פסקי דין על משה מרגלית | פסקי דין על חיים דגני | פסקי דין על יהושע שטרן | פסקי דין על אליעזר הינך | פסקי דין על גניה זייפרט | פסקי דין על ראובן מיבאב | פסקי דין על משה קריגשר | פסקי דין על יעקב גולנסקי | פסקי דין על מנשה קיפר | פסקי דין על יצחק קיפר | פסקי דין על זאב רווה | פסקי דין על אלקה פוקס | פסקי דין על יעקב סוסלנסקי | פסקי דין על יד-ושם | פסקי דין על רשות הזכרון לשואה ולגבורה | פסקי דין על יד-ושם | פסקי דין על הוועדה לציון חסידי אומות העולם | פסקי דין על סטפן וורמצ'וק |

10673/03 בג"צ     14/09/2004




בג"צ 10673/03 משה מרגלית ,חיים דגני,יהושע שטרן,אליעזר הינך,גניה זייפרט,ראובן מיבאב,משה קריגשר,יעקב גולנסקי,מנשה קיפר,יצחק קיפר,זאב רווה,אלקה פוקס,יעקב סוסלנסקי נ' יד-ושם, רשות הזכרון לשואה ולגבורה,יד-ושם, הוועדה לציון חסידי אומות העולם,סטפן וורמצ'וק






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 10673/03

בפני
:
כבוד המשנה לנשיא א' מצא
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' גרוניס
העותרים:
1. משה מרגלית


2. חיים דגני
3. יהושע שטרן
4.אליעזר הינך


5. גניה זייפרט
6. ראובן מיבאב
7. משה קריגשר
8. יעקב גולנסקי
9. מנשה קיפר
10. יצחק קיפר
11. זאב רווה
12. אלקה פוקס
13. יעקב סוסלנסקי



נ ג ד

המשיבים:
1. יד-ושם

, רשות הזכרון לשואה ולגבורה
2. יד-ושם

, הוועדה לציון חסידי אומות העולם
3. סטפן וורמצ'וק


עתירה למתן צו על-תנאי

תאריך הישיבה:
ח' באייר תשס"ד
(29.4.04)

בשם העותרים:
עו"ד נ' ד' דוד
בשם המשיבות 2-1:
עו"ד ' נ' שמרון
, עו"ד נ' קובובסקי
בשם המשיב 3:
עו"ד ש' אבני, עו"ד ע' דרור-בירון
פסק-דין

המשנה לנשיא א' מצא
:

עתירה זו מופנית נגד החלטת המשיבה 2, הוועדה לציון חסידי אומות העולם
, שליד מוסד יד ושם (הוועדה), מיום 2.11.1995, להכיר במשיב 3, סטפן וורמצ'וק
(המשיב) - אוקראיני, לא יהודי, היושב בישראל - כחסיד אומות העולם, וכן נגד החלטת הוועדה מיום 26.12.2002, לדחות את השגות העותרים על צדקת החלטתה הראשונה. בעתירתם מבקשים העותרים מבית-המשפט לקבוע כי דין שתי ההחלטות האמורות להתבטל.

2. העותרים הם ניצולי שואה, מיוצאי חבל ווהלין שבאוקראינה. עשרת העותרים הראשונים נמנים עם שרידי קהילת העיר לודמיר, שרובה ככולה הושמדה על-ידי הנאצים בימים הראשונים של ספטמבר 1942. העותרים 12-11 נמנו עם לוחמי יחידת הפרטיזנים "קרוק", שנודעה גם בכינויה "קונישצ'וק", אשר פעלה (החל מספטמבר 1942) באזור היערות קוכוב, שמצפון לעיר מנייביץ', כ-120 קילומטר מלודמיר. ואילו העותר 13 - אף הוא ניצול שואה יוצא אוקראינה - הוא היסטוריון העוסק בתיעוד מפעלי ההצלה של חסידי אומות העולם. לדברי עותר זה, היה בעבר חברו של המשיב וסייע לו ולמשפחתו להשתקע בישראל.

