פסקי דין על ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ | פסקי דין על משה ולך | פסקי דין על אווזי בר | פסקי דין על יצחק מצקין |

533/87 עא     23/08/1989




עא 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך, אווזי בר בע"מ, יצחק מצקין




בבית המשפט העליון ע"א 533/87
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

בפני
: כבוד השופט ד' לוין

כבוד השופט ת' אור

כבוד השופט א' מצא
בעניין: ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אראל אור
נגד

משה ולך

1. אווזי בר בע"מ
(משיבים פורמליים
2. יצחק מצקין

ע"י ב"כ עו"ד א. נמרוד
ערעור על

פסק דין
בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 14.6.87 בתיק ע"א 171/87 שניתן על ידי כבוד השופט אבן ארי

פסק-דין

השופט ד. לוין
1. הערעור שלפנינו ענינו בתמצית: דינו של שטר שהוצא על ידי עושהו קודם שהוטל אצלו (בתורת "מחזיק") עיקול על כספי הנפרע על פי השטר, והשטר נפרע ע"י עושהו לאחר שנמסר לו צו העיקול הנ"ל.

2. הערכאות הקודמות 'נחלקו' בהכרעותיהן:

ראש ההוצאה לפועל, בדרגה הראשונה, מצא
ה כי משהוצא השטר קודם למועד הטלת העיקול לסוחר, הרי פרעונו על ידי עושה השטר, פרעון כדין היה.

בית המשפט המחוזי, בערר על החלטת ראש ההוצאה לפועל הפך את ההחלטה על פיה, וקבע שפרעון השטר במקרה דנן היה בבחינת מעשה הנוגד את המתחייב על פי ס' 47 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, וזאת ללא הצדק סביר כמובנו בסעיף 48 לחוק.

מכאן הערעור שלפנינו, המופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי.

הרקע העובדתי

3. עובדות המקרה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, למעט עובדה אחת ויחידה הצריכה לעניין ונדון בה בהרחבה בהמשך הדברים. וכך הוא מהלך הדברים המוסכם:

א. במסגרת פעולות הגביה בתיק הוצאה לפועל שפתח המשיב (הנושה) כנגד המשיבים הפורמליים (חברת אווזי בר בע"מ
ויצחק מוצקין, להלן – "החייבים") הוטל עיקול אצל המערער (ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ
) על הכספים העומדים לזכות החייבים ונמצא
ים בידיו.

ב. זהו דבר העיקול כפי שנרשם בצו והודע למערער.

ג. צו העיקול נתקבל במשרדי המערער ביום 11.9.85.

ד. טרם הטלת העיקול עשה המערער שני שטרי חוב לפקודת החייבים והם נמסרו להם, חתומים על ידי המערער. מועד פרעונו של השטר הראשון היה ביום 15.8.85, היינו לפני מועד הטלת העיקול, ואילו מועד פרעונו של השטר השני היה ביום 17.9.85, היינו שישה ימים לאחר קבלת צו העיקול במשרדי המערער, עושה שטר החוב.

ה. שני השטרות נפרעו על ידי המערער במועדיהם.

ו. משנתברר למשיב דבר פרעון השטר השני על ידי המערער חרף העקול, הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בנתניה בקשה לפי ס' 48 לחוק ההוצאה לפועל לחייב את המערער לשלם לו את סכום השטר השני. עיקר טענתו: כנגד חובתו החוזית של המערער לפרוע את השטר שעשה לאוחז השטר עומדת חובתו החוקית להימנע מפרעונו בשל צו העיקול.

החלטת הדרגות הראשונות

4. הרשמת המלומדת, יושבת ראש ההוצאה לפועל בנתניה, הכריעה, בדרגה הראשונה לטובת המערער שלפנינו. החלטתה מעוגנת כולה בדיני השטרות ובעיקרו של דבר ב"היבט הקנייני" של השטר כעולה מדבר ס' 20 לפקודת השטרות (נוסח חדש). מאחר שהשטר סוחר במסירה לידי החייבים קודם קבלת צו העיקול, עברה לידיהם באותו מועד גם הזכות הקניינית בשטר וממילא – לא היה בידי המערער "נכס" הניתן לעיקול ביום הטלת הצו.

