פסקי דין על אליהו פינטו | פסקי דין על יובל גבאי | פסקי דין על אוראל גבאי |

461/05 א     18/05/2013




א 461/05 אליהו פינטו נ' יובל גבאי, אוראל גבאי








בית משפט השלום באשדוד



ת"א 461-05 פינטו נ' גבאי ואח'




בפני

כב' השופט
אריאל ברגנר


התובע

אליהו פינטו


נגד


ה
נתבעים

1.יובל גבאי
2.אוראל גבאי

– תביעה נדחתה




פסק דין



בפני
תביעה כספית ע"ס 269,805 ₪ ותביעה שכנגד של הנתבע 1 ע"ס 127,740 ₪.

בכתב התביעה טוען התובע, בין היתר, כדלקמן:

1.
כי הוא נכה פרפלג, המשותק לחלוטין בכל פלג גופו התחתון, אינו שולט בסוגריו ונזקק לעזרה סיעודית במשך כל שעות היממה כתוצאה מתאונת דרכים קשה שעבר בשנת 1993.
2.
כי בשל נכותו הקשה חיפש דירה בעיר שדרות, בסמוך לדירת משפחתו.
3.
כי ביום 31.2.94 השכירו הנתבעים לתובע דירה בבעלותם הנמצאת ברח' נאות הנביאים מלאכי 7 בשדרות, הידועה גם כחלקה 2 בגוש 246 (להלן – "הדירה"), כאשר סוכם בין היתר כי התובע ישכור את הדירה לשלושה חודשים עם אופציה לרכישתה במשך תקופת השכירות (להלן – "האופציה").
4.
כי בחר לממש את האופציה וביום 23.3.94 חתמו על הסכם מכר הדירה במשרדו של עו"ד אלי מויאל בשדרות (להלן – "הסכם המכר הראשון").
5.
כי התחייב לשלם את תמורת הדירה בסך של 60,000$ בתוך 60 ימים בכפוף לכך שעד ליום 24.4.94 ימציאו הנתבעים לתובע אישור בדבר סילוק ו/או גרירת משכנתא שרבצה על הדירה לטובת בנק הפועלים משכנתאות. הנתבעים לא עמדו במועד זה והפצירו בתובע לשלם סך כולל של 4,000 ₪ בשני שיקים, שהוסבו לטובת חברת אדנה שבבעלות אחיו של הנתבע 1, שיקים שנפרעו.
6.
כי ביום 22.6.94 נחתם הסכם שכירות לשלושה חודשים תמורת 900$ אשר שולמו לנתבעים תוך התחייבות הנתבעים להסיר את המשכנתא מהדירה עד לתום תקופת השכירות.
7.
כי בסמוך לתום מועד השכירות, פנו הנתבעים אל התובע ולחצו עליו לחתום על הסכם מכר חדש, והתובע שחשש לסיכול רכישת הדירה ויתקשה בשל מגבלותיו הגופניות בחיפוש אחר דירה חלופית, נאלץ להיעתר וביום 4.9.94 נחתם הסכם מכר חדש גם כן במשרדו של עו"ד אלי מויאל (להלן – "הסכם המכר השני"), תחת מחאת התובע ע"ס 62,000$ ובמעמד החתימה שילם לנתבעים 3,300$ ואת יתרת התשלומים התחייב לשלם, עד ליום 30.9.94 סך בש"ח של 6,600$ ועד ליום 10.11.94 סך בש"ח של 52,000$.
8.
כי סוכם שהתשלום השלישי יבוצע רק לאחר קבלת אישור בדבר סילוק ו/או גרירת המשכנתא, והובהר כי מאחר ובכוונת התובע לקחת משכנתא למימון רכישת הדירה הרי שכל עיכוב ו/או איחור בקבלת אישור בדבר סילוק ו/או גרירת המשכנתא, ידחה את מועד התשלום השלישי.
9.
כי לאחר מכן שיפץ את הדירה והתאימה לצרכיו המיוחדים בעלות של 15,000$.
10.
כי עמד בתנאי ההסכם ושילם לנתבעים את שני התשלומים הראשון והשני באמצעות מענק שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי.
11.
כי הנתבעים הפרו את ההסכם ולא הסדירו את עניין המשכנתא בתוך המועד שנקבע, למרות דרישות רבות מהתובע ואף הצליחו לשכנע אותו, תוך ניצול מצוקתו, להעביר לידיהם כספים נוספים וכך התובע שילם להם 23,000 ₪ ע"ח התשלום השלישי.
12.
כי לאור העובדה שהנתבעים לא פרעו את תשלומי המשכנתא, מונה ביום 17.7.99 עו"ד ברוך טופז ככונס נכסים של הדירה וביום 20.7.99 קיבל התובע מכתב מכונס הנכסים המורה לו לפנות את הדירה בתוך 20 יום.
13.
כי ניהל באמצעות עורכי דין, הליכים רבים בניסיון שלא להתפנות מהדירה ולהסיר את המשכנתא מהדירה תוך כיסוי חובות הנתבעים, הדבר גרם לו גם ללקות קשות בלבו בשנת 2000 ובסוף מו"מ הסכים לשלם לבנק 170,000 ₪ תמורת הסרת המשכנתא ורישום הדירה על שמו.
14.
כי הכספים לצורך התשלום היו אמורים להתקבל כפיצויים מחברת הביטוח בשל תאונת הדרכים אותה עבר, אך חברת הביטוח ערערה על פסק הדין שפסק את הפיצוי ודא עקא כי הבנק לא הואיל להמתין עד קבלת הכספים ובחודש אוגוסט 2002 נאלץ התובע לפנות את הדירה וביום 29.8.02 נמכרה הדירה ע"י כונס הנכסים בסך של 300,000 ₪.
15.
כי לאחר מכן הסתבר לתובע כי הנתבע עבר להתגורר עם רוכשת הדירה יחדיו בדירה ועל כן סבור התובע כי נעשתה קנוניה ביניהם.
16.
כי הוא זכאי לקבל מהנתבעים:

א.
את מלוא הכספים ששילם להם בסך כולל של 82,864 ₪.

