ועד לתשלום בפועל.

2. העובדות להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לברור הערעור שבפני
נו, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא:

א. המערערת מס' 2 (להלן - המערערת) היא חברה משפחתית שבעלי מניותיה הם, בין היתר, המערער מס' 1 (להלן - המערער) ואביו מר אנדרי גרינהולץ (להלן - גרינהולץ).

ב. המשיב - המיודד עם גרינהולץ - נענה לבקשת המערער, והסכים להלוות סך של 150,000 דולר למערערת בדרך של הוצאת כתב אשראי בסכום זה לזכות חשבונו של גרינהולץ בארה"ב; וזאת כנגד כתב התחייבות (ת/4) (להלן: כתב ההתחייבות) שזו לשונו:

"אני הח"מ פיליפ גרינהולץ
(המערער - י.ק.) ת.ז. מס' 6970198 מתחייב בשמי ובשם חברת מרכז תצוגה וסחר חיפה בע"מ
(המערערת - י.ק.) לשלם את ההלוואה בסך 150,000$ (מאה וחמישים אלף דולר) למר מרמלשטיין יעקב (המשיב - י.ק.) ע"י בנק איגוד סניף הבורסה, רמת גן בתשלומים לא יאוחר מ1 לינואר 1986, בתוספת ריבית בנקאית"

ג. (1) במקביל לקבלת כתב ההתחייבות - באותו יום - פתח המשיב באמצעות בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: בנק איגוד) מכתב אשראי (ת/6) על סך של 150,000$; ועל פי מכתב האשראי - הועמד לזכות חשבונו של גרינהולץ בסעיף בנק דיסקונט בלוס אנג'לס (להלן: הבנק) אשראי עד לסך 150 אלף דולר.

(2) להשלמת התחייבותו להחזיר את סכום ההלואה המציא המערער למשיב, ביום 9.1.86, את המסמך ת/7, המפרט את מועדי התשלומים המשוערים להחזר ההלוואה.

ד. (1) מכתב האשראי נוצל במלואו וכל סכום האשראי נמשך מן הבנק; ועל פי דרישת הבנק חויב המשיב על ידי בנק איגוד בפרעון האשראי שניצל.

(2) המשיב פנה אל המערערות ותבע את החזר ההלוואה על פי כתב ההתחייבות, ומשלא נענה פנה לבית המשפט.

3. החלטת בית המשפט המחוזי.

א. להגנתם טענו המערערים: ראשית - כי הם לא קבלו את האשראי שנמשך מחשבונו של גרינהולץ בבנק; ושנית - כי כתב ההתחייבות אינו קשור לעסקת מכתב האשראי שנפתח לזכותו של גרינהולץ, אלא לעסקה אחרת שלא יצאה לפועל.

ב. בית המשפט קמא דחה את טענות המערערים וקבע את המימצאים הבאים: כי המערערים מסרו למשיב את כתב ההתחייבות (ת/4) להחזרת הלוואה בסך 150,000$; כי על פי כתב התחייבות זה פתח המשיב מכתב אשראי (ת/6), לפיו הועמד לזכות חשבונו של מר גרינהולץ, בסעיף בנק דיסקונט שבלוס אנג'לס, אשראי עד לסך של 150,000$; כי אשראי זה נוצל במלואו והמשיב חויב בפרעונו לבנק; וכי על המערערים להחזיר למשיב את 150,000 הדולרים נושא כתב ההתחייבות.

ג. את החלטתו לדחות את טענת המשיבים, לפיה לא קיים קשר בין כתב האשראי (ת/6) לבין ההתחייבות (ת/4), נימק בית משפט קמא, בין היתר, כדלקמן:

(1) זהות התאריכים והסכומים בשני המסמכים מצביעה לכאורה על קיומו של קשר הדוק ביניהם; ומתן לוח התשלומים (ת/7) - מחזק את הקשר שבין העמדת האשראי על פי מכתב האשראי (ת/6 לבין כתב ההתחייבות (ת/4).

(2) במהלך הדיון התברר, כי עו"ד סגל טיפל מטעם המערערים ברישום משכנתאות לזכות המשיב; ובכך חזוק נוסף לקשר שבין שני המסמכים, שהרי אלמלא ניתנה ההלוואה על פי כתב האשראי (ת/6) וההתחייבות להחזירה על פי כתב ההתחייבות (ת/4), לא היה טעם בטיפול ברישום משכנתאות לזכות המשיב.