לפי אותו הגיון מצא
ה עצמה הרשות פטורה מלדון בשאלה העובדתית לידי מי בפועל נפרע השטר על ידי המערער שלפנינו – הלידי החייבים עצמם, או לידי צד ג' כלשהו האוחז בשטר כשורה. מכל מקום ראתה להוסיף ולהעיר כי נטל ההוכחה בענין זה מוטל על המשיב שלפנינו, בהיותו המבקש על פי ס' 48 לחוק ההוצאה לפועל היינו "המוציא מחברו" שעליו הראיה.

5. השופט המלומד שדן בערר בבית המשפט המחוזי (הדרגה השניה) מצא
לבסס את פסק דינו דווקא על ההכרעה העובדתית שנראתה מיותרת בעיני הדרגה הראשונה, היינו על השאלה הפשוטה: לידי מי נפרע השטר? שאם נפרע לידי צד ג' הנחזה להיות אוחז כשורה היתה אולי התוצאה שהגיעה אליה הדרגה הראשונה נשארת על כנה (אם כי השופט המלומד נמנע מלקבוע דיעה נחרצת בענין – ראה עמ' 2 לפסק דינו); הדרגה השניה קבעה, כממצא
עובדתי, כי השטר נשוא המחלוקת נפרע לידי החייבים עצמם ובפרעון לידיהם של אלה, בהתעלם מצו העיקול שהוטל, חשף עצמו המערער לסנקציה הקבועה בס' 48 לחוק ההוצאה לפועל, היינו לחיוב בתשלום סכום השטר, פעם נוספת, הפעם לידי המעקל.

השגות המערער

6. ב"כ המערער בסיכומיו טען כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשני אפיקים: באפיק העובדתי, היינו כלפי הממצא
שנקבע בדרגה השניה כאמור לעיל; ובאפיק המשפטי, היינו לגבי תוצאת ה"עימות" בין החיוב החוקי על פי צו העיקול לבין החיוב השטרי על פי השטר שהוציא המערער לחייבים.

הדיון שלנו יתקיים איפוא, אף הוא, בשני האפיקים האמורים, במגמה לבוא לפתרון הבעיה העובדתית והמשפטית גם יחד.

7. טענות אלה תוחמות את הדיון בפני
נו בשתי השאלות הצריכות, לדעתי, לענייננו:

1. קביעת הממצא
העובדתי:

א. האם צדק השופט המלומד בבית המשפט המחוזי בקביעת המימצא
הנ"ל לגבי השאלה העובדתית לידי מי נפרע השטר הן בעצם הקביעה והן בגישה שהנחתה את השופט בהתייחסותו לנושא.
ב. בין כך ובין כך – האם יש מקום להתערבות מצידנו במימצא
זה?

2. השאלה המשפטית: בהנחה שהשטר אכן נפרע, כקביעת השופט המחוזי, לידי הנפרע על פיו (היינו לידי החייבים עצמם ולא לידי צד ג' הנחזה להיות אוחז כשורה) –

האם החיוב הנובע מן השטר, היינו החובה לפרוע שטר חוב לידי הנפרע על פיו (החייבים שלפנינו) גובר על צו עיקול שהוטל אצל עושה השטר על כספי החייבים שבידיו, במובן זה שפרעון השטר לידי אותם חייבים נופל בגדר המונח "הצדק סביר" שבס' 48 לחוק ההוצל"פ או שמא ההיפך הוא הנכון: כלומר, שבמקרה שבו פרע אותו צד ג' שאצלו הוטל העיקול, שטר שעשה לפקודת החייבים בצו, יש לומר שצד ג' זה פעל את פעולתו ללא הצדק סביר" כאמור, וממילא קמה לראש ההוצל"פ הסמכות להפעיל את הסנקציה שבס' 48 הנ"ל ולחייב אותו צד ג' בתשלום סכום השטר בשנית, הפעם לידי המעקל?

8. השאלה ה"נקודתית היא איפוא קיומו, או אי קיומו, של "הצדק סביר" למעשה המערער בעניננו.

התשובה – יכול שתיגזר מדיני השטרות והכללים הגלומים בהם לגבי החיוב לפרוע שטר ופעלו של חיוב זה, ויכול שתיגזר גם מדיני העיקול במסגרת חוק ההוצאה לפועל והכללים הגלומים בהם בכל הנוגע לפעלו, משמעותו, היקפו והשלכותיו של צו עיקול – ובענייננו: צו עיקול המוטל על נכסי החייב שבידי צד שלישי.

