פסקי דין על שלמה כהן | פסקי דין על חנה כהן | פסקי דין על עמיר כהן | פסקי דין על כפר ידידיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית | פסקי דין על עמוס שטרנברג | פסקי דין על דב מלצר ואח' |

4715/08 א     21/05/2013




א 4715/08 שלמה כהן, חנה כהן, עמיר כהן נ' כפר ידידיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, עמוס שטרנברג, דב מלצר ואח'








בית משפט השלום בנתניה



ת"א 4715/08 כהן ואח'
נ' כפר ידידיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית ואח'

ת"א 4826/08 כפר ידידיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית ואח'
נ' כהן ואח'








בפני

כב' השופטת
ד"ר איריס רבינוביץ ברון


תובעים

נתבעים שכנגד

1
.
שלמה כהן

2
.
חנה כהן

3
.
עמיר כהן
ע"י ב"כ עו"ד אילן


נגד


נתבעים

תובעים שכנגד

1.כפר ידידיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
2.עמוס שטרנברג
3.דב מלצר
4.ערן רוזנברג
5.גל דורון
6.צופית הראל חברת ועד הנהלת האגודה

ע"י ב"כ עו"ד ברימר
7.צול ניהול פרוייקטים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד רינגולד




פסק דין


רקע
1.
בין התובעים 2-1, ה"ה שלמה וחנה כהן
, ונתבעת 1, כפר ידידיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
, נכרת ביום 27.10.98 הסכם לעניין מסירת שטחים לצורך ההרחבה (להלן: "ההסכם"). ההרחבה היתה אמורה לקום על שטח של שתי חלקות ב' של התובעים, חלקה 32 בגוש 8300 וחלקה 46 בגוש 8306.

ביום 3.6.02 חתמו התובעים 2-1 ונתבעת 1 על "תיקון הסכם דברים מיום 13.11.01 בין
אגודה כפר ידידיה- הרחבה ביצוע לבין חנה שלמה ועמיר כהן
, השלמת הסכם מסירת קרקע להרחבה", לעניין פינוי חלקה 32 (להלן: "השלמת ההסכם"). חלקה 32 פונתה ע"י התובעים ונמסרה לאגודה. האגודה קיימה את ההסכם ביחס לחלקה 32 ועל כן חלקה 32 אינה חלק מכתב התביעה.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לחלקה 46.
2.
אין מחלוקת כי, התובעים 2-1 הינם תושבי כפר ידידיה עשרות שנים ובעלי משק 49. חלק ממשק 49 שבחזקת התובעים הוא חלקה 46, בגוש 8306 בשטח של כ- 8.925 דונם. המקרקעין הינם חלק מחלקות ב' של התובעים 2-1 ומהווים חלק ממשבצת האגודה.
התובע 3 הינו בנם של
התובעים 1-2 בעל משק 54, עובד ושותף עם התובעים בגידול פרחים בשני המשקים ובעלים במשותף ברכוש שבגינו נתבע פיצוי בתובענה.
נתבעת 1 הינה האגודה החקלאית כפר ידידיה (להלן: "האגודה" ו/או "הנתבעת 1").
נתבע 2 הינו יו"ר ועד האגודה ובן אחיו של התובע.
נתבעים 3-6 היו במועדים הרלוונטיים חברי ועד האגודה.
נתבעת 7 הינה חברה קבלנית.
3.
ביום 16.5.08 בשעה 04:30 לפנות בוקר נכנסה הנתבעת 1, בהוראת מי מהנתבעים 6-2, באמצעות נתבעת 7 לרצועה צרה שגודלה הוערך בין 600 מ' לדונם, בשטח התובעים בחלקה 46, הרסה את שהיה בשטח וגרמה לנזקים. הפלישה בוצעה על מנת לסלול כביש גישה בשטח התובעים, זאת כאשר לא היו בידי נתבעת 1 היתר הריסה ו/או אישור על הפקעת השטח.
4.
ביום 15.9.09 הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן, בו הם ביקשו להצהיר, כי מעשי הנתבעים ו/או מי מטעמם ו/או הועדה המקומית לתכנון ובניה עמק חפר ו/או המועצה האזורית עמק חפר, מחייבים את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים את מלוא זכויותיהם החוזיות מכוח ההסכם.
לחילופין, מבקשים התובעים, צו מניעה קבוע, המונע מהנתבעים ו/או מי מטעמם להיכנס למקרקעי התובעים בחלקה 46 וכן להצהיר כי תנאי מקדים לכל פעולה של האגודה או מי מטעמה הקשורה ליישום תב"ע הרחבת הישוב או כל תוכנית אחרת תחתיה במקרקעין של התובעים, לרבות באמצעות המועצה האזורית עמק חפר או הועדה המקומית לתכנון ובניה עמק חפר או מי מטעמן, הוא תשלום ופירעון מוקדם ומתן מראש של כל הסעדים החוזים בהתאם להסכם.
בנוסף, דורשים התובעים סעד כספי, בגין פעולות ההריסה שבוצעו בשטחם.
במסגרת כתב התביעה המתוקן דרשו התובעים לחייב את נתבעים 7-1 ביחד ולחוד בפיצוי בסך של 941,571 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
בסיכומיהם ולאור חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, עדכנו התובעים את דרישתם לפיצויים לסך כולל של 414,553 ₪.

עוד ביקשו בכתב התביעה המתוקן לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים בגין עוגמת נפש בסך 250,000 ₪.
בכתב התביעה המתוקן ביקשו התובעים, לחייב את נתבעים 6-1, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את פדיון מניות תנובה המגיעים להם והמוחזקים על ידם ו/או אצל האגודה בניגוד לדין ולהתיר לתובעים למשוך ולממש יתרות זכות הרשומות בכרטיסי האגודה המנוהלים על שמם.
הסעד המבוקש לעניין מניות תנובה הוסדר ולכן גם לא הועלה בסיכומי התובעים ואין עוד צורך להכריע בו.
5.
הנתבעים 6-1 טוענים, כי אין לקבל את התביעה לסעד הצהרתי ואין לממש את ההסכם לעניין חלקה 46.
לטענתם, תפיסת שטח קטן מחלקה 46 אינו מפעיל את ההסכם כולו שכן ככל שתתבצע תפיסה הרי שהיא תתבצע מכוח הליך של הפקעה ולא מכוח ההסכם. לטענתם, הליכי הפקעה אינם מצויים תחת ביקורת בית משפט זה וממילא הרשות המפקיעה אינה צד להליך כאן.
עוד הם טוענים, כי ממילא לאור קיומו של צו מניעה זמני שניתן במסגרת הליך זה הרי שלא בוצעה תפיסה של חלק מחלקה 46 (ס' 20 לסיכומי הנתבעים).
הנתבעים חולקים על הנזקים הנטענים ועל סכומי הפיצוי המבוקשים.
6.
נתבעים 6-1 הגישו כנגד התובעים 3-1 תביעה שכנגד בסך של 887,045 ₪ שבה הם תובעים פיצויים עקב הפרת הסכמים ופיצויים בגין פרסום לשון הרע.
7.
בראשית ההליך הוגשו לבית המשפט שתי בקשות לצווי מניעה זמניים שעניינן ניסיון הנתבעים לסלילת דרך בחלקה 46 בגוש 8306. הבקשות הוגשו הדדית, באופן שכל אחד מהצדדים ביקש צו כנגד האחר. ביום 8.7.08 נתן בית המשפט (מפי כבוד השופטת דפנה בלטמן-קדראי) החלטה בשתי הבקשות שבפני
ו. בית המשפט קיבל את בקשת התובעים ונתן סעד זמני לפיו נאסר על הנתבעים להיכנס לחלקה ולעשות כל דיספוזיציה בזכויות התובעים. בית המשפט דחה את בקשת הנתבעים לסעד זמני.
8.
במהלך ההליך כאן תוקנו כתבי הטענות מספר פעמים. בין היתר, נמחקו הנתבעות אלמינג בע"מ והועדה המקומית לתכנון ובניה עמק חפר.
כמו כן, גם פחת הסעד הכספי שנתבקש בכותרת כתב התביעה המתוקן כמפורט בסיכומי התובעים, לעומת הסכומים המבוקשים בכתב התביעה המתוקן.
9.
מטעם התובעים הוגשו תצהירו של התובע 3 וחוות דעת מומחה של השמאי, מר יעקב ביאליק.
מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של נתבעים 2, 3 ו-5 וחוות דעת מומחה של השמאי, מר יעקב גרטל.

מטעם נתבעת 7 הוגש תצהירו של מנהלה מר אלי טאוב.

10.
מונה מומחה מטעם בית המשפט, השמאי החקלאי, מר צבי פרליס (להלן: "השמאי"), שהגיש חוות דעת מומחה ונחקר עליה.
המצהירים נחקרו על תצהיריהם. שמאי הצדדים לא נחקרו.

טענות התובעים
11.
התובעים טוענים, כי האגודה מתכחשת לחובתה לקיים את ההסכם ביחס לחלקה 46 ומבקשת לקיימו לשיעורין ובאופן חלקי בלבד.
לטענתם, מקום בו בחרה האגודה להיכנס למקרקעין של התובעים, לרבות על דרך של פלישה שלא כדין ואחר הפקעה, גם אם לחלק קטן מהמקרקעין, הרי שעל האגודה לפעול בהתאם להסכם. כלומר, על האגודה לקבל לחזקתה את כל חלקה 46; לשלם לתובעים בעבור מרכיב הקרקע את סכום הפיצוי הנקוב בהסכם עבור כל החלקה; להקצות לתובעים קרקע חלופית ולהעתיק את המבנים של התובעים לקרקע חלופית. לחילופין, על האגודה להימנע מלפלוש למקרקעין של התובעים.

התובעים טוענים, שההסכם קובע, כי פעולות שיש לבצע לטובת פרויקט ההרחבה, יעשו תוך שיתוף פעולה עם הצדדים לו וכי תימנע פגיעה בבעלי הנחלות באופן שהוסדר בהסכם.

התובעים טוענים, כי על האגודה להשלים את המתחייב על פי ההסכם קודם לתפיסת חלקות שיועדו למטרת תוכנית ההרחבה ובכלל זה תפיסה לצורך סלילת דרך.

התובעים טוענים, כי בנסיבות העניין, כל פעולה של רשות, הקשורה ליישום התוכנית, גם על דרך הפקעה, עשויה להיחשב כפעולה של האגודה מכוח ההסכם ועל כן בהכרח תזכה את בעלי הנחלות בסעדים החוזיים המתחייבים.

התובעים טוענים, כי לשון ההסכם ברורה ולא קיימת מחלוקת פרשנית לטקסט, אלא רצונה של האגודה לקיים רק חלק מההסכם, על פי בחירתה.

