פסקי דין על מנסור ראני | פסקי דין על סולטאן אשרף |

40408/02 פ     13/09/2004




פ 40408/02 מדינת ישראל נ' מנסור ראני,סולטאן אשרף




83


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פ 040408/02


בפני
:
כבוד השופט שהם אורי

תאריך:
13/09/2004



בעניין:
מדינת ישראל



ע"י ב"כ עו"ד
מעיין בן ארי

המאשימה

נ ג ד


1 . מנסור ראני

ע"י ב"כ עוה"ד איהאב ג'לג'ולי
2 . סולטאן אשרף
(חזרה מאישום)


הנאשמים



הכרעת דין (לגבי נאשם 1 )


כתב האישום ותגובת הנאשם

1. 1. ביום 27 בדצמבר 2002, הוגש כתב אישום נגד נאשם 1, מנסור ראני
, ונגד נאשם 2, סולטאן אשרף
, בו יוחסו להם עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1973 (להלן: "החוק") ביחד עם סעיף 335(א)(1)(2) לחוק. לנאשם 1 יוחסה גם עבירה של בריחה ממשמורת חוקית, לפי סעיף 257(2) לחוק וכן עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק.
בכתב האישום נטען כי בחודש נובמבר 2002 או בסמוך לכך, הצטלמו המתלוננים, שהינם בעל ואשה, לקלטת פורנוגרפית (להלן: "הקלטת") שהופצה בחנויות, ובעיר טירה בכלל זה. ביום 22.12.2002 בשעה 12:00 או בסמוך לכך, הגיעו המתלוננים במונית לבנק לאומי בכיכר סמארה שבטירה על מנת למשוך כסף. המתלוננת נכנסה לבנק ובעלה המתין לה במונית. בעת ששהתה המתלוננת בבנק, ניגש אליה נאשם 2, שזיהה אותה כמי שצולמה בקלטת והחל לקלל אותה. הנאשם יצא מהבנק וקרא למספר גברים על מנת שיעזרו לו להכות את המתלוננת. לכשיצאה המתלוננת מהבנק, החל נאשם 2 להכותה באמצעות מוט ברזל. אל נאשם זה חברו, בשלב זה, מספר גברים אחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה.
אותה עת, כך נטען בכתב האישום, הגיע נאשם 1 למרחק של כ-200 מטר מהבנק, כשברשותו בקבוק זכוכית, והחל להכות את המתלונן בראשו, ניסה לחנוק אותו ואף היכה אותו בכל חלקי גופו, תוך שהוא מאיים עליו. לפני כן היכו את המתלונן 4-5 גברים נוספים. לאחר שהיכה את המתלונן, החל נאשם 1 להימלט מהמקום, כאשר שוטרים רודפים אחריו. השוטרים עצרו אותו, אולם הנאשם הצליח להימלט מפניהם.

בעקבות מעשי נאשם 1, נגרמו למתלונן חתכים בקרקפת והוא נזקק לטיפול כירורגי, כן נגרמו לו חתך בשפה העליונה, המטומות בגפיים והוא סבל מכאבים עזים בכל חלקי גופו.
יצויין כבר עתה, כי מהחומר הרפואי שהוגש בתיק ואינו שנוי במחלוקת (שסומן ת/23) עולה כי נגרמו למתלונן מספר חתכים על פני הקרקפת.
בעקבות מעשי נאשם 2, כך נטען בכתב האישום, נגרמו למתלוננת חתכים במצח, נפיחות בשפתיים, שריטות בגפיים, פצעי שפשוף בגפיים, מספר שיניים נשברו וידה הימנית נשברה וגובסה.

בתגובתו לכתב האישום, כפר נאשם 1 בעובדות כתב האישום וטען לטעות בזיהוי. הוא טען כי לא ידע על קיומה של הקלטת, לא צפה בה, ולא זיהה מי מהמתלוננים. לטענתו, האירוע עם המתלונן ארע מול בית העסק שלו. הוא שמע צעקות וסירנות משטרה, ולכן יצא לבדוק את המתרחש, ובשלב זה נקלע בין האנשים ששהו בחוץ. הוא מאשר כי אכן נכח במקום, אך לא השתתף בקטטה. הנאשם מודה בכך שעזב את המקום, אך טוען כי אין המדובר בבריחה ממשמורת חוקית.
בתגובתו לכתב האישום, כפר נאשם 2 בעובדות כתב האישום וטען כי אומנם קילל את המתלוננת, אך לא היה לו כל מגע אלים עימה.

לנוכח עמדת הנאשמים, הוצגו בפני
בית המשפט ראיות התביעה.

במהלך המשפט התברר, כי המאשימה לא הצליחה לאתר את שני המתלוננים, לצורך זימונם למתן עדות. לפיכך, נאלצה לחזור בה מכתב האישום לגבי נאשם 2, לאחר שלא הובאו ראיות מספיקות להוכחת אשמתו, והנאשם זוכה מהאשמות שיוחסו לו.
אשר לנאשם 1, סברה התביעה כי יש בידיה ראיות עצמאיות להוכחת אשמתו, גם בלא עדותו של המתלונן.


