פסקי דין על איתן ארמי

24/09 עפ     07/11/2010




עפ 24/09 מדינת ישראל- משרד התמ"ת נ' איתן ארמי




מדינת ישראל- משרד התמ"ת
המערערת

-

איתן ארמי
המשיב

בפני
: השופט שמואל צור
, השופטת ורדה וירט-ליבנה
, השופט אילן איטח
.
בשם המערערת- עו"ד דרורה נחמני-רוט
, עו"ד ענת שמעוני, עו"ד ענבר סהראי
בשם המשיב- עו"ד נסים ביטון

פסק דין
השופטת ורדה וירט-ליבנה

1. בפני
נו ערעור על הכרעת דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת סיגל דוידוב-מוטולה; פ/517/05) בו התקבלה בקשת המשיב לבטל את כתב האישום שהוגש נגדו בגין עבירות על סעיף 2(א)(1) ו- (2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן גם חוק עובדים זרים), מחמת התיישנות העבירה שיוחסה לו.

עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי:
2. ביום 24.5.00, בביקורת של פקחי המדינה, נמצאו במגרש הנמצא בבעלות המשיב במושב בני עטרות ארבעה עובדים זרים אשר הועסקו על ידו, כפי הנטען, בעבודות בניה בניגוד לדין. ביום 27.8.02 הוטל על המשיב קנס מנהלי קצוב בסך 2,000 ₪ בגין העסקת ארבעת העובדים בניגוד לסעיף 2(א) לחוק עובדים זרים.

ביום 22.10.02 המשיב הגיש בקשה לביטול הקנס ובקשה להישפט על העבירה. בהחלטת המדינה שניתנה ביום 14.7.03 נאמר כי חלף המועד להגשת הבקשה להישפט. המשיב טען שההחלטה הגיעה לידיו רק בחודש יוני 2004. הוא הגיב להחלטה במכתב מיום 15.6.04 וטען כי המועד להישפט לא חלף.

3. ביום 27.9.04 הוצאה למשיב דרישה לתשלום חוב בסך של 24,000 ₪ על ידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. המשיב פנה למרכז לגביית קנסות בבקשה לבטל את דרישת החוב אך בקשתו נדחתה ביום 14.11.04 בטענה כי הבקשה להישפט הוגשה לאחר חלוף המועד של 30 יום הקבוע בחוק.
המשיב הגיש לבית הדין האזורי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, ובקשתו התקבלה בהחלטה מיום 3.7.05 (בשא 4355/05, השופטת אריאלה גילצר-כץ).

ביום 22.8.05 הוגש כתב האישום נגד המשיב בגין עבירות על סעיף 2(א)(1) ו- (2) לחוק עובדים זרים. המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלת ההתיישנות.

4. בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי העבירה בה נאשם המשיב התיישנה וביטל את כתב האישום. מסקנת בית הדין מבוססת על הקביעות הבאות:

א. העבירה בה הואשם המשיב היא עבירה מינהלית אשר חל עליה חוק העבירות המינהליות, תשמ"ו-1985 (להלן גם חוק העבירות המינהליות), ואין מדובר בעבירת קנס אשר חל עליה פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן גם חוק סדר הדין הפלילי). עבירה על חוק עובדים זרים היא עבירה מינהלית מסוג עוון, ולכן במועד ביצוע העבירה הייתה נקובה לה תקופת התיישנות בת 5 שנים, כלומר העבירה התיישנה ביום 24.5.05.

ב. ביום 21.11.02 נחקק חוק העבירות המינהליות (תיקון מס' 4), התשס"ג-2002 (להלן גם תיקון מס' 4) במסגרתו נחקק סעיף 22א לחוק, אשר קובע בין היתר כי לעניין התיישנות עבירה, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין. התיקון אינו מהווה הבהרה המשקפת דין קיים אלא הוא גרם לשינוי של ממש לעומת המצב המשפטי הקודם. באשר לתחולתו של תיקון מס' 4- מועד תחילתו נקבע לשישה חודשים מיום פרסומו, ואין בו הוראת מעבר ביחס לסעיף 22א(ב) לחוק. לכן השינוי שבוצע בסעיף 22א(ב) אינו אמור לחול על עבירות שבוצעו טרם חקיקת התיקון.