התובעים טוענים, כי שלטונות מס שבח רואים בהסכם כהסכם שהופעל ונדרשו לשלם בגינו מס שבח.

התובעים טוענים, כי אין מחלוקת לעניין פלישת הנתבעת שלא כדין ביום 16.5.08 למקרקעין של התובעים ולגרימת הרס ונזקים. לטענתם גם אין מחלוקת, כי לאגודה אין זכות להיכנס לחלקה ולהרוס מבנים קיימים, וכי חברי ועד האגודה ידעו על הכוונה להיכנס למקרקעין של התובעים ולבצע את ההריסה ולא מנעו זאת.
התובעים טוענים, כי הנתבעים אחראים, ביחד ולחוד, לנזקים שנגרמו כתוצאה מהפלישה לשטחם.
בסיכומיהם ציינו התובעים, כי בהתאם לחוות דעתו של השמאי מטעם בית המשפט הוערכו הנזקים שנגרמו להם בסך של 391,971 ₪. לטענתם, יש לקבל את חוות הדעת ולהוסיף לה סך של 22,582 ₪ בגין נזקים למערכת המים של התובעים בחממות אחרות, אליהם לא התייחס השמאי בחוות דעתו. לפיכך, התובעים עותרים לפיצוי בסך של 414,553 ₪.

טענות הנתבעים 6-1
12.
הנתבעים 6-1 (להלן: "הנתבעים") טוענים, כי התובעים הם שהפרו הפרה יסודית את התחייבויותיהם. התובעים ביקשו לנצל את מצוקת נתבעת 1 שנדרשה לשטח קטן מחלקה 46 לשם סלילת כביש גישה ותשתיות עבור מגרשים סמוכים.

הנתבעים טוענים, כי יצאו מגדרם בניסיון לרצות את התובעים ולהגיע להסדר בדרכי שלום לעניין פינוי אותו חלק קטן מהמקרקעין שעל התובעים לפנות בהתאם להסכמים קודמים.

הנתבעים טוענים, כי בשל התנהגות התובעים נאלצה נתבעת 1 לפעול באופן חד צדדי לפינוי רצועה ברוחב של 10 מ' לאורך 60 מ', לאחר שהתברר סופית כי כלו כל האפשרויות להגיע להבנות הוגנות עם התובעים. לטענתם, ברקע עמד הצורך הדוחק לספק גישה ותשתיות למגרשי המגורים הסמוכים לחלקה.

הנתבעים טוענים, כי נתבעת 1 קיבלה על עצמה אחריות לפעולתה החד צדדית ומשהתברר כי נפגעה מערכת ההשקיה בחלקה, היא הוחלפה ביוזמת נתבעת 1 ועל חשבונה במערכת השקיה חדשה, בעלות של למעלה מ - 200,000 ₪.

הנתבעים טוענים, כי אין לחייב את נתבעת 1 במימוש מלא של ההסכם, מכיוון שמדובר בשטח המיועד להפקעה לצרכי דרך ציבורית ותשתיות. לטענתם, אין לקבל את הטענה, כי עצם הפלישה היא ה"מפעילה" את ההסכם ודי בכך שהחלקה מסומנת בתוך "הקו הכחול" של התוכנית, כדי שהתובעים יהיו זכאים למימוש ההסכם כולו.

הנתבעים טוענים, כי מטרת ההסכם ברורה, כי ככל שהחלקה תידרש לצורך מימוש ההסכם והתובעים ידרשו לפנותה ולמוסרה לשם כך, תוך שלילת אפשרותם להמשיך ולעסוק בחקלאות בחלקה, רק אז הם יהיו זכאים למימוש זכותם לפי ההסכם.

הנתבעים טוענים, כי צו המניעה הזמני, עדיין עומד בתוקפו ואוסר על הנתבעים להיכנס לחלקה 46. מכאן, שהתובעים עדיין מחזיקים במלוא חלקה 46.

לטענת הנתבעים, פעולת ההפקעה המבוצעת בשטח הנדון מבוצעת מכוח חוק התכנון והבניה, ע"י הועדה המקומית עמק חפר, אשר נמחקה כנתבעת מהתובענה כאן. ממילא, החלטותיה של הועדה בעניין הפקעה אינן נתונות לביקורתו של בית משפט זה.

הנתבעים טוענים כי התובעים הפרו הסכם לענין פינוי לול מיום 1.2.98 (פרטיו יובאו בהמשך).

הנתבעים מבקשים שלא לקבל את חוות דעתו של השמאי מטעם בית המשפט וטוענים לכשלים בחוות דעתו ובדרך עריכתה. הנתבעים מפרטים את הרכיבים בהם לטענתם לא הוכח נזק או שכבר שולם בגינו פיצוי בעבר.

טענות נתבעת 7
13.
נתבעת 7 טוענת, כי יש לדחות התביעה נגדה מחוסר יריבות ובהיעדר עילת תביעה.
לטענתה, כל פעולותיה נעשו בהתאם להרשאה והוראה מפורשת מאת נתבעת 1 ונציגיה המוסמכים ולאחר שנציגיה המוסמכים אישרו כי הפעולה הינה עפ"י אישורים כדין.

נתבעת 7 לא השיגה גבול ולא פלשה לחלקה, אלא הוזמנה ע"י נתבעת 1 לבצע עבודה, שבוצעה בהתאם להנחיות. האחריות הבלעדית לפעולות שביצעה, חלה על נתבעת 1.

נתבעת 7 מפנה בסיכומיה לדברי ב"כ הנתבעת 1 (עמ' 14 ועמ' 38 לפרוט' הדיון) וטוענת כי עולה מהאמור שם, כי נתבעת 1 נטלה על עצמה את האחריות הבלעדית לנזק, ככל שנגרם.

נתבעת 7 טוענת, כי פעלה בהתאם להוראות נתבעת 1 ו/או מורשים מטעמה ולא ידעה או יכלה לדעת האם ההרשאה ניתנה כדין או שלא כדין.

דיון והכרעה
14.
אין מחלוקת כי, בשנות ה-90 קיבלו מוסדות האגודה החלטה, לפיה יורחב הישוב כפר ידידיה ויוקצו בו מגרשים לבנית יחידות דיור.
ההרחבה נועדה להיבנות, בין היתר, על חלקות ב' של חברי האגודה, בין היתר על שתי חלקות ב' של התובעים, חלקה 32 בגוש 8300 וחלקה 46 בגוש 8306.
15.
ביום 27.10.98 חתמה האגודה עם התובעים על ההסכם, שמהותו הסכמת התובעים לפינוי המקרקעין, כנגד מתן פיצוי כספי, מתן קרקע חילופית מתאימה לצרכים החקלאים של התובעים והעתקת המחוברים שהיו קיימים על המקרקעין לקרקע החילופית והכל תוך פגיעה מזערית בתובעים (נספח ד' לתצהירו של נתבע 2).
16.
לאחר חתימת ההסכם, פעל ועד כפר ידידיה לקידום תוכנית ההרחבה ובשנת 2001 אושרה תב"ע עח/137/8 מכוחה שונה הייעוד בחלקות השונות באופן שהתאפשר שיווק מגרשים למגורים.

על פי תוכנית ההרחבה רוכזו מבני המגורים המיועדים בשני מקבצים עיקריים: "המקבץ המערבי", המצוי בסמוך לדרך המובילה מן המושב לכיוון אביחיל. השני: "המקבץ המרכזי'", המצוי בלב שטח המגורים של המושב, בסמוך לכביש המוביל למושב בית יצחק (ר' ס' 8 לתצהירו של נתבע 2).

ההוצאה לפועל של תוכנית ההרחבה נעשתה בשלבים, בהתאם לביקוש. שלב הבניה הראשון של ההרחבה החל להתבצע במקבץ המערבי בשנת 2000 והסתיים בשנת 2004 כשתחילה שווקו 24 מגרשים ובשנים 2004-2003 נוספו עוד 6 מגרשים. לצורך ביצוע המקבץ המערבי נדרשו החברים שעיבדו חלקות ב' לפנות את שטחם. התובעים נמנו על אלה שנדרשו אז לפנות חלק מחלקה ב', חלקה 32 (ר' ס' 11.1 לתצהירו של נתבע 2).
17.
לשם פינוי התובעים מחלקה 32, נחתם ביום 3.6.02 מסמך המהווה השלמה להסכם או כפי שהתובעים מכנים אותו "תוספת להסכם ההרחבה" (נספח ב' לתצהירו של נתבע 2).
כפי שהוסכם במסגרת ההסכם מיום 3.6.02, קיבלו התובעים עבור פינוי חלקה 32 פיצוי כספי בסך של 130,000 $.
לעניין קבלת שטח חלופי הוסכם בתוספת להסכם כך:
"שלמה כהן
יקבל כרגע כ- 28 דונם באדמה הכבדה מצפון לחלקתו גוש 8299, 180 מטר צפונה לאורך הדרך ועד לוואדי.
תמורת 28 דונם אלו ימסור שלמה כהן
8.5 דונם בחלקת מערב גוש 8300 חלקה 32 (תמסר להרחבה), חלקת העוגן כ- 11.5 דונם וגוש 8411 חלקה 269-70 (שייך למשק עמיר כהן
).
חלקה כ- 8.5 דונם במזרח גוש 8306 חלקה 46 תימסר להרחבה בעתיד, במידה ולא תתבצע הרחבה יקוזז השטח באדמה הכבדה או בשטח חלופי אחר שימסר ע"י שלמה כהן
.
"
18.
בהתאם למפורט בתצהירו של הנתבע 2, משהחל ביצוע המקבץ המרכזי של המגורים בהרחבה, שוב נדרשו חברי המושב לפנות חלק מחלקות ב'.