ראיות התביעה

עדות צוער מוהנא פלאח
2. 2. העד ששירת, בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, כשוטר במחלקת מיעוטים במרחב השרון, העיד כי נודע לו ולחבריו ממחלקת המודיעין על כך שצולם סרט פורנוגרפי, כשבעטיפתו מופיע מסגד, ועל רקע זה ישנה המולה בעיר. הוא העיד כי ביום 22.12.2002 קיבל הודעה מהקצין - יוסי אדריאנוב- על כך שמתרחש אירוע של תקיפת אישה בטירה. הוא, הקצין ושוטר נוסף יצאו ברכב לכיוון כיכר העיריה בטירה, כשבדרכם לכיכר נתקלו בחבורה המונה עד כ-15 איש המכה גבר- הוא המתלונן, ליד סניף הדואר. העד הבחין באדם שזוהה על ידו כנאשם 1- כשהוא לבוש בחולצה לבנה, חבוש כובע המכסה את פניו ומחזיק בידיו פריט חד באמצעותו היכה את המתלונן. אנשי המשטרה עצרו את הרכב כ-7 מטרים ממקום האירוע, וצעקו לנאשם 1 לעצור. העד והקצין ירדו מהרכב וחבשו כובעי זיהוי, כיוון שהיו ללא מדי משטרה, תוך שהם צועקים שהם שוטרים. החבורה החלה להתפזר, והעד הבחין בנאשם 1, כשלראשו כיסוי בצבע שחור ולגופו חולצה לבנה, כשהוא בורח. העד מסר את המתלונן שהוכה, לידי השוטר האחר- חאדר, והחל לרדוף אחר נאשם 1. במקביל, רדף גם הקצין אחר הנאשם וצעק לו לעצור. כשלבסוף עצר נאשם 1, הסיר הקצין, ככל הנראה, את כיסוי הראש של הנאשם ועצר אותו. העד הצטרף אליהם לאחר המעצר, ואמר לנאשם 1 בערבית כי מדובר באנשי משטרה. הוא תפס בידו של הנאשם, הואיל ולא היו ברשותו אזיקים, והחל ללכת עימו לכיוון הכביש הראשי. העד סיפר כי בשלב זה הגיע למקום רכב איסוזו טנדר שנעצר לידם ומספר אנשים ירדו ממנו, אחד מהאנשים שירדו מהרכב אמר לו לעזוב את הנאשם, העד השיב לאותו אדם כי הנאשם עצור, ושמע את נאשם 1 אומר לאיש ההוא: "הם עוצרים אותי, בגלל הסרט שיצא". לאחר מילים מספר, החלו דחיפות, כשהנאשם ניצל זאת, קרע את החולצה מעליו והחל לברוח מהעד. העד רדף אחריו, צעק לו לעצור וראה אותו עולה על רכב מסוג וולוו לבן. העד סיפר כי שמר בידיו את חולצתו של הנאשם שכן היו עליה סימני דם, אולם הכובע נעלם. הוא הניח את החולצה ברכב המשטרתי והמתלונן שנסע יחד עימם השתמש בה לצורך ניגוב הדם שלו מעליו, ואף לקח את החולצה עימו לאמבולנס.
העד זיהה את נאשם 1 כמי שנתפס על ידם לאחר שהיכה את המתלונן, והעיד כי מיד לאחר שנתפס, הוריד הקצין את כיסוי הראש מעליו וכך התאפשר זיהויו.
העד השתתף במסדר זיהוי תמונות, בנוכחות עורך דינו של נאשם 1, ובו זיהה את הנאשם כמי שהיכה את המתלונן. דו"ח מסדר הזיהוי ולוח התצלומים, בו נראה העד מצביע על נאשם 1, התקבלו וסומנו ת/1- ת/2.
יצויין, כי הסנגור התנגד לעריכת מסדר הזיהוי בשל היכרותו של העד, מתוקף תפקידו כשוטר במרחב השרון, עם הנאשם.

עדות פקד שלומי חכמון
העד מסר כי במועד הרלוונטי לכתב האישום, שימש כראש הצח"מ במרחב השרון והוא גבה את הודעותיו של הנאשם, שסומנו ת/3-ת/4 וכן ערך את מסדר זיהוי התמונות- ת/1.
הסנגור לא ביקש לחקור את העד, ומשמעות הדבר כי אין בפיו כל טענה לגבי קבילות ומשקל הודעותיו של הנאשם.

עדות רס"מ חדר נסראלדין
העד שימש בזמנים המצוינים בכתב האישום כשוטר במחלקת מיעוטים במרחב השרון. רס"מ נסראלדין העיד כי ב- 22.12.2002 בשעה 12:20, הוא קיבל הודעה מהקצין - יוסי אדריאנוב- על אירוע רצח בטירה. הוא, מוהנא והקצין יצאו ברכב טויוטה לעיר טירה, כאשר הוא עצמו נהג ברכב. העד הבחין בצד שמאל של הדרך במספר אנשים, ככל הנראה 10 במספר, המכים את המתלונן, וביניהם היה אדם עם כיסוי ראש בצבע שחור שאף הוא היכה את המתלונן. העד סיפר כי אדם זה משך את תשומת ליבו שכן היה רעול פנים והחזיק חפץ כלשהו בידיו שבעזרתו היכה את המתלונן. השוטרים ירדו מהרכב, שמו כובעי זיהוי משטרתיים על ראשם וצעקו כי מדובר באנשי משטרה. חבורת המכים, וביניהם מי שזוהה מאוחר יותר כנאשם 1, החלה לברוח. העד ציין כי מוהנא העביר לאחריותו את המתלונן המוכה, והוא שמר עליו ברכב המשטרתי על מנת שלא ימשיכו להכותו, שכן התקהלו מסביבם מספר רב של אנשים. העד הבחין במוהנא שהצטרף לקצין- יוסי אדריאנוב, במרדף אחרי התוקפים. העד ציין כי לא ראה את שלב המעצר של נאשם 1 וכן לא ראה את השלב בו הנאשם הסיר את כיסוי הראש והחולצה. לדבריו, ראה את השלב שלאחר מכן, כאשר נאשם 1 ברח מהמעצר ועלה, בלא כיסוי הראש ובלא החולצה לרכב מסוג וולוו לבן, שנמלט מהמקום. הוא ומוהנא נסעו מהמקום ברכב המשטרתי ביחד עם המתלונן, ואילו הקצין דלק באמצעות רכב של משטרת טייבה אחר הוולוו.