3. על-פי החלטתה הראשונה של הוועדה הוכרו המשיב ואימו, מריה סטפנובה, כחסידי אומות העולם. ההליך נפתח בעקבות בקשה שהוגשה ליד ושם (לקראת סוף אוגוסט 1993) עלידי המשיב עצמו. המשיב צירף לבקשתו מסמכים שונים לאימות טענותיו, ומשהתבקש על-ידי יד ושם להמציא הוכחות משלימות, המציא את כל מה שהיה בידו להשיג. בטרם תובא לפני מליאת הוועדה, נבדקה הבקשה, כמקובל, על-ידי ועדת משנה ומומחים לדבר. לבסוף, משהובא העניין להכרעה במליאת הוועדה, החליטה הוועדה (בישיבתה מיום 2.11.1995) להכיר באימו של המשיב ובמשיב עצמו כחסידי אומות העולם. לעת קבלת ההחלטה לא נמצאה לפני הוועדה עדות ישירה, מפי ניצול יהודי, על אודות חלקם של המשיב ואימו בהצלתו. אך משעיינה במסמכים שהוצגו על-ידי המשיב, ולאחר שבדקה ונוכחה כי גרסתו מתיישבת עם הרקע ההיסטורי המוכר, שוכנעה הוועדה, כי מתחילת שנת 1942 ועד לאמצע שנת 1943 פעלו אימו של המשיב (ילידת 1909) והמשיב עצמו (יליד מארס 1934) כאנשי-קשר ומודיעים של גדוד הפרטיזנים "קונישצ'וק". במהלך התקופה האמורה הסתירו במרתף ביתם בלודמיר שבויי מלחמה נמלטים ופליטים מן הגטו היהודי, ומדי פעם - כאשר מספר המסתתרים בביתם הגיע לעשרה בערך - הובילו את קבוצת הניצולים אל היערות, שם הצטרפו לגדוד הפרטיזנים או מצאו מחסה במחנה האזרחי שליד הגדוד. ביחס למשיב, שבזמן האירועים היה כבן שמונה, קבעה הוועדה כי הוא סייע לאימו בהובלת הניצולים, בכללם פליטים יהודים, אל היערות. חלקו במסעות ההצלה התבטא בכך, שהוא היה צועד (או זוחל) לפני אימו והניצולים, צופה לעבר השטח שלפניו (לעתים תוך טיפוס על עצים), ומשנוכח כי השטח נקי ממשמרות של חיילים גרמנים היה מסמן לאימו להתקדם. בהיותו ילד קטן הוא לא עורר חשד ובזכות תרומתו עלה בידי אימו להוביל את הניצולים למקום מבטחים מבלי שייחשפו בדרכם לסכנות. בדרך זו ניצלו מכליה עשרות יהודים. ביוני 1943 - סיפר המשיב בבקשתו - נתפסו, הוא ואימו, על-ידי אנשי ס.ס., אשר עינו אותם ושלחו אותם למחנה הריכוז מאטהאוזן. ביחס לנתון אחרון זה לא עלה בידי יד ושם להשיג אישור מפורש, אך המשיב המציא ליד ושם העתק מאומת מ"תעודת אסיר-קטן במחנה ריכוז" הנושאת את שמו, שהוצאה על-ידי הרשות המקומית במקום מגוריו של המשיב באוקראינה, באפריל 1991; ומסמך זה - שבמקורו נועד לזכות את המשיב בהטבות סוציאליות שונות - תמך בגרסתו שבעקבות לכידתו על-ידי הגרמנים נכלא במחנה ריכוז.

4. במהלך שנת 1998 פנו חלק מהעותרים אל יד ושם בדרישה לשוב ולעיין בהחלטתה להכיר במשיב כחסיד אומות העולם. בפגישתם עם מנהל המחלקה לחסידי אומות העולם ביד ושם טענו, כי איש מיוצאי לודמיר אינו מכיר את סיפורו של המשיב, כי המסמכים שהוצגו עלידיו אינם אמינים וכי גרסתו, בכללה, אינה הגיונית. בעקבות פניית העותרים הטילה המחלקה לחסידי אומות העולם על רפרנטים של הוועדה לשוב ולבדוק את העובדות. בעוד הבדיקה מתנהלת והולכת נתגלתה, באמצע שנת 1998, עדותה של לאה רוג, ניצולת שואה יהודיה שעלתה לישראל מאוקראינה. עדות זאת נמסרה ליד ושם עוד ביום 4.10.1995, בתמיכה להכרה בשני מצילי יהודים אחרים (בהם הפרטיזן האוקראיני איסאק גנאטיוק) כחסידי אומות העולם. מן העדות עלה, כי בסוף מאי 1943, בעת שגב' רוג הסתתרה עם אחותה הקטנה במחנה של גדוד הפרטיזנים קונישצ'וק, הייתה היא עדה לכך שאישה וילד קטן שנלווה אליה הביאו למחנה שבעה יהודים מניצולי העיר לודמיר. על-פי הזמנת המחלקה לחסידי אומות העולם ביד ושם מסרה גב' רוג (ביום 26.1.1999) עדות נוספת. בעדותה השנייה חזרה ואישרה את אשר מסרה בעדותה הראשונה על אודות הבאתם למחנה הפרטיזנים, על-ידי אישה ובנה הקטן, של שבעה מיהודי לודמיר. אך מעדותה החדשה הוברר, כי לאותו ילד היה חלק גם בהצלתה ובהצלת אחותה. העדה סיפרה, כי לאחר שהיא ואחותה הקטנה נמלטו מן הגטו שוטטו שתיהן ביערות, עד שלאחר כמה ימי נדודים נתקלו בילד אוקראיני שלקח אותן לבית שבו גר עם אימו וסבתו; ובבית זה מצאו מסתור. אימו של הילד, סיפרה העדה, העבירה אנשים ליערות וכדי שלא יחשדו בה נהגה לצרף אליה את בנה. בראשית שנות התשעים נודע לעדה שמו של המשיב, ומשראתה אותו השתכנעה כי הוא הילד שבו המדובר. בכך נמצאה לוועדה עדות ישירה של ניצולת שואה יהודיה, לשני מעשי הצלה של יהודים שהמשיב היה מעורב בהם: האחד, בכך שהוביל את גב' רוג ואחותה הקטנה לביתו. והשני, בכך שביחד עם אימו הביא לגדוד הפרטיזנים קונישצ'וק שבעה יהודים מניצולי לודמיר.