ג. בהתבסס על דעת הרוב בפסק הדין בבג"ץ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל-אביב יפו, פ"ד נב (2) 542 (1998, להלן גם

פסק דין
סצ'י), אין להחיל נורמה אשר מחמירה עם הנאשם באופן רטרואקטיבי, אלא אם כן הדבר נקבע במפורש בחוק או נובע באופן ברור מתכליתו.

ד. במאמר מוסגר צוין כי לפי סעיף 9 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי, חקירה על פי חיקוק מפסיקה את מירוץ ההתיישנות אך אין מקום להידרש לכך משום שהמדינה לא טענה ולא הוכיחה זאת.

בסיום הכרעת הדין נכתב, בלשונו של בית הדין האזורי: "החלטה זו תואמת גם את חובות הסבירות, המידתיות וההגינות בהן מחויבת המאשימה, אשר נקטה בשיהוי רב בניהול ההליכים כנגד הנאשם בכל הנוגע לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום".

מכאן ערעורה של המדינה.

עיקרי טענות הצדדים בערעור:
5. המדינה טוענת בפני
נו כי בית הדין האזורי שגה בפרשנות החוק, וכי תקופת ההתיישנות לא חלפה. לטענתה, על פי השתלשלות העניינים והעובדות כפי שצוינו בפסק דינו של בית הדין האזורי הוכח כי התקיימו פעולות שהפסיקו את מירוץ ההתיישנות, דוגמת הטלת הקנס המינהלי והדיון בבקשה לביטול הקנס.

עוד מוסיפה המדינה כי אין לגזור גזירה שווה בין התיישנות עבירה להתיישנות עונשים. על פי הטענה, התיישנות עונשים היא מהותית (וזו ההתיישנות שנדונה ב

פסק דין
סצ'י) ואילו התיישנות עבירות היא פרוצדורלית ולכן יש לגביה תחולה רטרואקטיבית. בנסיבות אלה, יש להחיל את סעיף 22א(ב) לחוק על עבירות שבוצעו טרם כניסת התיקון לתוקף.

6. המשיב, מנגד, שב וטוען כי התנהלות המדינה בעניינו נגועה בסחבת ובחוסר תום לב. המשיב תומך בנימוקיו של בית הדין האזורי באשר לפרשנות סעיף 22א לחוק העבירות המינהליות ומוסיף כי המדינה לא טענה בבית הדין האזורי לקיומו של "אירוע מנתק" המפסיק את מירוץ ההתיישנות.

דיון והכרעה:
7. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפני
נו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל ודינה של קביעתו של בית הדין האזורי לפיה העבירה המיוחסת למשיב התיישנה- להתבטל. להלן הנימוקים אשר הביאו אותנו להכרעה זו.

8. באשר לתקופת ההתיישנות שחלה על העבירה המיוחסת למשיב, והמחלוקת בדבר תחולתו הרטרואקטיבית של תיקון מס' 4- דעתנו אינה כדעתו של בית הדין האזורי, ואנו סבורים כי מדובר בהוראה בעלת אופי דיוני, אשר ניתן להחיל אותה למפרע. להלן הנימוקים לקביעתנו זו, וראשית נפרט את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית.