עדות פקד יוסי אדריאנוב
העד ששימש בתקופה הרלוונטית כקצין המודיעין של מרחב השרון, העיד כי ב-22.12.2002 קיבל הודעה על אירוע רצח בטירה, שמעורבים בו גבר ואישה, אשר השתתפו בסרט פורנוגרפי. הוא יצא למקום ביחד עם שני שוטרים- מוהנא וחדר, ברכב משטרתי מסוג טויוטה, כשברכב נוהג השוטר חדר והוא ישב במושב שלידו. העד הבחין מצד שמאל של הדרך בהתקהלות של מספר אנשים, כ-12 במספר, אשר מכים את המתלונן, כשחלקם החזיקו בידם מקלות וברזלים. השוטרים יצאו מהרכב, חבשו כובעי זיהוי משטרתיים והזדהו כאנשי משטרה. העד הבחין בנאשם 1 שהיה בעל מבנה גוף שמן, רעול פנים וחבוש בכובע צמר וצעיף ולבוש בחולצה לבנה, שהוא מחזיק את המתלונן בצווארו ומכה אותו בראשו. הנאשם ראה את השוטרים והחל לברוח מהם. העד דלק אחריו ושם לב שחולצתו הייתה מוכתמת בסימני דם. לאחר מרדף של כ-70-100 מטר, הצליח העד לחסום את הנאשם בסמטה וקרא לעברו: "עצור, משטרה". הנאשם נצמד לקיר של אחד המבנים, עם הפנים אליו, הסיר מעליו את הכובע והצעיף, והחל להתקרב אליו כשידיו פרושות לצדדים, תוך שהוא צועק. העד שלף אקדח ואמר לנאשם שהוא עצור. לאחר מספר שניות הצטרף אליו מוהנא, תפס את הנאשם והם הלכו עימו לכיוון הרכב המשטרתי. בשלב זה, הגיע למקום רכב איסוזו והאנשים שירדו מהרכב דרשו ממנו בלשון מאיימת שלא ירה. זה השלב בו הצליח נאשם 1 להשתחרר ממוהנא, ע"י כך שהוריד מעליו את החולצה ורץ לכיוון הצומת בה חנה הרכב המשטרתי. שניהם רדפו אחריו, והנאשם נכנס לרכב וולוו לבן שעמד בצומת. העד הורה למוהנא לחבור לשוטר השני והוא עצמו נכנס לרכב של משטרת טייבה במטרה לרדוף אחרי רכב הוולוו, אולם לא הצליח לעוצרו.
העד זיהה בבית המשפט את נאשם 1 כמי שהיכה את המתלונן וציין כי ראה את פניו כשהסיר את כיסוי הראש מעל פניו. לשאלת התובעת כיצד הוא בטוח שנאשם 1 הוא זה שהיכה את המתלונן, השיב העד כי הוא הבחין בו כיוון שהוא האחרון שעזב את המתלונן וברח, והוא מיד החל רודף אחריו, כשלכל אורך הדרך שמר על קשר עין עימו. העד אף מסר בעדותו במשטרה שסומנה ת/22 כי הוא:

"מזהה אותו (את נאשם 1- א.ש.) במליון אחוז, הוא זה שתקף את הגבר ... אין לי אף לא אחוז של ספק שהוא הבחור" (ת/22, עמ' 3, ש' 6-10).


ראיות ההגנה

3. 3. גרסת הנאשם
בהודעתו הראשונה במשטרה מיום 23.12.2002, שסומנה ת/3, הכחיש הנאשם את דבר מעורבותו בהכאת המתלונן. הוא מסר ששהה ליד הסופרמרקט שלו ושמע כי יש קטטה ולכן התקרב למקום, שם הבחין בהתקהלות רבה של אנשים. באותו רגע נשמעו צעקות "משטרה" וכולם החלו בורחים. הנאשם ברח אף הוא, אולם נתפס ע"י השוטרים. הנאשם אישר בחקירתו ששמע את השוטר אומר לו כי הוא עצור, וכי השוטר אף תפס בחולצתו, אך הוא הוריד את חולצתו וברח. הנאשם הסביר התנהגותו זו כפחד, לאור העובדה שיש נגדו מאסר על תנאי בשל תיק בגין עבירת קטטה, לכן הוא ברח מהשוטרים ועזב את המקום באמצעות רכב הוולוו הלבן. לאחר שירד מרכב הוולוו הוא הגיע לבית חברו, שאל ממנו חולצה ולא שב לביתו במהלך היום, אלא חזר לסופרמרקט.
לשאלת החוקר, אישר הנאשם כי לבש חולצת טריקו לבנה.
הנאשם אף אישר כי שמע אודות בני הזוג שנטלו חלק בסרט פורנוגרפי.

לשאלת החוקר מדוע ברח מהשוטרים אם לא עשה דבר, השיב הנאשם: "ככה כי כולם ברחו..." ובהמשך הקשה החוקר ושאל:

"ש: אני שוב לא מבין מדוע אדם משכיל כמוך מגיע למקום שיש בו הרבה אנשים ובורח כשמגיעה משטרה ואינו יודע למעשה למה וממה הוא בורח?
ת: אנשים ברחו אז ברחתי". (ת/3, עמ' 3, ש' 1-7).