הואיל והעותרים עמדו על טענותיהם, כי המשיב אינו זכאי לתואר חסיד אומות העולם, הוזמן המשיב לריאיון עם מנהל המחלקה לחסידי אומות העולם. בריאיון, שהתקיים ביום 22.6.1999, חזר המשיב וסיפר את קורותיו בתקופת השואה ובתוך כך חזר וסיפר על חלקו בשני האירועים שתוארו בעדויותיה של לאה רוג. אך עדויותיה של גב' רוג ויתר הראיות שהובאו עלידי המשיב לתמיכת גרסתו (בכללן תעודות פרטיזן של אימו ושלו ומכתבים מאת הפרטיזן איסאק גנאטיוק ומאת מי שהיה מפקד כיתת פרטיזנים איליוק קוזמה) לא שכנעו את העותרים לזנוח את טענותיהם, והם חזרו ודרשו מיד ושם לשוב ולדון בהחלטת הוועדה להכיר במשיב ובאימו כחסידי אומות העולם. בין היתר השיגו על אמינות גרסתה של העדה לאה רוג והצביעו על נקודה עובדתית בעדותה, שלדעתם די היה בה כדי להוביל את יד ושם למסקנה כי עדותה שקרית. אך בדיקת השגתם על-ידי יד ושם העלתה שקיימת עדות שנמסרה בשנת 1964, מפי מי שהיה פרטיזן ביחידת קונישצ'וק, המאשרת את גרסתה של גב' רוג, בשאלה העובדתית שבה נאחזה טענת העותרים.

5. עם זאת, ולאחר דרישות חוזרות ונשנות מצד העותרים, החליט יושב ראש הוועדה, שופט בית-המשפט העליון (בדימוס) יעקב מלץ (ביום 31.12.2001), לפנים משורת הדין, לחדש את הדיון בדבר ההכרה במשיב ובאימו כחסידי אומות העולם. לקראת הדיון לפניה מינתה הוועדה את עורך-הדין חיים בסוק כרפרנט לבדיקתו החוזרת של התיק. עורך-הדין בסוק למד את גרסתו של המשיב, בדק את מכלול הראיות שבכתב שנצברו בתיק, נפגש עם העותרים ושמע את טענותיהם. בהיפתח הדיון החוזר לפני מליאת הוועדה (ביום 19.2.2002) הופיע עורך-הדין בסוק לפני הוועדה והציג לפניה את כל הראיות המצויות בתיק וכן את טענות העותרים; אך מן החומר המצוי לפנינו לא עולה, ברמת הסתברות מספקת, אם ביחס להחלטה המתבקשת הייתה בפיו המלצה מפורשת ומה הייתה המלצתו. על-כל-פנים, במטרה לאפשר לחבריה לגבש את עמדותיהם, דחתה הוועדה את המשך הדיון בנושא למועד אחר. ואולם עוד בטרם נקבע מועד להמשך הדיון, נתגלתה ליד ושם ראיה חדשה. בסמינר שהתקיים באפריל-מאי 2002, בביתהספר להוראת השואה ביד ושם, השתתף ההיסטוריון ד"ר סטר יליזבצקי, אוקראיני ממוצא יהודי הנחשב כמומחה לתולדות השואה. בהיותו בירושלים הופנתה תשומת-לבו למאמר מפרי עטו של העותר 13, שפורסם בעיתון "וסטי" ביום 9.4.2002, ובו נטען כי נפל פגם בהחלטת יד ושם להכיר במשיב כחסיד אומות העולם. ביום 22.4.2002 פרסם ד"ר יליזבצקי, באותו עיתון, תגובה למאמרו של העותר 13, בה נכתב כי הוא מאמין לסיפור ההצלה של המשיב, וזאת על יסוד ריאיון שערך, בשנת 1994, עם הפרטיזן איליוק קוזמה. משנתבקש לכך המציא ד"ר יליזבצקי ליד ושם (ביום 3.6.2002) את תמליל הריאיון שערך עם קוזמה, שזמן קצר לאחר הריאיון הלך לעולמו. בריאיון זה סיפר קוזמה על עלילותיו בתקופת השואה. בין היתר, הזכיר את המשיב ואימו, כמי שהיו אנשי קשר של גדוד הפרטיזנים. כן סיפר כי בשנת 1943 המשיב ואימו הביאו אליו עשרים-ושלושה אנשים, בהם שבויי-מלחמה שנמלטו ממחנה שבויים ויהודים שנמלטו מן הגטו. בהתחדש הדיון לפני הוועדה (ביום 3.9.2002) הונח לפניה, בנוסף ליתר הראיות, גם תמליל הריאיון, בו רשם ד"ר יליזבצקי את גרסתו של איליוק קוזמה. לאחר שהשלימה את דיוניה שבה הוועדה והחליטה להשאיר את החלטתה המקורית על כנה. בהודעת יד ושם לעותרים צוין, כי החלטתה של הוועדה נתקבלה ביום 26.12.2002; וכך אמנם צוין בעתירה. אך בתגובת יד ושם לעתירה הוסבר, כי בהודעה לעותרים נפלה טעות בציון התאריך וכי בפועל קיבלה הוועדה את החלטתה האמורה עוד בישיבתה מיום 3.9.2002.