ב.
החזר מלוא הכספים ששילם לעו"ד מויאל בסך של 2,329 ₪.

ג.
החזר מלוא הכספים שהשקיע בשיפוץ והתאמת הדירה לצרכיו בסך של 49,810 ₪.

ד.
החזר מלוא הכספים שנאלץ להוציא בשל ההליכים המשפטיים למניעת פינויו
מהדירה בסך של 19,046 ₪.

ה.
החזר הוצאות מעבר לדירה חדשה בסך של 4,000 ₪.

ו.
הפרש שווי הדירה עפ"י הסכם המכר השני לעומת שוויה בעת מכירתה בלשכת
ההוצל"פ בסך של 11,756 ₪.

ז.
סך של 100,000 ₪ בגין עגמת נפש.

הנתבע 1 הגיש כתב הגנה בו הוא טוען בין היתר כדלקמן:

1.
כי דין התביעה להידחות בשל התיישנות. עילת התביעה היא הפרת שני הסכמי מכר כאשר האחד נחתם ביום 23.3.94 והשני ביום 4.9.94 והפרת ההתחייבויות למועד המאוחר יותר של 1.11.94 כך שעילת התביעה צמחה לתובע לכל המאוחר ביום 2.11.94. לכן לאור העובדה כי התביעה הוגשה לאחר כעשר שנים חלה התיישנות או שיהוי אשר יש בהם כדי להביא לדחיית התביעה על הסף.
2.
כי מדובר בתביעה קנטרנית, בהעדר כל בסיס עובדתי או משפטי כנגד הנתבעים אשר ביקשו לסייע בידו והעמידו לרשותו את דירתם ואשר התגורר בדירה בטרם שילם את מלוא תמורתה.
3.
כי עסקת המכירה היתה אמורה להתבצע באופן שהתובע ייטול משכנתא למימון רכישת הדירה אשר תמורתה תאפשר את סילוק השעבוד בגין המשכנתא שרבצה על זכויותיהם של הנתבעים בדירה, זאת בין בדרך של סילוק המשכנתא או תשלום התמורה לצדדי ג' מהם ירכשו הנתבעים דירה ויגררו אליה את המשכנתא, כאשר ברור היה לתובע כי סילוק השעבוד הרובץ על הדירה יתאפשר רק עם ביצוע התשלום החל עליו לפי הסכם המכר הראשון. עניינים אלה ועוד אחרים לא צוינו בהסכמים.
4.
כי התובע לא השלים את קבלת המשכנתא עד לתום המועד שנקבע בהסכם הראשון ופנה אל הנתבע 1 ומסר לו כי הוא ממתין להשלמת הליכים במ.ל.ל. ולאחר מכן פנה שוב אל הנתבעים וביקש לבטל את ההסכם הראשון ולחתום על הסכם שכירות חדש כך שתינתן לו ארכה להשלמת התחייבויותיו.
5.
כי לאחר חתימת הסכם המכר השני, ביצע הנתבע 1 את המוטל עליו, הגיש בקשה וקיבל אישור לגרירת המשכנתא שרבצה על הדירה.
6.
כי גם לאחר מכן הפר התובע את ההסכם השני ולא עמד בתשלומים שנקבעו.
7.
כי בעקבות החתימה על הסכם המכר התקשרו הנתבעים ביום 13.11.94 בהסכם לרכישת דירה אחרת, ובשל אי קבלת התמורה מהתובע לא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהם כך שלבסוף הדירה שרכשו נמכרה בכינוס נכסים והכספים ששולמו על ידם תמורתה ירדו לטמיון.
8.
כי רק במרץ 1996 הודיע התובע לנתבעים כי הצליח לגייס את הכספים לתשלום עבור הדירה אך זאת יעשה רק עפ"י שער הדולר שהיה במועד שנקבע לביצוע התשלום בהסכם המכר השני ולא עפ"י השער הגבוה יותר שבחודש מרץ 1996. הצעה זו נדחתה ע"י הנתבע 1 ואז התובע הודיע כי לא ישלם דבר.
9.
כי חדלו לשלם את תשלומי המשכנתא בלית ברירה דבר שגרם גם למתחים רבים ביניהם עד שהתגרשו.
10.
כי לבסוף הסכים שהדירה תימכר בכינוס נכסים תוך פינוי התובע ממנה. היתרה הכספית שנותרה לאחר מכירת הדירה הועברה לידי הנתבע 1. מכירה הדירה ע"י כונס הנכסים נעשה באישור ראש ההוצל"פ.
11.
כי התובע התגורר בדירה מינואר 1994 ועד פברואר 2002 כאשר החל מחודש אוגוסט 1994 לא שילם דבר בגין דמי שכירות, זאת כאשר הנתבע 1 מצא עצמו חסר דיור, נישואיו עלו על שרטון והוא ובני משפחתו נותרו ללא קורת גג.
12.
כי עובדות רבות הוסתרו מעיני בית המשפט בכתב התביעה, דבר שמעיד בין היתר על חוסר תום הלב של התובע.
13.
כי השיקים בסך 2,000 ₪ לא שולמו בגין תמורה הדירה ולא שולמו לידיו.
14.
כי הסך של 1,200 ₪ שולם בגין מכירת ריהוט חדר הילדים לתובע ואינו חלק מתמורת הדירה.
15.
כי הוא מתגורר בדירה לאחר שנישא לגב' מיכל בוהדנה רוכשת הדירה.
16.
כי התובע בהתנהגותו גרם לנתבע 1 לנזקים רבים ולעגמת נפש רבה ועל כן הוא זכאי לקזז נזקים אלה המוערכים ב- 80,000 ₪ מכל סכום שיידרש לשלם לתובע אם יידרש.
17.
כי יש לקזז גם את דמי השכירות המגיעים לנתבע: בגין התקופה ינואר 1994 ועד דצמבר 1999 – סך של 25,200$ (72 חודשים כפול 350$) ובגין התקופה ינואר 2000 ועד פברואר 2002 – סך של 7,800$ (26 חודשים כפול 300$).