כשנשאל הנאשם כיצד הוא מסביר את העובדה שנתגלו כתמי דם על חולצתו הלבנה, אם לטענתו לא התקרב למתלונן, לא היכה אותו, וברח מיד כשהגיעו השוטרים, השיב:

"יכול להיות שהתחילו לברוח אנשים שהיה להם דם בידיים נגעו בי".
(ת/3, עמ' 3, ש' 22-26).

בהודעתו השנייה במשטרה מיום 24.12.2002, שסומנה ת/4, הכחיש הנאשם כי חבש כובע. גם כשהחוקר עימת אותו עם דברי הקצין שעצר אותו, אשר סיפר כי הנאשם חבש כובע והשליך אותו לאחר שכיוון אליו אקדח, עמד הנאשם בהכחשתו.

הנאשם, שהעיד במסגרת פרשת ההגנה, טען כי ביום האירוע הוא שהה בסופרמרקט שלו, שמע צעקות וראה אנשים רצים לכיוון הדואר, ולכן בשל סקרנות גרידא הוא הצטרף אליהם. הנאשם ראה כי מכים את המתלונן, וברגע שהתקרב למקום האירוע, הגיעה המשטרה. הוא החל לברוח, כיוון שחשש כי יחשבו בטעות שהוא השתתף בקטטה ועקב מאסר על תנאי שתלוי ועומד נגדו. שני שוטרים רדפו אחריו ותפסו אותו. בשל הפחד שתקף אותו הוא ברח שוב, הבחין ברכב לבן ועלה עליו. הנאשם הוסיף בעדותו כי הלך למקום האירוע כדי לעזור ולהפריד בין הניצים. לשאלת התובעת, מדוע לא אמר במשטרה כי יצא החוצה כדי להפריד בין המעורבים בקטטה, השיב הנאשם שכנראה לא שאלו זאת במשטרה (עמ' 77 לפרוטוקול , ש' 24-25).

הנאשם סיפר בעדותו בבית המשפט שכל הזמן הייתה חולצתו עליו, גם כשחזר לסופרמרקט לאחר שברח באמצעות רכב הוולוו. הנאשם הוסיף וטען כי גרסת המשטרה לפיה היה בלא חולצה איננה נכונה (עמ' 76 לפרוטוקול, ש' 11-13).
הנאשם אף מסר בעדותו כי לא היו סימני דם על חולצתו, וכי לבש אותה חולצה לבנה כאשר נחקר במשטרה. כשעימתה אותו התובעת עם אמירותיו הסותרות בת/3, השיב הנאשם, לאחר הרהור בדבר:

"אני הייתי בשתי חולצות. (העד משתהה) הייתי לובש שתי חולצות, גופיה ומעליה חולצה רגילה, טי שירט. לא היה דם על החולצות. איך אומרים שיש דם ואני לא יודע מזה.
ש: אמרת בח.ר. שהחולצה נשארה עליך?
ת: כן.
ש: במשטרה ת/3 עמ' 2 שורות 10-15 כתוב שהשתחררת מהחולצה. האם שכחת?
ת: לא זוכר מה היה בדיוק". (עמ' 79 לפרוטוקול, ש' 20-10).

הנאשם, למרות שטען שהיה קרוב למקום האירוע, לא יכול היה להשיב לשאלה אם ראה כי המתלונן הוכה. הוא טען כי לא הבחין בפני
ו של המתלונן, ואף לא ידע לספר כמה אנשים היכוהו. למותר הוא לציין כי הנאשם לא מסר כל פרט מזהה אודות האנשים שנטלו חלק בתקיפתו של המתלונן.
הנאשם טען בחקירתו הנגדית כי נמנע מלומר לשוטרים שרדפו אחריו כי אין לו חלק ונחלה בקטטה, מאחר שאחד השוטרים הצמיד אקדח לראשו, והוא פחד ולכן לא ידע מה לעשות.
יצויין כבר עתה, כי התובעת בסיכומיה, בהתייחסה לנקודה זאת, ציינה כי טענה חמורה מעין זו עלתה לראשונה בעדות הנאשם בבית המשפט ולא בא זכרה בהודעות הנאשם במשטרה, ואף לא נטען כן במסגרת חקירתם הנגדית של השוטרים. התובעת אף ציינה כי אין זה הגיוני שאדם, אשר אקדח מוצמד לרקתו, ינסה לברוח.


עד הגנה- עבדל חי לואי
העד, שהינו עו"ד במקצועו, סיפר כי הוא גר לא רחוק ממקום התרחשות האירוע, כ-50 מטר מהדואר. הוא העיד כי עת ישב בביתו, שמע קולות מהומה וצעקות. מתוך סקרנות, הוא יצא מביתו ונע לכיוון הדואר. בדרכו לשם, הבחין בנאשם 1, שהינו שכנו ועובד בסופרמרקט השכונתי, כשהאחרון פוסע מספר צעדים לפניו. כשהגיע למקום האירוע, הוא הבחין במתלונן שרוע על רצפת המדרכה, כשממנו זב דם רב. הוא התרחק מספר צעדים לאחור והבחין בנאשם 1 כשהוא עומד במקום האירוע, וקרוב להמון. העד העיד כי לא זכור לו שראה את נאשם 1 משתתף בהכאת המתלונן, או שהיה ברשותו חפץ כלשהו. כן הוסיף העד כי לא זכור לו שראה מי מהמתקהלים מכה את המתלונן. הוא שמע צעקות על כך שהגיעה המשטרה ואז החלו כולם לברוח, ונאשם 1 בכלל זה. העד הוסיף כי פרק הזמן שחלף מהרגע שהוא ונאשם 1 הגיעו למקום האירוע ועד שהחלו לברוח היה כדקה לערך.
בחקירתו הנגדית, השיב העד כי שמע בדרכו לאירוע כי מדובר בשני האנשים שנטלו חלק בקלטת הפורנוגרפית והוסיף כי לא צפה בקלטת זו.
לשאלת התובעת, מדוע לא ביקש למסור עדות במשטרה, על כך שנאשם 1 לא היה מעורב בקטטה, השיב העד: "המון אנשים היו שם. לא ראיתי צורך לפנות למשטרה" (עמ' 62 לפרוטוקול, ש' 5).
בעדותו בבית המשפט הבהיר העד כי הוא עצמו לא ברח מהמקום, אלא רק התרחק משם והוסיף: "אין לי מה לברוח. אנשים שהיו יותר קרובים לאירוע פחדו שיאשימו אותם במשהו" (עמ' 63 לפרוטוקול, ש' 1-2).