9. על פי הכלל הנהוג והמושרש בפסיקה, באשר להוראה בדבר התיישנות עבירה, היא שאם טרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית ונקבעה תקופת התיישנות חדשה, קצרה או ארוכה מתקופת ההתיישנות המקורית, דין תקופת ההתיישנות החדשה לחול. שינוי תקופת ההתיישנות אין משמעו בהכרח שינוי ההוראה הקובעת את אורך התקופה, אלא שינוי כזה ייתכן גם בדרך עקיפה, על ידי שינוי הוראות חוק המשפיעות על אורך תקופת ההתיישנות, כגון הוראה הקובעת את סיווג העבירות [ראו ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 570 (1964); בג"ץ 162/80 פלוני נ' בית הדין הצבאי המיוחד ואח', פ"ד לה(1) 292 (1980); ע"פ 499/80 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 486 (1980); ע"פ 10723/04 פלוני נ' מדינת ישראל ואח', (לא פורסם, 4.7.2007)].

כן ראו את דבריו של בית המשפט העליון בסוגיה בפסק הדין בתיק ע"פ 7097/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2010, פסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל והאסמכתאות המובאות שם):

"כלל מושרש הוא כי דבר חקיקה שעניינו התיישנות מסווג כנורמה דיונית והוראותיו חלות על כל העבירות שטרם התיישנו במועד כניסתו לתוקף. אם נקבעה תקופת התיישנות חדשה וטרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית- בין אם התקופה החדשה ארוכה יותר או קצרה יותר מתקופת ההתיישנות המקורית- תקופת ההתיישנות החדשה היא שתחול. הדין המשנה הוא הקובע. אומנם, הנאשם איננו אמור ליתן את הדין על פי יסוד מחמיר כלשהו שהוסף לעבירה, אך אין לו זכות ביחס לתקופת ההתיישנות כל עוד זו הוארכה במהלך התקופה שבה טרם התיישנה העבירה הקודמת. עיקרון החוקיות בפלילים חל מקום בו נאשם נושא באחריות בגין עבירה שלא הייתה קיימת במועד ביצועה. כאן, מעשה המערער סווג כעבירה במועד הביצוע. תקופת ההתיישנות החדשה התארכה במהלך תקופת ההתיישנות המקורית. בנסיבות אלה המערער אינו נענש על עבירה שלא הייתה בתוקף בעת ביצועה ואף אין הוא נושא באחריות מכוח תקופת ההתיישנות שהתארכה לאחר סיום תקופת ההתיישנות המקורית. לפיכך, לא נפגע עקרון החוקיות".
בהתאם, שינוי בחוק המסדיר התיישנות ראוי להתפרש כבעל תחולה למפרע, במקרה בו תקופת ההתיישנות שחלה על העבירה עד לשינוי החוק טרם חלפה, זאת חרף החזקה הפרשנית לפיה חוק אינו פועל למפרע.

10. אשר לענייננו- סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע את תקופות התיישנות על עבירות שונות, כאשר בעבירת עוון קבועה תקופת התיישנות בת 5 שנים. העבירה שבה הואשם המשיב הינה מסוג עוון, על פי ההגדרה הקבועה בסעיף 24(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

לשיטתה של המדינה, מרוץ ההתיישנות בעניינו של המשיב נקטע על ידי הטלת הקנס ביום 27.8.02 וכתב האישום עצמו הוגש בתוך תקופת חמש שנות ההתיישנות על פי החוק. כפי שנטען, מועד הטלת הקנס נחשב למועד הגשת כתב אישום לצורף סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כך:

"בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) (תקופות ההתיישנות על עבירות שונות- ו.ו.ל) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר".

טענת המדינה מבוססת בנוסף על הוראות סעיף 22א(ב) לחוק העבירות המינהליות אשר קובע כך (ההדגשה שלי-ו.ו.ל):

"לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד".

סעיף 22א לחוק העבירות המינהליות נחקק במסגרת תיקון מס' 4 אשר נכנס לתוקף לאחר ביצוע העבירה המיוחסת למשיב. תחילתו של התיקון, למעט סעיף 4 בו אשר אינו רלוונטי לענייננו, נקבעה ליום 21.5.2003 (שישה חודשים מיום פרסומו).