כל הכספים מגיעים לנתבע 1 לאור פס"ד לתיקון הסכם גירושין שבינו לבין הנתבעת 2.
18.
כי שילם את כל הכספים שהתקבלו מהתובע (46,300 ₪) וכספים נוספים לה"ה ניסימוב, כספים שירדו לטמיון, שעה שהדירה שרכש נמכרה בכינוס נכסים. הנתבע טוען כי הוא זכאי לקזז כספים אלה בסך כולל של 17,700$ (76,110 ₪) מכל תשלום.
19.
כי בנוסף נגרמו לו הוצאות ע"ס 4,100 ₪ אשר הנתבע זכאי לקזזם גם כן.

כתב ההגנה נושא כותרת: "כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד מטעם הנתבע 1", אך דע עקא כי כתב ההגנה לא כלל כל תביעה שכנגד אלא אך ורק כתב הגנה הכולל טענות קיזוז.

הנתבע 1 הגיש במסמך נפרד כתב תביעה שכנגד ע"ס 127,740 ₪, בו הוא חוזר על טענותיו שבכתב ההגנה ומוסיף, בין היתר, את הטענות, כדלקמן:

1.
כי הוא והנתבעת 2 היו בעלי הדירה עליה רבץ שעבוד לטובת בנק משכן – בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ.
2.
כי בעקבות תאונת דרכים קשה אותה עבר הנתבע שכנגד פנו אליהם הוא ואחיו והם אפשרו לתובע להיכנס לדירה ולהתגורר בה תוך עזיבתם את הדירה לבית הורי הנתבעת 2 ולאחר מכן ביום 13.2.94 נחתם הסכם השכירות (נספח א' לכתב התביעה).
3.
הפרטים שנחוצים לעסקה של לקיחת משכנתא ע"י התובע לצורך מימון הרכישה, לא צוינו בהסכם המכר שכן הוא היה הסכם סטנדרטי אשר לא צוינו בו מכלול ההסכמות וההבנות שהיו ביניהם. כך היה גם לגבי ההסכם השני לרבות כי הדירה היתה בחזקתו של התובע מכוח חוזה שכירות.
4.
כי הנתבע שכנגד לא השלים את הליכי קבלת המשכנתא על ידו בהסבר כי הוא ממתין להכרה כנכה בעל זכאות בביטוח הלאומי עד אשר פנה אל התובע שכנגד ואשתו וביקש לבטל את ההסכם הראשון וכי ייחתם תחתיו הסכם שכירות חדש אשר ייתן לו ארכה להשלמת התחייבויותיו ואכן נחתם הסכם שכירות חדש.
5.
כי עשה את המוטל עליו עת שהגיש בקשה לקבל אישור בדבר הסכמת הבנק לגרירת המשכנתא הרובצת על הדירה.
6.
כי הנתבע שכנגד לא עמד גם בהתחייבויותיו שלפי הסכם המכר השני והתגורר בדירה אף ללא ששילם דמי שכירות ראויים.
7.
כי הוא ואשתו התקשרו עם משפ' ניסימוב לרכישת דירתם אך בשל אי עמידה בהתחייבויות הנתבע שכנגד הם לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי משפ' ניסימוב והדירה נמכרה לבסוף בכינוס נכסים, תוך שכל הכספים ששילמו ע"ח הדירה ירדו לטמיון והנתבע שכנגד יושב בדירתם ללא שהוא משלם דבר ועושה עושר ולא במשפט.
8.
כי במרץ 1996 הודיע הנתבע שכנגד כי גייס את כל הכספים הנדרשים אך עמד על תשלום לפי שער דולר שנקבע במועד ביצוע התשלום בהסכם המכר השני ולא לפי שער הדולר הגבוה יותר של מרץ 1996. דרישה זו נדחתה.
9.
כי במצב שנוצר בלית ברירה הפסיקו לשלם את תשלומי המשכנתא ובשל מתחים רבים שנגרמו ביניהם נפרדו דרכיהם והם התגרשו.
10.
כי לבסוף הסכים למכירת דירתו בכינוס נכסים תוך פינויו של הנתבע שכנגד מהדירה.
11.
כי מכירת הדירה לגב' מיכל בוהדנה נעשתה ע"י כונס הנכסים במחיר מלא ובאישור כב' ראש ההוצל"פ.
12.
כי הנתבע שכנגד התגורר בדירה מינואר 1994 ועד פברואר 2002 כאשר החל מאוגוסט 1994 ועד פברואר 2002 לא שילם דבר בגין דמי השכירות.
13.
כי עפ"י חוו"ד שמאי שווי דמי השכירות לשנים 1995-1999 הוא 350$, לשנים 2000-2002 הוא 300$ ועל כן על הנתבע שכנגד לשלם עבור התקופה מינואר 1994 עד דצמבר 1999 סך של 25,200$ (72 חודשים
x
350$) ועבור התקופה מינואר 2000 ועד פברואר 2002 סך של 7,800$ (26 חודשים
x
300$). מאחר שהתביעה בגין חודשים ינואר 1994 – אפריל 1998 התיישנה מעמיד התובע שכנגד את התביעה ע"ס 14,800$ שהם למועד הגשת התביעה שכנגד בסך של 63,640 ₪.
14.
כי מאחר שכל הכספים ששילם לה"ה ניסימוב ירדו לטמיון הוא זכאי לקבל מהנתבע שכנגד את הסך הכולל, לצרכי אגרה, של 30,000 ₪.
15.
כי נגרמו הוצאות נוספות של 4,100 ₪ ועגמת נפש בסך של 30,000 ₪ (לצרכי אגרה).
16.
כי הוא זכאי למלוא הכספים בשל