עד הגנה- נעים קאסם
העד שהינו מעצב אופנה במקצועו, העיד כי ביום האירוע היה במקום המגורים של משפחת קאסם, אשר ממוקם מול סניף הדואר על הכביש הראשי, כ-10 מטרים ממקום האירוע. הוא שמע צעקות וראה אנשים רודפים אחר אדם שהיה מכוסה בדם. הוא ראה את המתלונן נופל ואנשים רבים מתקהלים סביבו. העד התקרב למקום, אך שמע צעקות "משטרה, משטרה" ולכן שב בחזרה לביתו.
בחקירתו הנגדית השיב העד כי לא ראה כלל את נאשם 1 ולא הבחין באירוע תקיפתו של המתלונן.

עד הגנה- סולטן פהים
העד, שהינו בעל חנות לאביזרי רכב, העיד כי ביום האירוע הגיע לחנותו בשעות הצהריים והחנה את רכבו בחנייה, הסמוכה לביתו של עד ההגנה, עבדל חי לואי. הוא הבחין בהתקהלות של אנשים וראה את נאשם 1 ואת עבדל אל חי, הולכים יחדיו לכיוון ההתקהלות ועומדים במרחק של כ-10 מטרים מהמקום. בשלב זה, הוא ראה את המתלונן כשדם על פניו, וכשהוא כורע על ברכיו. כדקה לאחר מכן, שמע צעקות "משטרה", הוא חזר לחנותו וראה כי האנשים מתחילים לברוח. העד סיפר כי לא הבחין אדם כלשהו מכה את המתלונן.
בחקירתו הנגדית, מסר העד כי ראה את הנאשם 1 מגיע למקום האירוע מכיוון מערב, לצד החנות שלו. הוא סיפר כי לא ראה סימני דם על חולצתו של הנאשם והוא לא ראה אם הנאשם בורח או נשאר במקום.

עד הגנה- סמרה לואי
העד העובד כנהג אמבולנס, סיפר כי ביום האירוע שהה בבית הוריו בבניין שבו ממוקם בנק לאומי, המרוחק כקילומטר לערך מסניף הדואר. הוא שמע צעקות וראה אנשים רבים מכים גבר ואישה. הוא ירד למטה וראה גבר מוטל על הריצפה, כולו מכוסה דם. העד התקרב כדי לסייע לו, אולם הגבר המוכה ברח מהמקום. העד סיפר כי הוא מכיר את נאשם 1, אך אינו זוכר כי ראה אותו במקום. הוא הבחין מדירתו שמכים את הגבר, אך לא ראה מי היכה אותו.



עד הגנה- קראמה מנצור
העד שהינו טכנאי שיניים, העיד כי ביום האירוע חלף עם רכבו ליד בנק לאומי וראה התקהלות ומספר אנשים מכים גבר ואישה, כשפני הגבר היו מלאות בדם.


טיעוני הצדדים

טיעוני התביעה
4. 4. לטענת התובעת, עו"ד מעיין בן ארי
, מסרו השוטרים עדות ברורה וקוהרנטית ולפיה הנאשם הוא שהיכה את המתלונן. הם זיהו את הנאשם בצורה ברורה ומוחלטת, והשוטר מוהנא אף זיהה את הנאשם במסדר זיהוי תמונות.
לדברי התובעת, ישנם חיזוקים נוספים לעדויות השוטרים. הנאשם עצמו מודה כי נמלט מהמקום, מאשר כי לבש חולצה לבנה, ואין חולק כי למרות שהנאשם ידע כי מדובר בשוטרים הוא בחר להימלט על נפשו. כשמוסיפים לכך את עדות הקצין יוסי אדריאנוב, אשר מסר כי היה לו קשר עין רצוף עם הנאשם מרגע בריחתו מזירת האירוע ועד לתפיסתו, אין כל ספק, כך לטענת התובעת, בדבר זיהויו של הנאשם כמי שנטל חלק בהכאתו של המתלונן.
מנגד, כך טוענת התובעת, עדותו של הנאשם הייתה שקרית ומגומגמת, והוא הביט בכל שלב לעבר הסנגור כדי לקבל אישור לדבריו. הנאשם נתפס בסתירות מהותיות. כך למשל, הוא טען במשטרה כי יצא החוצה מתוך סקרנות ואילו בעדותו בבית המשפט טען כי ביקש להפריד בין הניצים. כמו כן, התגלו סתירות בקשר לחולצה שלבש הנאשם ולסימני הדם שעליה וכן הועלתה טענה חדשה ביחס להצמדת אקדח לרקתו.
באשר לעדי ההגנה, הדגישה התובעת כי לשיטתם לא הבחינו באדם כלשהו מכה את המתלונן, וחלקם אף לא מסרו עדות רלוונטית, שכן התייחסו למוקד אלימות שהיה בבנק ולא בסניף הדואר, לכן, לטענתה, אין לייחס כל משקל לעדותם.
ביחס לעבירה שעניינה בריחה ממשמורת חוקית, הנאשם עצמו הודה בכך שנמלט מהשוטרים, לאחר שאלה הודיעוהו כי הוא עצור.