6. בעתירתם שלפנינו חזרו העותרים והעלו, בהרחבה רבה, את השגותיהם על צדקת החלטותיה של הוועדה להכיר במשיב כחסיד אומות העולם. לטענת העותרים, בקשת המשיב להכיר בו ובאימו כזכאים לציון האמור, יסודה במעשה מרמה שמעיקרה לא נועד אלא להשגת טובות ההנאה החומריות שציון חשוב זה מעניק לבעליו. העותרים טוענים, כי סיפורו של המשיב על אודות מפעל ההצלה שניהלה אימו בעזרתו, הוא מעשה שקרי בדוי מתחילתו ועד סופו. ואף בראיות שנמצאו ליד ושם לתמיכת גרסתו - בין שהומצאו על-ידיו ובין שנמסרו על-ידי אחרים - אין, לטענת העותרים, גם שמץ של אמת. עמדה זו מבססים העותרים, בראש ובראשונה, על זיכרונם האישי. כיוצאי חבל ווהלין, שבני משפחותיהם נרצחו בידי הנאצים והם עצמם חוו על בשרם את זוועות הימים החשוכים ההם, יודעים הם לומר, בביטחון מוחלט, כי מ-22,000 בני קהילת לודמיר לא שרדו אלא שמונים נפש וכי איש מן הניצולים לא שמע מעולם על אודות המשיב ואימו. כן ביקרו העותרים את סבירות גרסתו של המשיב. בין לודמיר לבין מקום מושבו של גדוד הפרטיזנים "קרוק" הפרידו יותר ממאה קילומטרים. רובה של הדרך עבר ביערות וביצות. האזור שרץ משמרות של חיילים גרמנים וכנופיות של אוקראינים שרצחו לא מעט יהודים, ואילו השטח שהקיף את מחנה הפרטיזנים היה זרוע מוקשים. לטענת העותרים, אין לקבל כסבירה את האפשרות שעשרות ניצולים מיהודי לודמיר צעדו בדרך תלאות זו בעקבות ילד כבן שמונה. יתר-על-כן: אילו הייתה זאת אמת, כי המשיב ואימו חילצו מן התופת כמה עשרות יהודים, הדעת הייתה מחייבת כי מי מהניצולים הללו היה מופיע לאחר המלחמה ומספר על כך. גם מן הידוע על אודות גדוד הפרטיזנים קרוק לא נובע, כי בעקבות מבצעי ההצלה של המשיב ואימו התווספו לשורותיו כמה עשרות לוחמים. אך העותרים לא הסתפקו בזיכרונם האישי ובביקורת סבירות גרסתו של המשיב. הם חקרו ודרשו בקורותיהם של המשיב ואימו; חיטטו במחקרים של היסטוריונים ובכתבים אחרים; נסעו לאוקראינה, ריאיינו אנשים שונים ובדקו רישומים ומסמכים במוסדות וארכיונים רשמיים. כן ריאיינו בעצמם את המשיב ואת העדה לאה רוג. ובכל אשר חקרו ודרשו היה אך כדי לשכנעם, ביתר שאת, בצדקת עמדתם. בין היתר העלו, כי בעוד שלפי גרסת המשיב, הועברו הוא ואימו למחנה הריכוז מאטהאוזן, הרי שעל-פי תעודה שנמצאה בארכיון האוקראיני בלוצק, נלקחו שניהם על-ידי הגרמנים למחנה עבודה באוסטריה, שם הועסקה אימו של המשיב בבית-חרושת לאלומיניום, ובשנת 1945 חזרו לברית-המועצות. העותרים הצביעו על כך שבין הגרסות שמסר המשיב עצמו, בהזדמנויות שונות, נתגלעו סתירות, בין היתר ביחס למספר היהודים שהציל; וכן על כך ששני רופאים יהודים, שהמשיב (בהסתמכו על עדותו של איליוק קוזמה) ייחס לעצמו את הבאתם למחנה הפרטיזנים באביב 1943, הגיעו למחנה זה, לפי הידוע, זמן רב קודם לכן. גם את העדויות שתמכו בגרסת המשיב - עדותה של לאה רוג, עדויות הפרטיזנים גנאטיוק וקוזמה ועדויות נוספות שעליהן סמכה הוועדה - ביקרו העותרים בחריפות. לדידם, המדובר בעדויות שקריות ומגמתיות, אשר נמסרו בכוונה לסייע למשיב לזכות בהכרה אותה ביקש ולקיימה בידיו.