מכיוון שהוחלט לבצע את המקבץ המרכזי בשלבים, הוחלט שלא לשווק בשלב הראשון את המגרשים שיועדו להיבנות על חלקה 46.
עם זאת, לצורך ביצוע השלב הראשון, ביקשה האגודה לעשות שימוש ברצועה צרה מחלקה 46,
המיועדת לשמש כדרך ולשרת את מגרשי המגורים הנבנים בשלב הראשון.
נתבע 2 בסעיף 19 לתצהירו ציין, כי מדובר בכדונם בגבול החלקה שמטרתו לשמש ככביש גישה למגרשים שהבניה בהם מומשה.
הנתבעים מציינים בסעיף 14 לסיכומיהם כי ההסכם משתכלל רק כאשר השטח בו נעשה שימוש, מיועד לצרכי ביצוע הליך ההרחבה במושב. לשיטתם, משאין השטח נשוא המחלוקת מיועד לבניית בתי מגורים, אלא רק ככביש גישה שישמש בתי מגורים הרי שאין לראות בו חלק מהליך הרחבת המושב.
19.
הצדדים לא הצליחו להגיע, במגעים שהתקיימו ביניהם בשעתו, להסכמה בדבר פינוי רצועת השטח בחלקה 46.
ביום 16.5.08 בשעה 04:30 לפנות בוקר פלשה הנתבעת 1, בהוראת מי מהנתבעים 2-6, באמצעות נתבעת 7, לשטח התובעים בחלקה 46, הרסה את שהיה בשטח שאליו פלשה וגרמה לנזקים.
הפלישה בוצעה כאשר נתבע 2, יו"ר האגודה, היה נוכח במקום ולדבריו אף צילם את השטח לפני שבוצעה ההריסה (ס' 29 לתצהירו). יצוין, כי באותה עת שהו התובעים 1-2 בחופשה.
אין מחלוקת, כי הפלישה בוצעה באופן חד צדדי, על מנת לסלול כביש גישה בשטח התובעים, זאת כאשר לא היו בידי נתבעת 1 היתר הריסה או אישור על הפקעת השטח.
20.
הצדדים חלוקים בדבר ההשלכות החוזיות, הכספיות והנזיקיות הנובעות מאותה פלישה מיום 16.5.08.

הסכם הלול
21.
עוד קודם לחתימת ההסכם, נחתם ביום 1.2.98 בין כפר ידידיה לבין התובע 1 הסכם שעניינו פינוי לול תרנגולי הודו שנבנה בשעתו ע"י התובעים בחלקה 46 ללא היתר בניה (להלן: "הסכם הלול") (נספח ג' לתצהירו של נתבע 2).

בשל הבניה הלא חוקית של הלול, נפתח נגד התובעים הליך משפטי, ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה, שמטרתו הריסת הלול. האגודה הסכימה לסייע לתובעים להעביר את הלול.
העתקת הלול נעשתה על חשבון האגודה שהסכימה לזכות את התובעים בסך של 110,000 ₪ בכרטיס חו"ז (ס' 5 להסכם הלול).

בסיפא של סעיף 3 להסכם הלול נקבע כך:
"הלול יפורק ע"י האגודה בתוך 21 יום מיום הפינוי כאשר בית האריזה בסמוך לא יפגע מהפרוק כולל המחסן".

כמו כן, נקבעו בסעיף 6 להסכם הלול הוראות לעניין פינוי שטח הלול, ככל שיידרש לתוכנית ההרחבה. הוראות אלה יובאו בהמשך.

הטענה לאכיפת ההסכם
22.
התובעים בכתב תביעתם המתוקן, מבקשים להצהיר, כי מעשי הנתבעים ו/או מי מטעמם ו/או הועדה המקומית לתכנון ובניה עמק חפר ו/או המועצה האזורית עמק חפר, מחייבים את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעים את המגיע להם מכוח ההסכם.
לטענתם, יש לראות בפלישה לשטחם בחלקה 46 כמימוש או הפעלת ההסכם ועל כן, על האגודה לפעול בהתאם להסכם. לשיטתם, האגודה אינה רשאית לקחת רק חלק מחלקה 46 ובכך להתחמק ממילוי חובותיה בהתאם להסכם.
לטענתם, בנסיבות העניין, כל פעולה של הרשות הקשורה ליישום תוכנית ההרחבה צריכה להיחשב כפעולה של האגודה מכוח ההסכם, גם אם מדובר בתפיסת השטח מכוח הליכי הפקעה.
התובעים עותרים לאכיפת הוראות ההסכם על הנתבעים וחיובם לשלם לתובעים את זכויותיהם החוזיות על פיו. לחילופין, להורות כי תנאי לכניסה למקרקעין של התובעים, הוא קיום מלוא ההוראות החוזיות עפ"י ההסכם.
23.
הנתבעים 6-1
טוענים, כי אין לקבל את התביעה לסעד הצהרתי ואין לממש את ההסכם לעניין חלקה 46.
לטענתם, חלקה 46, למעט החלק שהופקע, נותרה בידי התובעים, בלא שהתבקשו למסור אותה לצורך בניית יחידות מגורים כחלק מההרחבה ובלא שהתבקשו להעתיק או לפנות מבנים מהחלקה והם ממשיכים לעשות בה שימוש מלא לצורכיהם החקלאיים. משכך לא קמה להם זכות לפיצוי מכוח ההסכם.
לטענתם, תכלית ההסכם ברורה. ככל שהחלקה תידרש לצורך תכנית ההרחבה והתובעים ידרשו לפנותה ולמסור אותה לשם כך, תוך שלילת אפשרותם להמשיך ולעסוק בחקלאות בחלקה, כי אז הם יהיו זכאים למימוש זכותם לפיצוי ולהעתקה לחלקה חלופית.
הנתבעים טוענים, כי אי הסכמת התובעים לפינוי השטח מהווה הפרה ברורה של התחייבויות ספציפית ביחס להסכם הלול. בגין הפרה זו הגישו הנתבעים 6-1 תביעה שכנגד ואף טוענים לאחריות תורמת של התובעים לנזקים שלטענתם נגרמו להם.
לטענת הנתבעים, תפיסת שטח קטן מחלקה 46 אינה מפעילה את ההסכם כולו, שכן ככל שתתבצע תפיסה, הרי שהיא תתבצע מכוח הליך של הפקעה ולא מכוח ההסכם. עוד הם טוענים, כי הליכי הפקעה אינם מצויים תחת ביקורת בית משפט זה וממילא הרשות המפקיעה אינה צד להליך כאן.
לטענתם, ממילא לאור קיומו של צו מניעה זמני שניתן במסגרת הליך זה הרי שלא בוצעה תפיסה של חלק מחלקה 46.
24.
התובעים מבקשים כי בית המשפט יקבע, כי פלישת הנתבעים לשטחם ביום 16.5.08 מהווה הפעלת ההסכם ועל כן הם עותרים לאכיפת הוראות ההסכם על הנתבעים וחיובם לשלם לתובעים על פי ההסכם.

הנתבעים טוענים, כי לאור הסעד הזמני שהעניק בית המשפט לתובעים ביום 8.7.08 הרי שהנתבעים קיימו בדווקנות את הוראות הצו הזמני, לא נכנסו לשטח התובעים והחזקה בשטח נותרה בידי התובעים.
25.
אם כן, השאלה הראשונה שיש לדון בה, הינה האם עצם פלישת הנתבעים לחלקה 46 יש בה כדי להפעיל את ההסכם.
כפי שצוין לעיל, בית המשפט, כב' השופטת בלטמן קדראי, קיבל את בקשת התובעים לסעד זמני שניתן ביום 8.7.08 והורה כך:

"מורה על קבלת בש"א 1731/08 על פי העתירה בבקשה ובגידרה הנני
אוסרת על המשיבים 2 עד 6 כך:

16.2.1 להיכנס לחלקה 46 בגוש 8306 בין בעצמם ובין באמצעות מי
מטעמם.
16.2.2 להימנע מלעשות כל דיספוזיציה בזכויות המבקש בחלקה הנ"ל
אלא בכפוף להסכם;
המבקשים בבשא 1738/08 והמשיבים 2-6 בבשא 1731/08 יישאו ביחד
ולחוד בהוצאות כהן בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ.
"

באותה החלטה ובהתאמה, דחה בית המשפט את בקשת הנתבעים לסעד זמני.

כלומר, פלישת הנתבעים לחלקה 46 נמנעה באמצעות צו זמני שאוסר על מי מהנתבעים להיכנס לחלקה או לבצע כל דיספוזיציה בזכויות התובעים בחלקה.

26.
התובעים טוענים בעצמם, כי פעולת הנתבעים היתה בניגוד להסכם. לשיטתם, בהתאם להסכם, היה על נתבעת 1 להגיע עימם להסכמות כמפורט בהסכם.
אני מקבלת את טענת התובעים לעניין זה.

יחד עם זאת, אינני מקבלת את טענת התובעים, כי פעילות הנתבעים, שנעשתה שלא כדין ושלא בהתאם להסכם, יש בה כדי להביא לאכיפת ההסכם. כניסה לשטח שלא על פי ומכח ההסכם, בפני
עצמה, אין בה כדי להביא לאכיפת ההסכם. זאת בפרט כאשר בסופו של דבר לא הוכח שהשטח אכן נתפס מכוח ההסכם.
27.
משלא קיבלתי את עמדת התובעים בדבר הפעלת ההסכם לאור פלישת הנתבעים מיום 16.5.08, יש לדון בבקשתם החלופית, להורות כי תנאי לכניסת מי מהנתבעים למקרקעין של התובעים, הוא קיום ההוראות החוזיות עפ"י ההסכם.

לעניין זה יש לפרש את ההסכם, כאשר הצדדים חלוקים בשאלה האם ההסכם מאפשר לאגודה לממשו ביחס לחלק מחלקה 46 בלבד.
28.
עיון בהסכם מלמד כי אינו מתייחס מפורשות לאפשרות של מימושו לגבי רק חלק מהחלקה. למעשה, ההסכם מתייחס לשתי החלקות של התובעים, חלקה 32 וחלקה 46, גם יחד. הנתבעים טוענים, כי העובדה שהתובעים הסכימו בשעתו לממש את ההסכם לגבי חלקה 32 בלבד, עומדת בניגוד לטענת התובעים שלא ניתן לממש את ההסכם לשיעורין.

התובעים טוענים, כי כפי שקיימה נתבעת 1 את ההסכם בנוגע לחלקה 32, כך ובאותו אופן עליה לקיימו גם לגבי חלקה 46.

ההסכם קובע כי "ברצון הצדדים לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בזכויות חברי האגודה העשויה להיגרם תוך כדי ביצוע הליך ההרחבה במושב".

בסעיף 3 להסכם מצהירה האגודה כי הינה מעוניינת לפתח את המקרקעין המוגדרים באותו סעיף ככוללים את שתי החלקות, חלקה 32 וחלקה 46.