פסק דין
לתיקון הסכם הגירושין בינו לבין גרושתו.
17.
כי סך הכספים הינו 127,740 ₪.

הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה בו היא טוענת בין היתר כדלקמן:

1.
כי דין התביעה להידחות בשל התיישנות.
2.
כי עילת התביעה נולדה לכל המאוחר ביום 2.11.94 כאשר נודע לתובע שהנתבעים הפרו את הסכם המכר בכך שאינם מקיימים את התחייבותם הבסיסית לסלק ו/או לגרור את המשכנתא הרובצת על הדירה. התובע בחר להמתין שנים רבות תוך שהוא נהנה ממגורים בדירה ללא תשלום דמי שכירות עד אשר הסתיימו הליכי הכינוס והושלם פינויו מהדירה.
3.
כי משחלפו למעלה מ- 10 שנים מיום היווצרות העילה, התביעה התיישנה.
4.
כי התביעה הוגשה תוך ניצול לרעה של הליכי המשפט וחוסר תום לב.
5.
כי עם גירושיהם השניים של הנתבעים, הסכימו כי מלוא הזכויות בדירה שייכות לנתבע 1
ועליו לשאת בכל החיובים ו/או החובות גם לגבי התקופה של נישואיהם. זכויותיה של הנתבעת 2 בדירה הועברו לנתבע 1 ללא תמורה וגם יתרת הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה, הועברו לנתבע 1 והנתבעת 2 לא קיבלה כל סכום שהוא.
6.
כי לכן, ביחד עם כתב ההגנה מוגשת הודעה לצד שלישי כנגד הנתבע 1.
7.
כי היא כמעט ולא היתה מעורבת בהשתלשלות האירועים ולמדה עליהם בעיקר משיחות עם הנתבע 1.
8.
כי בין הצדדים נחתם הסכם שכירות ולאחר מכן ביום 23.3.94 נחתם הסכם המכר הראשון.
9.
כי עסקת המכירה היתה אמורה להתבצע באופן שהתובע ייקח משכנתא למימון הדירה אשר תאפשר לנתבעים לסלק את השעבוד בגין המשכנתא שרבצה על זכויותיהם בדירה. פרק הזמן שנקבע בהסכם המכר הראשון לביצוע התשלום ולהסרת המשכנתא על הדירה נקבע בשים לב למועד שנקב התובע לקבלת המשכנתא על ידו, כאשר היה ברור שתנאי לסילוק המשכנתא על הדירה יתאפשר רק עם ביצוע התשלום החל עליו עפ"י הסכם המכר.
10.
כי לאחר שהתובע לא עמד בתשלומים פנה וביקש לבטל את הסכם המכר הראשון על מנת לערוך חדש תחתיו שיהא בו ארכה לביצוע התחייבויותיו ואכן ביום 4.9.94 נכרת הסכם מכר חדש.
11.
כי לאחר החתימה על הסכם המכר השני, חתמו על הסכם לרכישת דירה אחרת מה"ה ניסימוב, אך לאור מחדליו של התובע נבצר מהנתבעים למלא אחר התחייבויותיהם כלפי ה"ה ניסימוב, הדירה האחרת נמכרה בכינוס נכסים וכל הכספים ששילמו ירדו לטמיון.
12.
כי היא זכאית לקזז מכל סכום שייפסק, אם ייפסק, לתובע, את הסך של 70,000 ₪ אותו היא אומדת לכל הנזקים שנגרמו לה לרבות עגמת נפש.


התובע – הנתבע שכנגד, הגיש כתב הגנה לתביעה שכנגד, בו הוא טוען בין היתר כדלקמן:

1.
כי ביום 13.12.94 נחתם הסכם שכירות לשלושה חודשים ונכנס להתגורר בדירה רק לאחר ששילם מראש את מלוא דמי השכירות.
2.
כי בסע' 1 (ב) להסכם הראשון נקבע כי ישלם את מלוא התמורה בגין הדירה בתוך 60 ימים עד ליום 23.5.94 וכי בסע' 14 צוין כי: "למען הספר ספק, המוכרים מתחייבים לסלק ו/או לגרור המשכנתא המוטלת על הדירה עד ליום 24.4.94", ועל כן החיוב להסיר את המשכנתא קדם לחיובו של הנתבע שכנגד לשלם את יתרת התמורה בגין הדירה.
3.
כי צוין גם בסע' 2 להסכם הראשון כי התשלום כפוף להמצאת אישור בדבר סילוק ו/או גרירת משכנתא ועוד... הטענות התמוהות לא מצאו את עצמן בהסכם המכר.
4.
כי גם בהסכם השני הדברים לא נכתבו אלא התנאי שהיה בהסכם הראשון נשאר.
5.
כי בקשת התובע שכנגד והנתבעת הפורמלית לסלק את המשכנתא הוגשה לראשונה לבנק רק ביום 5.10.94 בעוד שעפ"י ההסכם הראשון היה עליהם לסלק את המשכנתא לא יאוחר מיום 24.4.94.
6.
כי לו התובע שכנגד היה מסלק את המשכנתא או גורר אותה לדירה אחרת כי אז הבנק לא היה ממש את השעבוד ומעקל את הדירה.
7.
כי חיובו לשלם את יתרת התמורה כפוף לחיובם של התובע שכנגד והנתבעת לגרור ו/או לסלק את המשכנתא שרבצה על הדירה.
6.
כי הוא לא גייס את התמורה שכן כל עוד לא סולקה המשכנתא לא יכול היה לעשות כן.
7.
כי עומדת לו טענת קיזוז בגין הסכומים ששילם עבור הדירה ועבור השיפוץ.