(3) דברים שאמר המערער במהלך חקירתו הנגדית, מהווים, למעשה, הודאה בכך שכספי האשראי נוצלו בחלקם על ידי המערערים (וזאת בניגוד לעמדתם הבסיסית לפיה הכחישו כי קבלו סכום כלשהו מהמשיב).

(4) ולצד שלשת אלה, עומדת התרשמותו השלילית של בית המשפט ממהימנותו של המערער, כאשר לעומת זאת - ראה בית המשפט ליתן אמון מלא בעדותו של המשיב.

ד. לעניין שיעור הריבית, קבע בית המשפט קמא כי אומנם כתב ההתחייבות ת/4 מתייחס ל"ריבית בנקאית"; אולם, מאחר ששיעור הריבית לא נקבע במסמך הנ"ל ולא הובאה כל הוכחה חיצונית לגבי שעורה - יש לזכות את המשיב בשעור המקובל בפסיקת ריבית על השבת מטבע חוץ, לאמור: 11% לשנה.

4. הערעור: עמדות בעלי הדין.

א. טענותיהם העקריות של המערערים הינן, בתמצית, כדלקמן:

(1) לא הובאה ראיה מספקת לכך, כי אכן הועמד אשראי לזכותו של גרינהולץ וכי אשראי זה נוצל במלואו.

(2) כתב האשראי (ת/6) הוצא לבקשת גרינהולץ לצרכיו הפרטיים, ללא ידיעת או הסכמת המערערים; וההתחייבות הגלומה בכתב ההתחיבות (ת/4), אינה מתייחסת להוצאת כתב האשראי הנ"ל אלא להלוואה אחרת שבסופו של דבר לא ניתנה.

(3) שגה בית המשפט קמא בקביעותיו בדבר מהימנותו של המשיב ואי מהימנותה של עדות המערער; וזאת - לנוכח קיומן של סתירות מהותיות בולטות - לטענת המערערים - בדברי העדים שהובאו מטעם המשיב.

(4) המשיב לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כ"מוציא מחברו"; ויש לזקוף לחובתו של המשיב את המנעותו מלהעיד את גרינהולץ, ואת העדרה של ראיה פוזיטיבית וישירה לכך ששולמו למערערים כספים כלשהם מסכום האשראי.

ב. לעומת המערערים טוען המשיב:

(1) אין מקום להתערבות בפסיקת בית המשפט קמא, המבוססת על ממצאי מהימנות של בית המשפט קמא.

(2) נטל ההוכחה בדבר ניצול האשראי אינו מוטל על כתפיו - כפי שטוענים המערערים - משום שיש לראות בהתחייבות ת/4 שטר חוב; ואפילו הוא נושא בנטל ההוכחה - הוא יצא ידי חובתו בהקשר זה.

5. ההכרעה בערעור

א. המחלוקת הטעונה הכרעה לנוכח עמדות בעלי הדין מצטמצמת המחלוקת הטעונה הכרעה לשתי השאלות הבאות:

(1) האם העמדת האשראי לזכותו של גרינהולץ בחו"ל, הוותה את מתן ההלוואה למערערים, שכתב ההתחייבות (ת/4) ניתן להבטחת החזרתה?

(2) האם כתב האשראי (ת/6) אכן הוצא בפועל, והאם האשראי על פיו נוצל בפועל במלואו?

ב. מתן ההלוואה למערערים:

(1) נטל השכנוע

(א) לטענת המשיב יש לראות בכתב ההתחיבות (ת/4) שטר חוב (ראה: סעיף 84 לפקודת השטרות [נוסח חדש]), ולפיכך עומדת לזכותו החזקה שניתנה תמורה בעד השטר (ראה: סעיף 29(א) לפקודה הנ"ל). אשר על כן - מסכם המשיב את עמדתו - המערערים הם הנושאים בנטל השכנוע כי ההלוואה (קרי: התמורה ל"שטר") לא ניתנה.

(ב) אין בידי לקבל טענה זו. התביעה שבפני
נו אינה תביעה-על-פי-שטר (שאז, כאמור לעיל, נהנה התובע מחזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות), אלא - תביעה-על-פי-עסקת-היסוד, כאשר כתב ההתחייבות (ת/4) משמש ראיה בלבד לקיומה של אותה עסקה (ראה: ד"ר י. זוסמן, דיני שטרות (מהדורה ששית), עמ' 119-121; וכן עמ' 388-391).

