פסקי דין על עיד אבו רמילה

37841-07/12 פ     20/05/2013




פ 37841-07/12 מדינת ישראל נ' עיד אבו רמילה








בית משפט השלום בירושלים

ת"פ 37841-07-12 מדינת ישראל
נ' אבו רמילה(עציר)


19 מאי 2013


בפני

כב' הנשיאה
שולמית דותן



בעניין:
מדינת ישראל



המאשימה



נגד


עיד אבו רמילה
(עציר)





הנאשם

גזר דין


כתב
האישום, הסדר הטיעון והטיעונים לעונש

ביום 01/05/13 הורשע הנאשם, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן בשנית, בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), בעבירה של התפרצות
לבנין שאינו משמש מקום מגורים או תפילה לפי סעיף 407(ב) לחוק ובעבירה של הפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק.

במוקד כתב האישום אירוע של התפרצות לחנות
"תכשיטי מרינה" ברחוב רוטשילד 33 בבית ים, אשר התרחש בלילה שבין יום 20/06/12 ליום 21/06/12 סמוך לשעה 02:49,
עת הנאשם ושישה אחרים
הגיעו למקום בשלושה רכבים שונים :
הנאשם ברכב גי'פ מסוג ניסן,
חמישה אחרים
ברכב שברולט , והשישי- ברכב מסוג סובארו.
הג'יפ ובו הנאשם ורכב הסובארו התמקמו בשני קצותיו של רחוב רוטשילד, כדי לחסום גישת כלי רכב לרחוב, ואילו רכב השברולט –
חנה מול חזית החנות. ארבעה מבין חמשת יושבי השברולט יצאו מהרכב,
עקרו את סורגי החנות באמצעות כבל שחיברו לרכב ומשכו אותם באמצעות כח המנוע וניפצו את זגוגית הדלת באמצעות פטיש שמשקלו 5 ק"ג. לאחר מכן נכנסו
שלושה מהם
לחנות, כשהם מצויידים בשקי יוטה, והרביעי נשאר לתצפת מחוץ לחנות. כעבור 4 דקות יצאו השלושה מהחנות, כשתכשיטים בשווי כולל של 100,000 ₪ ברשותם ונמלטו מהמקום ברכב השברולט . בד בבד נמלטו מהמקום גם רכב הסובארו והגי'פ, בו נהג, כאמור, הנאשם.

לאחר מרדף שנערך אחר הפורצים ע"י משטרת ישראל נתפס הנאשם ברכב הגי'פ סמוך לשער הגיא ונעצר. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם התנגד למעצר בהניפו ידיו לעבר פניו ופלג גופו העליון של הבלש יוסי קנדל, ונעצר רק
לאחר שמספר שוטרים נחלצו לעזרתו של האחרון.
במקביל, אותר רכב השברולט ע"י משטרת ישראל, כשהוא נטוש מאדם, ובתוכו כלי פריצה שונים (כבל גרירה מפלדה,
פטיש 5 ק"ג, שני מוטות לום, מגזר תיל, שתי לוחיות זיהוי לרכב , כפפות , כובע גרב ובו שלושה חורים),
שק הכולל את התכשיטים שנגנבו מחנות התכשיטים, ושק נוסף ובתוכו חפצים נוספים
(שני פאלפונים, מסמכים, מכשיר מדידה ליהלומים, משקלים דיגיטליים, זכוכית מגדלת, קופסאות לתכשיטים, 120 שקלים במזומן, צרורות טבעות מדידה, מחשבון מדידה ליהלומים, שני שלטים ושני ספרי תהילים).

עוד עולה מכתב האישום, כי בערב שקדם לאירוע ההתפרצות ביצעו הנאשם ויתר שותפיו לפשע
פעולות שונות שעניינן תכנון מוקדם ותיאום , ואשר כללו, בין היתר, שכירת רכבים,
החלפת לוחית הזיהוי של אחד הרכבים, הצטיידות במכשירי פריצה וחלוקת "תפקידים" בין חברי החוליה, הכל תוך שימוש ב"קודים" מוסכמים, כמתואר בפרוטרוט בכתב האישום.