7. בישיבת יום 29.4.2004, בה שמענו את טיעוני הפרקליטים, הצענו לעותרים לחזור בהם מעתירתם. חרף הסברינו המפורטים, על שום-מה לדעתנו אין המחלוקת שבין העותרים לבין יד ושם מתאימה להכרעה שיפוטית, עמדו העותרים על העתירה. אילו נהגנו בעתירה על-פי הכללים הרגילים אפשר וניתן היה לדחותה בפסק-דין קצר סמוך לאחר שמיעת הטענות. רק משום אופייה הטעון של הסוגיה, ולנוכח התרשמותנו מגודל המאמץ החומרי והרגשי שהשקיעו העותרים בניסיונם לבסס את עמדתם, החלטנו לחזור ולעיין בכל החומר שלפנינו בטרם נכריע בעתירה. חזרנו אפוא ועיינו בכל החומר שלפנינו, וכן שבנו ושקלנו את טענות העותרים, ומסקנתנו החד-משמעית היא, כי העתירה אינה מקימה עילה להתערבות בית-המשפט בהחלטותיה של הוועדה.

8. עד שאעמוד על נימוקינו לדחיית העתירה, אתייחס בקצרה למסגרת המשפטית שבגדרה פועלת הוועדה.

מוסד יד ושם הוא גוף סטאטוטורי, שהוקם מכוח חוק זכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג-1953 (החוק). בכלל המטרות שלשמן הוקם, הוסמך יד ושם "להנציח את חסידי אומות העולם" (סעיף 2 לחוק) ובמסגרת זו - "להעניק לחסידי אומות העולם אזרחות-כבוד, ואם הלכו לעולמם - אזרחות זכרון של מדינת ישראל לאות הוקרה על פועלם" (סעיף 2(4א) לחוק). המוסדות המנהלים של יד ושם הם המועצה וההנהלה (סעיף 4 לחוק), שהרכביהן, דרכי המינוי של חבריהן ותפקידיהן נקבעו בתקנון יד ושם, תשכ"ט-1968 (התקנון), שהותקן על-ידי שר החינוך והתרבות, באישור הממשלה, בהתאם לסעיף 6 לחוק. ואולם הוועדה, שבהחלטותיה ביקשונו העותרים להתערב, אינה גוף סטאטוטורי אלא ועדה ציבורית-מקצועית, אשר מונתה על-ידי יד ושם (מכוח סמכותו לפי סעיף 7(2) לחוק) והוסמכה על-ידו לבחור את הזכאים להענקת התואר חסיד אומות העולם. הוועדה, שבראשה עומד שופט בית-המשפט העליון בדימוס, מונה (בנוסף ליושב-ראש) עוד שלושים ושלושה חברים, שרק שלושה מהם נמנים עם סגל עובדי יד ושם. שלושים החברים האחרים הם היסטוריונים, ניצולי שואה ומשפטנים, שנבחרו לחברות בוועדה בהתחשב בכישוריהם המקצועיים ובקיאותם בתחום ידיעת השואה, בידיעת השפות הנדרשות ועוד. הוועדה היא "ציבורית" באשר חבריה נבחרים מקרב הציבור הרחב, ולא על-פי שיוך מוסדי כזה או אחר; והיא "מקצועית" באשר בחירת חבריה מתבססת על מיגוון הכישורים המקצועיים הנדרשים לעבודתה.