בתביעה כזאת - נוהג הכלל הבסיסי לפיו המציא מחברו עליו הראיה, והמשיב נושא על כן בנטל ההוכחה כי ההלוואה אכן ניתנה.

הקביעה כי בפני
נו תביעה-על-פי-עסקת-יסוד, מתחייבת מתוכן כתב התביעה המדבר בהחזרת הלוואה שניתנה למערערים - על ידי העמדת כתב אשראי לפקודתם - מכוח התחייבותם להחזירה, כאמור בכתב ההתחייבות (ת/4); ואין טוב לענין זה מציטוט הקטע הבא מע"א 406/62:

"...זו היא שאלה אשר כל המעיין בכתב-התביעה זכאי למצוא בו בנקל תשובה עליה, לפי שהעובדות המהוות את עילת התביעה בתביעת שטר שונות מן העובדות בתביעה על פי עסקת היסוד, ועל התובע לפרש את עובדות העילה בכתב התביעה, כמצוות תקנה 7 (כיום תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי - י.ק.). בתביעת שטר, השטר שחולל על ידי הנתבע החתום עליו והתובע אוחז בו, הוא לבדו משמש עילה לתביעה, ואין מוסיפים על כך תוספת של הסבר על שום מה ניתן השטר, שכן הנתבע שחתם עומד בחזקה שחלף חתימתו קיבל ערך בעד השטר. בתביעה על פי עסקת היסוד טוענים כי בתאריך פלוני הלווה התובע לנתבע סכום כסף על מנת שישיבו בתאריך אלמוני, והנתבע לא עשה כן. ...אין מאזכרים את השטרות שהם רק בבחינת ראיה שתוגש אם יבוא הנתבע ויכפור בתביעה." (ע"א 406/62 זילכה נ' דלומי, פ"ד יז(2) 912-913, 904; וראה גם ע"א 74/63 ראד נ חי, פ"ד מ(2) 141, 154-156; ד"ר י. זוסמן בספרו דיני שטרות הנ"ל, בעמ'
(388-391).

ג. מתן ההלוואה למערערים: ניצול כתב האשראי (ת/6)

(1) על מנת לשכנע את בית המשפט כי כתב האשראי - אשר לא יכול להיות מחלוקת שהוצא - אכן נוצל במלואו, הוצגו במהלך הדיון בבית המשפט קמא, בין היתר, שני מסמכים:
(ת/9) - צלום דרישת תשלום של סניף בנק דיסקונט בלוס אנג'לס; ות/8 - צלום מכתבו של גרינהולץ אשר עולה ממנו הודאה בחוב.

(2) בא-כוח המערערים טוען כי בית המשפט קמא שגה בכך שהתיר את הגשתם של שני המסמכים הללו ודחה את התנגדותו בענין זה במהלך הדיון.

טענה זו אינה מקובלת עלי ואלה עקרי טעמי:

(א) כידוע הכלל במשפט האזרחי הינו:

"כל העילות לפסילת הראיה אך נותנות במשפט אזרחי, בד"כ, ברירה בידי בעל הדין; רצה - יתנגד והשופט יפסול את הראיה; רצה - לא יתנגד, והראיה כשרה לכל דבר. אם הסכים בעל דין להגיש ראיה פסולה, לא כל שכן שאינו יכול להלין בשלב הערעור, ואין לו להלין אלא על עצמו" (ע"א 373/54 אהרונסט נ' נוימן, פ"ד י 1121, 1140; וראה ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי הנ"ל, בעמ 475-476).

(ב) לכלל זה יש להוסיף, כי כאשר עומדות לבעל דין מספר טענות כנגד קבילותו של מסמך כראיה, עליו להעלות במפורש כל אחת מטענותיו; שאם לא יעשה כן - יחשב כמוותר על אותן הטענות שלא העלה, לא רק משום שלא טען אותן אלא גם משום שלא נתן הזדמנות ליריבו להגיב עליהן. ומשבחר בעל דין להעלות רק חלק מטענותיו, לא יוכל להעלות טענות ונימוקים נוספים בשלב מאוחר יותר של הדיון ובוודאי לא בשלב הערעור. (ראה בנושא זה גם; miccormick, on evidence (4th ed) g 74; 75-76).

(ג) במקרה שלפנינו התנגד בא-כוח המערערים, בשעת הדיון להגשתם של המסמכים ת/8 ו-ת/9; אך זאת - אך ורק מהנימוק שהמשיב אינו העד הנכון להגשתם, משום שאינו יכול להעיד על אמיתות תכנם.