כל המעורבים באירוע ההתפרצות נתפסו והועמדו לדין, ואולם משפטו של הנאשם הופרד ממשפטם של יתר הנאשמים, המתנהל בפני
מותב אחר בבית משפט זה. יצוין, כי בתחילה ביקשה
המאשימה מביהמ"ש להורות על איחוד הדיון בעניינו של הנאשם עם הדיון בעניינם של יתר השותפים, מכח הוראת סעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982,
ואולם בסופו של דבר, מטעמים של יעילות הדיון וחיסכון בזמן שיפוטי, לאור היקף הראיות והעדויות במשפטם של יתר המעורבים,ולאור נסיבותיו המיוחדות של הנאשם דנן, כפי שיפורט להלן - הוחלט, בהסכמת המאשימה, לקיים הדיון בעניינו של הנאשם במופרד מהדיון בעניינם של הנאשמים האחרים (עד למועד זה טרם נגזר דינם של יתר המעורבים ).

יש לציין, כי
בכתב האישום המקורי יוחסו לנאשם גם העבירות של החזקת מכשירי פריצה
ושל מעשה פזיזות ורשלנות (עקב נהיגה בפראות ובמהירות מופרזת בכביש ירושלים-ת"א במהלך המרדף שנוהל אחריו ע"י משטרת ישראל).
הנאשם כפר בתחילה כפירה גורפת בכל עובדות כתב האישום (המקורי), וטען כי לא נטל חלק באירוע ההתפרצות, כי אין לו, ולא היה לו, כל קשר למי מיתר הנאשמים,
וכי הוא
נעצר בזמן שעשה דרכו חזרה מבילוי בירושלים. כמו כן טען, כי כלל לא התנגד למעצרו, וכי השוטרים ללא כל סיבה הפליאו בו מכותיהם
וגרמו לחבלות
בפני
ו ולפגיעה באוזנו.
ואולם, במסגרת הליך גישור (ממושך) שנערך בין כל המעורבים בפרשה, הודה הנאשם
בעבירה של התפרצות לבנין שאיננו מגורים ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, ובינו לבין המאשימה הושג הסדר טיעון, במסגרתו תוקן
כתב האישום (בשנית) באופן שהושמטו ממנו העבירות של החזקת מכשירי פריצה ושל מעשה פזיזות ורשלנות . על סמך הודאתו הורשע הנאשם בעבירות של התפרצות וקשירת קשר לפשע, והוסכם כי בענין העונש התביעה תעתור להטלת מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים, בתוספת מאסר מותנה , קנס ופיצוי, בעוד הסניגור יהיה חופשי בטיעוניו. לגבי העבירה של הכשלת שוטר
הוסכם כי הצדדים יבואו עוד בדברים.

במועד שנקבע להמשך הדיון
טען הנאשם בפתח הדיון : "נמאס לי מהמעצר
לכן הודיתי ואני לא עשיתי את הדבר הזה ...אני הודיתי כי ברגע זה
הסתיים המעצר שלי" (ע' 11 ש' 14,19) והוסיף: "אני לא אסתכסך עם אף אחד. יש לי משפחה וילדים"
(ע' 12 ש' 5). בשלב זה הזכיר ביהמ"ש לנאשם, כי הודאתו ניתנה במסגרת הליך גישור ממושך שכלל
מספר רב של
ישיבות , וכי פרטי ההסדר הוסברו לו ע"י ביהמ"ש חזור והסבר,
ואולם- הנאשם בשלו,
טען כי הודאתו לא היתה הודאת אמת.
בלית ברירה נדחה, הדיון ונקבע ליום 7.7.13.
ביום 01/05/13 הודיע ב"כ הנאשם לביהמ"ש, כי "הנאשם
חוזר בו מבקשתו לחזור בו מן ההודאה הודאתו תקפה... והיום הוא מודה הודאה מלאה ומקבל אחריות מלאה על פי כתב האישום המתוקן בשנית ללא כל הסתייגות" (ע' 14 ש' 15-17).
הנאשם מצידו טען באותו מעמד: "אני מודה ומצטער מה שקרה לפני חודש. עשיתי טעות ואני מצטער "(ע' 14 ש' 22-23).
לאור זאת, הורשע הנאשם על סמך הודאתו הנ"ל,
בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן בשנית, לרבות בעבירה של הכשלת שוטר, ולאחר מכן השמיעו הצדדים טיעוניהם לעונש.