יצוין כי שלושים חברי הוועדה, שאינם נמנים עם הסגל הקבוע של יד ושם, פועלים במסגרתן של שלוש ועדות משנה, בנות עשרה חברים כל אחת. מלאכת הבדיקה של תיק מוטלת לרוב על רפרנט, המכין את החומר לקראת הדיון בוועדת המשנה, שהמלצותיה מובאות לדיון ולאישור סופי לפני מליאת הוועדה, המהווה מעין ערכאה שנייה שתפקידה לבדוק ולבקר את המלצותיה של ועדת המשנה. לפי הצורך נעזרות ועדות המשנה - או הוועדה במליאתה - במחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם, שהיא מחלקה מקצועית, וכן במומחים חיצוניים המתבקשים לחוות את דעתם בסוגיות הנדרשות להכרעה. בחוק ובתקנון יד ושם לא נכללו כל הוראות בדבר כללי ההכרה בזכאים לתואר חסיד אומות העולם. בהיעדר הוראות לעניין זה, פיתחה הוועדה - במהלך שנות פעולתה - את הכללים שינחו אותה בבחירת הזכאים. ביום 23.11.1995 נערך מסמך, הנושא את הכותרת "כללים לקבלת התואר חסיד אומות העולם", אשר גיבש בכתב את כללי הבחירה שפיתחה הוועדה במהלך שנות עבודתה. כללים אלה נשענים על שלושה עיקרים, והם: כי בפעולה שעשה להצלתו של יהודי נרדף סיכן המועמד לתואר את נפשו; כי פעולתו נעשתה שלא על מנת לקבל שכר; וכי לסיפור המעשה, המבסס את זכאותו להכרה כחסיד אומות העולם, מצויה תמיכה בעדויות, בראש ובראשונה של הניצולים על-ידיו, אך גם של אחרים, או במסמכים שבכוחם לשכנע את הוועדה באמיתות הסיפור.

9. חשוב להטעים, כי לכללי הבחירה על-ידי הוועדה (אף שנערכו בכתב) לא ניתן מעולם עיגון סטאטוטורי. ההימנעות מכך היא מובנת על רקע היותה של הוועדה גוף ציבורי וולונטארי, שאינו יציר הדין, אשר הוקם על-ידי מוסד יד ושם והוסמך על-ידיו לבחור את הזכאים להכרה כחסידי אומות העולם. למען השלמות אציין, כי ההסדר הנוהג בנושא בחירת הזכאים להכרה, כאמור, שונה מן ההסדר שנקבע להענקת "אזרחות כבוד" או "אזרחות זכרון" של מדינת ישראל למי שהוכר כחסיד אומות העולם, ושהסמכות להעניקן יוחדה בדין החרות למועצת יד ושם (ראו סעיף 7(4) לחוק ותקנה 3(2)(ב1) לתקנון). ה"כללים לקבלת התואר חסיד אומות העולם", שעל-פיהם פועלת הוועדה בבחירת הזכאים לתואר האמור, הינם אפוא בגדר מסמך וולונטארי.

10. כאמור, הגענו לכלל מסקנה כי העתירה אינה מקימה עילה להתערבותנו בהחלטות הוועדה. התלבטתי בשאלה, אם הכללים אשר על-פיהם פועלת הוועדה אינם מעין "חוזה למתן תואר", כמשמעו בסעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (חוק החוזים); שאם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, תתחייב ממנה המסקנה כי החלטות הוועדה אינן עשויות - כעניין שבעיקרון - להקים עילה להתדיינות בבית-המשפט. שני טעמים תומכים, לכאורה, בסיווגם של הכללים כמעין "חוזה למתן תואר". הטעם הראשון, שהוא מהותי, נובע מן הסמכות שהוקנתה לוועדה על-ידי יד ושם לבחור את הזכאים לקבלת התואר חסיד אומות העולם. ובהיותה גוף ציבורי וולונטארי, שהכרעותיו אינן כפופות לאישורו של יד ושם, עשויה הוועדה להיחשב "אדם שלישי", כמשמעו בסעיף 33 לחוק החוזים, שההכרעה בדבר הזכאים לקבלת התואר הופקדה בידיו. הטעם השני הוא משפטי-טכני: הגם שמינויה של הוועדה לא נעשה על-פי חוזה שנכרת בין יד ושם לבין הטוענים לזכאות לקבלת התואר, הרי שניתן לסווג את מינויה של הוועדה כפעולה משפטית שאינה בגדר חוזה, שבהתאם לסעיף 61(ב) לחוק החוזים מתאים להחיל עליה את הוראותיו של סעיף 33. עם זאת, משום אופיו הממלכתי של התואר חסיד אומות העולם, ומשום אופייה הציבורי המובהק של מלאכת הבחירה המוטלת על הוועדה, אינני מציע לבסס את הכרעתנו בעתירה על סיווג החלטותיה של הוועדה כמתן תואר גרידא, שעל-פי סעיף 33 לחוק החוזים אינו יכול להיות נושא לדיון בבית-משפט (השוו: בג"ץ 2769/04 יהלום נ' שרת החינוך התרבות והספורט [טרם פורסם], פסקאות 7-6 לפסק-דיני).

11. נמצא כי, בעיקרון, החלטות הוועדה אינן חסינות מביקורת שיפוטית. עם זאת ברי, כי רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות-דופן, עשויה להימצא עילה להתערבות בית-המשפט בהחלטותיה של הוועדה. ראשית, בשל אופי הסוגיות המובאות להכרעת הוועדה; ושנית, לנוכח רוחב שיקול הדעת הנתון לוועדה מכוח היותה גוף ציבורי-מקצועי המורכב מנציגים מקרב הציבור וממומחים לדבר. ניתן לכאורה להניח, כי רק פגם חמור בהליכי קבלתה של החלטה - להבדיל מאשר תוכנה של החלטה שנתקבלה - עשוי, ככלל, להקים עילה להתערבות בית-המשפט.