נדון בשאלות אלו כסדרן, תוך שאנו מביאים בחשבון, ברקע הדברים, גם שיקולים של מדיניות שיפוטית וציבורית רצויה, כפי שיוסבר בהמשך.

הממצא
העובדתי – האם יש מקום להתערבות בקביעת בית המשפט המחוזי

9. השופט המלומד בבית המשפט המחוזי נזקק, בפתח פסק דינו, לשאלה שלא הוכרעה כלל בהחלטת ראש ההוצל"פ: האם נפרע השטר לידי "המשיבים הפורמליים", היינ החייבים עצמם, או לצד ג' בלתי ידוע הנחזה להיות אוחז כשורה. השופט המלומד מצא
להכריע בשאלה עובדתית זו בדרך פרוצדורלית דווקא: מאחר וערעורו של המעקל – הנוכח לפניו (המשיב לפנינו) נתמך בתצהיר הקובע שהמשיב בפני
ו (המערערת לפנינו) שילם את השטר לחייב או למי מטעמו בניגוד לצו העיקול, הרי, כלשון השופט המלומד:

"לאור
העובדה שלא הוגש תצהיר שכנגד אין מנוס מלקבוע כי לכאור
ה אכן שולם הכסף לידיו של הצד הישיר, דהיינו 'המשיבים הפורמליים'". (עמ' 1 לפסק הדין).

נראה לי, בכל הכבוד, שלא היה זה מן הצריך ומן הראוי להאחז בנימוק זה ולהכריע על פיו, שכן אפשר וגם עדיף היה לפסוק גם במחלוקת עובדתית זו לגופה. אמנם כן כדברי השופט המלומד נקבע על ידי כבוד הנשיא זוסמן בספרו "סדר הדין האזרחי" לאמור:

"כאשר המשיב אינו מגיש תצהיר שכנגד, הרי יראה ביתה משפט בדרך כלל את העובדות, כמו שהן מפורשות בתצהיר, כעודות שאין חולקין עליהן" (הציטוט בפסק הדין המחוזי – מן המהדורה הרביעית עמ' 519) (ההדגשה שלי – ד.ל..).

אולם ראוי, לדעתי, לשים אל לב את המילים "בדרך כלל" שהדגשתי בפיסקה הנ"ל ואת הערת השוליים המובאת שם בהמשך הדברים:

"אך הימנעותו (של המשיב – ד.ל.) מהגשת תצהיר לא תיחשב תמיד ובהכרח כהודאה בגירסת המבקש..." (שם – הערת שוליים 27).

וכבוד הנשיא זוסמן מפנה בהקשר זה, לענין דומה שבו נמנע הצד שכנגד מחקירת המצהיר על תצהירו: ע"א 277/69 לוי נ' הסוכנות היהודית לא"י, פ"ד יט 224, 220, שם פסק השופט מני:

"העובדה שמצהיר לא נחקר על ידי הצד היריב היא אמנם עובדה שאפשר לייחס לה משקל אך אין היא כשלעצמה מחייבת את קבלת הדברים שנאמרו בתצהיר כדברי אמת. לכך נחוץ גם שהשופט הדן בענין יתן אמון בדברי המצהיר".

בענייננו לא גילה כלל השופט המלומד דעתו אם הוא נותן אמון בדבר המצהיר, היינו המבקש – המעקל (הוא המשיב שלפנינו).

10. אם כך, היש מקום להתערבות מצידנו בממצא
ו של השופט המלומד?

נראה לי, כי התשובה תהא שלילית. אמנם טוען המערער לפנינו כי תצהירו הנ"ל של המשיב סתר הסכם שאליו הגיעו הצדדים לפני ראש הוצל"פ בדבר העובדות שאינן שנויות במחלוקת ביניהם (הסכם שאושר כהחלטה על ידי ראש ההוצל"פ והוא מסומן נספח ב' לסיכומי המערער); בסעיף ד' לאותו הסכם נקבע:

"המשיבה (המערער לפנינו – ד.ל.) לא יודעת למי נפרעו השטרות".

ממילא לא היה מקום, לטענת המערער, ליתן אמון בתצהירו הנ"ל של המבקש שלפיו נפרעו השטרות לידי הצד הישיר להם, היינו החייבים עצמם.