עיון בהסכם מלמד, כי תנאי מוקדם להסכמת חבר האגודה לוותר על זכויותיו במקרקעין הוא קיומם של 3 תנאים מצטברים, כמפורט בס' 7 להסכם: ויתור חבר האגודה על זכויותיו והחזרת המקרקעין תיעשה רק לשם מימוש מטרות ההסכם; חבר האגודה יקבל מהאגודה קרקע חלופית לעיבוד חקלאי; האגודה תשלם פיצוי לחבר האגודה.
בסעיף 8.1 להסכם נכתב מפורשות כי האגודה מתחייבת:

"להעמיד עד היום הקובע, לשימוש החבר קרקע חלופית, כאמור בסעיף 2.2 דלעיל שגודלה יהיה זהה לשטחה של החלקה (להלן: "הקרקע החלופית") ואשר תשמש את החבר לצרכים חקלאיים ובלבד ששטחה בצירוף לשטחים אחרים שבחזקת החבר לא יפחתו משטח נחלה..." (ההדגשה הוספה – א.ר.ב.).
ההסכם בא להבטיח,
אם כן, כי חברי האגודה יקבלו קרקע חלופית בגודל נוח לעיבוד חקלאי.
בוודאי שפריסת החלקה לפרוסות קטנות, אינה מתיישבת עם תכלית זו של ההסכם. על כן לא ניתן לקבל את פרשנות הנתבעים לפיה נתבעת 1 רשאית, לדרוש לקיים את ההסכם לעניין חלקה 46 בחלקים קטנים כפי שביקשה לעשות במגעיה עם התובעים במקרה זה, כאשר ביקשה לקבל שטח של פחות מדונם וליישם את הוראות ההסכם לגבי חלק זה בלבד.
בכל הנוגע לטענה של הנתבעים כי התובעים הסכימו לכך שההסכם יבוצע תחילה לגבי חלקה 32 בלבד, אינני סבורה שיש בכך כדי להוכיח את טענתם.
לעניין חלקה 32 הגיעו הצדדים להסכם משלים. בהסכם האמור, הוסכם ספציפית כי חלקה 46 תימסר בהמשך. כך, בהסכם שכותרות " תיקון הסכם דברים מיום 13.11.01" בפיסקה האחרונה:
"חלקה כ- 8.5 דונם במזרח גוש 8306 חלקה 46 תימסר להרחבה בעתיד, במידה ולא תתבצע ההרחבה יקוזז השטח ..."
בכל מקרה, אין ללמוד מיישום ההסכם בנפרד לגבי חלקה המצויה בשטח אחר, לאפשרות של פיצול החלקה ויישום ההסכם לגבי חלק מהחלקה, בהתאם לרצון הנתבעת 1.
עולה מן האמור כי ההתייחסות בהסכם הינה לחלקה כאל יחידה שלמה.

משתנאי ההסכם המצטברים לא מולאו ע"י הנתבעת 1, ממילא אין באפשרותה לדרוש פינוי מלא או חלקי של חלקה 46.
29.
בנוסף, יש לדון בטענת הנתבעים, המתבססת על "הסכם הלול". הנתבעים טוענים, כי השטח נשוא התובענה הינו שטח נשוא הסכם הלול. לטענתם, התובעים הסכימו להחיל דין פינוי ספציפי על שטח הלול, במובן שהסכימו למסור אותו כנגד פיצוי לפי עקרונות פיצוי שייקבעו ולא בתנאי שתימסר החלקה כולה. הנתבעים טוענים, כי אי הסכמת התובעים לפינוי השטח מהווה הפרה ברורה של התחייבויות ספציפית ביחס לשטח הלול.

בסעיף 6 להסכם הלול נקבע כך:
"מוסכם בין הצדדים כי במידה והמושב ידרוש משלמה את השטח שפונה לצורך תוכנית ההרחבה, שלמה ימסור למושב את החלקה ויקבל פיצוי בתוכנית ההרחבה על פי אותן עקרונות שניתנו לשאר חברי האגודה ואשר אושרו על ידי מועצת כפר ידידיה במשא ומתן נפרד מהסכם זה, כאשר מוצהר ומותנה כי הלול הוא רכוש הכפר ולא ינתן בגינו כל פיצוי."

לשון הסעיף ברורה, ככל שנתבעת 1 תדרוש את השטח שפונה לצורך תוכנית ההרחבה, התובע 1 ימסור לנתבעת 1 את החלקה. החלקה הינה חלקה 46. כאשר מצוין מפורשות שהפיצוי בגין מסירת החלקה יהיה על פי ההסכם שעתיד להיחתם ובמו"מ נפרד.

לאור האמור, לא מצאתי כי הסכם הלול מקנה לאגודה את הזכות לקבל רק חלק מחלקה 46, כלומר שטח הלול שפונה, אלא הזכות לקבלת השטח כפופה לתנאי ההסכם שיחתם. יתרה מכך, הנתבעים לא הוכיחו כי השטח אליו פלשו, הינו רק שטח הלול ולא מעבר לכך, ולמעשה אף אינם טוענים זאת, כך שממילא הסכם הלול אינו יכול לסייע בידם.

לאור כל האמור, אני קובעת, כי מערך ההסכמים בין הצדדים, אינו מקנה לאגודה את הזכות לדרוש על פי ההסכמים רק את החלק של המקרקעין נשוא התובענה וממילא בנסיבות המתוארות לא היתה רשאית הנתבעת 1 להיכנס לחלקה מכח ההסכמים שבין הצדדים.
30.
התובעים טוענים, כי כל פעולה של הרשות הקשורה ליישום תוכנית ההרחבה צריכה להיחשב כפעולה של האגודה מכוח ההסכם, גם אם מדובר בתפיסת השטח מכוח הליכי הפקעה. כלומר, מקום בו החליטה האגודה לממש את זכותה מכוח הוראות ההסכם, בין אם באמצעות המועצה האזורית ו/או הועדה המקומית לתכנון ובניה ולתפוס חזקה במקרקעין של התובעים או בחלקם, אז מופעל ההסכם והאגודה מחויבת בקיומו המלא (ר' ס' 14 לסיכומי התובעים).

התובעים טוענים, כי יש לראות בהליך של הפקעה משום פעולה של האגודה מכוח ההסכם המקנה להם זכות לאכוף את ההסכם במלואו.
התובעים טוענים כי ההסכם מתייחס למכלול החלקה כמקשה אחת. מאידך, הם טוענים כי מאחר והנתבעת 1 קידמה הליך של הפקעה של חלק מהחלקה, יש לראותה כמחוייבת לקיים את ההסכם במלואו.
הנתבעים טוענים כי, ככלל,
תפיסת השטח בחלקה 46 לא נובע ממערכת היחסים החוזית בין הצדדים, אלא מדובר בתפיסה שמקורה בהליך של הפקעה, הליך שממילא אינו מצוי בסמכות בית משפט זה.
31.
ההסכם נחתם בין התובעים לבין הנתבעת 1.
לעומת זאת, הליך של הפקעה מתבצע מכוח חוק התכנון והבניה ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה שנמחקה ואינה עוד צד להליך כאן.

אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה הפקעה המבוצעת מכוח חוק התכנון והבניה אינה נתונה לביקורתו של בית משפט זה. אין זה מסמכותו של בית משפט זה ליתן הוראות לענין הליך ההפקעה. לא בכדי הועדה המקומית לתכנון ובניה נמחקה בהסכמה מהתובענה שבפני
.


זאת ועוד,
יש לציין, כי התובעים כלל לא הביאו ראיות ביחס להליך ההפקעה ובכלל זאת האם הליך ההפקעה הושלם ואם כן מה הוא כלל. התובעים אף לא פירטו בראיותיהם האם תקפו את הליך ההפקעה ומה נקבע בקשר להתנגדות, ככל שנדונה. אף הנתבעים לא פירטו בתצהיריהם בענין זה.
אף אין בידי לקבל את הטענה של התובעים, שמשמעה כי בשל עצם קיומו של ההסכם, הרי שככל שהנתבעת 1, מקדמת הליכי הפקעה ביחס לחלק קטן מהחלקה, יש לממש את ההסכם במלואו.
לנוכח כל האמור,
אין מקום למתן סעד כמבוקש בעניין זה.



אחריות לנזקים
32.
התובעים טוענים, כי נתבעת 7 פלשה לשטחם בפיקוחו של נתבע 2 וכשלוחה של נתבעים 6-1 ובתוך כך הרסה ודרסה ציוד יקר ערך.

התובעים מבקשים לחייב את כל הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצוי בגין נזקים שנגרמו.

אחריות הנתבעת 1
33.
אין מחלוקת, כי במועד ההריסה לא היה היתר בניה לביצוע עבודות ההריסה בחלקה 46 וכי ההליך ההפקעה טרם הושלם. כך גם אין מחלוקת כי לנתבעת 1 לא היתה זכות להיכנס לשטח ולבצע בו הריסה של מבנים קיימים.

נתבעת 1 אינה כופרת באחריותה לשלם בגין הנזקים שנגרמו. הנתבעת 1 כבר שילמה בגין נזקים שגרמה למערכת ההשקיה.
לנתבעת 1 טענות לעניין גובה הנזק.
עולה מן האמור כי אין מחלוקת כי הנתבעת 1 אחראית לנזקים שנגרמו כתוצאה מהאירוע נשוא התובענה .
לנוכח כל האמור, חובה על הנתבעת לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם, כפי שיקבעו בהמשך פסק הדין.

אחריות אישית של נתבעים 6-1
34.
התובעים טוענים כי נתבע 2, בן משפחתו של התובע 1, פיקח על עבודות ההריסה.

לטענתם, נתבעים 6-3 הינם חברי ועד האגודה שידעו על הכוונה לבצע את הפלישה וההריסה ולא מנעו זאת.

התובעים טוענים, כי הנתבעים חייבים אישית בגין הנזקים שנגרמו להם במזיד וזאת על אף ניסיונם להטיל אחריות בלעדית על האגודה, שממומנת ע"י חברי האגודה ובין היתר ע"י התובעים בעצמם. לטענתם, האגודה הינה תאגיד והנתבעים 6-2 פעלו תוך חריגה מהרשאה, דין הוא שיישאו באחריות אישית של מנהלי תאגיד או כאורגנים שלו.
35.
נתבעים 6-1 לא התייחסו בסיכומיהם לטענות שהעלו התובעים בדבר אחריותם האישית.

בסעיף 26 לכתב ההגנה לכתב התביעה המתוקן, טענו הנתבעים 6-3, כי הינם חברי ועד ההנהלה של המושב, המשמשים בתפקידם בהתנדבות, ללא כל תמורה וכי כל הנתבעים מנהלים את ענייני המושב ללא משוא פנים ובשוויון וכי כל פעילות חברי הוועד נעשו בתוקף תפקידם ולא באופן אישי.

המצהירים מטעם הנתבעים, חזרו על כל בתצהיריהם. כמו כן הצהירו, כי בוצעה פעולה עצמית לתפיסת שטח מצומצם שהיה מיועד להפקעה לפי התב"ע וכי נאמר להם שהחלו לגביו בהליך של הפקעה. עוד הצהירו כי פעלו לפי הבנתם על סמך היתר לביצוע עבודות פיתוח שחלו גם על חלקה 46, כקטע כביש הגישה. (סעיף 19 לתצהירו של של דב מלצר; סעיף 9 לתצהירו של מר דורון גל).


נתבע 2, מר עמוס שטרנברג
, אישר בעדותו שהיה בשטח במועד הפלישה וצילם את השטח לפני כן (ר' בעמ' 37-36 לפרוט' הדיון).