בגדר תפקידה נדרשת הוועדה להכריע אם למועמד לקבלת התואר אכן היה חלק - ומה היה חלקו - בהצלת יהודים בתקופת השואה. כך בדרך כלל, וכך היה גם בפרשתנו. מן הראיות שהונחו לפני הוועדה בעניינו של המשיב, ומטיעוניהם המפורטים של פרקליטי הצדדים לפנינו, נקל להתרשם כי הוועדה הכריעה בסוגיה היסטורית עלומה. הכרעה כזאת, היאה לוועדה מקצועית שזה תפקידה, אינה מתאימה לביקורתו של בית-משפט זה. זה לא כבר פסקנו, כי "קביעת 'האמת ההיסטורית' - ככל שיש קיום למושג זה - הינה עניין להיסטוריונים ולא לביתהמשפט, וככל שישכיל בית-המשפט להימנע מלעסוק בה כן ייטב" (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 322). פסיקה זו, שנתקבלה בהליך אזרחי, ראויה לחול מקל וחומר על הליכי הדיון לפני בית-המשפט הגבוה לצדק. גישה זו ראוי לה כי תנחה את בית-המשפט כל אימת שמוצבת להכרעתו מחלוקת בדבר קורותיה של התרחשות היסטורית. בעיקר ובמיוחד ראוי לבית-המשפט להדיר את עצמו מהכרעה במחלוקת טעונת זיכרונות ורגשות אישיים, בדבר התרחשותם, אי-התרחשותם או מידת התרחשותם, של אירועים היסטוריים בתקופת השואה. ראו, בהקשר זה, את דברי השופט גויטיין בע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2312, ואת דברי gray j בפתח פסק-דינו בתביעת לשון הרע שהגיש דייוויד אירווינג נגד בית ההוצאה "פינגווין" והמחברת דבורה ליפשטט, בשל פרסום ספרה בנושא "הכחשת השואה", irving v. penguine books ltd q.b. 2000 wl 363, 478 , שהובאו על-ידי בפרשת שרון נ' בנזימן הנ"ל (בעמ' 258).

12. בכתב התגובה לעתירה מטעם יד ושם הוסבר, כי את הכרעותיה מבססת הוועדה על בדיקת כל החומר, המובא לפניה או המושג על-ידיה, כמכלול. עם זאת הוטעם, כי אף שבהרכב הוועדה יושבים היסטוריונים, אין המדובר בוועדה "היסטורית"; וכשלעצמי הייתי מוסיף, כי אף שבהרכב הוועדה יושבים משפטנים, גם אין המדובר בוועדה "משפטית". את ההסבר שניתן לעניין זה בכתב התגובה אביא כלשונו:

לעיתים קיימות סתירות ואי דיוקים בתוך עדותם של הניצולים או המצילים או עדים לגבי עובדות הקשורות לאותה תקופה, למשל סתירות או אי דיוקים באזכור תאריכים, מקומות, מרחקים, תאור ארועים, שמות אנשים וכו'. סתירות ואי דיוקים אלו מובנים כאשר אנו זוכרים כי המדובר בארועים טראומטיים, אשר ארעו לפני עשרות שנים, בתנאים קשים. כלומר, אם ישנן סתירות לגבי "גרעין" סיפור ההצלה עצמו, הוועדה לא תכיר באותו אדם כחסיד אומות העולם, אולם אם ישנן סתירות בתאור פרטים נלווים למעשה ההצלה, והוועדה משתכנעת באמיתות סיפור ההצלה עצמו, מתעלמת הוועדה מסתירות ואי דיוקים נלווים אלו, ומעניקה את התואר. (ברישומי יד ושם מצויים סיפורי הצלה רבים, שאמיתותן (צ"ל: שאמיתותם - א' מ') מוכחת, בהם קיימות סתירות או קיימים אי דיוקים כאלו, אולם אין בכך כדי לגרוע מאמיתות סיפור ההצלה).
הסבר זה מתיישב עם הנחתנו, שאת קביעתה של "אמת היסטורית", שמטבעה אינה יכולה להיות אמת אובייקטיווית מוחלטת, קשה להשיג בעזרת הכלים המשפטיים הרגילים. נובע מכך כי ההכרעה שהוועדה נדרשת לגבש, ביחס לכל מקרה נתון, הינה בראש ובראשונה פרי התרשמותם והערכתם הציבורית-מקצועית של חבריה, ולעתים יכולה היא להתבסס, בין היתר, גם על זיכרונם ובקיאותם האישית של מי מהם. אין ענייננו בהכרעה מינהלית רגילה, שניתן לבקרה בכליו הרגילים של המשפט המינהלי, ואף אין ענייננו בהכרעה משפטית שבידי בית-המשפט לבוחנה בכלים הנתונים לבית-משפט שלערעור. כפי שכבר צוין, אין משמעות הדבר כי החלטותיה של הוועדה הן לעולם חסינות מפני ביקורת שיפוטית, אך מאופי תפקידה של הוועדה, ומרוחב שיקול-הדעת הציבורי-מקצועי המוענק לה, מתחייבת המסקנה כי רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות-דופן, עשויה להימצא עילה להתערבות בית-המשפט בהחלטותיה.