בהתאם להסדר הטיעון עתרה המאשימה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל
לתקופה של 24 חודשים. בענין זה טענה המאשימה, כי מתחם הענישה בעבירות כגון דא נע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל , והטעימה כי אין היא עותרת במקרה זה להטלת עונש
מאסר על-פי הרף הגבוה של מתחם הענישה, הואיל והנאשם איננו העבריין העיקרי והדומיננטי בפרשה.
בטיעוניה הדגישה המאשימה את החומרה היתרה הגלומה בנסיבות ביצוע ההתפרצות דנן, שביטויין בתחכום
ובתכנון המוקדם,
בעובדה כי הנאשם פעל כחלק מחוליה מאורגנת, בתעוזה שהפגינו הפורצים בעקירת
הסורגים באמצעות כבל שחובר למנוע הרכב,
ובבריחתו של הנאשם מהשוטרים והתנגדותו למעצר .

מנגד טען ב"כ הנאשם, כי יש להסתפק בימי המעצר שריצה הנאשם עד כה (נכון להיום כ-10 חודשים ), זאת בהתחשב בכך שהנאשם הודה באשמה טרם שמיעת הוכחות, הביע חרטה ונטל אחריות על מעשיו, והוא מוקף במשפחה נורמטיבית ותומכת, המוקיעה את מעשיו ומבקשת להעלותו על מסלול של חזרה למוטב. בענין זה הדגיש הסניגור, כי הנאשם הינו איש משפחה למופת,
וכי הקשר בינו לבין הוריו, רעייתו וילדיו חזק עד מאוד, מכוחו נרתמים הם, כולם כאחד, לטובת
הליך שיקומו.
עוד ביקש הסניגור להדגיש, כי מדובר בנאשם שזהו לו המעצר הראשון בין כותלי בית הכלא, וכי תקופת מעצרו הממושכת עד כה- היוותה עבורו עונש מרתיע דיו,
אשר מחד גיסא - גרם לו להפנים את
הפסול שבמעשיו, ומאידך גיסא - הפיח בו רצון לפתוח דף חדש.
אשר למתחם הענישה , טען הסניגור, כי
הוא נע
במקרה דנן בין
אי-הרשעה
ושל"צ
לבין שנת מאסר בפועל.

דיון והכרעה
טיעוני ב"כ הצדדים לעונש ממחישים את הדילמה העונשית הטמונה במקרה דנן, בו שני השיקולים המרכזיים בענישה- העבירה והעבריין- מושכים לכוונים מנוגדים.

עבירת ההתפרצות הינה
עבירה חמורה מאד. בהזדמנויות שונות ומגוונות עמדו בתי המשפט על הפגיעה שהיא טומנת בחובה, לא רק
בממון וברכוש, אלא גם בפרטיות ובתחושת הבטחון האישי
של מי שמקום מגוריו או עסקו נפרץ ושל הציבור בכללותו.
כך, למשל, ציין בית המשפט העליון בענין מרדכי לוי נ' מדינת ישראל
:
" בית המשפט המחוזי צדק גם צדק משהטעים את הצורך בחומרה בענישה בעבירת התפרצות ובעבירות הרכוש בכלל, שהיו-אפשר לומר- למכת מדינה, למקור דאגה וטרוניה לאזרחים רבים ולפגיעה בתחושת ביטחונם... ראוי כי פורצים או פורצים בפוטנציה ידעו כי עלולים הם למצוא עצמם, משיילכדו, מאחורי סורג ובריח-כדי לפטור מעונשם, ולו לתקופת מה, את הציבור" (כב' השופט א' רובינשטיין רע"פ 1708/08
מרדכי לוי נ' מדינת ישראל

תק-על 2008 (1) 3448 , פס' ט' לפסה"ד מיום 21/02/08 ).