ביום 11.5.10 התקיימה ישיבת הוכחות בביתו של התובע בעיר שדרות, בה הוא נחקר.

בתחילת הישיבה שהתקיימה ביום 3.7.12 נדחתה בהסכמה התביעה כנגד הנתבעת 2 ולאחר
מכן העידו ונחקרו מר דני פינטו, הגב' אביגיל ביטון והנתבע 1.

לאחר תום שמיעת העדים הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם וכך עשו.

הכרעה

טענת ההתיישנות

הנתבע 1 טוען כי התביעה התיישנה. הנתבע 1 טוען כי עילת התביעה מתייחסת להפרות שני הסכמי המכר הראשון מיום 23.3.94 והשני מיום 4.9.94.

הסכם המכר הראשון קובע
מועד לסילוק משכנתא ליום 24.4.94 וההסכם השני ליום 1.11.94 ועל כן, כאשר התובע טוען להפרות התחייבויות אלה, עילת התביעה קמה לכל המאוחר ביום 1.11.94.

התובע טוען מנגד כי עילת התביעה נולדה לתובע בשנת 2002, כאשר נדרש לפנות את הדירה ע"י כונס הנכסים (סע' 10 לסיכומיו) ולאחר מכן טוען בסע' 11 לסיכומיו כי לכל היותר עילת התביעה נולדה ביולי 1999 כאשר קיבל התובע את מכתבו של כונס הנכסים.

ובכן, טענות הצדדים אינן ברורות. האם אין אנו דנים בהפרות הסכם למכר מקרקעין??

התובע טוען כי הנתבע 1 הפר התחייבותו להסיר המשכנתא והכל במסגרת הסכם מכר מקרקעין. אין המדובר על טענה בדבר איחור בתשלום חוב או אי תשלום כספי בלבד. מדובר על טענות של הפרה היורדת לשורשו של הסכם המכר, הפרות אשר הביאו לביטול העסקה באופן כולל לכל הפחות כאשר התובע נאלץ לפנות את הדירה ע"י כונס הנכסים.

סע' 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע:
"
התקופה

שבה

מתיישנת

תביעה

שלא

הוגשה

עליה

תובענה (להלן
–
תקופת

ההתיישנות) היא

–
(1)
בשאינו

מקרקעין
–
שבע

שנים
;
(2)
במקרקעין
–
חמש
-
עשרה

שנה;


ואם

נרשמו

בספרי

האחוזה

לאחר

סידור

זכות

קנין

לפי

פקודת

הקרקעות (סידור

זכות

הקנין)

עשרים

וחמש

שנה".

מכאן עולה לדעתי כי תקופת ההתיישנות היא 15 שנה ובנסיבות אלה ברי כי התביעה לא התיישנה.

מעבר לצורך אוסיף כי גם אם תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים, גם במקרה זה התביעה לא התיישנה שכן מקובלת עלי טענת התובע כי עילת התביעה נולדה סופית כאשר נאלץ לפנות את הדירה ע"י כונס הנכסים בשנת 2002 וכי רק אז נתגבש מלוא נזקו.

גוף התביעה

מי הפר את הסכמי המכר??

התובע טוען כי הנתבע 1 לא פעל לסילוק המשכנתא ו/או לגרירתה עד למועד שנקבע בהסכם המכר הראשון ובהסכם המכר השני ולאחר מכן לא סילק את תשלומי המשכנתא, דבר שהביא למינוי כונס נכסים ולפינויו מהדירה.

הנתבע 1 טוען כי מעבר למה שנכתב בהסכמי המכר היו הסכמות נוספות בע"פ שקבעו כי סילוק או גרירת המשכנתא היו בכפוף לנטילת משכנתא ע"י התובע למימון רכישת הדירה אשר תמורתה תאפשר את סילוק השעבוד בגין המשכנתא שרבצה על זכויותיהם של הנתבעים בדירה, זאת בין בדרך של סילוק המשכנתא או תשלום התמורה לצדדי ג' מהם ירכשו הנתבעים דירה ויגררו אליה את המשכנתא, כאשר ברור היה לתובע כי סילוק השעבוד הרובץ על הדירה יתאפשר רק עם ביצוע התשלום החל עליו לפי הסכם המכר הראשון. עניינים אלה ועוד אחרים לא צוינו בהסכמים.

סע' 2 (ב) להסכם המכר מיום 23.3.94 קובע כדלקמן:

"1.
מלוא התמורה תשלום בתוך 60 יום מהיום.
2.
התשלום הנקוט בס' 2(ב)(1) לעיל כפוף לכך שהמוכרים המציאו לידי הקונים אישור בדבר סילוק ו/או גרירת המשכנתא הרובצת על הדירה לטובת בנק משכן כאמור בס' 14 להלן.