13. שתי החלטות הוועדה, שכנגדן הופנתה העתירה, אינן נמנות עם אותם מקרים חריגים ויוצאי-דופן, בהם עשויה להימצא עילה להתערבות בית-המשפט. מן העיון בקורות ההליך לפני הוועדה עולה, כי מחד הובאו לפניה עדויות וראיות אחרות שלכאורה תמכו בגרסת המשיב, ומאידך הובאו לפניה השגותיהם של העותרים על אמינותן של העדויות והראיות. הוועדה רשאית הייתה להחליט כפי שהחליטה, ולא שוכנעתי כי בהליכים שהתקיימו לפניה, או בהליכי גיבוש החלטתה, נפל פגם המקים עילה להתערבותנו. ודוק: הכרעתה של הוועדה אינה קובעת "אמת היסטורית", וכל שניתן להעלות ממנה הוא, כי על-פי התרשמות חבריה, כנציגי הציבור וכבעלי הכישורים המקצועיים הנדרשים לכך, הוכיח המשיב את זכאותו. גם אם מניחים כי בנסיבות העניין עשויה הייתה הוועדה, באורח סביר, להגיע להכרעה אחרת, אין לקבל את טענת העותרים כי ההכרעה שאליה הגיעה הוועדה היא כה מרוחקת ומנותקת ממיתחם ההכרעות הסבירות האפשריות, עד כי אין לבית-המשפט מנוס מפני ההתערבות בה.

14. הכרעתה הסופית של הוועדה פגעה, ללא ספק, ברגשותיהם של העותרים. מאז השיגו לראשונה לפני יד ושם על החלטתה המקורית של הוועדה, להכיר במשיב ובאימו כחסידי אומות העולם, חלפו כשש שנים. מאז ועד כה לא נחו העותרים ולא שקטו ממאמציהם להביא לשינוי ההחלטה, ולהשגת מטרתם פעלו בדרכים רבות ומגוונות. את פעולותיהם תיעדו העותרים בסרט ("רשות הזיכרון"). הצפייה בסרט זה, שעותק ממנו צורף לעתירה, שכנעה אותי בכנותם של העותרים. אין ספק שהעותרים מאמינים בכל לבם, כי ההחלטה להכיר במשיב כחסיד אומות העולם היא החלטה מוטעית. ניתן אף להתרשם כי העותרים חששו שמהלכיהם עלולים לפגוע בכבודו וביוקרתו של מוסד יד ושם. חרף זאת, ומשום שכנועם העמוק בצדקת עמדתם, ראו חובה מוסרית לעצמם להיאבק בכל כוחם, בניסיון להביא לביטול ההכרה במשיב. לבסוף, העלו חרס בידם; ואף שבמהלך הדיון בעתירה הסברנו להם כמיטב יכולתנו את מהות הקשיים שלפניהם הם ניצבים, בניסיון לשכנעם לחזור בהם מעתירתם מרצונם, ברי לי כי דחיית עתירתם תסב להם אכזבה. שמא ימצאו מקצת נחמה בבשורה, כי מדחיית עתירתם לא נובע שבית-משפט זה החליט לאשר את הכרעת הוועדה; וכי כל הנובע ממנה הוא כי בית-המשפט אינו רואה עילה מוצדקת להתערב בהכרעה האמורה.

15. דעתי היא אפוא כי דין העתירה להידחות, אלא שבנסיבותיו המיוחדות של העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות.

המשנה לנשיא

השופט א' א' לוי
:
אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' גרוניס
:
אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא.

ניתן היום, כ"ח באלול תשס"ד (14.9.04).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03106730_f06.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
/עכ.








בג"צ בית המשפט העליון 10673/03 משה מרגלית ,חיים דגני,יהושע שטרן,אליעזר הינך,גניה זייפרט,ראובן מיבאב,משה קריגשר,יעקב גולנסקי,מנשה קיפר,יצחק קיפר,זאב רווה,אלקה פוקס,יעקב סוסלנסקי נ' יד-ושם, רשות הזכרון לשואה ולגבורה,יד-ושם, הוועדה לציון חסידי אומות העולם,סטפן וורמצ'וק, [ פ"ד: נט 2 1 ] (פורסם ב-ֽ 14/09/2004)