אין ספק בעינינו, כי עניינו של סעיף זה הוא הוראה בדבר התיישנות עבירה, והדבר נאמר במפורש ברישה של הסעיף. הסעיף קובע כי לצורך קביעת תקופת ההתיישנות, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין. אמנם, אין בסעיף זה כדי להאריך או לקצר באופן ישיר את תקופת ההתיישנות המוטלת על עבירה מינהלית, אולם יש בו כדי להשפיע באופן עקיף על תקופת ההתיישנות, מקום שלמועד ההעמדה לדין יש נפקות בשאלת ההתיישנות, כפי שנעשה בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי. כן יודגש, כי התיקון לחוק נכנס לתוקף בשנת 2003. טרם חלפה תקופת ההתיישנות בגין העבירה המיוחסת למשיב. אשר על כן, ועל בסיס ההלכה כפי שצוטטה לעיל, יש להחיל את הוראת סעיף 22א לחוק העבירות המינהליות בעניינו של המשיב למפרע, ותוצאת הדברים היא שמועד הטלת הקנס המינהלי ביום 27.8.02 ייחשב כמועד ההעמדה לדין ולכן העבירה המיוחסת למשיב לא התיישנה.

11. ערים אנו לעובדה כי קיימות בתיקון מס' 4 סעיפי תחילה והוראות מעבר ספציפיות. כך, נקבע כי תחילתו של התיקון, למעט סעיף 4 בו (אשר מתקן את סעיף 4 לחוק העבירות המינהליות) תהיה שישה חודשים מיום פרסומו (21.11.2002), ובסעיף 23 לתיקון נקבעו הוראות מעבר לסעיפים ספציפיים אשר אחת מהן מתייחסת לסעיף 22א(ג)(2) לחוק העבירות המינהליות וקובעת לו תחולה גם על גביית קנס שהוטל בגין עבירות שנעברו לפני יום התחילה.

אולם, אין בקיומם של סעיפי תחולה והוראות מעבר אלה כדי לשלול את מהותו הדיונית של הוראת ההתיישנות הרלוונטית לענייננו. בהכרעה במחלוקת לגבי תחולתה הרטרואקטיבית של ההוראה בסעיף 22א לחוק הרלוונטית לענייננו, עלינו להתייחס למהותה של ההוראה כעומדת בפני
עצמה, כהוראה שמשפיעה על תקופת התיישנותה של עבירה, ולכן ראוי להחיל אותה למפרע כאשר תקופת ההתיישנות במועד תיקון החוק טרם חלפה ואין בסעיפי התחולה הספציפיים במקרה זה כדי לשלול את החלתה של ההלכה כפי שצוטטה לעיל.

12. בהקשר זה יוזכר, כי בית הדין האזורי ביסס את הכרעתו בין היתר על דעת הרוב ב

פסק דין
סצ'י. אולם, עיון ב

פסק דין
סצ'י מלמד כי נדונה בו סוגיה שונה מהסוגיה העומדת לפתחנו, והיא תחולתה של הוראה המקצרת את תקופת ההתיישנות על העונש המוטל על עבירה בעקבות שינוי סיווגה של עבירה מעבירת "עוון" לעבירת "חטא", להבדיל מהוראה המקצרת או מאריכה את תקופת ההתיישנות על עבירה. על פי דעת הרוב של השופט טירקל ב

פסק דין
סצ'י, הוראה המקצרת את תקופת התיישנותה של עבירה, או את תקופת התיישנות העונש, היא בגדר הוראה שבאה להקל עם העבריין, ולפיכך בהיעדר הוראה לסתור, יש להחיל אותה למפרע. אנו סבורים כי אין לגזור מקביעה זו הכרעה בשאלה שבפני
נו, אשר עוסקת בהוראה המאריכה את תקופת ההתיישנות על עבירה, הואיל ועל פי ההלכה, הוראה העוסקת בהתיישנות עונשים היא הוראה מהותית, והוראה שעוסקת בהתיישנות עבירה היא, כאמור, הוראה בעלת אופי דיוני שראוי להחילה למפרע.