ידוע למוכרים כי הקונים מממנים רכישת הדירה מנטילת משכנתא, וכי כל עיכוב ו/או איחור בהמצאת אישור הסילוק ו/או הגרירה ע"י המוכרים כאמור לעיל ידחה את ביצוע חלק התשלום כאמור בס' 2(ב)(1) בהתאם. ידוע למוכרים כי בשל העובדה כי הקונים מממנים רכישת הדירה בעיקר מכספי הלוואה, הרי שבמידה, ויחול עיכוב ו/או איחור כלשהו בהעמדת ההלוואה ע"י הבנק מסיבה כלשהי שאינה תלויה במעשיהם ו/או במחדליהם של הקונים, ידחה מועד ביצוע התשלום האמור בס' 2(ב)(1) לעיל בהתאם".

סע' 14 סיפא להסכם המכר הראשון קובע:

"למען הסר ספק, המוכרים מתחייבים לסלק ו/או לגרור המשכנתא המוטלת על הדירה עד ליום 24/4/94".

הסעיפים הרלוונטיים בהסכם המכר השני מיום 4.9.94 זהים למעשה:

סע' 2(ב)(3)(אמור להיות (4)):

"התשלום הנקוט בס' 2(ב)(3) לעיל כפוף לכך שהמוכרים המציאו לידי הקונים אישור בדבר סילוק ו/או גרירת המשכנתא הרובצת על הדירה לטובת בנק משכן כאמור בס' 14 להלן.

ידוע למוכרים כי הקונים מממנים רכישת הדירה מנטילת משכנתא, וכי כל עיכוב ו/או איחור בהמצאת אישור הסילוק ו/או הגרירה ע"י המוכרים כאמור לעיל ידחה את ביצוע חלק התשלום כאמור בס' 2(ב)(3) בהתאם. ידוע למוכרים כי בשל העובדה כי הקונים מממנים רכישת הדירה בעיקר מכספי הלוואה, הרי שבמידה, ויחול עיכוב ו/או איחור כלשהו בהעמדת ההלוואה ע"י הבנק מסיבה כלשהי שאינה תלויה במעשיהם ו/או במחדליהם של הקונים, ידחה מועד ביצוע התשלום האמור בס' 2(ב)(3) לעיל בהתאם".

וסע' 14 סיפא להסכם המכר השני קובע:

"למען הסר ספק, המוכרים מתחייבים לסלק ו/או לגרור המשכנתא המוטלת על הדירה עד ליום 1/11/94".

אין חולק כי הוראות אלה אינן כוללות את ההסכמות הנוספות להן טוען הנתבע 1 ואשר יש בהן כדי לשנות כליל את הוראות ההסכם.

טענות הנתבע 1 מהוות טענות בע"פ כנגד שני הסכמים בכתב ואין לקבלן.

יתרה מזאת, למרות שבסע' 6 לתצהירו מציין הנתבע 1 מפורשות כי מדובר על הסכמות שלא מצאו את ביטוין בהסכם המכר מכיוון שהוחתמו על הסכם סטנדרטי אשר לא כלל את מלוא ההסכמות, דבר המהווה הודאה חד משמעית כי ההסכמות להן טוען לא נרשמו בהסכם הראשון ו/או השני, בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל בעניין זה השיב: "לא יודע", "אני לא יודע אם זה מופיע" (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 3.7.12 בשורות 19 ו- 22).

לאחר מכן טען הנתבע 1 כי לא הוא ניסח את ההסכם (בשורה 29) וכי "לא תמיד כל מה שאנו חותמים אנחנו מבינים" (עמ' 15 בשורה 6).

אין לקבל את גרסת הנתבע 1.

כפי שציינתי לעיל, טענותיו הן טענות בע"פ כנגד שני הסכמים ברורים בכתב וכן לו סבור היה הנתבע 1 כי ארעה שגיאה בהסכם המכר הראשון מדוע לא פעל שאותה שגיאה לא תחזור על עצמה בהסכם המכר השני עליו חתם??

ואם הדבר התברר לו רק לאחר מכן, מדוע לא פעל לביטול ההסכם השני???? לא הגיש כל תביעה????

לאור האמור לעיל אני קובע כי הוראות ההסכמים שבכתב הן אלה הקובעות וכי מאחר שאין חולק שהנתבע 1 לא מילא אחר התחייבותו "... לסלק ו/או לגרור המשכנתא המוטלת על הדירה עד ליום 1/11/94", הרי שהנתבע 1 הוא שהפר את הסכם המכר ולא התובע.

הנזקים

השבת הסך של 82,864 ₪

התובע טוען כי הוא זכאי להשבת הסך של 82,864 ₪ ששילם לנתבע 1 בגין רכישת הדירה, כאשר סכום זה מורכב רובו המכריע מתשלומים שביצע ע"ח הסכם המכר השני.

התובע טוען כי הנתבע 1 מאשר כי קיבל סכומים אלה, אך מעיון בכתב ההגנה עולה כי הנתבע 1 מודה בקבלת הסך של 46,300 ₪ בלבד (סע' 24(ה) לכתב ההגנה).

הנתבע 1 טוען כי אין עליו להשיב לתובע את הסכומים הנ"ל שכן (1) התובע לא ביטל מעולם את ההסכם ועל כן אינו זכאי להשבה ו- (2) הוא לא הפר את ההסכם אלא התובע הוא שהפר אותו.

מעיון בנספחים שצורפו לתצהיר התובע עולה כי בצירוף שני השיקים ע"ס 2,000 ₪ כ"א שנמסרו לנתבע 1 עולה כי התובע שילם לו סך כולל של 51,500 ₪.