עיון במסכת הראיות המצומצמת שהוצגה בפני
הרשמת מלמד כי שאלה זו לא זכתה לתשובה ברורה ומשכנעת דיה עד שניתן יהיה להגיע לכלל ממצא
עובדתי מבוסס במדה מספקת אף להליך אזרחי וגם עדותו ל גזבר המערער, שממנה מסיק כל אחד מבעלי הדין מסקנה נוחה לגרסתו, קשה ללמוד ממנה דבר, שהרי כך התבטא: "בפועל שולם לנציג אווזי בר לא יודע למי נפרע". האם פרוש הדבירם הוא אינו יודע למי מנציגי אווזי בר (אחד החייבים) נפרע, שמא מתכוון הוא לומר שפשוט אינו יודע כלל למי נפרע? (היינו, אפשר שנפרע לצד ג' לא ידוע)? הדבר לא ברור וכאמור, אין גם לבית משפט זה הכלים והיכולת לקבוע ממצא
עובדתי החלטי במדה מספקת.

11. מכאן ששומה עלינו להכריע במחלוקת עובדתית זו על פי נטל הראיה:

היינו, על מי מהצדדים הנטל בענין זה? אמנם כן, נטל השכנוע בהליכי חיוב על פי ס' 48 לחוק ההוצל"פ הוא על המבקש (המשיב בענייננו) שעותר לפי סעיף זה לראש ההוצל"פ לחייב את הצד השלישי (הוא המערער בעניננו) בתשלום החוב הפסוק, כאשר אותו צד שלישי לא מילא אחר הצו למסירת המעוקלים ולא העבירם אל המוציא לפועל. אולם לאחר שהובאו הראיות הללו (והן בגדר עובדות מסוכמות בענייננו) – מוטל על הצד השלישי נטל השכנוע להוכחת "הצדק סביר" שמנע ממנו את העברת הנכס המעוקל של המוציא לפועל. חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת. ראה לענין זה: ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כז (744, 741 (1 וכן בספרו של השוט ד. בר אופיר, "הוצל"פ: הליכים והלכות" (מהדורה 1988, 3) בעמ' 158-157.

12. טענת המערער לפנינו שפרע את השטר לידי צד ג' אוחז כשורה (והחובה לפרוע לאוחז כזה היא – היא ההצדק הסביר לפעולתו בנגוד לצו עיקול). טענה כזו טעונה הוכחה שאכן נפרע השטר לידי אוחז כשורה בנטל להוכיח עובדה זו בצורה משכנעת לא עמד המערער. במה נאחז המערער? בסעיף ד' להסכם הנ"ל שבין הצדדים שלפיו: "המשיבה (המערער עצמו – ד.ל) לא יודעת למי נפרעו השטרות". ואם המערער עצמו אינו יודע למי נפרע השטר – כיצד אנו נקבע ממצא
בנידון? אכן, דרושה הוכחה פוזיטיבית שהשטר נפרע לידי אוחז כשורה וכוחה כזו אין למערער. הוא גם לא מתיימר לומר זאת.

יתרה מזו: אפילו נאמין לכל טענות המערער בסיכומיו לפנינו, ואפילו נקבל את פרשנותו שלו לעדות הגזבר לעיל, ואפילו נסכים לקבוע שהשטר נפרע לידי מאן דהוא בלתי ידוע, שהינו צד זר לשטר, מנין לנו שאותו זר עמד בתנאי האחיזה כשורה על פי פקודת השטרות? מנין לנו שהיה תם לב? מנין לנו שלא ידע אף הוא על צו העיקול?

13. חוזרת איפוא מסקנת השופט המלומד בדרגה השניה למקומה אם גם לא מנימוקיו. המערער לא עמד בנטל להוכיח שפרע את השטר, כטענתו, לידי צד ג' אוחז כשורה. לא נותר לנו אלא להשאיר על כנו את ממצא
ו העובדתי של השופט המלומד ולבחון המצב העובדתי על פי ההנחה כי השטר נפרע לידי הצד הישיר לו – היינו החייבים עצמם.

האם ניגף החיוב לפרוע שטר מפני צו העיקול?

א. בחינת השאלה מבחינת דיני השטרות

14. ב"כ המערער, בבואו להוכיח את "עליונות" החיוב השטרי על החיוב החוקי בגלום בצו העיקול, מתמקד כמובן בבחינת דיני השטרות ובעיקר ברשימת "ההגנות" הסגורה שמביאה הפקודה כפטור מוצדק מפרעון שטר.