באותו מקרה דובר בהתפרצות לדירת מגורים, ואולם בפסיקה הודגש כי התפרצות לבית עסק הינה עבירה חמורה לא פחות:
"אמנם בענייננו אין מדובר בהתפרצות לבית מגורים, אולם אין בכך כדי למתן מחומרתה של העבירה .עסקו של אדם בוודאי כאשר מדובר בעסק פרטי, הינו מטה לחמו והרבה פעמים מהווה מרכז חייו. על כן גם כשמדובר בנסיון פריצה מסוג זה, ישנה הפרה בוטה של פרטיותו של אדם.
" (ע"פ (מחוזי-חיפה) 37298-02-12 מדינת ישראל
נ' דניאל ברונפמן, עמ' 6 לפסה"ד מיום 17/05/12, פורסם בנבו ). "אין להקל ראש בפגיעה הנגרמת גם כאשר ההתפרצות והגניבה מבוצעות בבניין שאינו בית מגורים" (כב' השופטת א' חיות ע"פ 3559/11 מדינת ישראל
נ' איוב הוואשלה ואח', פס' 6
לפסה"ד מיום 30/10/11 פורסם בנבו).

בענייננו גלומה בעבירה
חומרה
נוספת, מעבר לחומרה הנובעת מעצם טיבה של העבירה,
הטמונה בנסיבות ביצוע העבירה, שכן ההתפרצות בוצעה בטבורה של עיר, ע"י מספר רב של שותפים, לאחר תכנון קפדני והצטיידות בכלים ובאמצעים מיוחדים,
בקור רוח ובתעוזה רבה שבאה לידי ביטוי באופן עקירת סורגי החנות ובמספר הרב של כלי רכב שהגיעו למקום. לתכנון המוקדם ורב השלבים נופך חומרה גם בשל האפשרות שהיתה לכל אחד מהמעורבים לפרוש מהמעשה בעוד מועד. ביצוע העבירות לאחר התכנון האמור מעיד על הנחישות ועצמת הפליליות של המעשים המתוארים. לחומרה זו מתווסף גם שוויו של השלל
שנגנב, המלמד
כי העבירה אמורה היתה
להניב לכל אחד מהשותפים
רווח כספי ניכר, תוך פגיעה קשה, גם מהיבט זה, בקרבנות המעשים.

אמנם, הנאשם לא
היה "הרוח החיה" או היוזם של האירועים, ואף לא השותף העיקרי, ו"כל" תפקידו "התמצה" במניעת
כניסתם של כלי רכב לתוך רחוב רוטשילד,
בו שוכנת
חנות התכשיטים, ע"י חסימת הרחוב באמצעות רכב הג'יפ בו נהג. ואולם, על פי הפסיקה, חומרת מעשיו של
שותף לביצוע התפרצות, אשר
מילא תפקיד של תצפיתן בלבד אינה נופלת מחומרת מעשיו של מי שנטל חלק פעיל במעשה ההתפרצות עצמו (ראה למשל: ת"פ (שלום-רמלה) מדינת ישראל
נ' יצחק דרורי ואח', פס' 6 לפסה"ד מיום 02/12/08 ,פורסם בנבו ),
ועל כן אין בעובדה זו כדי להפחית
מחומרת העבירה שביצע הנאשם.

אל מול העבירה וחומרתה - ניצב הנאשם, בן כ-34 , נשוי ואב לשלושה, אשר זהו לו מעצר ראשון מאחורי סורג ובריח.
אמנם, בעברו שתי הרשעות – האחת משנת 1997 בגין
זיוף , קבלת דבר במירמה והתחזות כאדם אחר במטרה להונות, והשניה- משנת 2004 בגין הסעת שוהים בלתי חוקים ( כל
העבירות התיישנו) אולם התרשמותי מהנאשם היא כי הינו אדם נורמטיבי ביסודו, אשר סטה מדרך הישר, ואשר
הפרשה הנוכחית אינה מהווה ביטוי לאישיותו ולתפקודו.

אפשר, בהחלט, שהבעת החרטה של הנאשם הינה יותר ביטוי ליראתו מפני הדין והעונש הצפוי לו, אך אפשר גם שחווית המעצר אכן גרמה לו הן להפנמת החומרה שבמעשיו והן להרתעה של ממש שתהווה אזהרה מספקת להרהורי עבירה בעתיד.
עוד התרשמתי שמשפחתו של הנאשם, שהתיצבה לכל הדיונים, הינה אכן משפחה תומכת שמעשיו של הנאשם היו לזרא בעיניה. יש מקום לציפיה שבמסגרת משפחתו ימצא הנאשם תמיכה בהליכי שיקום וחזרה לשגרת חיים נורמטיבית. לא יהא זה מופרז גם לחשוב שהנאשם הבין שהתחברות לגורמים עבריינים מובילה אותו למצבים בהם הוא מוצא עצמו בין הפטיש והסדן. אפשר שחשש ממצב זה הוא, כשלעצמו ירתיע את הנאשם בעתיד.