בית המשפט קמא קיבל טענה זו, והתיר את הגשתם של שני המסמכים האמורים אך ורק כראיה לעצם קבלתם על ידי המשיב, (שעל כך בודאי ש"הוא יכול להעיד").

המערערים אינם רשאים להעלות עתה נימוקים כנגד קבילותם של המסמכים הנ"ל כראיה לעובדת קבלתם על ידי המשיב; ובפועל אכן משמשים מסמכים אלה אך ורק כראיה לעובדת שליחתם וקבלתם על ידי המשיב.

(3) על בסיס בחינת מכלול הראיות שהובאו בהקשר זה - וביניהן המסמכים ת/8 ו- ת/9 המשמשים, כאמור, כראיה לענין משלוחם וקבלתם בלבד - הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי קיימת הוכחה מספקת לעובדה שסך של 150,000$ אכן שולם על ידי המשיב למר גרינהולץ, על ידי פתיחת כתב האשראי אשר נוצל במלואו; ואני לא מצאתי עילה להתערב במסקנתו זו, המבוססת, בין היתר, על הראיות הבאות:

(א) עדותו - המהימנה כאמור - של המשיב בדבר פתיחת כתב האשראי וניצולו עד תום, כשזו שזורה: בצילום כתב האשראי (ת/6) ובמברק שבו הודע דבר העמדת האשראי לזכותו של גרינהולץ לסניף הבנק בחו"ל; ובדרישת התשלום (ת/9) ששיגר הבנק נותן האשראי למשיב לסילוק ההלוואה.

(ב) שורה של מסמכים - נ/1, נ/2, נ/3, ת/8 המבטאים מאמץ של המערערים ליתן בטחונות למשיב בדרך של רשום משכנתאות, ואשר מהם עולה למעשה הודאה בחוב בסך 150,000$.

ד. הקשר בין כתב האשראי (ת/6) לבין כתב ההתחיבות (ת/4):

(1) משנקבע כי כתב האשראי (ת/6) אכן הוצא ונוצל במלואו, נותרת לבחינה השאלה אם כתב האשראי (ת/6) מגלם את ההלוואה הנזכרת בכתב ההתחייבות (ת/4).

(2) כאמור, בית המשפט קמא דחה את טענת המערערים לפיה: כתב האשראי נפתח לטובת גרינהולץ אישית ונוצל על ידו לצרכיו הפרטיים; וכתב ההתחייבות אינו קשור לאשראי שניתן לגרינהולץ על פי אותו כתב (ת/6).

בין היתר סמך בית המשפט קמא את עמדתו בהקשר זה על הגורמים הבאים:

(א) זהות התאריכים וזהות הסכומים, בין כתב ההתחייבות (ת/4) לבין האשראי (ת/6): כתב ההתחייבות והבקשה לפתיחת כתב אשראי נערכו באותו מועד, שני המסמכים מזכירים מועד פרעון אחד (1 בינואר 1986), ושניהם מדברים בסכום כסף זהה.

(ב) לשונו של כתב ההתחייבות (ת/4), המדברת בחיוב "לשלם את ההלוואה", מלמדת כי מדובר בהלוואה "ידועה", שניתנה במועד עריכתו של כתב ההתחייבות; שאחרת - היה הנוסח מותאם למתן הלוואה במועד אחר.

(השווה: למסמכים ת/2 ות/3, שנערכו במועדים מוקדמים יותר, ונתנו לכך ביטוי בנקיטה בלשון של "עם קבלת הסכום...").

(ג) במהלך חקירתו הנגדית, הודה הנאשם - בחצי פה אמנם - כי המערערים נהנו גם הם מחלק מסוים, כשליש, של האשראי שניתן על פי מכתב האשראי לגרינהולץ; ומאמציו של המערער לחזור בו מדבריו אלו בשלב מאוחר יותר לא צלחו.

(3) המערערים מעלים שורה ארוכה של טענות מטענות שונות - שאין טעם לפרטן כאן - כנגד קביעותיו של בית המשפט קמא בהקשר זה, כאשר אלו מופנות בעיקרן כנגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות. דינן של טענות אלו להדחות: למימצאים העובדתיים קיים בסיס מספיק בחומר הראיות; על אף שהוא מותיר תמיהות בנושאים שונים; ואילו בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה אין בית המשפט שלערעור מתערב אלא בנסיבות מיוחדות, וכאלה לא קיימות כאן (ראה: ע"א 207/86 מגן נ' בכר, פ"ד מב(4) 63, 70; ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240, 249).