אכן, אין בפקודת השטרות כל הגנה לעושה שטר חוק המחללו באי פרעון רק משום צו עיקול שהוטל אצלו על נכסי הנפרע שבידיו; לפיכך, מבחינת דיני השטרות, כשהם לעצמם, אין איפוא כל אפשרות לקבוע שצו העיקול חוסם את פרעון השטר. יתרה מזו: ניתן הניח כי לו היו החייבים כאן מגישים תביעה על פי השטר כנגד המערער (לולא נפרע השטר לידיהם) לא היתה למערער כל הגנה שטרית מפני תביעה כזו.

דברים ברוח זו אנו מוצאים גם בפסק הדין האנגלי בענין: re: ex. parte richardale v. palmer (1882) 19 ch. d. 409, c.a. בנסיבות הענין שם קיבל מושך השיק הודעה על פשיטת רגל של הנפרע על פי השיק קודם שהגיע מועד פרעונו של זה (ובעקבותיה הודעת עיקול נכסי הנפרע, מטעם נושיו).

פסק שם השופט jessel m. r.:

"i never heard of any obligation on the part of the drawer of a cheque given for value to stop the payment of it for the benefit of a third party"

(שם, בעמ' 416).

האמור עד כאן משקף גישה משפטית, שכל כולה בתחום דיני השטרות. אולם בכך לא סגי בעניננו, שהרי השטר נשוא המחלוקת שלפנינו ככזה איננו קיים לבדו ולעצמו בחללו של עניננו. לצדו במערכת העובדתית והשיפוטית נכנס ובא צו העיקול.

15. לפני שנפנה לדון בפעלו של צו זה מבחינת דיני העיקול עצמם ולבחון את השפעתם של דינים אלה על החיוב השטרי שהוסבר לעיל, מן הראוי להידרש לטענה מרכזית שבפי המערער, שנתקבלה מלואה על ידי הרשמת בדרגה הראשונה, כאילו עם מסירת השטר לידי החייבים עבר לידיהם הקניין בשטר זה וממילא אין עוד בידי המערער "נכס" שלהם לעקלו בידיו.

טענה זו דינה להידחות מכל וכל.

צו העיקול שהוצא למערער ושתוכנו צוטט לעיל חל על "כספים" של של החייבים שבידי הארגון המערער (ראה בגוף הצו, תחת הכותרת "פרטי הנכסים המעוקלים"). אכן, השטר עבר וכמוהו הזכות הקנינית בשטר זה.

על כך לא יכולה להיות מחלוקת, שהרי בסוגיה זו ההלכה ברורה. הנשיא זוסמן בספרו "דיני שטרות" (ירושלים, מהדורה ששית) בעמ' 101 מסביר:

"אופיו החפצי של השטר מתבטא בכך, שההתחייבות לפיו להבדיל מהתחייבות לפי חוזה אחר, טעונה השלמה על ידי מסירה, ואין היא קמה כל עוד לא נמסר המסמך על מנת לעשות את ההתקשרות בת פועל (ס' 20(א) לפקודה)".

ובעמ' 103 שם:

"מה היא מסירה כדי לעשות את ההתקשרות בת פעול ניתן להכיר מתוך צירוף של ס' 20(א) לפקודה עם סעיף 20(ב)(2). מסירה לשם העברת קנין היא מסירה שנעשתה כדי לעשות את ההתקשרות בת פועל".

16. אכן, הקנין בשטר דנן עבר לידי החייבים בענייננו, ומשקנו קנין בשטר קמה להם הזכות לתבוע על פיו, אלא שיסוד המסירה, הגם שהוא מהווה יסוד קונסטיטוטיבי מיסודות השטר ובלעדיו, כאמור, לא קם החיוב השטרי אין בו כדי להעיד על מיזוג טוטאלי בין השטר לבין החיוב הגלום בו. הדבר מוסבר הסבר היטב בספרו של המלומד הדרום אפריקאי cowen –

cowen, the law of negotiable instuments in south africa

"the second feature to bear in mind, when speaking of the embodiment or materialization of a legal right in the instrument is that such embodiment does not mean that the document 'constitutes' (in the sense that it is) the right. in other words, there is no complete merger between the right and the document."