בין שני קצוות מנוגדים אלו- מהות העבירה ומיהות העבריין –עלי
לגזור, אפוא, עונשו של הנאשם במקרה זה.

העקרונות והשיקולים המנחים לגזירת עונשו של נאשם,
הותוו לאחרונה במסגרת
חוק העונשין (תיקון מס' 113), תשע"ב-2011, אשר נכנס לתוקפו ביום 10/07/12 (וחל על הכרעות דין שניתנו לאחר יום זה).
בבסיס התיקון עומד עקרון ההלימה, הקובע, כי העונש שיגזור ביהמ"ש על נאשם ישקף "יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב לחוק).
עקרון זה, שבחובו שקולים של גמול, זכה לבכורה ע"י המחוקק על פני שיקולים של הרתעה, מניעה או שיקום (ראה בענין זה
מאמרו
של ד"ר עמי קובו "פירוש לתיקון מס' 113 לחוק העונשין בענין הבניית שיקול הדעת בענישה", הסניגור 183, עמ' 4-13 (יוני 2012)). החוק קובע, למעשה, מיתווה דו שלבי לגזירת העונש ע"י ביהמ"ש: תחילה על ביהמ"ש לקבוע
את מתחם העונש ההולם לעבירה, בהתאם לנסיבות ביצועה ולאשמו של הנאשם, ולאחר מכן לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוך המתחם הנ"ל,
הפעם
תוך
שקילת
נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, לרבות נסיבותיו האישיות של הנאשם, ובהן עברו הפלילי. יחד עם זאת, על פי סעיף 40ד. לחוק רשאי ביהמ"ש לסטות לקולא ממתחם העונש ההולם
משקולים של שיקום הנאשם, ולפי סעיף 40ה. לחוק רשאי הוא לסטות לחומרא ממתחם העונש
משקולים של הגנה על שלום הציבור,
הרתעה אישית והרתעת הרבים.


מהו אם כן, מתחם העונש ההולם במקרה דנן,
בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה ובמידת אשמו של הנאשם ?

במסגרת טיעוניה לעונש טענה, כאמור, ב"כ המאשימה: "המאשימה סבורה כי מתחם הענישה בעבירות כאלו נע בין 18-36 חודשים" (ע' 15 ש' 23). ואולם, משהתבקשה ב"כ המאשימה ע"י בית המשפט להציג אסמכתאות ל"סברתה" זו, טענה כי אין בידה אסמכתאות כאלו, וכי
המאשימה
אינה נוהגת להציג אסמכתאות למתחם ענישה הנטען על ידה, זאת בהתאם ל"הוראות המבוססות על הפסיקה" (ע' 15 ש' 30- ע' 16 ש' 2) .

אין ספק כי טענה כזו, הבאה מפיה של מי שאמונה על המערכת המרכזית של אכיפת החוק בישראל -
איננה ראויה, ומוטב היה אלמלא היתה נטענת כך. טענה זו, לפיה די לה למאשימה בציון מתחם הענישה החל "לדעתה" במקרה ספציפי-
משמעותה, למעשה, כי על ביהמ"ש להתייחס למתחם העונש בו נוקבת המאשימה באופן סתמי ולאקוני , ללא כל ביסוס והוכחה. ואולם, "מתחם ענישה", בכל הכבוד, אינו נוצר יש מאין בהבל פיה של ב"כ המאשימה.
מתחם ענישה, כפי שמעיד שמו-
מבוסס על אוסף של גזרי דין הדומים זה לזה מבחינת שקולי הענישה שבבסיסם , מבחינת סוג העבירה, נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות של העבריין. המאשימה, כנציגתה המרכזית של מערכת אכיפת החוק בישראל, אמורה לשטוח בפני
ביהמ"ש
את מכלול השקולים
והאינטרסים הקיימים במקרה ספציפי ולשכנע את ביהמ"ש, כי העונש בו נקבה הוא
לא רק
העונש ההולם
לדעתה, אלא גם העונש ההולם על פי
הפסיקה במקרים
דומים.