לאור האמור, ביקשה התובעת להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום-חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובריחה ממשמורת חוקית ולזכותו מעבירת האיומים. לחילופין, ובשל הקושי לייחס את כל החבלות שנגרמו למתלונן למעשיו של הנאשם, הואיל והתקיפה נעשתה בשני מקומות שונים, ביקשה התובעת להרשיעו בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות.


טיעוני ההגנה
ב"כ הנאשם, עו"ד איהאב ג'לג'ולי
, השתית את עיקר טיעוניו על כך שהתביעה לא הוכיחה את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. טענתו העיקרית של הסנגור הינה כי הרשעת הנאשם תלויה אך ורק בעדות הקצין ובמשקל שיינתן לה.
לדברי הסנגור, בחינת ראיות התביעה מגלה סתירות רבות בין עדויות השוטרים, כשלמעשה רק הקצין יוסי אדריאנוב יכול להצביע על הנאשם כמי שהיכה את המתלונן. הסתירות הרבות פוגמות באמינות שניתן לייחס לעדות הקצין. בין הסתירות, מונה הסנגור, את העובדה ששני השוטרים – פלאח ונסר אלדין לא ידעו לפרט באיזה חפץ החזיק התוקף בידיו, והשוטר נסר אלדין לא הבחין בסימני הדם שעל החולצה. הסנגור אף מדגיש את העובדה כי הקצין הודה בעדותו בבית המשפט כי תיקן במהלך החקירה את ספרות רכב הוולוו, באמצעותו נמלט הנאשם, לאחר שעיין במידע מודיעיני. לטענת הסנגור, עדות ששונתה בפרט אחד, לאחר עיון בחומר חקירה, חשודה על פניה כי שונתה גם בפרטים אחרים, ולכן אין לתת לה משקל מלא.
הסנגור אף מעלה תמיהה הכיצד לא עלה בדעת הקצין או השוטרים לשמור בידיהם את החולצה או הכובע כמוצג. לטענתו, מחדל זה מעלה את החשש כי בראיות אלה היה כדי לסתור את עדויות הקצין והשוטרים.
לעומת זאת, הסנגור מצביע על כך שהנאשם מסר גרסה אחת שלא השתנתה בשלבי החקירה או בבית המשפט, ולפיה הוא הגיע למקום רק בשל סקרנותו וכי לא היה מעורב בקטטה. לטענת הסנגור, תומכים בעדות הנאשם שני עדי הגנה, בעלי מקצועות מכובדים, שעדותם היתה אובייקטיבית ומהימנה. העדים מאשרים כי הנאשם היה עד לסופה של הקטטה, ולא נטל בה כל חלק.
עוד טוען הסנגור, כי הסתירות בעדות הנאשם, בהן התביעה תולה את יהבה, אינן יורדות לשורשו של עניין, ומדובר בטעויות הנובעות מחלוף הזמן.
הסנגור סבור כי העובדה שהיו שני מוקדי אלימות, אחד ליד הבנק ואחד ליד הדואר, מביאה לכך שלא ניתן להוכיח אחריותו של הנאשם לכל נזק גופני שנגרם למתלונן וכן לא ניתן להוכיח שימוש בנשק קר כלשהו מצד הנאשם.
הסנגור מציין כי הנאשם מודה בכך שברח ממשמורת השוטרים וזאת בשל חששו כי השוטרים יסברו בטעות שהיה מעורב בקטטה.
לאור האמור, ביקש הסנגור לזכות את מרשו מכל אשמה.



ההכרעה העובדתית והמשפטית

5. 5. קו ההגנה אשר שורטט על ידי נאשם 1 הוא המגדיר את המחלוקת העובדתית בתיק זה.
הנאשם אינו מכחיש את דבר נוכחותו בזירת האירוע, אך טוען כי לא היה מעורב כלל בהכאת המתלונן וכי המדובר במקרה של טעות בזיהוי. לעומת זאת, מעידים שלושת השוטרים- עדי התביעה, כי הנאשם היה מעורב באורח פעיל בהכאתו של המתלונן, והימלטותו מהמקום ולאחר מכן בריחתו ממשמורת חוקית, מצביעים על חלקו המרכזי בתקיפה.
השאלות הטעונות הכרעה הן עובדתיות במהותן ובצידן סוגיה משפטית- האם ניתן לייחס לנאשם אחריות כמבצע בצוותא, כאשר מדובר בתקיפה ספונטאנית, והאם במסגרת זאת ניתן לייחס לו אחריות לכל הנזק שנגרם למתלונן, שעה שאין חולק כי הלה הותקף בשני מקומות שונים.

אשר להכרעה העובדתית, מאחר שלא הוצגו ממצאים אובייקטיביים שיש בהם כדי לתמוך בגרסה זו או אחרת, מן הראוי לפתוח בהערכת מהימנותם של הגורמים הנוגעים בדבר.
האזנתי ברוב קשב לעדותו של נאשם 1 ולעדותם של עדי ההגנה מטעמו, ועיינתי בכובד ראש בחומר הראייתי שהונח בפני
י, ולאחר זאת הנני קובע באורח חד משמעי כי אינני נותן כל אמון בגרסתו ובהכחשתו של נאשם 1.
לעומת זאת, מקובלות עלי כמהימנות עדויותיהם של השוטרים, לגבי התרחשות האירוע וזיהויו הוודאי של הנאשם, כמבצע העבירה.
להלן ארחיב דבריי לגבי הנאשם ולגבי יתר העדים שהופיעו בפני
י.