ובעמ' 36, שם –

"the right to sue is a consequence of being the owner of the instrument. as stated by parke b.: 'when the property in the bill is passed, the right to sue upon the bill follows also."

17. העולה מן האמור עד כאן: עם מסירת השטר לידי החייבים שלפנינו נעשתה ההתקשרות על פי השטר בת פועל, וקמה להם הזכות לתבוע לפיו.

זו המשמעות המרכזית של העובדה שהקנין בשטר עבר לידיהם. אלא שמול זכות זו ניצב ועומד מחסום המאיים לעצרה ולמנוע את מימושה הלכה למעשה. ה"מחסום" הוא צו העיקול שהגיע לידי המערער, החייב על פי השטר, קודם הגיע מועד פרעונו. צו העיקול, כאמור, מתיחס לכספי החייבים שבידי המערער, מכאן שאין ממש ב"היתפסות" לעובדה שהשטר איננו עוד בידי המערער. הקנין בשטר עבר אמנם מידיו אך החוב הגלום בו ("עיסקת היסוד", אם תרצו), איננו פוקע עד למועד הפרעון ועל החוב הזה "ירד" צו העיקול. ביום הפרעון לא השטר ככזה רלבנטי לענינו אלא הכספים שחב המערער למשיבים=החייבים. אלה היו בהחזקתו של המערער והרי עליהם הוטל העקול. את אלה מנוע היה מלהוציא מתחת ידו בניגוד לצו העיקול.

ב. בחינת השאלה מבחינת דיני העיקול בגדר חוק ההוצאה לפועל

18. אין בדין הישראלי הגדרה מפורשת למונח "עיקול" אולם ניתן להגדירו כפעולה משפטית המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בו והיא באה להגביל את הסחרות של הנכס ואת יכולת השמוש בו כדי שהזוכה יוכל להיפרע חוב המגיע לו (ראה ספרו הנ"ל של השופט ד. בר אופיר, בעמ' 94).

הדברים באים לידי ביטוי בהיר במיוחד בפסק דינו של השופט א. גולדברג בע"א 743/81 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' רוזנבוים ואח', פ"ד לט (17, 12, 1):

"גם אם אין עיקול מקרקעין מקנה למעקל זכויות בנכס שעוקל, והעיקול רק מהווה מעין שימת יד של בית המשפט או משרד הוצל"פ על נכס פלוני שבית המשפט או הוצאה לפועל יממשוהו וממנו יגבו את חובם (בר"ע 178/70 בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"מ, פ"ד כה (132, 121 (2)), אין עוד בידי בעל הנכס המעוקל – על אף זכות הבעלות שיש לו בנכס – לעשות בו עיסקה, שאינה מתיישבת עם מהותו של סעד העיקול ושתסכל את מטרתו". (ההדגשות שלי – ד.ל.).

את הדברים האמורים על בעל הנכס אפשר כמובן להשליך, כלשונם, גם על "המחזיק בנכס" במקרה דוגמת המקרה שלנו, של הטלת עיקול על נכסי החייב שבידי צד שלישי. בכל מקרה –

"פעולת העיקול היא מעין מחסום משפטי שבא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מלסכל את פרעון החוב ע"י הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים". (ד. בר אופיר בספרו, עמ' 94).

ה"מחסום המשפטי" ננעל, איפוא, על כספי השטר הנדון מרגע שהגיע צו העיקול אל משרדי המערער. שהרי אין ספק כי העברת הכספים לידי החייבים עצמם היא היא הפעולה שצו העיקול בא למנוע, ומכאן ש"אינה מתיישבת עם מהותו של סעד העיקול ותסכל את מטרתו" כדברי השופט גולדברג ב

פסק דין
רוזנבוים הנ"ל.

האמנם תשלום כפול?

19. נותרה לפנינו טענת ב"כ המערערים על דבר האבסורד שיווצר לדבריו במקרה הבא:

"אם תתקבל בקשת המשיב יתהווה מצב בו כאשר שמעון נותן שטר ללוי ולאחר מסירת השטר מטיל משה עיקול אצל שמעון על הכספים העומדים לזכות לוי, יחוייב שמעון לשלם סכום השטר פעמיים. פעם לידי אוחז כשורה מכח פקודת השטרות ופעם לידי מטיל העיקול. פרוש כזה אינו מתקבל על הדעת" (מתוך סיכומי המערערים – סעיף 16ב' עמ' 5).