אציין, כי גישתה הפאסיבית של המאשימה, הרואה
עצמה פטורה בלא כלום, תוך אילוצו של ביהמ"ש
להיכנס לעובי הקורה ולהניח אסמכתאות לעמדתה שלה עצמה
-
ננקטת על ידה במסגרת טיעוניה לעונש כדבר שבשגרה וכענין שבמדיניות. אין לי אלא לקוות כי ביקורתי זו תקלע למטרה אליה היא מכוונת – להוות ביקורת בונה,
אשר תוביל לייעול הליך גזירת העונש.

מכל מקום ולענייננו: עיון בדפי הפסיקה מעלה, כי מתחם העונש בגין עבירת התפרצות לבית עסק, בנסיבות הדומות לנסיבות מקרה זה, הנוגעות לאופן ביצוע ההתפרצות (קרי- תוך תכנון מדוקדק, תוך שימוש
באמצעות כלי פריצה מיוחדים, בתחכום ובתעוזה רבה); למספר
השותפים שנטלו חלק בביצוע ההתפרצות;
לשוויו של השלל שנגנב -
עומד על עונש מאסר בפועל לתקופה של בין 6 חושים
ל- 42 חודשים.
לשם המחשה יובאו להלן מספר גזרי דין מן התקופה האחרונה, במסגרתם
הורשעו נאשמים בעבירה של התפרצות לבית עסק ואת העונשים שהושתו עליהם בגדרם:

א.
ת"פ (שלום-תל אביב) מדינת ישראל
נ' לוי רונן ואח'

, מיום 06/01/09 - במסגרתו הורשעו שני נאשמים בשנות ה-50 לחייהם על פי הודאתם בעבירות של גניבה ושל קשירת קשר לביצוע התפרצות לבנין שאינו מגורים,
לאחר שפרצו, יחד עם שניים נוספים,
לחנות תכשיטים, באמצעות פריצה לבית העסק הסמוך ושבירת הקיר המשותף. טרם הספיקו השניים להימלט מהמקום
הופתעו ע"י המשטרה ונעצרו.
לשני הנאשמים היה עבר פלילי עשיר. בית המשפט
גזר על כל אחד מהנאשמים
20 חודשי מאסר בפועל,
בצירוף 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים.
לגבי אחד מהנאשמים
הפעיל ביהמ"ש בנוסף גם מאסר מותנה בן 6 חודשים.
ב.
ת"פ (שלום-רמלה) מדינת ישראל
נ' יצחק דרורי ואח', מיום 02/12/08

- עסק בחמישה נאשמים הודו והורשעו בקשירת קשר לביצוע פשע,
לאחר שניסו לפרוץ לחנות התכשיטים "חי" בירושלים, בתוכה היו אותה עת שתי כספות ופריטים שונים בשווי של כחצי מליון ₪. ההתפרצות בוצעה ע"י הנאשמים באמצעות פריצה לבית העסק הסמוך וחציבה בקיר המשותף לו ולחנות התכשיטים . בית המשפט גזר
על הנאשמים בין 6- 13 חודשי מאסר בפועל, בצירוף מאסר על תנאי לתקופה של בין 8 ל-10
חודשים למשך 3 שנים
וכן קנס כספי .
ג.
ת"פ (שלום-י-ם) 19515-01-12 מדינת ישראל
נ' אדיאת סעיד ואח'

, מיום 18/07/12 - במקרה זה דובר
בשלושה נאשמים שפרצו למפעל לקליית קפה בכפר צור-בחר וגנבו
ממנו
6 טון קפה, 1 ק"ג הל ומכונות שונות לטחינת קפה , זאת כדי לנקום בבעל המפעל בו עבד אחיו של אחד הנאשמים.
שווי השלל שנגנב עמד
על כמה עשרות אלפי שקלים.
הנאשמים, בתחילת שנות ה-20 לחייהם, ללא עבר פלילי, הודו בעבירות טרם שמיעת הוכחות. על כל אחד מהם
גזר ביהמ"ש 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל , 3 חודשי מאסר על תנאי
למשך 3 שנים ופיצוי למתלונן .
ד.
ע"פ 20235-06-12_(מחוזי-חיפה)
שאדי סולטאן נ' מדינת ישראל
, מיום 20/09/12