(4) סיכומם של דברים, המשיב עמד בנטל ההוכחה לעניין הקשר שבין כתב ההתחייבות (ת/4) לבין ההלוואה שבאה לכלל ביטוי בהעמדת האשראי לרשותו של גרינהולץ (ת/6); ומאמציהם של המערערים להשמיט את הבסיס מתחת למסקנה המתחייבת מן הראיות שהביא המשיב בענין זה לא צלחו.

ה. אי העדת עד רלבנטי

(1) במהלך המשפט לא נשמעה עדותו של גרינהולץ, אשר על פני הדברים היה עד מפתח לפתרון השאלות הבסיסיות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים. ברם, שני בעלי הדין נמנעו מלהעידו, והשאלה היא - מי מהשנים חייב היה להעידו ולחובת מי פועלת ההימנעות מכך.

(2) ככלל, אי העדתו של עד רלוונטי, אשר יש בעדותו כדי לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה כי דבריו היו עלולים לתרום לערעור גרסתו של הצד שהיה אמור להזמינו ולא עשה כן. עם זאת - זוהי הנחה הניתנת לסתירה, ומכל מקום - אין זה כלל מיכני לפיו די בעצם ההימנעות מהבאת העד כדי לערער את גרסתו של בעל דין (ראה ע"א 240/77 כרמל נ' פרפורי, פ"ד לד(1) 301; ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא(2) 737, 743); ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239.

וכך נאמר בהקשר זה בע"א 465/88:

"סבורני, כי אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הצפיה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, וכפי שאותו בעל דין טוען להן" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659 (3) במקרה דנן, אין ספק שעדותו של גרינהולץ היתה עדות חשובה להוכחת גירסתו של המשיב, לפיה פתיחת כתב האשראי לזכות חשבונו של גרינהולץ נעשתה בידיעתם ובהסכמתם של המערערים; וכתב ההתחייבות נועד להבטיח את החזרת האשראי הזה. לכאורה, איפוא, מקימה ההימנעות מהעדתו של גרינהולץ הנחה לרעת המשיב, שעדותו לא היתה מתישבת עם גירסתו.

ברם, בנסיבות העניין עדותו של גרינהולץ לא היתה "גורלית" להוכחת העובדות הנ"ל; ודי בראיות שהביא המשיב כדי להוכיח במידה מספקת את מתן ההלוואה - בדרך של פתיחת האשראי - ואת הקשר שבין ההלוואה לבין כתב ההתחייבות.

(4) משעמד המשיב בחובת הראיה בהקשר זה, עבר אל המערערים נטל הבאת הראיות לעיון כפות המאזניים; וניתן היה לצפות כי המערערים יעידו את גרינהולץ מטעמם, כדי לתמוך בטענתם כי האשראי ניתן לגרינהולץ באורח פרטי וללא קשר אליהם.

משבחרו המערערים שלא להעיד את גרינהולץ, השמיטו מידיהם ראיה חיונית ביותר לתמיכת גירסתם שלהם; ובמצב הדברים הקיים, אי העדתו של גרינהולץ אינה "סתם" פועלת לרעתם של המערערים, אלא מבטאת כשלון מצידם להשמטת הבסיס מתחת לגירסת המשיב.

(5) במצב דברים זה, אין באי העדתו של גרינהולץ מטעם המשיב כדי לערער את גירסתו וליטול ממנה אותה רמת וודאות הדרושה לעמידה בנטל השכנוע במישור האזרחי.

ו. סיכום

סיכומם של דברים, לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להעדיף את גירסת המשיב על פני גירסת המערערים, ולקבוע על פיה; כי המערערים קיבלו מהמשיב הלוואה, בדרך של פתיחת מכתב אשראי לפקודתו של גרינהולץ; וכי משנמשך מלוא סכום האשראי חייבים הם להחזיר את ההלוואה למשיב, על פי כתב ההתחייבות שנתנו לו עם מתן ההלוואה.

6. הערעור כנגד החיוב בריבית: שיעורה ומועד תחילת החיוב.