אכן, פירוש כזה אינו מתקבל על הדעת, אך אין זה גם הפירוש המתחייב על פי הדין. מבלי להתייחס לעובדה שב"כ המערערים מדגים מקרה של פרעון לאוחז כשורה דווקא, ואנו הרי קיבלנו כממצא
עובדתי שהנפקע במקרה שלנו היו החייבים עצמם, היינו הצד הישיר על פי השטר, הרי בין כך ובין כך אין מקום למסקנת ב"כ המערערים כאילו מתן פעול מלא לצו העיקול יביא במקרים הללו לחיוב כפול – פעם מכח דיני השטרות ופעם מכח דיני ההוצאה לפועל.

הרי, הלכה למעשה, בא המעקל כאן "בנעלי" החייב ולפיכך על ידי תשלום סכום החוב לידי המעקל (כמצוות ס' 47 לחוק ההוצאה לפועל ממלא הצד השלישי – המחזיק בכסף – גם אחר חיובו השטרי כלפי החייב.

במה דברים אמורים? בהפטר שקם לו לאותו צד שלישי, עם התשלום למעקל, מכל חבות שיש לו כלפי החייב – הוא ה'נושה' של אותו צד שלישי. בכך נסגר, איפוא, המעגל ופוקעות החבויות כולן.

20. המערער, במקרה שלנו, נדרש לשלם את כספי השטר למעקל (היינו לרשויות ההוצאה לפועל) ובעצם התשלום הזה הוא מופטר מכל תשלום נוסף לנפרע על פי השטר שעשה.

כזה הוא גם הכלל הנוהג בהליכי עיקול באנגליה, כמוסבר ב"ספר הלבן" – p. 714 the supreme court practice (1985) vd i בפסקה 49 –

"any payment made by a garnishee in compliance with an order absolute under… shall be a valid discharge this order of his liability to the extent of the amount paid."

ובהמשך הדברים מוסבר פעלו של הכלל האמור:

"the object of the rule is to discharge the garnishee from his liability to his own creditor, i.e. the judgment debtor in the proceedings, if but only if, he makes his payment… in compliance with or in oursuance of the garnishee order absolute".

(שם – בפסקה 49/8/1).

והדברים משתקפים גם בדיני ההוצאה לפועל בארץ, כאמור בספרו הנ"ל של השופט ד. בר אופיר בהקשר לס' 47 לחוק הוצאה לפועל:

"הצו למסירת המעוקלים יפרש את אחריותו וזכויותיו של הצד השלישי (תק' 75 לתקנות ההוצאה לפועל). בין השאר יצויין כי הצד השלישי פטור מכל אחריות כלפי החייב אם יפעל לפי צו העיקול" (עמ' 156).

(ההדגשות שלי – ד.ל.).

המדיניות השיפוטית הרצויה

21. לכאור
ה עמד לפנינו מקרה של התנגשות בין שני אינטרסים שכל אחד מהם מעוגן במערכת דינים שונה: מצד אחד החיוב לפרוע שטר, המעוגן בדיני השטרות, ומצד אחר החובה לציית לצו עיקול, המעוגנת בדיני ההוצאה לפועל. למעשה – מנטרל הדין את ההתנגשות האמורה על ידי שהוא "ממזג" למעשה את שני החיובים אל תוך החיוב האחד – הוא החיוב לפעול על פי צו העיקול. בעשותו כן, מילא, כמוסבר לעיל, הצד השלישי ("המחזיק") גם את חיובו למלא אחר חובת פרעון השטר. במדיה שמשתמעת מכך "העדפת העיקול על פני השטר, הרי היא מוצדקת בטעמים של מדיניות ציבורית ושיפוטית. מטרת העיקול, הרי היא להבטיח פרעון החוב לידי הזוכה – המעקל, והחשש מפני סיכול מרטה זו הוא שמנחה את בתי המשפט בבואם לפרש צווי עיקול ולקבוע את פעולתם. כך למשל בע"א 618/66 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבינועם ואח', פ"ד כא (262 (1)) סירב בית משפט זה לבקשת המערערת לחזור בה מהודאתה לגבי כספי החייב שבידיה, הודאה שבעקבותיה הוצא נגדה צו עיקול על אותם כספים החזרה מההודאה לוותה בביטול פסק בורר שעל פיו היה על המערערת לשלם לחייב את הכספים הללו. השופט קיסטר לא ראה שם בביטול פסק הבורר הנ"ל "טעם מיוחד" המצדיק חזרה מהודאה כנ"ל:

"... מהשתלשלות הנסיבות, שאם קנוניה אין בהן, לפחות ריח קנוניה נודף מהן, דבר זה דיו שבית המשפט לא ישתמש בשיקול הדעת הנתון לו על מנת להרשות למערערת לחזור בה מההודיה וכאמור בוודאי שלא היה מקום לבטל את העיקול" (שם, עמ' 268).