- נאשם שפרץ לבנין החברה הישראלית למובילים בע"מ שבמפרץ חיפה, וגנב ממנו רכוש
בשווי של 200,000 ₪ . הוא כפר במיוחס לו והורשע לאחר שמיעת ראיות. לחובתו עמדו שתי הרשעות קודמות בעבירות דומות, בגין אחת מהן הוא אף ריצה בעבר תקופת מאסר
ממושכת. בימ"ש השלום גזר עליו 22 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וערעור שהוגש ע"י הנאשם
לביהמ"ש המחוזי
נדחה
לגופו.
ה.
רע"פ 382/07
אלברט לוי ואח' נ' מדינת ישראל
, מיום 10/04/07

- שלושה נאשמים פרצו בצוותא חדא לתחנת אוטו דיפו באשקלון וניסו לגנוב מכשיר לאיזון גלגלים. הפריצה נעקבה ע"י בלשי המשטרה ונקטעה על ידם באיבה. כשהבחינו הפורצים בבלשים הם ניסו להימלט ואף התנגדו בכח למעצרם. לאחר שהודו
במעשים הורשעו בעבירות של התפרצות לבית עסק, קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת כלי פריצה והתנגדות למעצר, ועל כל אחד מהם גזר בימ"ש השלום 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, התחייבות כספית ע"ס 10,000 ₪, 400 שעות של"צ וקנס בסך של בים 2000-5000 ₪ . ואולם, ערעור שהגישה המדינה
לביהמ"ש
המחוזי התקבל, ועל כל אחד מהנאשמים
הוטלה שנת מאסר אחת לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר, זאת חרף המלצת שירות המבחן
בדבר ענישה שיקומית, ונוכח עברם הפלילי העשיר בעבירות של פריצה וגניבה . בקשת רשות ערעור של הנאשם לביהמ"ש העליון נדחתה,
והעונש נותר על כנו.
ו.
ע"פ 6444/09 מאהר נאסאר נ' מדינת ישראל
, מיום 22/03/10 -


הנאשם ואחרים התפרצו לחנות בתל-אביב וגנבו ממנה רכוש בשווי חצי מליון ₪. המשטרה ניהלה אחריהם מרדף, במהלכו נסעו הפורצים בפראות ברחבי העיר,
חצו צמתים באור אדום, פגעו ברכב אזרחי ובניידת משטרה,
ולבסוף אף תקפו את השוטרים אשר נאלצו להשתמש
נגדם בנשק חם. במסגרת הסדר טיעון
נגזרו על הנאשם 42 חודשי מאסר בפועל (12 חודשים מתוכם בעקבות הפעלת מאסר מותנה) בצירוף 12 חודשי מאסר על תנאי.בביהמ
"
ש
העלין אושר העונש ונדחה ערעורו של הנאשם על חומרת העונש.
ז.
רע"פ 5326/12
תאאר סיאם נ' מדינת ישראל
, מיום 07/08/12

-
הנאשם הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות של התפרצות לבית עסק וגניבה , בעבירה אחת של התפרצות למקום מגורים ובעבירה אחת של גניבה, זאת לאחר שהתפרץ , בלווית אדם נוסף למאפיה בירושלים, גנב ממנה סכום כסף וארגז משקאות וניסה ליטול את הכספת שהיתה במקום.
לאחר מכן התפרץ לבית עסק נוסף
וגנב ממנו סיגריות, שתיה חריפה וחבילות שוקולד ובמועד אחר התפרץ לדירת מגורים
וגנב ממנה חפצים ומחשב נייד. הנאשם נעדר עבר פלילי, ואף החל בהליכי שיקום בהתאם להמלצת
שירות המבחן, אך לא התמיד בו. לאור זאת הוטלו עליו 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת (בעלת הדירה) בסך של
5000 ₪.