איני מקבל את טענת הנתבע 1 כי התובע לא ביטל את ההסכם. ברי הוא כי כאשר התובע פונה מהדירה ע"י כונס הנכסים, יש לראות בכך – לכל הפחות – כביטול ההסכם הרי התובע למרות כל ניסיונותיו לא הצליח לפעול לאכיפתו.

כמו כן וכפי שקבעתי כבר לעיל הנתבע 1 הוא שהפר את ההסכם ולכן איני מקבל טענתו גם בעניין זה.

לאור האמור לעיל אני קובע כי התובע זכאי לקבל השבה את הסכומים ששילם בסך של 51,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד תשלומם בפועל ועד לתשלום המלא בפועל.

זאת בכפוף לאמור להלן בעניין טענות הקיזוז של הנתבע 1, אליהן אתייחס בהמשך.

השבת הסך של 86,941 ₪

התובע טוען כי הוציא הוצאות שונות בקשר עם הדירה וכי על הנתבע להשיב לו הוצאות אלה.


שכ"ט עו"ד מויאל

התובע מוותר על טענתו זו במסגרת תביעתו הראשית ומותיר אותה כטענת קיזוז במסגרת הגנתו בתביעה שכנגד.

לפיכך אין כל צורך לדון בעניין זה.

השבת הסך של 49,810 ₪ - כספי השיפוץ והתאמת הדירה לתובע שהוא נכה

התובע טוען כי הנתבע לא סתר את טענתו כי ביצע שיפוצים על מנת להתאים את הדירה למצבו הרפואי אלא הטענה היחידה היתה כי המומחה מטעמו לא נחקר ולא הוצגו קבלות בגין השיפוץ.

התובע טוען כי עדותו ועדות אחיו בעניין זה לא נסתרו.

הנתבע 1 מנגד טוען כי התברר שעלות ביצוע השיפוץ שולם ע"י המוסד לביטוח לאומי ועל כן התובע אינו זכאי להשבה ממנו.

הנתבע 1 למעשה אינו מכחיש את הסכמתו לביצוע השיפוצים ולמעשה אינו מכחיש כי בוצעו כאלה להתאמת הדירה לתובע, אך הנתבע 1 מכחיש את עלות השיפוצים ומכחיש את חוות דעת המומחה מטעם התובע.

התובע ואחיו נחקרו בעניין זה.

התובע נחקר בביתו כדלקמן:

"ש.
מר פינטו, אתה טוען שאתה השקעת בדירה סכום של כ- 15,000$.
ת.
זה ביטוח לאומי מתאימים את הבית לנכה, לא שלי.
ש.
והסכום זה 15,000$ עגול.
ת.
אז זה היה 39,000 שקל.
.....

הם מתאימים דירה, זה יקר, אתה מקבל את זה מענק כי אתה מסדר את הבית"
(עמ' 6-7 לפרוטוקול מיום 11.5.10).

ואחיו של התובע:

"אם הסכום המדויק שרשום הוא 39,000 ₪ אז סביר להניח שבזמנו הגשנו חשבוניות למוסד לביטוח לאומי והם בדקו ושילמו את הסכום הזה.."
(עמ' 10 לפרוטוקול מיום 3.7.12 בשורות 17-18).

מדברים אלה עולה כי הסכום שהשקיע התובע בשיפוץ הדירה התקבל לידיו מהמוסד לביטוח לאומי ואינו כספו שלו.

אך מנגד ברור כי כספים אלה שהושקעו, והתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי, ירדו לטמיון שכן התובע לא יוכל לקבלם פעם נוספת לצורך התאמת דירה אחרת למגוריו.

התובע לא השכיל להציג קבלות והמומחה מטעמו לא הובא לבית המשפט על מנת להיחקר.

לפיכך לא אוכל לקבל את מלוא טענתו של התובע על בסיס חוות דעת המומחה מטעמו, שלא נחקר, אלא לכל היותר ניתן לקבל את הסכום של 39,000 ₪ הקרוב לזה המופיע בנספח י' לתצהירו, אישור המוסד לביטוח לאומי על הכספים שקיבל לצורך רכישת הדירה הקרוב, עליו העידו התובע ואחיו בחקירתם הנגדית. עדות שאכן לא נסתרה.

אשר על כן, אני קובע כי התובע זכאי להשבה של הסך של 39,000 ₪ כאשר יש לצרף להם הפרשי ריבית והצמדה רק מיום הגשת התביעה ואילך שכן התובע לא הציג כל קבלה על תשלום ו/או הוכיח מועד תשלום כלשהו.

החזר הוצאות משפטיות בסך של 19,046 ₪

התובע טוען כי שילם שכ"ט לעו"ד מיכל אבני כאשר עפ"י חשבונית מס קבלה שצורפה לנספח י"ג לכתב התביעה מדובר ע"ס 12,744 ₪ ליום 4.10.02, במסגרת מאמציו למנוע את פינויו מהדירה באמצעות כונס הנכסים.

הנתבע 1 טוען מנגד כי התובע התנגד לפינוי והתנגדותו נדחתה ועוד.

אמנם ניסיונותיו של התובע להתנגד לפינוי נדחו, אך אין ספק כי התובע עשה כל שביכולתו לצמצם נזקיו ולעמול על זכויותיו. איני יכול לקבל את טענות הנתבע 1 בעניין זה הרי התובע נאלץ להוציא הוצאות אלה לאור הפרות ההסכם של הנתבע 1, כפי שקבעתי כבר לעיל.