נאשם 1 הותיר בי רושם קשה, של מי שאינו בוחל בדבר שקר, כל עוד יש בכך כדי להרחיקו מביצוע המעשה המיוחס לו בכתב האישום.
עדותו הייתה מתחמקת והסבריו לגבי תמיהות מסויימות שהוצגו בפני
ו, היו בלתי הגיונים. כך למשל, ניתן להצביע על עדותו המשתנה לגבי החולצה הלבנה שלבש, החל מאישור כי אכן התפשט מחולצתו והשאירה בידי השוטרים (ת/3), עובר להסבר שהיו עליו שתי חולצות והוא הסיר רק אחת מהן, וכלה בכך שטען כי כל העת לבש את חולצתו הלבנה ואף הופיע עימה לחקירה במשטרה (עמ' 79 לפרוטוקול). כשעומת ע"י התובעת עם גרסאותיו השונות, השתהה העד והרהר ארוכות, ואז טען שאינו זוכר דבר (עמ' 79 לפרוטוקול).

זה המקום לציין, כי יש להצטער על כי מוצגים מרכזיים שנתפסו- חולצתו של הנאשם וכובעו- לא נבדקו בדיקה מעבדתית במהלך החקירה, ולא הוצגו בפני
בית המשפט. שמעתי את הסברי אנשי המשטרה לכך, אך אין בהסבר זה כדי להניח את דעתי ומן הראוי כי המסקנות המתחייבות ממחדל זה יוסקו ע"י הגורמים הנוגעים בדבר.
ברם, בכך אין כדי לפגום במידת המהימנות שהנני רוחש לעדויות אנשי המשטרה, לרבות התיאור ששמעתי מפיהם בנוגע לפרטי הלבוש בהם היה מצוייד הנאשם.

תמיכה משמעותית בגרסת התביעה לגבי ההתרחשויות בזירת האירוע, ניתן למצוא בבריחתו של נאשם 1 ממשמורת המשטרה, לאחר שהשוטרים הודיעו לו כי הוא עצור. לכאורה, לא הייתה כל סיבה לבריחתו של הנאשם ולהתנגדותו למעצר, אם אכן יש אמת בגרסתו התמימה.
התנהגות הנאשם לאחר המעשה הינה בגדר "התנהגות מפלילה" בעלת עוצמה ראייתית נכבדה, היא מצביעה על תחושת אשם ברורה מצידו של הנאשם, ויש בה כדי לשמש חיזוק לראיות התביעה (ראו למשל- ע"פ 2109/92 צדוק נ' מדינת ישראל
, דינים עליון, כרך מ, 423 וכן- ע"פ 1275/95 ניסים נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(5)359).
אינני מעלה על דעתי, כי הנאשם היה בוחר למלט עצמו מאימת החקירה והדין, לו היה מדובר, כפי טענתו, אך בנוכחות תמימה בזירת האירוע. השכל הישר אומר כי אדם חף מפשע, אשר רק נכח במקום בו התרחש אירוע פלילי לא יבחר להימלט מהמשטרה, ובוודאי שלא יעשה כן כאשר לדבריו אקדח שלוף מכוון לרקתו.
בהקשר זה ראוי להזכיר את עדותו של עד הגנה עבדל חי לואי, אשר טען מפורשות שהוא לא ברח, הואיל ולא הייתה לו כל סיבה לעשות כן. (עמ' 63 לפרוטוקול).

אל מול עדותו המתחמקת של הנאשם עומדת עדותם של שלושת השוטרים עדי התביעה. שלושתם מציינים כי הבחינו בנאשם במהלך אירוע תקיפתו של המתלונן, והוסיפו כי הנאשם לבש חולצה לבנה וחבש כיסוי ראש, אשר הסתיר את פניו. לכך מצטרפת עדות הקצין, אשר שמר על קשר עין עם הנאשם מהשלב בו ראה אותו מכה את המתלונן ועד לרגע בו תפסו ואמר לו כי הוא עצור, כשאז הוריד הנאשם את כיסוי הראש ופניו נגלו לעיני הקצין, ומיד גם בפני
השוטר מוהנא.
אירוע התקיפה התרחש לאור היום, והייתה לשוטרים שהות מספקת לראות את הנאשם ולהתרשם מדמותו. יפים לעניין זה דברי פקד אדריאנוב, לפיהם הוא: "מזהה אותו במליון אחוז, הוא זה שתקף את הגבר ... אין לי אף לא אחוז של ספק שהוא הבחור" (ת/22, עמ' 3, שורות 6-10). על יסוד האמור, ניתן לקבוע, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם זוהה על ידי עדי התביעה כמי שהשתתף בהכאת המתלונן.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כל טעם של ממש להפחית ממשקלו של הזיהוי אשר נעשה ע"י אנשי המשטרה, זיהוי העומד במלוא עוצמתו הראייתית. עדותו של כל אחד מעדי התביעה הרשימה אותי במהימנותה, ואינני רואה כל סיבה וטעם לפקפק באמיתות גירסתם. העדויות מצטברות ומשלימות אלה את אלה, ויוצרות תשתית ראייתית מוצקה, המובילה לזיהויו של הנאשם כמבצע העבירה.

עדויות עדי ההגנה אין בהן כדי לשנות את התמונה העובדתית, הואיל וחלקן אינן רלבנטיות לענייננו, בהתייחסם לאירוע הראשון ליד בנק לאומי. לחלק האחר של העדויות אינני מייחס כל משקל, מאחר שבבירור אין מדובר בעדויות מהימנות. היעלה על הדעת עדים אלה לא ראו אדם כלשהו המכה את המתלונן? זאת, למרות עדותם החד משמעית של עדי התביעה כי הבחינו בחבורה המונה כ-10-15 איש, המכה נמרצות את המתלונן ליד סניף הדואר. ניתן לקבוע, כי בפני
נו עדות שקרית שנועדה לחפות על נאשם 1, עדות אשר נדונה לכישלון.