עונשי מאסר אלו משקפים את ההלכה הפסוקה
בדבר הצורך להחמיר בענישה בגין עבירות
התפרצות, על מנת לשרש התופעה ולמגרה:
"הענישה צריכה להבהיר כי כגודל הכדאיות הכלכלית גודל הסיכון שהעבריינים נוטלים על עצמם. רק תקופת מאסר ארוכה יכולה לשגר מסר זה בקול צלול וברור. בנוסף לגניבת המכולות נמצאו השניים אשמים בהתפרצויות כל אחת מההתפרצויות המתוארות מחייבת הטלת עונש מאסר בפועל לתקופה שתערער את יסודותיה של אותה כדאיות כלכלית. לא בכדי קצב המחוקק עונש מאסר של 7 שנות מאסר לעבירות ההתפרצות. כאשר מדובר בסדרת התפרצויות כפי שביצעו המערערים בתיק זה – תיקרת הענישה בגין כל עבירה צריכה לעמוד לנגד עיני בית-המשפט בבואו לגזור את הדין
" (
כב' השופטת ד' ברלינר
ע"פ 6294/05 דורון חובב נ' מדינת ישראל
,
עמ' 11 לפסה"ד מיום 13/07/06, פורסם בנבו).

בדומה ציין ביהמ"ש המחוזי:
" לעניין עבירות רכוש, אמרנו לא אחת והדבר אף בא לידי ביטוי בפסיקתו העקבית של בית המשפט העליון, כי יש להחמיר בעונשם של עברייני רכוש למיניהם.
קבענו לא אחת, כי רף הענישה הראוי הינו בין 12 חודשי מאסר בפועל, למי שזו לו מעידתו הראשונה לבין 3 ואף 4 שנות מאסר, למי שבאמתחתו עבר כבד ומכביד" (כב' השופטת ט' הלמן

ע"פ (מחוזי-נצרת) 20892-10-10 רפאל עמוס נ' מדינת ישראל
, פס' 12 לפסה"ד מיום
11/01/11
פורסם בנבו) .

על רקע שיקולי הענישה שהודגשו בפסיקה, כמפורט לעיל,
ולאור העקרונות שנקבעו במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, אני סבורה כי יש להעמיד עונשו של הנאשם במקרה זה על 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל בתוספת מאסר מותנה. עונש זה נמצא בתוך מתחם העונש ההולם, והוא "מושך" לרף הנמוך במתחם זה, זאת לאור שקולי השיקום הקיימים
כאמור במקרה זה . בענין זה אציין,
כי
לאחר ששמעתי הנאשם (בין היתר במסגרת מספר ישיבות גישור)
והתרשמתי ממנו ומבני משפחתו, אשר נרתמים כאמור הירתמות מלאה להליך החזרתו של הנאשם לנתיב
הנורמטיבי בו פסע טרם ביצוע העבירה - שוכנעתי, כי סיכויי שיקומו של הנאשם גבוהים, וכי מאסרו מאחורי סוגר ובריח לתקופה ממושכת,
מתוך שקולים של הרתעה כללית גרידא
-
לא יהא בו טעם ותועלת, לא לנאשם ולא לציבור בכללותו.

בקביעת תקופת המאסר בפועל לקחתי בחשבון גם את התקופה הארוכה בה כבר יושב הנאשם במעצר כידוע, תנאיו של מעצר קשים מתנאיו של מאסר מבחינת היקף ההקלות הניתנות לעצור, מבחינת אפשרויות ביקורו בכלא וכו'.
חרף חלקו של הנאשם בהתמשכות ההליכים – התחשבתי במידת מה גם בעינוי הדין שעבר על הנאשם כאשר היה מוכן להודות, בשלבים מוקדמים של הדיון, ובמסגרת הסדר הטיעון והדבר לא הסתייע לאו דוקא באשמו של הנאשם.

על סמך כל האמור,
עונשו של הנאשם יעמוד על אלו:
א.
15
חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו 21.6.12.
ב.
9 חודשי מאסר על תנאי, אותו לא ירצה הנאשם, אלא אם כן, יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מן הכלא עבירת של התפרצות או גניבה.
ג.
הנאשם יפצה את בעלי החנות בסך 10,000 ₪. הנאשם יהא רשאי לשלם הפיצוי בחמישה תשלומים שווים ורצופים החל מיום 15.10.2013 ובכל 15 בחודש שלאחריו. לא ישולם אחד השיעורים במועדו תעמוד כל יתרת סכום הפיצוי לפרעון מיידי.

זכות ערעור לפני בית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום,
י"א סיון תשע"ג, 20 מאי 2013, במעמד באת כח המאשימה עו"ד כנען , הנאשם ובא כוחו עו"ד חלאילה.












פ בית משפט שלום 37841-07/12 מדינת ישראל נ' עיד אבו רמילה (פורסם ב-ֽ 20/05/2013)