נתבע 3, מר דב מלצר, בעדותו בבית המשפט אישר כי היה שותף להחלטה (ר' עמ' 46 לפרו' הדיון ש' 26-21)
שם השיב כך:

ש. הליך ההפקעה מבחינתך הסתיים נכון?
ת. לא. לא היה הליך הפקעה.
ש. נכון היה להיכנס לשטח ולבצע הריסה?
ת. לא היה נכון.
ש. אתה היית שותף להחלטה הזו?
ת. כן

(ההדגשה הוספה – א.ר.ב.)

נתבע 4, מר ערן רוזנברג לא הגיש תצהיר מטעמו.
נתבע 5, מר דורון גל, השיב בעדותו בבית המשפט כי ידע שמתכוונים להיכנס לשטח לבצע הריסה וכי לא ביקש למנוע אותה. במסגרת חקירתו מסר גם את הפרטים הבאים (ר' עמ' 39 לפרו' הדיון):

"ש. הועדה המקומית אישרה לך לבצע הריסה?
ת. היו תהליכים.
ש. כאשר אני אומר לך, הכוונה לכפר ידידיה. האם היה אישור לבצע הריסה?
ת. לא בטוח, לא אמרו לי לך להרוס.
נתנו לי להבין שיש תהליך שבמהלכו תהיה גם הריסה. אני לא יודע מה אמרו.
ש. לא שאלת פרטים לגבי זה?
ת. לא
ש. נראה לך נכון להיכנס לחלקה של חבר לבצע הריסה?
ת. לא
ש. נראה לך נכון שמה שאגודה עשתה נכון?
ת. אני נוטה לומר לא.
ש. כיון שידעת על קיומו של תהליך ההריסה מה עשית כדי למנוע את זה?
ת. כלום.

ש. תאמר לי מי נתן את ההוראה לבוא ב- 4 בבוקר?
ת. לא יודע, אני גם לא יודע שבאו ב- 4 בבוקר. לא הייתי אז בשטח הייתי אח"כ בשטח.
ש. יש סיבה להפוך טרקטור?
ת. אני לא יודע.
ש. יש סיבה להרוס מבנים ולא לפרק מבנים?
ת. לא
ש. אתה יודע על סיבה להרוס מיכלי דלק וכד'?
ת. לא
ש. יש סיבה לקבור כלבה בין ההריסות?
ת. לא
ש. שקלת לפנות לבית משפט לבקש צו הריסה?
ת. לא ".
(ההדגשה הוספה- א.ר.ב.).

נתבעת 6, צופית הראל, חברת ועד הנהלת האגודה, לא הגישה תצהיר מטעמה.
בהתאם להלכה, ניתן להטיל אחריות אישית בנזיקין על נושאי משרה כדוגמת הנתבעים, ששימשו כחברי ועד האגודה, וזאת כאשר התרשלו ופעלו בצורה שאינה סבירה (ר' ע"א 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ואח'
פיסקה 18 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן (פורסם במאגרים)).
לאור כל האמור, משהנתבעים 6-2 ידעו על הכוונה להיכנס למקרקעין או שלא מסרו גרסה לעניין זה ולמרות היותם חברי ועד לא מנעו זאת ואף לא השיבו בסיכומיהם לטענה לעניין אחריות אישית, אני מוצאת כי נתבעים 6-2 התרשלו ונהגו בחוסר סבירות ולפיכך הינם אחראים, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, לנזקי התובעים.

אחריות נתבעת 7
36.
התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבעת 7 בפיצויים, ביחד ולחוד עם הנתבעים האחרים.
נתבעת 7 טוענת להיעדר יריבות שכן כל פעולותיה נעשו עפ"י הרשאה והוראה של נתבעת 1 ונציגיה המוסמכים ולאחר שאלו אישרו כי הפעולה נעשית עפ"י דין, בוודאי שלא פעלה באופן אישי.

לטענתה, נתבעת 1 נטלה על עצמה אחריות בלעדית לקרות הנזק שנגרם.

מטעם נתבעת 7 מסר תצהיר מר אלי טאוב. מר טאוב נחקר על תצהירו והעיד כך (ר' עמ' 52 ש' 18-3 לפרוטוקול הדיון):

"ש: אתה ביקשת לראות צו הריסה.
ת: לא כי זה של המושב. הרי זה שטח של המושב.
ש: היה ברור שזה שטח שחקלאי עושה בו שימוש.
ת: אני מגיע להרבה עבודות בהרחבות וכאלה כאשר החקלאים עושים שימוש עד הרגע האחרון ואני נכנס ובהתאם לתוכניות שאני מקבל מהמושב אני ממשיך.
ש: שאלת לפני שהתחלת את ביצוע ההריסה, מישהו מהאגודה, האם מישהו עושה שימוש במקרקעין כיון שהאגודה מורה לך, באת לשטח ראית מבנה, ראית כלים, ראית ציוד שאתה קורא לו ישן, שאלת את מישהו מהאגודה האם יש היתר להרוס.
ת: היתר אני יודע שמקבלים מהמושב. התוכנית ההרחבה כללה את האיזור הזה מאושרת. שאלתי אם אפשר להיכנס ואם יש אישור ואמרו לי שכן.
ש: מי אמר לך שכן.
ת: אחד מחברי הועד, אני לא זוכר מי מהם. זה היה לפני הרבה שנים ועשיתי הרבה.. הם הביאו לי תוכנית של ההרחבה מאושרת לביצוע ופינוי , זה לא רק הנחלה הזאת, היה שם חישתיל שבהסכמות עם כל אחד כולם פינוי, עשינו פינוי. עשיתי את זה כמנהל עבודה של עדן בר ולא היתה שום בעיה. לקטע הזה, בתקופה שלפני סיום העבודה, היה קטע של שטח פנוי ששתלו עליו פרחים ואח"כ חודשיים פנו אלינו לפינוי הזה."


נתבעים 6-1 לא העלו טענות כנגד פעילותה של נתבעת 7, או טענות בדבר חריגה מהרשאה. להיפך, נתבע 2 שהה במקום בזמן העבודות ופיקח על הנעשה.
ב"כ הנתבעים 6-1 אישר את הדברים (ר' עמ' 14 לפרוטוקול הדיון):

"עו"ד רינגולד
:
אבקש לשחרר אותי מהדיון היום. אין לי שאלות לעדים.
יש לי שאלה אחת לנציג הנתבעת 1.
השאלה היא האם אנחנו הוזמנו לבצע את העבודה.
ב"כ הנתבעים 1-6:
אני מוכן לאשר שהתשובה לכך תהיה חיובית.
עו"ד רינגולד
:
אבקש להבהיר האם הנתבעים 1-6 מאשרים אם אושר לנתבעת 7 שהכל תקין עם ביצוע הפעולה.
ב"כ הנתבעים 1-6:
התשובה חיובית.
"

נתבעת 7 ביצעה את עבודות ההריסה כשלוח של נתבעת 1.
סעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה- 1965 קובע כך: "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח."

לאור כל האמור, לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ומכיוון שנתבעת 7 פעלה כשלוחה של נתבעת 1 ולנוכח האישור שניתן לה על ידי הנתבעת 1 שהכל תקין כמפורט לעיל ומדובר בפעולה שבוצעה בשטח המשבצת של הנתבעת 1, אינני מוצאת כי יש לחייב את הנתבעת 7
בגין נזקי הפלישה לשטח התובעים
.
נזקי הפלישה
37.
התובעים הגישו חוו"ד
מומחה של השמאי, מר יעקב ביאליק, שהעריך את הנזקים שנגרמו כתוצאה מהפלישה בסך של 941,571 ₪.

הנתבעים הגישו חוו"ד מומחה, של השמאי מר יובל טלמון, שהעריך את נזקי התובעים בסך של 85,525 ₪.

ביום 9.10.11 מונה השמאי מר צבי פרליס כמומחה מטעם בית המשפט לשום את נזקי התובעים. השמאי העמיד את סכומי הנזקים בחוות דעתו ע"ס של 391,971 ₪.

כמפורט לעיל, השמאי מטעם בית המשפט זומן ע"י הנתבעים לעדות ונחקר על חוות דעתו. השמאים מטעם הצדדים לא נחקרו.
38.
התובעים מפנים להלכה הפסוקה, על פיה, מקום בו מינה בית המשפט מומחה מטעמו, יטה בית המשפט לא להתערב בחוות הדעת ויאמץ את ממצאיו, אלא אם קיימת סיבה נראית לעין שלא לעשות כן.

התובעים טוענים, כי יש להוסיף לחוו"ד השמאי סך של 22,582 ₪ שכן לא התייחס לנזק למערכות המים של התובעים בחממות אחרות נשוא התביעה.

התובעים מבקשים לקבל את חוו"ד השמאי בתוספת הנזק למערכות המים הנוספות כמפורט ובסה"כ להעמיד את סכום הפיצוי ע"ס של 414,553 ₪.

לטענתם, אין לקבל את הטענה כי סכומים ששולמו במסגרת הסכם הלול וההסכם לפינוי חלקה 32 נתבעים שוב גם בתובענה כאן.
39.
הנתבעים טוענים, ומפנים לתמונות שהוצגו, כי התביעה מוגזמת ומופרזת, כי השטח שפונה שימש בעיקר לאחסון גרוטאות ולא היה בו ציוד בר ערך. לטענתם, סככת האסבסט מהווה חלק מהלול הישן ששייך לפי הסכם הלול לאגודה, אך לא כולו נהרס בשעתו.

לטענתם, התובעים נמנעו מלהציג תמונות של פרטי ציוד שניזוקו והציגו תמונות של ערימת גרוטאות חסרת ערך. לטענתם, הימנעות התובעים מהצגת ראיות באופן שניתן היה להפרידם ולהציגם באופן ברור צריכה לפעול לרעתם.

הנתבעים טוענים, כי לחלקים חשובים של חוות דעת השמאי אין תשתית ראייתית לקיומו של נזק או כמויות הציוד בהן נקב השמאי. לטענתם, קיימים נימוקים כבדי משקל המצדיקים שלא לקבל חלק מהותי מקביעות השמאי מטעם בית המשפט.

הראיה העובדתית היחידה שעמדה בפני
השמאי אלו תמונות שצורפו לתצהירי הצדדים והסברי הצדדים בשטח. בחוות דעתו אין כל ממצא עצמאי לקיומו של נזק נטען. בעניינים אלו אין לטענתם לשמאי
מטעם בית המשפט יתרון על בית המשפט.

לטענתם, השמאי לא בדק בעצמו כמויות של פרטי ציוד זאת על אף שבחוות דעתו נקבע שווי לפי כמויות. השמאי לא ידע לציין מה הנזק שנגרם לפריט כלשהו ולא ידע לציין האם ראה אותו, אם מדובר בציוד ישן או חדש.