נראה לי שהדברים יפים גם למקרה שלנו: החשש שמא יהיה בפרעון השטר לידי החייבים על פי צו עיקול לאחר שהצו הגיע לידי המערער, כדי לסכל את פרעון חובם של החייבים למשיב, חשש זה צריך היה להנחות את המערער ומשלא הנחהו, ראוי שינחה את בית המשפט הזה בבואו לפסוק את דינו.

ההוכח 'הצדק סביר'?

22. מכאן אנו באים לשאלה המצומצמת שבבסיס ערעור זה: האם, לאור
כל האמור לעיל, ניתן לומר שהמערער בפרעו את השטר לידי החייבים לאחר קבלת צו העיקול, פעל על פי "הצדק סביר" בגדר ס' 48 לחוק ההוצאה לפועל האם יכול המערער להצביע על קיומו של "הצדק סביר" כזה לפעולתו?

יושם אל לב: סעיף 48 נותן סנקציה בידי ראש ההוצאה לפועל, לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק או יתרתו, כאשר הצד השלישי לא מילא אחר הצו למסירת המעוקלים ולא העבירם למוציא לפועל כאמור בס' 47 לאותו חוק. סעיפים 47 ו-48 מקימים תנאים שונים להפעלת הסנקציה הנ"ל ואין לנו צורך לעמוד כאן על תנאים אלו למעט אחד:

שפעולת הצד השלישי היתה ללא "הצדק סביר";

נביא את ס' 48(א) כלשונו:
"צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בס' 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון."

23. המחוקק לא מצא
לנכון להגדיר "הצדק סביר" מהו והשופט ד. בר אופיר בספרו מוצא "כי הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו". הוא מוסיף עם זאת כי נקיטת המונח "סביר" –

"מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המעוקלים אל המוציא לפועל, כלומר: מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב, כפי שהיה פועל בנסיבות שבהן פעל הצד השלישי" (עמ' 158, שם).

השקפה זו אכן מקובלת עלי.

נראה לי כי אי אפשר לראות בהתנהגות המערער בענייננו התנהגות שעומדת במבחן הנ"ל. נראים לי בהקשר זה דברי השופט המלומד בבית המשפט המחוזי: המערער יכול היה לפנות לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות או לחלופין בטען ביניים לבית המשפט ואזי בכל מקרה היה "יוצא מן התמונה" ופורק מעליו כל סיכון. כפי שהראינו לעיל יכול היה בפשטות למלא אחר צו העיקול, מבלי להיות חשוף עוד לתביעה על פי השטר. מכל האפשרויות בחר המערער דווקא להתעלם כליל מצו העיקול ולפעול כאילו לא בא זה כלל לעולם. נראה לי כי במצב דברים זה אין לראות "הצדק סביר" כלשהו להתנהגות המערער.

24. אשר על כן, על סמך האמור לעיל, דין הערעור להדחות, המערער ישא בהוצאות המשיב 1 (משה ולך
) בסך -.6,000 ₪. סכום זה יהיה צמוד וישא רבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

אין צו להוצאות לטובת המשיבים הפורמליים (אווזי בר בע"מ
ויצחק מצקין
)

השופט אור
אני מסכים לתוצאה, דהיינו שלא היה בנסיבות המקרה הצדק סביר למערער לשלם את הכספים שהיה חייב על פי שטר חוב למשיבים הפורמליים, למשיבים אלה, לאור
העקול לטובת המשיב, שהוטל על כספים אלה קודם תשלומם. אני מסכים, על כן, לדחית הערעור.

השופט מצא
אני מסכים.

החלט כאמור בפסק דינו של השופט ד. לוין
.
ניתן היום 23.8.89.








עא בית המשפט העליון 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך, אווזי בר בע"מ, יצחק מצקין (פורסם ב-ֽ 23/08/1989)