א. החלטת ביהמ"ש המחוזי

(1) בכתב ההתחייבות (ת/4) נקבע, כי על המערערים להחזיר את ההלוואה בתוספת "ריבית בנקאית". בית המשפט קמא קבע, כי מאחר ולא הובאו ראיות לענין שעור הריבית - יש לזכות את המשיב "בשיעור המקובל בפסיקת ריבית על השבת מטבע חוץ ללא הוכחה, שהוא 11% (ראה ע"א 672/81 פ"ד מ(3) 169, 229-230, החל מיום 1.5.85 עד לתשלום בפועל.

(2) המערערים בערעור והמשיב בערעור שכנגד, טוענים כנגד קביעתו זו, וטענותיהם מתייחסות הן לתחילת מועד החיוב בריבית והן לעניין שיעורה.

ב. מועד תחילת החיוב בריבית

(1) בכתב ההתחייבות (ת/4), לא צוין מהו מועד תחילת החיוב בריבית. לטענת המערערים מועד מתן ההלוואה, הינו המועד בו נתקבלו הכספים בפועל על ידם, לאמור - לכל המוקדם במהלך נובמבר 1985; ואילו המשיב טוען כי מועד ההלוואה הינו יום מתן כתב האשראי הינו 4.1.85.

(2) הראיות שבאו בפני
בית משפט קמא בענין זה, תומכות בעמדת המשיב: המשיב העיד כי עם הוצאת מכתב האשראי נגרע סכום האשראי מחשבונו ומטבע הדברים שהוא לא רק שלא יכול היה לעשות בו שימוש אלא גם לא קיבל רבית כלשהי בגינו; ואילו המסמכים ת/7, ת/8 ו- נ/3 מלמדים כי סכום האשראי נתקבל על ידי המערערים בפועל סמוך לאחר מועד הוצאתו של מכתב האשראי.

ולצד כל אלה - המערערים לא טרחו להתיחס לנושא זה בבקשת הרשות להתגונן, על אף שהמשיב דרש בכתב התביעה תשלום רבית מיום הוצאת מכתב האשראי.

(3) מצב דברים זה, נראה שיש להיעתר למשיב ולקבוע כי תחילת החיוב בריבית יהיה תאריך הוצאת כתב האשראי.

ג. שיעור הריבית

(1) בתביעה שכנגד טען המשיב, כי הריבית הבנקאית על הלוואות דולריות בתקופה הרלוונטית היתה 12.5% לשנה. המערערים לא הכחישו במפורש בתצהיר הבקשה שהגישו למתן רשות להתגונן את טענתו זו, אלא - הכחישו את עצם מתן ההלוואה, ואת הקשר שבין כתב האשראי (ת/6) לבין כתב ההתחייבות (ת/4).

(2) טענתם של המערערים היא, כי הכחשה זו כוללת בחובה גם הכחשה לעניין שיעור הריבית.

דינה של טענה זו להידחות. כידוע, כל טענת עובדה שלא הוכחשה בכתב ההגנה, במפורש או מכללא, רואים אותה כטענה שמודים בה (תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). לפיכך, משלא הכחישו המערערים עובדה זו - יש לראותם כמודים בה, ואין לראות את הכחשתם הכללית לענין עצם מתן ההלוואה כמקימה פלוגתא גם לענין שיעור הריבית.

ואין נפקא מינה לענין זה שהתביעה הוגשה בסדר דין מקוצר: על פי תקנה 211 לתקנות סדר הדין האזרחי, משניתנה רשות להתגונן, רואים את תצהיר הנתבע ככתב הגנה, זולת אם ניתנה הוראה אחרת.

7. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי הנכבדים כדלקמן:

א. לדחות את הערעור כנגד חיובם של המערערים לשלם למשיב 150,000$ של ארה"ב.

ב. לקבל את הערעור שכנגד חלקית כדלקמן: הסכום של 150,000$ ישא ריבית בשיעור של 12.5% לשנה, החל מיום 6.1.85 (יום העמדת האשראי לרשותו של גרינהולץ) ועד לתשלום בפועל. התשלום יבוצע בשקלים לפי השער היציג ביום התשלום.

ג. לחייב את המערערים לשלם למשיב הוצאות בבית משפט זה בסך 10,000 ₪ בצירוף רבית כחוק והצמדה עד ליום התשלום בפועל.

השופט ג. בך: אני מסכים.

השופט ת. אור: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י. קדמי.

ניתן היום, כה' בטבת תשנ"ה (28.12.94).









עא בית המשפט העליון 293/90 פיליפ גרינהולץ, מרכז תצוגה וסחר חיפה בע"מ נ' יעקב מרמלשטיין (פורסם ב-ֽ 28/12/1994)