לפיכך, אני קובע כעובדה כי הנאשם 1 נטל חלק, ביחד עם אחרים, בהכאתו של המתלונן ליד סניף הדואר בטירה.


6. לאחר קביעת המסכת העובדתית אפנה לדון בסוגיות המשפטיות המתעוררות בתיק זה. התביעה מייחסת לנאשם עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1)(2) לחוק העונשין.
היסוד המרכזי, במסגרת האקטוס ראוס של עבירה זו הינו, גרימת חבלה חמורה בגופו של קורבן העבירה. "חבלה חמורה" מוגדרת בסעיף 34 כד' לחוק העונשין כ: "חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע..."
מוסכם על הצדדים כי החבלות שנגרמו למתלונן במהלך האירוע, מגיעות לכדי "חבלה חמורה". ואולם, אין חולק כי המתלונן הוכה ונחבל קשות בשני אתרים שונים בטירה, ככל הנראה, על-ידי תוקפים שונים.
המוקד הראשון היה ליד סניף בנק לאומי ואילו מוקד האלימות השני היה ליד סניף הדואר, שם נכח הנאשם.
מאחר שאין ניתן להוכיח היכן נגרמו למתלונן החבלות הקשות, הגם שהוכה נמרצות בשני האתרים, אין כל אפשרות להרשיע הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. מסיבה זו, אין ניתן להרשיע הנאשם גם בעבירה חלופית של פציעה, לפי סעיף 334 לחוק העונשין.

התביעה, אשר היתה ערה למצב דברים זה, ביקשה להרשיע הנאשם, לחלופין, בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין.

יאמר מיד, כי אין כל קושי להכריע לחובת הנאשם ככל שמדובר בעבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.
כבר נקבע בהכרעת הדין כי הנאשם נטל חלק פעיל בהכאתו של המתלונן, לאחר שנצפה ע"י אנשי המשטרה כשהוא חובט בו נמרצות.

אין ספק כי מדובר בהפעלת כוח פיזי כלפי המתלונן בלא הסכמתו, כאשר פעולה אלימה זו מלווה במודעות לביצוע מעשה התקיפה מצידו של הנאשם.
השאלה המתבקשת היא אם מדובר בתקיפה בנסיבות מחמירות, היינו "כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה...".

נראה כי ניתן לקבוע, על יסוד הראיות שהוכחו, כי לא היתה הידברות או אף תכנון מוקדם בין התוקפים הרבים, אשר הפליאו את מכותיהם במתלונן.

ואולם, הלכה פסוקה היא כי חבירה ספונטאנית לביצוע המעשה האסור, עשויה לענות על דרישת הנסיבות המחמירות, במובן של "חברו יחדיו".
זאת, כאשר ההסכמה לשיתוף הפעולה האלים מתגבשת תוך כדי ביצוע העבירה. (ראו למשל: ע"פ 4693/01 מדינת ישראל
נ' אנטולי בביזאיב, פ"ד נו(5)580 ו- ע"פ 418/77 ברדריאן נגד מדינת ישראל
, פ"ד ל"ב(3)1).
וכפי שנאמר בע"פ 4693/01 מדינת ישראל
נגד כביזאיב, פ"ד נו(5), 580:

"אין נפקא מינה אם המשיב הכיר את שאר השותפים ותיכנן עימם מראש את תקיפת המתלונן, או שמא הצטרפותו לחבורה היתה ספונטנית. בין כך ובין אחרת, נכח המשיב בזירת העבירה ותרם את חלקו למטרה המשותפת של תקיפת המתלונן כמבצע בצוותא.

במקרה שלפנינו הותקף המתלונן על-ידי חבר פורעים בשל כיכובו בקלטת פורנוגרפית, ואין ספק כי התוקפים חברו יחדיו באורח ספונטני, לכלות בו את זעמם הרב, בשל סיבה זו.
כל אחד תרם את חלקו בהכאתו של המתלונן, ומעצם המעשה נוצרה מציאות של שיתוף פעולה והסכמה בין התוקפים, גם אם לא היתה הדברות מוקדמת ביניהם.
לפיכך, הוכחו במקרה דנן יסודות העבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, בהתאם לסעיפים 379 ו- 382(א) לחוק העונשין.

יצויין, כי אינני רואה כל מניעה להרשיע את הנאשם בעבירה זו, לאחר שאשמתו נתגלתה מן העובדות שהוכחו, וניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן גם מפני האשמה החלופית. (ראו: סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).

הנאשם הודה כי נמלט מאנשי המשטרה, לאחר שהודע לו כי הוא עצור, ולפיכך הנני מרשיעו בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית, לפי סעיף 257(2) לחוק העונשין.
סוף דבר

7. לאור האמור, הנני מזכה את הנאשם מעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ומרשיעו חלף זאת בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין.

בהסכמת התביעה, יזוכה הנאשם מעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

הנני מרשיע את הנאשם בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית, לפי סעיף 257(2) לחוק העונשין.


ניתנה היום כ"ז באלול, תשס"ד (13 בספטמבר 2004) במעמד הצדדים.


שהם אורי
, שופט




קלדנית: ש. תייר









פ בית משפט מחוזי 40408/02 מדינת ישראל נ' מנסור ראני,סולטאן אשרף (פורסם ב-ֽ 13/09/2004)