חקירה על פי חיקוק המפסיקה את מרוץ ההתיישנות:
13. חרף מסקנתנו לפיה העבירה המיוחסת למשיב לא התיישנה, מצאנו לנכון להתייחס מעבר לנדרש ליתר טענות המדינה בערעור, לפיהן פעולות נוספות שהתבצעו בעניינו של המשיב- מתן החלטה בבקשה להישפט, הוצאת דרישה לתשלום חוב דחיית הבקשה לביטול הקנס והחלטת בית הדין האזורי להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט- הינן פעולות המפסיקות את מרוץ ההתיישנות משום שהן בגדר פעולות "חקירה על פי חיקוק" לפי סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי.

לביסוס טיעוניה, מפנה המדינה בסיכומיה לשתי החלטות של בתי הדין האזוריים לעבודה, האחת בתיק פ(י-ם) 138/07 משרד התמ"ת נ' רפאל שוב (לא פורסמה, 11.9.2008), והשניה בתיק פ(ב"ש) 1010/06 מדינת ישראל נ' בובליל ציון (לא פורסמה, 8.10.2007).

בית הדין האזורי לא נכנס לעובי הקורה באשר להפסקת מירוץ ההתיישנות על ידי החלופה של "חקירה על פי חיקוק" מהנימוק כי המדינה לא טענה לכך ולא הוכיחה טענה זו. ואכן, עיון בטענותיה של המדינה בבית הדין האזורי מלמד כי אכן טענה זו לא נטענה בבית הדין האזורי ויש בה משום הרחבת חזית אסורה וניסיון של המדינה לביצוע "מקצה שיפורים" במסגרת הערעור.

עם זאת, מצאנו לנכון להדגיש כי דין טענות אלה של המדינה להידחות גם לגופן, וזאת מהנימוקים שנמנה להלן.

14. המונח "חקירה על פי חיקוק" פורש בפסיקה כך ש: "פעולת חקירה כאמור צריכה להיות פעולה ממשית, להבדיל מהליך סרק שנועד כל כולו להפסיק את מרוץ ההתיישנות, ואין די בהליך מינהלי שכל משמעותו היא הכנה לקראת חקירה. צריך להתקיים הליך המבטא פעולה ממשית המכינה את התביעה הפלילית העתידה לבוא" [ע"פ 2144/08 אברהם מונדרוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.1.2010), ההדגשה במקור, פסקה 73 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה והאסמכתאות המובאות בו].

עוד הוסיפה השופטת פרוקצ'יה בפסק דינה דברים היפים גם לענייננו:

"74. פעולת חקירה שיש בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות מתאפיינת, אפוא, בפעולה ממשית המכינה את התביעה הפלילית ומקדמת אותה. עיקרה- באיסוף ראיות. על-פי רוב, פעולה זו מתבצעת לפני הגשת כתב אישום... פעולות שונות מטעם התביעה לאחר השלמת החקירה, שאינן קשורות לחקירה ולא נועדו לקדמה, לא תיחשבנה פעולות חקירה לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות. ביצוע פעולות שונות על-ידי התביעה בעקבות הגשת כתב אישום, המכוונות לאיתור העבריין או להבאתו לדין אינן מוגדרות כפעולות חקירה...

75. ההתיישנות בפלילים היא אחת מזכויותיו הדיוניות החשובות של הנאשם במסגרת זכותו החוקתית לחירות, הנתונה לו במשפט החוקתי. עצירתה של תקופת ההתיישנות עקב אחד האירועים הקוטעים את מהלכה, מאפשרת הארכה, ולעתים הארכה ניכרת, של התקופה בה ניתן לנקוט הליכים פליליים כנגד הנאשם. היא פוגעת, מטבע הדברים, בזכותו החוקתית; עליה, אפוא, להיות מידתית, ומיועדת לתכלית ראויה. הפרשנות בשאלת התקיימותם הקונקרטית של אירועים מנתקי-התיישנות היא זהירה ונוטה לצמצום, לאור הקרנתם על זכותו היסודית של נאשם לחירות. נטל הוכחת התקיימותם של אירועים כאלה מוטל על התביעה, וספק בענין זה פועל לטובת הנאשם".