הנתבעים טוענים, כי כבר שילמו סך של 130,000 $ בגין העברת ציוד ומבני חממה במסגרת פינוי חלקה 32, לכן לטענתם, על ציוד חממות שכבר שולם עבורו פיצוי אין לשלם פיצוי חוזר.
40.
השמאי מטעם בית המשפט ערך את חוות דעתו נכון ליום האירוע, 16.5.08 וקבע כי סיכום מכלול הנזקים שאירעו והפיצוי המגיע בגינם בהתאם להערכה שבוצעה הינו סך של 391,971 ₪.
41.
הנתבעים מבקשים מבית המשפט לתת את הדעת לכך שהאירוע נשוא חוות הדעת התרחש בחודש מאי 2008 בעוד חוות הדעת ניתנה ביום 23.10.11.

אולם, עיון בתיק בית משפט מראה כי התובעים, כבר בפתח הדיונים הסכימו למינוי מומחה מטעם בית המשפט (בדיון מיום 1.4.09 עמ' 2 ש' 20). זאת ועוד, התובעים הציעו כי ימונה שמאי כמומחה מטעם ביהמ"ש בדיון מיום 12.7.10 ובפתח דיון יום 18.5.11 עמ' 9 ש' 19-18).
הנתבעים לא הסכימו למינוי שמאי מטעם בית המשפט.

יש בכך כדי להשליך על המשקל שיש לתת לטענות הנתבעים, המועלות בשלב זה, כי חוו'ד של השמאי מטעם בית המשפט נערכה רק שנים לאחר האירוע.
השמאי מטעם בית המשפט נחקר בענין זה ע"י ב"כ הנתבעים, (ר' עמ' 55 ש' 14-21 לפרו' הדיון):

"ש: האם אני צודק שקיים בכך שיש קושי עקרוני בהערכת שווי בפרטי רכוש שניזוק כאשר השמאי אינו רואה בעיניו את אותו פריט ולא בוחן אותו מקרוב.
ת: כן וציינתי את זה בחוו'ד.
יחד עם זאת, ראיתי תמונות וציוד בשטח , אני חושב בוודאות גבוהה שקיבלתי תמונה מאוד נכונה של מצב הדברים , למרות שמדובר על 4 שנים אחרי ולא ראיתי את הכל בשטח.
ש: שלושה נימוקים שנתת למה לא נפגשת עם השמאים כי זימנת את הצדדים ולא הגיעו. למה אתה מיוזמתך לא חשבת לזמן אותם.
ת: היה סעיף ראשון לתשובתי. הראיה שחוות הדעת היו מאוד ברורות ונהירות. "
(ההדגשה הוספה – א.ר.ב.).

42.
הנתבעים בסעיף 33 לסיכומיהם, טוענים, כי לאחר חקירתו של השמאי ועל סמך העובדות הנוספות שהתבררו, לא ניתן לחייבם בסכומים שלא הוכחו כנזק שנגרם בעת הפינוי או שכבר שולם בגינו פיצוי בעבר.
הנתבעים פירטו בסיכומיהם את הפריטים הספציפיים שהשמאי מטעם בית המשפט קבע בגינם פיצוי והם חולקים על קביעותיו.
לפיכך, הדיון יעשה ביחס לפריטים אלו וכן ביחס לפיצוי הנוסף, מעבר לחוות דעת השמאי, לו עתרו התובעים.


נזק לטרקטור
43.
השמאי מטעם בית המשפט העריך (בס' 2.1 לחוות דעתו) נזק לטרקטור בסך של 14,486 ₪. שמאי התובעים העריך את נזקי הטרקטור בסך של 19,079 ₪. שמאי הנתבעים העריך את נזקי הטרקטור בסך של 0 ₪.
הנתבעים בסיכומיהם טוענים, כי הטרקטור נרכש בשנת 2002 בסך של 10,000 ₪ בלבד.
התובעים בסיכומי התשובה טוענים, כי הטענה שהטרקטור נרכש בסך של 10,000 ₪
נטענה ללא תימוכין. הם מפנים לחשבונית תיקון, ממנה אישר השמאי מטעם בית המשפט רק סך של 14,486 ₪.
נתבע 2 בחקירתו בבית המשפט העיד כך (ר' עמ' 36 ש' 30-26 לפרו' הדיון):
"ש: תאשר שניתן להזיז טרקטור.
ת: מאשר.
ש: יש סיבה שהוא היה צריך להיות הפוך ורמוס.
ת: בארבע בבוקר היה חושך. שהשופלים דחפו את כל ערימות הציוד והג'אנק והגורטאות לא ראינו ובטעות גם הטרקטור התהפך
. "

אם כן , התובעים עמדו בנטל להוכיח כי באירוע הפלישה גרמו הנתבעים נזקים לטרקטור.
השמאי מטעם בית המשפט העריך את הנזק לטרקטור על פי חשבונית מוסך ורד בע"מ. מחשבון מוסך ורד הופחתו סכומים שאינם רלוונטים הואיל והטרקטור עבר "אובראול" כללי (ר' הערת השמאי לסעיף 2.1 לחוות דעתו).
לנוכח כל האמור ולאחר שעיינתי אף בחוו"ד השמאי ובחקירתו, אני מקבלת את הערכת השמאי לפיצוי בגין נזקי הטרקטור בסך של 14,486 ₪.

נזק לארבע עגלות
44.
השמאי העריך בסעיף 2.2 לחוות דעתו נזק זה בסך של 6,000 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 9,000 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 2,000 ₪.
הנתבעים לא מפרטים באופן ספציפי מדוע אין לקבל את הערכת השמאי בנקודה זו. השמאי מטעם הנתבעים טלמון מתייחס לנזק זה בסעיף 2.3 לחוות דעתו. בפרק הביאורים בחוות דעתו הוא מציין, כי נמצאו 5 עגלות שניתנות לתיקון ברובן. מדובר בעגלות ישנות ביותר עם סימני בלאי קשים ומשטחי העמסה שחוקים, חלודים ומחוררים.
השמאי מטעם בית המשפט בחקירתו בבית המשפט העיד כי ראה את כל העגלות שהיו מצויות בשטח, כי אינו זוכר אם ראה שש או פחות (ר' עמ' 57 ש' 27-26).
לאור כל האמור, אני מקבלת את הערכת השמאי מטעם בית המשפט בכל הנוגע לנזק זה.

נזק למזמרה הידראולית
45.
השמאי מטעם בית המשפט העריך בסעיף 2.9 לחוות דעתו נזק זה בסך של 2,500 ₪. שמאי התובעים העריך
נזק זה בסך של 5,000 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪.
הנתבעים לא מפרטים באופן ספציפי מדוע אין לקבל את הערכת השמאי בנקודה זו. השמאי מטעם הנתבעים
ציין בפרק הביאורים להערכה, כי העריך נזק אפס מכיוון שלא נמצא נזק בנקודה זו.
השמאי מטעם בית המשפט ציין בחקירתו, כי ראה את המזמרה וכי נגרם לה "נזק גדול". השמאי גם פירט כי היה שבר בקצה המזמרה וכל החיבורים היו שבורים (עמ' 66 ש' 30-20).
לאור עדותו, אני מקבלת את הערכת השמאי בכל הנוגע לנזק למזמרה.

נזק למתזים וממטירונים
46.
השמאי העריך בסעיף 3.9 לחוות דעתו נזק למתזים בסך של 2,500 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 2,500 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 1,000 ₪.
בסעיף 3.11
לחוות דעתו העריך השמאי נזק לממטירונים בסך של 1,250 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 1,250 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 500 ₪.
הנתבעים טוענים, כי השמאי העריך את הנזק למתזים וממטירונים בכמות שמעל מה שראה השמאי טלמון או שניתן ללמוד מהתמונות שהוצגו.
התובעים בסיכומי התשובה מציינים כי התובע לא נחקר בנקודה זו ועל כן לא ברורה השגת הנתבעים בעניין.
השמאי נחקר בעניין זה (ר' עמ' 67 ש' 30-15 לפרו' הדיון) ולא מצאתי כי חוות דעתו נסתרה.
כמו כן, מקום בו קיים קושי להעריך כמות מדויקת של נזק כתוצאה מההרס שגרמו הנתבעים, קושי זה מן הראוי כי יעמוד לחובת הנתבעים ובפרט שעה שהם מבקשים לחלוק על חוות דעתו של השמאי שהינו מומחה מטעם בית המשפט.
לאור האמור, אני מקבלת את הערכת השמאי מטעם בית המשפט בכל הנוגע לנזקים למתזים ולממטירונים.

נזק לציוד כללי לאימון אפרוחים
47.
השמאי בסעיף 4.1 לחוות דעתו העריך נזק זה בסך של 21,875 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 21,875 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 10,000 ₪.
בסיכומיהם מציינים הנתבעים, כי הנזק הנטען לציוד כללי לאימון אפרוחים מהווה חלק מהלול שעבורו פוצו התובעים במסגרת הסכם הלול.
התובעים בסיכומי התשובה מטעמם מציינים כי טענת הנתבעים אינה מתיישבת עם חוו"ד השמאי מטעמם שהעריך הנזק בסך של 10,000 ₪.
ראשית יצוין כי לא הוכח ע"י הנתבעים כי הסכם הלול כלל פיצוי בגין ציוד זה.
מעבר לנדרש, עיון בחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעים, מלמד כי במסגרת הביאורים להערכה, הוא מבאר את סעיף 4.1 לחוות דעתו כדלקמן: "מדובר בנזק לציוד בחצי הלול בלבד. מדובר בציוד משומש הנמצא במבנה ללא שימוש, שנים לאחר הפסקת השימוש בו ולדעתי 50% פחת (כפי שחישב השמאי ביאליק) אינם משקפים את ערך הציוד נכון להיום. עם זאת ולשם הזהירות, הנני מותיר קביעת השמאי בעניין הפחת בעינה" (עמ' 11 לחוות דעתו).
כפי שניתן לראות בסעיפים רבים אחרים כגון 4.2-4.5, מקום בו טענו הנתבעים כי מדובר בנזקים שכבר ניתן בגינם פיצוי, העריך השמאי טלמון את שווי הנזק בסך של 0 ₪ וציין בפרק הביאורים כי כבר ניתן פיצוי בגין אותו נזק.
יתרה מכך, תשובות השמאי מטעם בית המשפט, שנחקר לעניין נזק זה, מקובלות עלי (ר' עמ' 68 לפרוטוקול ובפרט האמור בש' 22-21).
לאור כל האמור, אני מקבלת את הערכת השמאי מטעם בית המשפט בכל הנוגע לנזק זה.