אשר על כן אני קובע כי התובע זכאי להשבת ההוצאות שהוציא בעניין זה מהנתבע 1 בסך של 12,744 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 4.10.02 ועד לתשלום המלא בפועל.

הוצאות בסך של 4,000 ₪ בגין מעבר לדירה חדשה

התובע טוען כי נאלץ לעבור לדירה חדשה והוציא סך של 4,000 ₪ בגין המעבר. ומאידך הנתבע 1 טוען כי אינו חייב לשלם סכום זה.

אמנם סביר להניח כי נגרמו לתובע הוצאות בגין מעבר הדירה אך דע עקא כי התובע לא צירף אל קבלה על תשלום כלשהו שביצע. ללא שהתובע הוכיח טענתו לא ניתן לפסוק לו סכום כלשהו.

לפיכך, אני דוחה עתירה זו של התובע.

סך של 11,756 ₪ בגין הפרשי מחיר הדירה

התובע מציין בסיכומיו כי הוא מוותר על סכום זה במסגרת תביעתו הראשית ומותיר הטענה כטענת קיזוז. לפיכך לא מצאתי כל צורך לדון גם בעניין זה.

פיצוי בגין עגמת הנפש

בסע' 42 לכתב התביעה עותר התובע לפיצוי בסך של 100,000 ₪ ובסיכומיו זונח את הסכום וטוען: "40. לתובע נגרמה עגמת נפש אדירה כתוצאה מהפרת החוזה בידי הנתבע ומשכך יש לפצותו בהתאם".

הנתבע 1 מתנגד לפיצוי וטוען כי יש לקחת בחשבון את נסיבות ההפרה הנטענת, את השיהוי העצום בו נקט התובע וכי התובע המשיך להתגורר בדירה שנים ארוכות מבלי לשלם שכ"ד.

אמנם התובע זנח טענתו בדבר סכום הפיצוי שהוערך על ידו בכתב התביעה, אך אני סבור שבנסיבות העניין ונסיבותיו האישיות של התובע הוא זכאי לפיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה.

לאחר שקילת מלוא הנתונים אני סבור כי יש לפסוק לתובע סך כולל של 30,000 ₪ ליום הגשת התביעה.

פיצוי מוסכם של 6,000$

התובע טוען כי עפ"י סע' 10 להסכם המכר השני הוא זכאי ללא כל הוכחת נזק ובנוסף לכל נזק אחר בפיצוי בסך של 6,000$ לאור הפרת ההסכם ע"י הנתבע 1.

הנתבע 1 אינו מתייחס לעתירה זו בסיכומיו.

די היה בהתעלמותו של הנתבע 1 מעתירה זו כדי לקבלה אך דע עקא כי עתירותיו של התובע בסע' 41-42 לסיכומים מהוות שינוי והרחבת חזית אסורה.

בסע' 41-42 לסיכומים עותר התובע לקבלת הפיצוי של 6,000$ בנוסף ליתר הסכומים להם עתר ואילו בסע' 44 לכתב התביעה עותר התובע לקבלת "מלוא הסעדים המבוקשים בכתב התביעה ולא פחות מהפיצוי המוסכם בסעיף 10 להסכם השני בסך של 6,000$ (דולר אמריקאי)..".

טענה זו נטענה ע"י התובע לראשונה בסיכומיו ואף בתצהיר עדותו הראשית היא לא נטענה.

המסגרת המשפטית לדיון נקבעת עפ"י כתבי הטענות ועל כן מדובר בשינוי חזית ללא שהתובע ביקש ולתקן את כתב התביעה ולכן אין לקבל עתירה זו.

התביעה שכנגד וטענות הקיזוז

לאחר שקבעתי כי הנתבע 1 הוא שהפר את ההסכם ולא התובע, דין התביעה שכנגד להידחות.

טענת הקיזוז היחידה אותה ניתן לקבל הינה הטענה כי התובע התגורר בדירה תקופה מסוימת ללא תשלום שכ"ד.

מקובלת עלי טענת התובע בסע' 55 לסיכומיו כי מדובר למעשה על סכום של 4,550$. לא ניתן מחד לעתור להשבת מלוא הסכומים ששולמו ע"ח הרכישה ומאידך לטעון כי אין לשלם שכ"ד.

לפיכך אני קובע כי מכל הסכומים שפסקתי לטובת התובע יש לקזז את הסך של 4,500$ (350$
x
13 חודשים) לפי שערי הדולר לחודשים מאי 1998 ועד יוני 1999, כל חודש בחודשו לפי שער הדולר היציג, כאשר לסכומים אלה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל.


סוף דבר

התביעה הראשית מתקבלת והתביעה שכנגד נדחית.

לסילוק מלא וסופי של התביעה אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

1.
סך של 51,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד תשלומם בפועל (לעיל) ועד לתשלום המלא בפועל.
2.
סך של 39,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
3.
סך של 12,744 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 4.10.02 ועד לתשלום המלא בפועל.
4.
סך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

מסך כל הסכומים לעיל יש לקזז את הסך של 4,500$ (350$
x
13 חודשים) לפי שערי הדולר לחודשים מאי 1998 ועד יוני 1999, כל חודש בחודשו לפי שער הדולר היציג, כאשר לסכומים אלה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

תשומת לב הצדדים להודעת העיקול (נ/1) מיום 6.5.12 מתיק הוצל"פ 01-47742-06-1 וכי כל סכום שישולם לתובע כפוף להודעת עיקול זו ולתוקפה.

זכות ערעור לכב' בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.

ניתן היום,
ט' סיון תשע"ג, 18 מאי 2013, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 461/05 אליהו פינטו נ' יובל גבאי, אוראל גבאי (פורסם ב-ֽ 18/05/2013)