15. אשר לענייננו: הפעולות אשר מנתה המדינה, אשר לטענתה מפסיקות את מירוץ ההתיישנות, אינן באות בגדר "חקירה על פי חיקוק" על פי אמות המידה לפרשנות מונח זה בפסיקה. המדינה, כאמור, מתייחסת לפעולות הבאות: מתן החלטה בבקשה לביטול הקנס, הוצאת הדרישה לתשלום חוב, מתן מענה לבקשה לביטול הדרישה לתשלום החוב, וההליך שהתנהל בבית הדין האזורי בהארכת מועד להגשת בקשה להישפט על העבירה.

לא יכול להיות ספק בעינינו, שהפעולות אותן ביצעה המדינה בעניינו של המשיב אינן בגדר פעולות חקירה ממשיות אשר נועדו לקדם את הכנת האישום בעניינו של המשיב, אלא לכל היותר עסקינן בהחלטות בעלות אופי מינהלי, אשר לצורך הוצאתן לא נדרשה פעולת חקירה ממשית. כך, בהחלטות מטעם המדינה מיום 14.7.03 ומיום 14.11.04 כל שנאמר הוא כי המועד להגשת בקשה להישפט חלף, והדעת אינה נותנת כי לצורך מתן ההחלטות הללו נדרשה פעולת חקירה ממשית, עניינית ומהותית כדרישת הפסיקה. קבלת טענות המדינה בעניין זה תפגע לטעמנו יתר על המידה בזכויותיו החוקתיות של המשיב, בשים לב להלכה לפיה יש לפרש את התקיימותם של אירועים שמפסיקים את מרוץ ההתיישנות באופן זהיר ובנטיה לצמצום, כאשר אם מתעורר ספר יש לפרשו לטובת הנאשם. בדומה לכך, לא מצאנו הצדקה לקבוע כי הוצאת הדרישה למשיב לתשלום חוב מנתקת את מרוץ ההתיישנות.

16. עם זאת, שונים הדברים באשר לנפקות ההליך שהתקיים בבית הדין האזורי בבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, ואנו בדעה כי ההליך האמור ייחשב ל"הליך מטעם בית המשפט" המפסיק את מירוץ ההתיישנות לפי הוראות סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. אנו בדעה כי כאשר נאשם מגיש בקשה להארכת מועד כאמור, אין זה ממין הצדק לאפשר לו, לאחר חלוף הזמן של ניהול הליך משפטי בבקשה, ליהנות מהמשכו של מירוץ ההתיישנות בגין העבירה בה הוא מואשם.

17. לסיכום- תוצאת הדברים בערעור זה היא כי הערעור מתקבל כך שייקבע כי העבירה המיוחסת למשיב לא התיישנה, הואיל ומועד הטלת הקנס המינהלי ייחשב כמועד ההעמדה לדין לצורך סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי.

18. סוף דבר: ערעור המדינה מתקבל. קביעת בית הדין האזורי לפיה כתב האישום מבוטל מחמת התיישנות- מבוטלת.
התיק יוחזר לבין הדין האזורי לשם השלמת ההליך בעניינו של המשיב.

ניתן היום ל' בחשוון, תשע"א (7 בנובמבר, 2010) בהעדר הצדדים.
_______________________ ____________________ ____________________
השופט שמואל צור
השופטת ורדה וירט- השופט אילן איטח

ליבנה
בית הדין הארצי לעבודה
ע"פ 24/09 מדינת ישראל- משרד התמ"ת
נ' איתן ארמי
1 מתוך 10








עפ בית הדין הארצי לעבודה 24/09 מדינת ישראל- משרד התמ"ת נ' איתן ארמי (פורסם ב-ֽ 07/11/2010)