נזק לפטות לחממות
48.
השמאי בסעיף 4.2 לחוות דעתו העריך נזק זה בסך של 12,500 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 25,000 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪ וציין כי נזק זה נכלל בפיצוי במסגרת פינוי המבנים מיום 31.5.02.
בסיכומיהם מציינים הנתבעים, כי נזק זה לא הוכח וממילא מהווה חלק מהפיצוי שפוצו התובעים במסגרת פינוי חלקה 32.
התובעים בסיכומי התשובה מטעמם, טוענים כי להחלפת הקרקעות בחלקה 32 אין קשר עם הציוד הנתבע בתביעה זו, לטענתם הנזקים הוכחו והנתבעים ויתרו על חקירת עד התביעה בנקודה זו.
הנתבעים לא הוכיחו שמדובר בציוד עליו כבר פוצו התובעים במסגרת פינוי חלקה 32.
לאור האמור, אני מקבלת את הערכת השמאי בכל הנוגע לנזק זה.



נזק לשלד מתכת למסך טרמי, למערכת איסוף מים, למתקן הרמת גלילי ניילון, ל-50 סולמות הדליה ונזק למסך טרמי
49.
השמאי בסעיף 4.3 לחוות דעתו העריך נזק לשלד מתכת למסך טרמי בסך של 37,500 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 37,500 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪.
השמאי בסעיף 4.5 לחוות דעתו העריך נזק למערכת איסוף מים בסך של 3,000 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 6,000 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪.
השמאי בסעיף 4.7 לחוות דעתו העריך נזק למתקן הרמת גלילי ניילון בסך של 2,000 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 4,000 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪.
השמאי בסעיף 4.8 לחוות דעתו העריך נזק ל-50 סולמות הדליה בסך של 3,750 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 7,500 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪.
השמאי בסעיף 4.10 לחוות דעתו העריך נזק למסך טרמי בסך של 52,500 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 105,000 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪.
בסיכומיהם טוענים הנתבעים, כי נזקים אלו לא הוכחו ונכללו בפיצוי שפוצו התובעים במסגרת פינוי חלקה 32.
התובעים בסיכומי התשובה מטעמם, טוענים כי להחלפת הקרקעות בחלקה 32 אין קשר עם הציוד הנתבע בתביעה זו. לטענתם, חלק מהציוד שהושחת ע"י הנתבעים אינו קיים עוד. הנתבעים נמנעו מלחקור את התובע 3
בדבר חלק מהציוד.
המחלוקת בין הצדדים בעניין זה מתמקדת בשאלה האם מדובר בנזק עליו כבר קיבלו התובעים פיצוי במסגרת פינוי חלקה 32.
התובע 3 נחקר לענין המסך הטרמי (ר' עמ' 18 לפרוט' הדיון).
לא הובאו ראיות מטעם הנתבעים להוכחת הטענה לפיה מדובר בפריטים שכבר ניתן פיצוי בגינם בעבר. לנוכח האמור ובשים לב לאמור בעדותו של התובע 3, אני מוצאת כי טענת הנתבעים כי מדובר בציוד עליו כבר פוצו התובעים במסגרת פינוי חלקה 32 לא הוכחה.
לאור כל האמור ומשהנתבעים לא חלקו על סכום השמאות, אני מקבלת את קביעת השמאי מטעם בית המשפט לעניין הנזקים שפורטו.


נזק למכונת רוסקוס
50.
השמאי בסעיף 4.6 לחוות דעתו העריך נזק זה בסך של 1,800 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 3,600 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 300 ₪.
הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי לא ניתן היה לזהות בציוד זה נזק. לעומת זאת, שמאי מטעמם מציין בפרק הביאורים לחוות דעתו כי מצא שמדובר בנזקים קלים הניתנים לתיקון. כלומר, לשיטתו קיים נזק.
התובעים בסיכומי התשובה מפנים לחקירת השמאי מטעם בית המשפט (ר' בעמ' 61 לפרוט' הדיון).
לנוכח האמור, חוות דעתו של השמאי מטעם בית המשפט לעניין גובה הנזק למכונת הרוסקוס מקובלת עלי.

נזק ל-62 גלילים
51.
השמאי העריך נזק זה בסעיף 4.24 לחוות דעתו בסך של 12,400 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 24,800 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 1,440 ₪.
הנתבעים טוענים, כי לא הוכח קיומם של יותר משלושה גלילים ושאף הם לא נפתחו כדי לבחון אם ניזוקו. השמאי מטעם הנתבעים ציין בפרק הביאורים לחוות דעתו, כי הוצג מיכל אחד שבור ולא הופחת בלאי ע"י השמאי ביאליק.
התובעים בסיכומי התשובה מפנים לחקירתו של השמאי מטעם בית המשפט ומציינים, כי לאחר שהושחת ציוד ומאחר וחוות הדעת ניתנו בדיעבד, אין מקום לקבל השגה על חוו"ד השמאי הנעוצה במעשה ההשחתה עצמה.
השמאי מטעם בית המשפט נחקר בנקודה זו (עמ' 71 ש' 4-1):
"ש: על סמך מה אתה יכול להגיד לביהמ"ש נזק של 62 גלילים של מארז למצע מנותק שהמקסימום שראית זה בתמונה לשלושה גלילים שאני לא יודע את האורך שלהם ואומר השמאי טלמון שהוצגו רק חלק.
ת: אני ראיתי כמות גלילים בתמונה לא ספרתי אותה ונתתי על פי מיטב הערכתי.
"
כפי שצוין לעיל, מקום בו קיים קושי ראייתי לעניין הכמויות יעמוד קושי זה לחובת הנתבעים. לאור האמור כל האמור, חוות דעתו של השמאי מקובלת עליי בעניין הנזק לגלילים.

נזק ל-2 גלילי פיברגלס
52.
השמאי מטעם בית המשפט, בסעיף 4.25 לחוות דעתו, העריך נזק זה בסך של 5,400 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 10,800 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪.
הנתבעים טוענים, כי לא הוכח קיומם ולא הוכח נזק. השמאי מטעם הנתבעים, במסגרת פרק הביאורים לחוות דעתו,
ציין כי מדובר בלוחות שפורקו מחממות וכי בחומר נמצא בלאי מקרינה ואינו ראוי לשימוש.
כלומר, קיימת סתירה בין טענות הנתבעים בסיכומיהם בדבר אי הוכחת קיומם של הגלילים ואי הוכחת הנזק לבין ההסבר שנתן השמאי מטעמם בנקודה זו.
לאור כל האמור, אני מקבלת את עמדת השמאי מטעם בית המשפט לעניין נזק זה.

נזק לקרשים
53.
השמאי מטעם בית המשפט, בסעיף 4.27 לחוות דעתו העריך נזק זה בסך של 5,000 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 10,000 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪.
הנתבעים טוענים כי התובע 3 בעצמו העיד כי אינם תובעים בגין הקרשים המופיעים בתמונה נ/4 ורואים כי אין בשטח קרשים נוספים.
עיון בחקירתו על התובע 3 (עמ' 22 ש' 16-13 וגם עמ' 25 ש' 17-10) מלמד כי הקרשים אליו הפנו אותו הנתבעים בחקירתם אינם אותם הקרשים נשוא התובענה. כלומר, הוא אינו תובע לעניין הקרשים מהחממות הישנות.
אם כן, הנתבעים לא הוכיחו כי מדובר בקרשים שניתן כבר עבורם פיצוי.
לעניין גובה הנזק, אני מקבלת את עמדת השמאי מטעם בית המשפט לעניין נזק זה.

נזק לרשת צל
54.
השמאי בסעיף 4.28 לחוות דעתו העריך נזק זה בסך של 8,400 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 20,160 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪.
הנתבעים טוענים כי לא הוכח קיומה ולא הוכח נזק. לעומת זאת השמאי טלמון במסגרת פרק הביאורים לחוות דעתו ציין, כי נכלל בפיצוי על פינוי חממות שניתן בעבר.
התייחסות הנתבעים לראש נזק זה בסיכומיהם ובחוות דעת השמאי מטעמם אינה אחידה.
בסיכומי התשובה מפנים התובעים לחקירת השמאי בעמ' 71 ש' 13.
לעניין גובה הנזק, אני מקבלת את עמדת השמאי מטעם בית המשפט לעניין זה.

נזק למבנה בו עמדה איגומית
55.
השמאי בסעיף 1.2 לחוות דעתו העריך נזק זה בסך של 23,487 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 35,231 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪.
הנתבעים טוענים כי מדובר בשארית מבנה הלול עליו כבר פוצו התובעים.
התובע 3 נחקר בעניין זה (ר' עמ' 20-19 לפרוטוקול הדיון) והתבקש לסמן על גבי התמונות נ/1 א' ו- ב' את מבנה הלול.
לאחר שעיינתי בחקירת התובע 3 וכן בתמונות שהוצגו, שוכנעתי כי מדובר בשארית מבנה הלול בגינו כבר פוצו התובעים.
יתרה מכך, יובהר כי התובע 3 גם הודה שלא היה מעורב במו"מ ולא היה שותף להסכם הלול (עמ' 18-19 לפרוטוקול). בהתאם לעדותו של התובע 3, התובע 1 הוא שניהל באותם מועדים את המשק. אולם, התובע 1 לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא נחקר בעניין זה.
לאור האמור, אני מוצאת כי
התובעים לא הוכיחו כי הינם זכאים לפיצוי בגין הנזקים למבנה בו עמדה האיגומית.

נזק למערכות מים וחשמל
56.
השמאי בסעיפים 1.3- 1.4 לחוות דעתו העריך נזק זה בסך של 7,703 ₪. שמאי התובעים העריך נזק זה בסך של 11,572 ₪. שמאי הנתבעים העריך נזק זה בסך של 0 ₪.
הנתבעים טוענים כי לא הוכח קיומן של מערכות אלו וממילא מדובר ביתרת מבנה הלול עליו כבר פוצו התובעים.
בסיכומי התשובה מפנים התובעים לחקירת השמאי (ר' עמ' 63 ש' 18 לפרוט' הדיון).
בהתאמה למסקנה שהגעתי אליה לעיל בפרק נזקי מבנה האיגומית, אני מוצאת כי התובעים אף לא הוכיחו כי הינם זכאים לפיצוי בגין הנזקים למערכת החשמל והמים במבנה האמור.

טענת התובעים כי יש להוסיף לחוות דעת השמאי מטעם בית המשפט פיצוי למערכות מים
57.
התובעים טוענים, כי יש להוסיף לחוו"ד השמאי סך של 22,582 ₪ שכן לא התייחס לנזק למערכות המים של התובעים בחממות אחרות מאלו שפוצו בגינם. שווי הנזק למערכות המים הנוספות שלא הובאו בחשבון בחוות דעתו, בהתאם לשומת התובעים, הינו סך של 22,582 ₪. התובעים מפנים לחקירתו של השמאי מטעם בית המשפט (ר' בעמ' 72 לפרוט' הדיון). לטענתם השמאי מטעם בית המשפט הסכים כי יש להוסיף סכום זה לפיצוי הכללי.


השמאי מטעם בית המשפט נחקר בעניין זה (עמ' 72 ש' 29-26, ועמ' 73 ש' 5-1) כך:

"ש: אני אומר שלתובעים היו מס' מערכות מים כי יש להם מס' חממות .
ת: כן.
ש: לא כל החממות באותה חלקה שביקרת בה.
ת: נכון.
ש: אני אומר לך שהפריטים שמסומנים 3.5-3.8 ואו בסעיף 3.10 מתייחסים לפריטים ששייכים למערכות המים בחממות האחרות. יכול להיות דבר כזה.
ת: אני בחוו'ד התייחסתי שזה חלק מהמערכת שהוחזרה.
ש: אם יש מערכת נוספת אז מגיע בגין זה לתובעים כסף.
ת: נכון."


השמאי לא כלל במסגרת חוות דעתו נזק זה.
אין מחלוקת כי בגין מערכת המים שנפגעה באירוע כבר פיצתה הנתבעת 1 את התובעים בסך של מעל 200,000 ₪.
לתובעים היתה הזדמנות להראות ולהציג לשמאי את מכלול הנזקים הנטענים כאשר הגישו לו את כל החומר הנדרש ואף ערכו איתו את הסיור בשטח.
לא שוכנעתי כי התובעים הוכיחו כי הפריטים האמורים שייכים למערכות מים אחרות שבגין הנזקים להם לא פוצו. לפיכך, אני דוחה את טענתם כי הינם זכאים לפיצוי בגין כך.

58.
יצויין, כי התובעים לא התייחסו בסיכומיהם לסעד שנתבע בכתב התביעה המתוקן לפיצוי בגין עוגמת נפש. בנסיבות אלו יש לראות את התובעים
כמי שזנחו את התביעה לסעד זה.

תביעה שכנגד
59.
נתבעים 6-1 הגישו תביעה שכנגד ע"ס 887,045 ₪ לתשלום פיצויים עקב הפרת הסכמים ובגין פרסום לשון הרע.

הפרת הסכם הלול
60.
התובעים שכנגד טוענים, כי הנתבעים שכנגד הפרו את התחייבותם לפנות את השטח עליו עמד הלול ושהיה דרוש לסלילת הכביש ולהטמנת תשתיות. האגודה דורשת השבת הפיצוי ששולם בשעתו לנתבעים שכנגד בסך של 110,000 ₪ ליום 15.8.97 וליום הגשת התביעה סך של 229,790 ₪.

לטענת הנתבעים שכנגד, בשל אי מסירת השטח ע"י הנתבעים שכנגד, נאלצה האגודה לסלול כביש גישה חלופי שלא נכלל בתכנון המקורי, שעלותו 398,085 ₪, כולל מע"מ, וכן לבצע חיבור חשמל זמני שעלותו 9,170 ₪.

לטענת התובעים שכנגד, הנתבעים שכנגד לא סתרו את העובדות והסכומים. לכן, ככל שיקבל בית המשפט את טענות התובעת שכנגד לפיה היה על הנתבעים שכנגד למסור את השטח בהתאם לתנאים שהוצעו להם, יש לחייבם בפיצויים במסגרת התביעה שכנגד.
61.
הנתבעים שכנגד טוענים, כי די בהכרעתו השיפוטית של בית המשפט מיום 8.7.08 במסגרת צו המניעה הזמני כדי לדחות את עילת התביעה של התובעים שכנגד.
בנוסף טוענים הנתבעים שכנגד, כי הכביש העוקף שעלותו נתבעת, נסלל ללא היתר בניה ובניגוד להוראות חוק התכנון והבניה.
עוד טוענים הנתבעים שכנגד, כי הכביש שביקשה האגודה לסלול, בעטיו נהרס משק הנתבעים שכנגד, נועד לשרת רק מבנה מגורים אחד באותו מועד והיתה אליו גישה מצידה השני של ההרחבה.

הנתבעים שכנגד מפנים לכלל לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח עילה.
62.
משקבעתי לעיל, כי הסכם הלול אינו מהווה הסכמה חוזית לפינוי חלקי של חלקה 46, הרי שהנתבעים שכנגד לא הפרו את הסכם הלול והתביעה שכנגד לעניין פיצוי בגין הפרת הסכם הלול נדחית.
63.
יצוין כי בכתב התביעה שכנגד טענו התובעים שכנגד אף להפרה של ההסכם למסירת שטחים. הנתבעים שכנגד לא פרטו לעניין זה בסיכומיהם. כך או כך,
כבר נקבע, כי הנתבעים שכנגד לא היו חייבים למסור את השטח נשוא התובענה בהתאם להסכם. לפיכך התביעה שכנגד, אף ככל שמתבססת על ההסכם האמור, דינה להידחות.

לשון הרע
64.
התובעים שכנגד 6-2 טוענים, כי אשתו של נתבע שכנגד 3 ואחותו, (כלתם וביתם של נתבעים שכנגד 2-1) נשאו במושב שלטים שיש באמור בהם לשון הרע כנגדם. לטענתם, הנתבעים שכנגד לא כפרו בעובדות הפרסום, תוכנו ותפוצתו אלא רק ביקשו להתנער מאחריותם לפרסום. לטענתם, הימנעותם של הנתבעים שכנגד 1-2 ממתן עדות בעניין זה פועלת לרעתם ותומכת בהסתברות ההגיונית והמתבקשת, לפיה ביתם וכלתם פעלו בשמם ומטעמם בהשתלחות כלפי חברי ועד המושב. התובעים שכנגד מבקשים לחייב את הנתבעים שכנגד בפיצוי בגין לשון הרע בסך של 50,000 ₪ לכל תובע שכנגד.
65.
הנתבעים שכנגד טוענים, כי אין בכתב התביעה שכנגד הפניה להוראת חוק המקימה עילת תביעה המזכה בסעד כלשהו ואין כל פירוט עובדתי של המעשים המהווים פרסום לשון הרע כנדרש בדין. הנתבעים שכנגד מפנים לתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי וטוענים כי התובעים שכנגד לא פירטו את טענתם כנדרש. לטענתם, לא צורף לכתב התביעה שכנגד כל צילום המקשר את הנתבעים שכנגד לפרסום הנטען. לטענתם, שלטים המציגים באופן כוללני את חברי הועד כשקרנים אינם מהווים לשון הרע ואינם מקימים עילה עפ"י החוק.
66.
במהלך חקירתו הנגדית של מר עמיר כהן
הגישו התובעים שכנגד את המוצגים נ/19 – נ/21. מדובר ב- 3 תמונות המהוות לטענת התובעים שכנגד את הראיה לפרסום לשון הרע ע"י הנתבעים שכנגד.

בתמונה נ/19 נראית אחותו של הנתבע שכנגד 3 ליד שלט עליו רשום: "דורון גל פושע" (עמ' 31 לפרוטוקול ש' 27).

בתמונה נ/20 נראית אשת הנתבע שכנגד 3 ליד אותו השלט ובתמונה נ/21 ליד שלט עליו רשום: "עמוס שטרנברג
ערן רוזנברג דוביק מלצר צופית הראל דורון גל – פושעים מקומם בכלא!!!" (עמ' 31 לפרוטוקול ש' 30).
אין מחלוקת כי אף לא אחד מן הנתבעים שכנגד מחזיק בשלטים.
מר דורון גל בחקירתו (ר' עמ' 45 לפרו' הדיון ש' 27-19) העיד כך:

"ש: מפנה לסעיף 12 לתצהירך האם פנית לאמיר , לשלומו או לחנה ושאלת אותם אם הם הפנו ואמרו לאישה ולאחות או שזה רק דעתך.
ת: לא פניתי אליהם.
ש: על מה אתה מבסס את זה.
ת: ששאלנו מי כתב את השלטים אז נאמר לי שזה התשובה.
ש: מי אמר לך או אמרו לך?
ת: לא יודע."

מר דב מלצר העניין בעניין כך (ר' עמ' 47 לפרו' הדיון ש' 20-12) :

ש: סעיף 21 לתצהירך, פנית לשלמה, לעמיר או לחנה ושאלת אותם אם הם אמרו לאשתו של עמיר ואחותו לעשות את השלטים.
ת: לא.
ש: על סמך מה אתה כותב את סעי ף21 על סמך סברה. מאיפה מקור ידיעתך?
ת: מתוך ראיה.
ש: ראית אותם.
ת: לא אותם.
ש: לגבי עמיר שלמה וחנה.
ת: אין לי מקור ידיעה. זה בתחושה שלי.

גם נתבע 2 נחקר בעניין זה והשיב כי אין לו ידיעה ממקור ראשון לכך שהשלטים הונפו בידיעת התובעים (עמ' 45 ש' 6-5).
לפיכך, התובעים שכנגד לא הביאו כל ראיה כי הנתבעים שכנגד עומדים מאחורי הפרסומים שלטענתם מהווים לשון הרע. הטענה כי המחזיקים בשלטים הינם בני משפחתם של הנתבעים שכנגד אינה יכולה, בפני
עצמה, להקים עילת תביעה כנגד הנתבעים שכנגד בדבר פרסום לשון הרע.
לנוכח האמור, התובעים שכנגד לא עמדו בנטל להוכיח פרסום לשון הרע ע"י הנתבעים שכנגד בהתאם להוראות החוק.
לפיכך, התביעה שכנגד נדחית.

לסיכום
67.
לנוכח כל האמור, ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעים או מי מטעמם להיכנס למקרקעין או לעשות כל דיספוזיציה בזכויותיהם של התובעים מכח ההסכם וזאת עד לקיום מלוא ההוראות החוזיות עפ"י ההסכם, על ידי הנתבעת 1.

מובהר כי צו זה אינו מונע מהנתבעת 1 או מי מטעמה לפעול במקרקעין, ככל שבידה היתר כדין או זכות שבדין שמקורם אינו בהסכם בין הצדדים.

נתבעים 6-1
חייבים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, תוך 30 יום, את הסך של 360,781 ₪. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 16.5.08 (המועד הקובע לפי חוות הדעת) ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן, נתבעים 6-1, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות התובעים (אגרת משפט ותשלומים למומחים בגין חוות דעת) וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.
68.
התביעה כנגד נתבעת 7 נדחית. זאת, בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.
69.
התביעה שכנגד נדחית. אין צו להוצאות לגבי התביעה שכנגד.


המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
י"ב סיון תשע"ג, 21 מאי 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 4715/08 שלמה כהן, חנה כהן, עמיר כהן נ' כפר ידידיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, עמוס שטרנברג, דב מלצר ואח' (פורסם ב-ֽ 21/05/2013)